הבלוג של אבו אלמוג

כל החג חיכיתי ליד הטלפון, והטלפון מהוועדה בשבדיה לא הגיע. לא באמת התאכזבתי. כסופר ז'אנרי ולא קנוני איני יכול לצפות לזכות אי פעם בפרס נובל.

האמת - לא זכיתי אפילו בפרס רמת גן. הייתי מועמד פעם אחת לפרס גפן ב-2003 וורד טוכטרמן גנבה אותו ממני. סתם. הגיע לה. בכל אופן, אין לי ציפיה לגיטימית לפרס נובל. אבל אני זה אני. מה עם הגדולים באמת שכתבו ספרות 'לא קנונית'? מריימונד צ'נדלר דרך ג' ר.ר. טולקין ועד איזאק אסימוב? אלו יכלו לחכות עד בוש ליד הטלפון. שלא לדבר על לאבקרפט, קינג או בואו נתפרע באמת - אלן מור.

אם, נאמר, ניתן היה לראות את צ'נדלר כמועמד לפרס ב-1939, השנה בה יצא לאור 'השינה הגדולה', שיא יצירתו, הרי שבאותה שנה זכה הפיני פראנס אמיל סילנפא, על "על הבנתו העמוקה ואמונתו המיוחדת במינה בתיאור חיי האיכרים והטבע של ארצו ועל תיאור ההשפעה ההדדית ביניהם". מעודי לא קראתי ספר של סילנפא. זה לא ממש מפתיע כי הבחור נשכח, וספריו לא תורגמו מעולם לעברית. בכל פרמטר מדיד של השפעה, ממספר העותקים ועד מספר התרגומים לשפות שונות עולה צ'נדלר על סילנפא כמה וכמה מונים. אם ניקח את הפרמטר החמקמק של 'איכות ספרותית' הרי שלא קראתי את סילנפא, אבל צ'נדלר הוא בעל איכות על זמנית ספרותית צרופה, שקשה לי להאמין שסילנפא השתווה אליה. חיי האיכרים בפינלנד נשמעים לי נושא שקשה מאוד לכתוב עליו בצורה מעניינת, למרות שהוא אשקרה קיבל על זה נובל אז הוא יודע איך.

 ומה עם בוב דילן? מספר המשוררים שזכו בנובל הוא מצומצם למדי, והם כוללים שמות כמו ט.ס. אליוט או שימבורסקה, אבל אני די סגור על זה שבכל פרמטר של איכות השירה דילן משתווה לזוכים כמו וולה סווינקה (1986) או יוסף ברודסקי (1987) או אפילו עולה עליהם. מתן הפרס לדילן יכול היה להיות אמירה נועזת על הרלבנטיות של 'תרבות הנגד'. אבל השבדים מעדיפים להתבצר במגדל השן.

האמת היא שגם במגדל הזה הם מפספסים. אני לא מדבר על גדול סופרי המאה ה-21 לטעמי, רוברטו בולניו, שמת צעיר מדי וחסר עדיין את ההכרה בגדולתו. מה עם בורחס? למה מיגל אנחל אסטוריאס - תאמינו לי, סופר בינוני ומטה - ולא בורחס? גרהם גרין? עוז? למרות שאתם יודעים, DUM SPIRO SPERO וכל עוד הוא חי (ראיתי אותו ביום עיון מתי שהוא ביוני. נראה נהדר) יש עוד תקווה.

בסך הכל המדובר בטעם שמרני של חבורת שוודים קשישים. לפעמים הם קולעים בול, ונותנים למישהו שבאמת מגיע לו, שמייצג את רוח התקופה, או שיש משהו מיוחד באמת ביצירתו, כמו אליס מונרו או שימבורסקה. לפעמים יוצא להם איזה אלפרידה ילינק כזאת, שבאמת מרימים גבה.

ומודיאנו? מודיאנו נהדר. אחד האהובים עלי. קראתי כנער את 'רחוב החנויות האפלות' והוא נכנס אצלי לרשימה המצומצמת. סיפור בלשי כמעט על אדם המאבד את זכרונו, ולאחר מכן מתחיל לעבוד כבלש פרטי, ומחפש אחר זהותו האמיתית. סיפור מאוד עצוב עם סוף לא סגור על זכרון ושכחה, ועל הפרטים הקטנים המרכיבים את החיים שלנו. יש שם כמה תחבולות עלילתיות נהדרות, וכמה מהלכים 'בלשיים' קלאסיים, וביני לבין עצמי כמעט וסיווגתי את מודיאנו בז'אנר 'הבלש הפרטי', ואני שמח שהשבדים חשבו אחרת. כי הוא נורא חמוד. לא יודע אם 'מגיע' לו, אבל אם כבר קיבל, אז יופי.

 ותגידו, חילקו כבר את פרס נובל לכלכלה? כי יש לי זוכה. הוא עבר קריירה מעיתונאי וסופר - פרס נובל בטוח אם אך היה ממשיך - לכלכלן עולמי מוביל ממציא שיטת המע"מ אפס, ולשמחתי גם בזה מעניקים פרס! שמח בשמחתך יאיר. זה לא היה יכול לקרות לבנאדם יותר טוב. ואני בטוח שבסוף תוריד את מחיר המילקי. יש לי רעיון, תעשה מע"מ אפס גם על מילקי. תראה איך כולם יחזרו מברלין. ברכבת אווירית.

למה תמיד כשאני כותב פוסט רציני אני חייב להשתטות בסוף? אז זהו - שעוד לא נגמר. ממתק לחג. שוב קיבלתם את שאנטל עם כוכב הפפריקה. מגיע לו נובל על התמצות של המצב האנושי במילים - "There's too much death and too little sex". מוכן להתערב שגם אם זוכה פרס נובל תומס טרנאטרמר (2011) היה יושב מהיום עד חנוכה הוא לא היה חושב על שורה כזו. חג שמח!

את גלעד דיאמנט אני מכיר לא הרבה זמן, משהו כמו 27 שנים. הוא היה חייל בסוללה שלי, וכבר אז בלט כבחור אינטליגנטי מעל הממוצע. הייתה איזה רבע שעה שהייתי המפקד שלו. והתרשמתי ממנו מאוד לטובה. כעבור כמה עשרות שנים - איך הזמן עובר כשנהנים - התחלתי לקרוא את הבלוג חשיבה חדה,  ואז כבר לא התאפקתי, ויצרתי איתו קשר. הוא לא זכר אותי (תודה לאל. הייתי מפקד איום ונורא), אבל מאז אנחנו מדי פעם מתכתבים בצ'ט בפייסבוק, ואני די עוקב אחרי מה שגלעד עושה וכותב, ומעריץ ברמה של בת 16 וג'סטין ביבר. 

גלעד הוא איש הייטק, שמתעסק בחשיבה חדה. חשיבה חדה היא מעין חשיבה ספקנית, אבל זה ביטוי מאוד שלילי, וגלעד הוא אדם חיובי. אז הוא מעמיד את עיקרי השיטה על שלושה נדבכים -

מודעות לפרשנות האוטומטית, השגויה לעיתים, שאנו מעניקים לחוויותינו.

גישה של פתיחות משולבת בספקנות לגבי דעות ורעיונות חדשים.

בדיקה, שאלת שאלות, חקירה, ניסוי והיצמדות לעובדות.

בונ'ה - זה עובד! באמת. ניסיתי. 

על מה זה בעצם צריך לעבוד? גלעד כותב שהוא ניסה את זה למשל על הדעה הקדומה האוטומטית שלו שנהגות הן רשלניות יותר מנהגים. בכל פעם שהיה רואה מכונית הנוסעת ללא אורות כשיש בכך צורך, היה אומר לעצמו 'עוד פעם נהגת רשלנית...'. הוא הפעיל את השיטה של החשיבה החדה, בדק באופן ביקורתי את ההשערה שלו, הצליח להפריך אותה (במבחן המאוד פשוט של רישום כמה נהגים וכמה נהגות פגש שאינם מדליקים אורות) ולבסוף הצליח להפריך את הדעה השוביניסטית הקדומה שלו, ללמוד משהו חדש על העולם, ולהיות אדם טוב יותר.

אבל העולם הזה מלא בדברים הדורשים חשיבה חדה - אסטרולוגיה, דיקור סיני, הומיאופתיה, תיקשור... כל אלו ניתנים לניתוח ולבדיקה בכלים החדים שהשחיז גלעד. והאמת - רובם לא יוצאים טוב.

אבל הוא לא מתווכח. הוא לא אדם רע. מה שיפה ב'חשיבה החדה' הוא שגלעד מגיע לכל המקומות האלו עם ראש פתוח, שואל את השאלות הכי פשוטות והכי תמימות, בלי להתווכח, בלי להתנשא, בלי לצאת מדעה קדומה כלשהי, ומגיע למסקנות. המסקנה יכולה להיות כל דבר. אבל הכלים האלו של החשיבה החדה לא משאירים בדרך כלל את הנבדקים שלהם שלמים. הם חותכים בבשר החי. האסטרולוגיה לא יוצאת טוב, וכך גם הרפואה האלטרנטיבית. הגישה היא חיובית, אבל ביקורתית. גם הטענה המופרכת ביותר נבדקת, אבל לא עושים הנחות. אותם כלים משמשים לבדיקת כל טענה. או כמו שגלעד אוהב לכתוב 'אתה חייב לשמור על ראש פתוח, אבל לא פתוח עד כדי כך שהמוח שלך יישפך החוצה'.

ועכשיו הוא כתב ספר. 'חשיבה חדה'. בשלוש או ארבע השנים האחרונות זרקתי די הרבה כסף על מיזמים של 'הדסטרט'. מימנתי איזה פסטיבל קולנוע בהבטחה שאקבל תעודת הוקרה (לא קיבלתי), רכשתי ספרים, סרטים, דיסקים. שום דבר מזה לא הגיע אלי. זה בסדר. אוהב אתכם, את כולכם. את הסופרים והמשוררים והזמרים והתסריטאים... די ברור לי כשאני לוחץ על הסנד שהכסף יגיע אליכם והדיסק לא יגיע אלי. סבבה. אבל עם גלעד זה היה אחרת. הוא ניגש לפרוייקט בתכנון של מבצע צבאי (רוח המפקד...), והיה ברור לי שזה יקרה, וזה אכן קרה. ולפני כשבועיים נחת בתיבת הדואר שלי הספר המובטח, עם הקדשה אישית.

והבחור כותב נהדר. נכון, זה נותן את התורה בצורה מאוד סדורה ומאוד מדעית, אבל איזה כיף באמצע! הילד התמים, שואל שוב ושוב את המלך אם הוא עירום, ואיזה תשובות נהדרות הוא מקבל. גלעד מביא שיחות עם אסטרולוגים ומתקשרים, מרפאים אלטרנטיביים, ידעונים וקוסמים, אבל אין ולו מילימטר של התנשאות. הוא ניגש אליהם באהבה, שואל אותם שאלות פשוטות, ובסופו של דבר קורע אותם לגזרים.

וזה כיף גדול. זה כיף גדול כי זה לא אגרסיבי, וזה תמים, וזה אוהב אדם. אבל זה גם רציונלי, וחד, חד מאוד. וזה מדריך נהדר לבחינת כל נושא שהוא. מי שיפנים את הכללים האלה יוכל לסלק הרבה מאוד גורמים לא רציונליים ולא רצויים מהחיים שלו, וזה רווח גדול.

אז?

אז לברר מהר מהר איך משיגים את הספר (הבלוג של גלעד הוא מקום לא רע להתחיל את הבירור הזה) ולרוץ לקנות אותו. באמת! ואז בפעם הבאה שמישהו בא אליכם עם תקשור, או תטא הילינג, או הסוד הנפלא הזה שבעצם המחשבה שלך יוצרת את המציאות, אתה יכול לחייך חיוך קטן, ולשאול אותו שאלה או שתיים, ולהמשיך הלאה, כשאתה יודע בדיוק מה לא בסדר כאן. אני מכיר כמה אנשים שההשקעה המינימלית שצריך בשביל לרכוש את הספר הנפלא, והמענג, והמצחיק מאוד הזה (כי יש לו חוש הומור דק, של תותחן. או של איש הייטק. או של תותחן שהוא איש הייטק. אותי זה מאוד מצחיק) הייתה חוסכת להם הרבה מאוד כסף ועוגמת נפש.

אז ניצחנו במלחמה בעזה או לא? הכלים של החשיבה החדה יכולים, לדעתי, להכריע גם בשאלה הלא פשוטה הזו, אבל אני לא רוצה להיגרר כאן לפוליטיקה (ובכל אופן לא יכול אחרת...) תקנו, תלמדו, ותחשבו בעצמכם. ואולי ה'תחשבו בעצמכם' הזה זה המסר האמיתי של הספר. להפעיל חשיבה. חשיבה חיובית, חשיבה אמפתית, אבל חשיבה ביקורתית.

חשיבה חדה.

מזמן לא נהניתי מקריאה של ספר כמו שנהניתי מקריאת הספר הזה. למרות שהמדובר בספרון קצרצר בן כ-240 עמודים, שרק לקרוא את השם הבלתי אפשרי של הסופר לוקח את מחצית זמן הקריאה (טס בלי להרגיש. שעתיים במצטבר. פזורים על יומיים של חג) המדובר בחוויה מענגת ביותר. בדרך כלל השבחים שכתובים על הכריכה הם שקר גס, ששיקרה אם הוצאת הספרים או המבקר האלמוני (מי מאמין למבקרים ב'אל פאיס'? ידוע שעבור בקבוק מסקל הם יכתבו שבחים גם על 'טיל לוגי מדעי' של שטייניץ, אם מישהו יסית אותם לכך), אבל הפעם הזו 'קלאסיקה מקסיקנית פרועה וחושנית' מתאים בדיוק.

המדובר בסיפורו של אחד, מרכוס גונסלס, שעובד במשרה אפרורית במשרד התכנון במקסיקו סיטי, ולאחר שחבר קומוניסט המעורב כנראה בדבר מה שאינו הגון מבקש ממנו לישון אצלו לילה, המשטרה חושדת בו שהוא מחבל מסוכן, והוא נאלץ להסתתר אצל משפחתו במדינה הדמיונית (ממדינות מקסיקו) פלאן דל אבאחו. שם הוא מוצא דוד עשיר, וארבעה אחיינים הממתינים למותו על מנת שיוכלו להשתלט על רכושו. מה שהרווק הנאה (הוא מטופל בחברה שנקראת בכינוי 'לה צ'מוקה, או 'השדה', אבל זו נאלצת להסתתר במקום אחר, וכמובן שתחזור משם בדיוק ברגע הלא נכון, בתזמון מושלם) מצליח לעשות לחבורה תאבת הבצע הזו במשך הימים שלאחר שהגיע אל הכפר, הוא כמובן לשכב עם כל הנשים היפות, לרמות את כל הגברים, לשתות כמויות אדירות של אלכוהול, ולנסות לזכות בכסף. הוא עצמו, מעיד על עצמו אין ספור פעמים במהלך הספר שאין לו מזל, ברשימת תלונות החוזרת ונשנית, הולכת ומתעבה - "נולדתי בחווה נידחת, אבא שלי היה חבר בתנועת האיכרים, כולם קוראים לי 'הכושי', אין ספק שאכלתי אותה". 

המדובר במעין קומדיה דל ארטה מאוד מאוד מצחיקה, שכשרון התיאור של אותו חורחה (תסלחו לי שאיני חוזר על שם המשפחה) מצליח להחיות, בחוש תזמון קומי מופלא, ובתיאורים מקסימים. יש גם מזימה, וזו נפרשת לאיטה עד לסיומה, כאשר הקלפים נטרפים כל פעם מחדש, כשקופה של 14 מיליון פסו (נראה שערכו של פסו בספר מקביל לשקל בישראל) נמצאת על הכף לחלוקה. חורחה כותב כמו שאני אוהב. קצר וקולע, מצחיק מאוד, ואף פרט אינו מיותר. לא הפונצ'ו שנותנת חברה במתנה לגיבור בעמוד הראשון של הספר המשחק תפקיד בכל הספר, וגם ב'פתרון' בעמוד האחרון, ולא ספר התרופות מצמחי מרפא שמוצא הגיבור במקרה אצל חבר אותו הוא מבקר ביומו הראשון בעיירה.

העיירה המקסיקנית היא כנראה מקום מאוד נחמד, בו מנהלת הגברת אאורליה ברח' מלקיטס את בית הבושת היחיד בעיירה המיועד לאנשים מהוגנים, הגיבורים שותים הרבה מסקל, שומעים את שירת המריאצ'י (גם אלו משחקים תפקיד נכבד בעלילה) ואוכלים אוכל המתובל במולה שהוא רוטב מקסיקני טיפוסי עשוי שוקולד ומגוון סוגי צ'ילי.

ספרות גדולה? ודאי שלא. לא מתקרב למארקס ז"ל, למרות התפאורה הדומה והשפה הדומה. כמו לצפות בטלנובלה, אבל כזו שכתובה ממש ממש טוב. זו כנראה פרודיה, אך הבדלי התרבות מונעים ממני להתענג על השוואה למקור (הספרותי?) עליו מלעיג הספר. יש הרבה מאוד ביקורת חברתית. הפוליטיקה היא כמובן שמאלית, אך חורחה יודע גם ללעוג היטב לשמאלנים, במיוחד בתיאור של המסיבה הקומוניסטית ההזויה בתחילת הספר, אליה מגיע לפתע איש הפרקליטות, המתגלה כ'אנטי מרקסיסט'. הייתי מוותר על המלודרמה בשני העמודים האחרונים של הספר, והטוויסט העלילתי הטראגי המיותר, לטעמי, החותם את הספר, אבל פרט לכך זה ספר נהדר.

התרגום של רינת שניידובר זורם מאוד, נותן כבוד לידע הכללי של הקורא, אך לעיתים מסביר מונחים הדרושים הסבר כגון שמות של מאכלים או דמויות היסטוריות המוכרות בספר (אין בספר סתם 'שפם'. השפם הוא נוסח 'ספאטה' או 'אלברו אורגון'). הסלנג המקסיקאי מקבל מקבילות ראויות בעברית. אחת הדמויות נקראת 'החתיך'. כנראה תרגום של מילת סלנג מקסיקאית, אך מתיאור התנהגותו של 'החתיך' ניתן לראות שהמתרגמת הצליחה למצוא את המקבילה הראויה. 

הספר הוא עשיר בתיאורים, בשמות של צמחים, מאכלים, מינרלים (התרמית סביבה עוסק הספר נוגעת למכרה של בריליום. מישהו עשה כאן תחקיר מאוד משמעותי על כריית מתכות, או שהסופר עובד עלינו בעיניים כשם שגיבור הספר עובד על דודו העשיר). נהניתי מאוד לקרוא שאחת הדמויות לקתה ב'דליריום טרמנס' - שם שאותו הכרתי רק כשם של בירה בלגית משובחת (עוד המלצה. תחפשו את הבקבוק האטום עם הפיל הוורוד על התווית), ומסתבר שהמדובר בתסמונת נבזית של הזיות הנגרמת כתוצאה מגמילה מאלכוהול (עוד סיבה לקחת ליד עוד בקבוק של דליריום טרמנס). 

מסתבר שחורחה היה סופר פורה למדי במקסיקו, עד שמת בתאונת מטוס טראגית בשנת 1983. עד כמה שאני יודע זה ספרו הראשון שתורגם לעברית, ואני בהחלט חושב שאפשר להתחיל לתרגם גם את יתר הספרים.

בקיצור - אם פסטיבל האבל על גרסיה מרקס היה כבד לכם קצת, ואתם רוצים להתעודד אחרי פסח אכזרי זה, בו העליתם שבעה קילו לפחות (אני נפגש מחר עם המשקל האכזרי של קרן בשומרי משקל אחרי שבועיים שלא נפגשנו. נראה לי שהוא יהיה מאוד שמח להכיר אותי), עם משהו נחמד קליל וזורם בניחוח לטיני, 'שני פשעים' הוא הספר בשבילכם.