הבלוג של אבו אלמוג

אנסה להכניס כאן את ראשי בעימות החזיתי בין תומכי ומתנגדי ברית המילה, מתוך הנחה שהדבר יעלה לי בגידופים ובנאצות הן משולליה והן מתומכיה, אבל זה כל הכיף בכתיבת הבלוג הזה, לא? בעימות בין אלי ישי ומצגר לבין אנגלה מרקל, נטיית הלב הטבעית היא ללכת עם מרקל. מצגר אינו נמנה על הדמויות החביבות עלי, אם כי אני מעריך את טעמו בצלמים צרפתיים. על אלי ישי נאמר כאן בבלוג הזה ממש כל דבר שלילי שניתן לומר, ועוד היד נטויה. ועם כל זאת, אני חייב לומר שבדיון ברית המילה המתרחש בימים אלו ממש, אני עומד לצד העבדקנים חבושי הכיפה כנגד הקאנצלרית המחוייטת, וטעמי עמי.

כמה הנחות בסיס, כדי שניתן יהיה להמשיך בדיון מנקודות מוסכמות.

* הדיון סביב לברית המילה צריך להתבסס על נקודת ראות חילונית. ציווי דתי לכשעצמו אינו צידוק לפגיעה גופנית, מבלי שיהיה מעובה ברציונל חילוני המאפשר קיום המצווה בחברה שהדת איננה הערך העליון בה, ובה ערכים של כבוד האדם, וזכותו לשלמות גופו קודמים לכל ציווי דתי כלשהו.

* ההדיוט, הקורא מן השורה, אינו יכול לדעת מחיפוש באינטרנט או במקורות דומים מהי התועלת והנזק הרפואיים מברית המילה. כמו בכל נושא טעון האינטרנט מלא באתרים בעד ונגד, המביאים דעות ומחקרים נוגדים ואף סותרים. בשני עניינים דומים, הטבעונות, וערכו של החלב לבריאות, יכול המעיין באינטרנט להסיק כי החלב הוא רעל הגורם אך לעינויים לפרות, או כי המדובר במשקה בסיסי לבריאות האדם, שללא נטילת מנות קבועות ממנו ייגרם נזק מיידי ומשמעותי לבריאות. מי שאינו תזונאי או רופא יתקשה להכריע. רובנו, עם זאת, צורכים מוצרי חלב על בסיס קבוע. כך גם כאן. אל מול האמירות השוללות את המילה וטוענות כי היא גורמת לנזקים חמורים ובלתי הפיכים (אתר מסוג זה ובו מידע רב הוא 'גונן על הילד') ישנן אמירות הטוענות כי המדובר בפעולה כירורגית מועילה ורצויה גם ללא הרציונל הדתי (מאמר לדוגמה מסוג זה - כאן). אדם כמוני, שאינו בעל השכלה רפואית פורמלית, צריך לבסס את הכרעתו על הנתונים הידועים לכל - ברית המילה מבוצעת במרבית הזכרים בישראל - יהודים ומוסלמים, ורובם נהנים לאחריה מתפקוד נורמלי. נראה כי המדובר בניתוח קל, המקביל בחומרתו למשהו שבין ניקוב אזניים (שאותו ראיתי מבוצע בתינוקות בנות שנה אצל חברים וקרובי משפחה), לבין טיפול שורש.

* טוב, ניכנס לזה. סביר להניח שהברית גורמת לירידת ההנאה המינית, הן של הגבר והן של הפרטנר/ית. עמדו על כך חז"ל כאשר כתבו כי "הנבעלת לערל קשה לפרוש", כפראפרזה על הביטוי "Once you go black you can't go back", או בקיצור, אם ניסיתם פעם את הגירסה הבלתי מצונזרת, לא תוכלו לחזור לגירסה הרגילה, משהו כמו "האמן ומרגריטה" של קריקסונוב, לעומת התרגום הארכאי של "השטן במוסקבה" (אם כי אני, באופן אישי, מעדיף את "השטן במוסקבה", אבל זה נושא לפוסט אחר.) מניסיוני אני, וניסיונם של נימולים אחרים, שדווח לי ישירות (בדרך כלל בשמירות ארוכות במילואים, ונסיבות 'גבריות' מסוג זה) אני מסיק, כי גם אם ההנאה המינית נפגעת, הרי שעדיין נותר ממנה די והותר. עדות אישית מזעזעת שנכתבה בתגובות לפוסט קודם שלי בנושא זה אך מחזקת הערכה זו. חיפשתי, ולא מצאתי, עדויות של מי שעברו מילה בגיל מבוגר ויכולים להשוות את הנאתם הם והאפקט על הפרטנר/ית של הלפני ואחרי. אם מי מקוראי מתנדב לתרום עדות מסוג זה ולהאיר את עיני בנושא - יבורך.

נמשיך הלאה - מהו מקור ברית המילה? או למה אנחנו בעצם מבצעים אותה? ההבנה כי שיעור המצייתים למצווה דתית זו בקרב היהודים הוא שיעור של רוב מכריע מקרב האוכלוסייה (ההערכה היא כי המדובר ב-98%) בעוד ששיעור המצייתים למצוות אחרות הוא נמוך יותר, מראה כי אין המדובר בציות למצווה דתית, אלא במנגנון סימון אתני. מה שיפה במנגנון סימון זה, לעומת מנגנונים אחרים, הוא שהוא נהוג הן אצל היהודים והן אצל המוסלמים, וכך, השפעתו אינה ניכרת במדינת המילטים בה החלוקה ההירארכית לקאסטות נשענת על סיווג ראשוני אתני. אין פלא, אם כן, שהעניין התעורר דווקא בגרמניה ובאירופה, והנחתי היא כי הקורבן הראשוני של שראו 'הליברלים' האירופים בעיני רוחם כאשר הגו את הרעיון לאסור על המילה היו דווקא המוסלמים.

וכאן נאה ההשוואה למילת נשים. מנהג ברברי זה כרוך בכריתה של הדגדגן, השוללת להבנתי את ההנאה המינית של האישה מעיקרה, וכריתה מלאה או חלקית של השפתיים החיצוניות. המדובר אם כן לא רק בסימון, אלא גם בהחלשה ניכרת של האישה. האישה הופכת כך לרכוש בעלה העתידי (שכן לרוב הניתוח מבוצע בנערות או בילדות), ונמנעת המוטיבציה העיקרית שלה לקיום יחסי מין עם איש מלבדו. הסימון כאן הוא מחפיץ ומחליש. הסימון בברית המילה הוא הפוך. הוא מעצים. הוא מקור לגאווה. גם אם יש בו פגיעת מה בהנאה המינית, הרי שאינו שולל אותה מכל וכל. בפרק "The Bris" של סיינפלד מביעה היהודיה הכשרה איליין בניס את סלידתה מאיבר המין שאינו נימול במילים "It had no face, no personality. It was like a martian." אם נזכור שמילים אלו אינן מבטאות את נסיונה האישי של ג'וליה לואיז דרייפוס, אלא את דעתם של היהודים הכשרים ג'רי סיינפלד ולארי דייוויד, הרי שנראה שיש לנו כאן מקור בלתי נדלה לגאווה. לאיבר המין שלנו יש פנים. יש אישיות. זהו ההפך מהחפצה. זו האנשה.

עדיה חורון, המקובל עלי כמקור הטוב ביותר לקדמוניות ישראל, כותב ב'קדם וערב' על מנהג המילה כי לא רק שהוא ברית בין האדם לאל, אלא שיש בו כדי להפוך את האדם לאל, ומפאת חשיבות הדברים אביא אותם בהרחבה (קדם וערב, עמ' 145) - "מתוך פסוקי מקרא שונים על 'אלוהי אבות' וכדומה ברור שהללו אין לפרשם אך ורק כאלוהות שעבדוה האבות, אלא הם-הם האבות בכבודם ההופכים אלים. והדברים עתיקים מאוד. כבר בשירת אוגרית נחשבו מלכים וגיבורים 'רפאים' בחייהם ובמותם, אך לא זו בלבד: מלך גם בחייו הריהו ילוד ועמית לאלוהות אדירה כלשהי. כרת-שע הוא מבני אל, 'חתך' להם, זאת אומרת חתוך, מחותן בברית מילה. הוא ממשפחת הרחמן ('לטפן') ומיוחס לקדש, היא 'רבת אשרת ים'"

זהו הבסיס להיותה של ברית המילה נפוצה כל-כך. היא מנגנון סימון אתני מעצים. כאשר נשקלים הדברים בראייה חילונית, כאשר עומדת פגיעה (שדרגת חומרתה שנויה במחלוקת, אך נראה כי אינה חמורה מאוד, ברובם המכריע של המקרים) בתינוק רך ואומלל, שזה עתה מלאו לו שמונה ימים, אל מול סיווגו האתני שיסייע לו בחייו העתידיים כבוגר, מהו שצריך להכריע את כף המאזניים?

מנקודת ראות ליברלית, הדברים ברורים, וכמעט שאין כאן ויכוח. נקודת הראות הליברלית רואה את היחיד כיחידה אוטונומית בעלת 'רצון' משלה, העטופה במעטפת של זכויות אדם שאותן אין להפר. נקודה זו, המתיימרת גם להיות 'עיוורת' באשר ל'דוקטרינה מהותית', ולא להעדיף ראיה אחת של החיים הטובים על ראייה אחרת, תיטה פחות להעריך שיקולים דתיים כאשר על כף המאזניים עומדת 'זכות בסיס' כגון הזכות לשלמות גופנית, או אפילו הזכות להיות מוגן מעינויים. מנקודת הראות הזו, ברית המילה היא פגיעה חמורה בזכות האדם הבסיסית הזו, שאינה יכולה להיות מוצדקת אלא בנימוקים דתיים, הפסולים ממילא להיות מובאים אל הדיון הציבורי.

הרשו לי לחשוד שמאחורי הנימוקים הליברליים לפסיקת בתי המשפט האירופיים, עומד המאבק האתני בין הקהילות הוותיקות ובין המהגרים מאפריקה ומאסיה, שחלק ניכר מהם מוסלמים, אם לא אחותה הבוגרת, האנטישמיות הישנה והטובה. אבל גם אם אותם שופטים ו'פעילי זכויות אדם' הם ליברלים של ממש, ההולכים לישון כשכרך מכתבי ג'ון רולס לצד מיטתם, וקמים בבוקר לקריאת שמע מכתבי ג'ון סטיוארט מיל, עדיין יש בהתנכלות למנהג המילה משום מידה לא מבוטלת של זדון, בהקשר היהודי-גרמני דווקא. אבל נעזוב את זה. בואו נניח תום לב ליברלי של כל המעורבים בדבר ונמשיך הלאה.

מה לעשות שהליברליזם אינו העמדה היחידה שיכולה להיות מקובלת בדיון הציבורי (הרעש העמום שאתם שומעים ברקע הם נסיונותיו הנואשים של רולס לצאת מארון המתים ולמחות בקול.) עמדה נוספת שניתן לנקוט בה היא הקהילתנות (כאן קצרמרון די עלוב בוויקיפדיה שאני כתבתי, שהוא יותר הגדרה לקסיקלית מערך של ממש, אבל נותן טעימה קטנה מהי הקהילתנות). כמו שכתב המשורר ג'ון דון, "שום אדם אינו אי", ובמנגנון שיוך מעצים, המשייך את האדם לקהילה, יכול להיות ערך שהוא מעבר לזכות הליברלית. הפגיעה במי שאינו עובר ברית מילה אינה ב"בעיית חדר המלתחה" לפיה יצחקו עליו כשיהיה מתבגר, אלא בעצם בניתוקו מהקהילה אליה הוא שייך באופן טבעי, בעקירת שורשיו, ובהפיכתו לאותו אינדיבידואל אוטונומי ומבודד, שבניגוד לחזון הליברלי, הקהילתנות רואה אותו כיצור אומלל ועלוב למדי.

הברמס, שאינו קהילתן (תגידו, קראתם את הכתבה בהארץ על הברמס? אם לא, אז תעזבו מייד את השטויות האלה ורוצו לקרוא אותה.) סיכם די יפה בשנים האחרונות את היחס הראוי לדת במישור הציבורי. מתי שהוא בתחילת שנות האלפיים הבחור נגנב, עבר איזו מטמורפוזה דתית, והתחיל להתדיין עם בכיר בכנסייה הגרמנית בשם רצינגר , שאנחנו מכירים היום כבנדיקטוס השישה עשר. בשנת 2004 פרסם את הדיאלוג בינו ובין רצינגר, בספר ושמו "Dialektik der
Säkularisierung: Über Vernunft und Religion"
(הדיאלקטיקה של החילון – על תבונה ודת). בספר זה הביע דעות מפורשות לפיהן פרויקט
המודרניזציה שתחילתו בתקופת הנאורות סובל מסטייה בדרכו. האינדיבידואליזם והאנוכיות
שינו את הקודים של זכויות האדם לכלי נשק המספקים תחמושת לעימותים בין קבוצות
ויחידים המחפשים לעצמם נתח גדול יותר מן העוגה הכלכלית והחברתית. הדינמיקה של
הכלכלה הגלובלית ושל השוק באופן כללי יצאה משליטת השיפוט הרציונלי, ומדרישות
ותכתיבי האמנה החברתית החוקתית. על פי הברמס אנו על סף עידן "פוסט חילוני", בו
המודרניות תמצא את היציאה מהמבוי הסתום בו מצאה את עצמה רק בדרך של אוריינטציה
דתית הנשענת על נקודת התייחסות טרנסנדנטלית, וזאת בשל העובדה האמפירית כי הדת שרדה
מאות בשנים בסביבה חילונית, וכי נראה שנטישת הדת, השיח הדתי והערכים הדתיים שנשמרו
אלפי שנים, מביאה לנטישת רגישויות, ניואנסים ואופני ביטוי שאין להם תחליף.

בקיצור - בוויתור הגורף על הדת אנחנו מוותרים על הרבה יותר. אנחנו מוותרים על המקורות התרבותיים שלנו, שאין להם תחליף. יש מקום גם למנהגים תרבותיים שמקורם דתי כברית מילה, ובהקשר הזה הם עדיפים על 'זכויות אדם', שהמרדף הדווקני אחריהן יכול להביא (ואכן מביא) באופן פרדוקסלי דווקא לפגיעה בחירויות, ולתחושה של מחנק וכפייה תרבותית. ואם הברמס אומר את זה, אז מי אני שאתווכח איתו? אפשר היה להתייחס בעניין הזה גם לגישות רב-תרבותיות, ולנסות למצוא את האיזון המדוייק שבין הדרישות של הקהילה כקהילה לבין זכויות היחיד, ולהגיע גם מנקודת הראות הזו למסקנה המחייבת ברית מילה, אבל לכו תקראו על זה לבד, אין לי כוח כרגע לסמינריון הזה.

ואסיים בבדיחה. אדם אחד שהתקלקל לו השעון נכנס לחנות שבפיתחה שלט גדול שבו ציור של שעון. משביקש מהאדם שמאחורי הדלפק שיתקן את שעונו נענה כי החנות אינה חנות לשעונים, אלא משרדו של מוהל. "מדוע אם כן מצוייר בשלט שעון?" שאל האדם. "כי מה רצית שאצייר על השלט?" השיב המוהל. אעטר אם כן פוסט נאה זה בתמונה נאה של אדם העונד שעונים, הלקוחה כמובן מוויקישיתוף, וזאת על מנת לעמוד, ברוח קהילתנית והברמסית, ברגישויות ובצניעויות של קוראי, והקורא בעל הדמיון המפותח יוכל לדמיין לעצמו את אבר המין הנימול הנאה, בעל הפרצוף והאישיות, שהיה מעטר פוסט זה אלמלא רגישויות אלו.

חג מולד שמח!

לקחתי את הילדים לראות קצת קריסטמס בנצרת. תכננתי גם לצלם ולהעלות לכאן לראשונה פוסט חגיגי ומצולם. לא יצא. עד כמה מר ואכזר חודש טבת השתא! השמש של אותו אוגוסט אכזר שהשתלט על דצמבר והשליכו לפינה אפלה קפחה על הסנטות וחיממה אותם במעיליהם האדומים. הניגוד בין הדימויים המצויירים בחלונות הראווה של אנשי שלג, מזחלות הנהוגות על ידי איילי צפון ושלג נערם על צמרות אשוחים, לבין חום יולי אוגוסט ששרר בחוץ הבריח אותנו מהר מאוד. העצים שליד המעיין וליד כנסיית הבשורה היו מקושטים, אבל היה בזה משהו נבול, משהו שזוף שמש, משהו לא קריסטמסי, שמיהרנו וברחנו משם.

הדרך עברה ליד עירו של שמעון גפסו, זו שלא יוצב בה השנה אשוח. נו, מילא. אפשר לראות כל מה שיכול הייתי לומר כנאמר. איני מאשים את גפסו. הוא רוצה קולות, ובישראל של 2010 ההסתגרות והקסנופוביה שווים קולות. לכך עוד נגיע.

עוד נסיבה מקלה היא שגפסו זה הוא כמוני, יש להניח, תוצר של מערכת החינוך הממלכתית, זו שבשנים המעצבות שלי - 1977 - 1984 - שלט בה ללא עוררין זבולון המר. אז למדנו על הנצרות ברבע שעה פחות או יותר שהיה ישו, והרומאים צלבו אותו, ובגלל זה היהודים סבלו אלפיים שנה של רדיפות ושואה. וזהו. זה כל מה שאני זוכר. בפסיון נתקלתי לראשונה בגיל 17 כשפגשתי את בולגקוב, ולאחר מכן לקחתי ליד גם את הברית החדשה. יש לי כמה השגות על הטקסט הזה, והשפה - תרגום כנראה מעברית ליוונית ללטינית לאנגלית ולעברית, היא איומה. אבל הסיפור עצמו הוא אדיר! ארור יהיה מי שהסתיר ממני את הסיפור הזה. פקידון קטן, עלוב, צר אופקים, המתחזה לשר חינוך! כיצד זה הסתרת ממני, זבולון המר, את הסיפור על האדם, בן האלוהים, שהטיף לאהבה ולשוויון, גירש את החלפנים מהמקדש, ומת על הצלב למען חטאי כולנו. עם כל הניואנסים, ותתי הסיפורים הקטנים, האנושיים כל כך, הקטע בו הוא אומר לפטרוס - "הלילה תתכחש לי שלוש פעמים" וכל השאר. פשוט אדיר. וההשפעות על התרבות. האם יכול מישהו להבין ולו מעט מתרבות המערב בלי להכיר ולו בצורה שטחית את הפסיון?

אז כנראה שלא. וכנראה שלא צריך, כי למה לנו תרבות המערב כשיש לנו תרבות נפלאה משלנו? ובעיר שלנו בעלת הצביון היהודי לא יהיה עץ אשוח. מרחוק נשקיף על המבנים המוזרים בעיר השכנה, נשמע את הפעמונים, נזכור את אחינו המעונים, נשנא ונהיה שנואים, ויהיה דיסקו!

שתי הבהרות. ייתכן שמר גפסו הוא בעל ידע נרחב בפסיון, ויכול לצטט מהברית החדשה כמו כומר פונדמנטליסטי בקרקס נייד במובייל, אלבמה, שנייה לפני שהוא נכנס אל הזירה להיאבק בתנין, ובסך הכל הוא לא רוצה שבעיר היהודית שלו יהיה עץ אשוח, ומחליט את כל זאת תוך האזנה לוויינאכטס אורטוריום של באך, ועלעול בדפי "במשעול הצר". וגם מי שהבין מהקטע האחרון איזו תחיה משיחית מהצד שלי שגה. זה בסך הכל סיפור מדהים, אבל ההנאה האסתטית שלי ממנו לא מכסה על המגרעות שלו כדת וכדוקטרינה.

ובכל אופן, זה עצוב. זה עצוב שנצרת עילית לא יכולה להשתתף בשמחת נצרת (ובשמחת האחוזים הרבים מאוד מתושביה של נצרת עילית - לא כולם ערבים, אגב, החוגגים את חג המולד) ונצרת לא יכולה להשתתף בשמחת נצרת עילית. מי שעובר ב"כיכר המריבה" ליד כנסיית הבשורה רואה שגם בצד של נצרת לא הכל חיוכים ונשיקות, אלא שהם גם שונאים אחד את השני שם, המוסלמים והנוצרים, לא פחות ממה שהם שונאים את היהודים והיהודים שונאים אותם.

אבל שנאה זה הבון-טון. כיף לשנוא! כיף להיות גזען! הכי כיף לשנוא סודאנים. כי אז אתה גם כאילו צודק. ומתייחסים אליך בחמלה בעיתונות. את הטריק הזה שכמה שאתה דפוק, אם ימצאו לך לשנוא מישהו יותר דפוק ויותר שחור ממך אז גם תרגיש סבבה וגם יהיה מי שלימד אותך את דבר ההבל הגזעני ויוכל לגזור קופון אלקטורלי, למדנו די מזמן, ולא כאן ולא עכשיו. אז השבוע למדו את זה כצלה והכהניסט בן ארי. בן ארי בכלל עלה על טריק. בואו נגיד כאילו שאנחנו משכנים סודנים בצפון תל אביב, וכך גם נגביר את השנאה לסודנים וגם לעיגולדונים האלה מצפון תל אביב, שמאלנים כולם! שמעתי הרבה מאוד אנשים "הגונים" כאילו, וגם איזה נימה כזו, אוהדת, בתכנית "המילה האחרונה" בגל"צ שמה בשיח החצוף והשנון בין קובי אריאלי ועירית לינור, שאומרים שכאילו באמת יש בזה משהו, ונראה את הרמת אביבים איך הם חכמים ונאורים על חשבון שכונת התקווה. אז ככה. אני מכיר כמה צפון תל אביבים וצפון תל אביביות שמקדישים את עיקר מרצם וזמנם לסייע לפליטים האלה, ולא מפחידים יונה ביין אם אתה מבין למה אני מתכוון. וחוץ מזה, תביא למקום בו אני גר שבע מאות פליטים סודנים ולא כהניסט אחד. הם מפחידים אותי. אבל את זה אני אומר בשם עצמי, לא בשם ועדות הקבלה והתקנונים ששכני ליישובי משגב שונאי הזרים (קבלו תיקון - שומרי הצביון היהודי) אימצו לעצמם להגנה מפני האנשים הנוראים האלה שם בחוץ. האמת, אין סיכוי שיקלטו סודני באשחר. אבל אני חושב שכהניסט ייקלט יפה, וגם ירגיש אצלנו באשחר בבית, יותר ממני לפחות.

אז יש בנאדם אחד שדי אהב את כולם, ומזכיר את ישו גם בזקן ובשיער הארוך, וגם בזה שהגמול שלו על כל האהבה הזו היה כדור בראש, ששר פעם שיר אדיר, "חג מולד שמח - המלחמה נגמרה". תיכף אני אשים אותו, ותוכלו ליהנות ממנו (די שכחתי אותו בפוסט על לנון לפני שבועיים, ואני מתנצל, כי הוא בהחלט ברשימה המצומצמת). אז לנון חשב ב-1971 שהמלחמה נגמרה. אני חושב ב-2011 שהיא רק מתחילה. מלחמת הכל בכל. שחורים בלבנים, יהודים בנוצרים, סודנים בתושבי דרום תל אביב. ואני חושב שהולך להיות ממש סוריאליסטי, עם מחנות בנגב (יש מילה גסה כזו, שבאה אחרי מחנות, שמתחילה בר' ונגמרת בז', ונמשכת באופן טבעי, אבל עדיין לא הגיע הזמן שלה. ובכל אופן - יהודים! איך אפשר להגיד עליהם דבר כזה!), וכל הסבבה הזו. באח הגדול (ראיתי במוצאי שבת כשישבתי ופיצחתי גרעינים עם רמי ועליזה, אבל באמת, אתם יודעים, אני לא מאלה) שלחו אותם השבוע ל-1938, ונתנו להם משימות של חומה ומגדל מסביב למדורה וכאלה. כאן באמת שולחים את כולנו ל-1938, אבל קצת מזרחה מחניתה וקצת צפונה ממנה.

ובכן, כל עוד אני יכול לכתוב את זה בפומבי (בישראל של האיחוד הלאומי, זו שאנחנו מתקרבים אליה, תשמע תיכף הדפיקה על הדלת. לא בגלל התוכן של הפוסט. לא יגיעו לזה אפילו, אלא בגלל שכבר נכנסה השבת) אני מאחל לכולם חג מולד שמח! עיד אל מילאד סעיד! ובשירה אדירה (לפי המגינה של ג'נגל בלס) - ליילת עיד, ליילת עיד, ליילת ליילת עיד! והנה לנון - ושוב - חג שמח! كل عام وانتم بالف خير

אני חוזר לנושא האהוב עלי - האמן ומרגריטה. לשידור הסידרה ב"יס ראדוגה" נותרו רק עוד שבועיים, וזה פחות או יותר פרק הזמן שהסובבים אותי ואלו הקוראים את הבלוג הזה יצטרכו לסבול את הנושא. לטובת אלו שבחרו להמשיך לקרוא אני מבטיח להיות קומוניקטיבי, לפחות כמו נינט באלבום החדש. אגב - נושא מצויין לפוסט, אם תנוח עלי הרוח.

הספר מסתיים בכך שהמשורר, בזדומני, יושב על ספסל, ולידו אחד, ניקולאי איוואנוביץ'. בזדומני הוגה בפונטיוס פילאטוס, אך איוואנוביץ' מבכה את ונוס שלו, שהלכה, ועליה ויתר בשביל פתק. איוואנוביץ' זה הוא השכן מהדירה התחתונה של הבניין של מרגריטה. כשמרגריטה מרחה על עצמה את הקרם השטני והפכה למכשפה, היא הותירה למשרתת שלה, נטאשה, את צלוחית הקרם. זו מרחה אותו על עצמה והפכה אף היא למכשפה, ולאחר מכן מרחה את הקרם על השכן, שהפך לחזיר מעופף. השלושה טסו יחדיו לנשף של השטן, ובילו שם באופן המתואר בספר והדברים ידועים. מייד לאחר הנשף, עמדה בפני איוואנוביץ' דנן הברירה, להמשיך ולהיות לחזיר המעופף של נטאשה המכשפה, או לשוב לחייו האפרוריים של אזרח ברוסיה הסובייטית. הוא כמובן בחר לשוב לדירתו, אך ביקש מהשטן פתק שיאשר לאשתו ולמקום עבודתו כי איחר לעבודה בשל כך ששהה כל הלילה בנשף של השטן. הוא קיבל את הפתק, אך איבד את נטאשה. במשך שארית ימי חייו ישב ויבכה את האפשרות שהייתה לו להישאר כחזיר של המכשפה נטאשה, ולטוס עמה מדי לילה בשמי מוסקבה, אותה החליף בפתק למקום העבודה.

נטאשה זו, אגב, היא בחורה צעירה ויפה להפליא. גם ברומן, אך גם בסידרה. בורטקו, המקפיד להציג את השחקניות שלו בעירום חזיתי במהלך הסידרה, ביצע כאן בחירה נבונה, שכמעט ומפצה על הבחירה האיומה באנה קובלצ'וק כמרגריטה. קובלצ'וק מבלה את הסידרה כשעל פניה הבעה של מורה בחטיבת הביניים שתפסה את התלמידים בטיול שנתי עם פחית בירה וסיגריה. מעין סלידה עולמית מלווה בייאוש תמידי. גם בקטעים היותר כיפיים, כגון הקטע בו היא טסה עירומה על מטאטא לדירתו של לטונסקי, המבקר, והורסת שם את כל מה שנקרה לידה, לא ברור בדיוק אם היא נהנית מכך, או שמא הדבר נכפה עליה בניגוד לרצונה והיא הייתה מעדיפה לשבת ליד השולחן שלה ולבדוק מבחנים באלגברה.אבל נטאשה (קסניה נזרובה) נהנית מכל רגע בו היא טסה על החזיר בשמי מוסקבה, והיא יפה עד כמה שצעירה רוסיה בת עשרים יכולה להיות יפה. לו אני ניקולאי איוואנוביץ' לא הייתי מחליף אותה גם בעשרה פתקים.

וזו בדיוק הנקודה של הפוסט הזה. כמה פעמים בימי חיינו ניקרתה לנו ההזדמנות להיות החזיר המעופף, ודחינו אותה בשביל פתק? כמה פעמים העדפנו את הביטחון של הידוע והמוכר על פני הזינוק אל הלא ידוע, כמשרתיה של המכשפה? כמה פעמים נסתכל לאחור, וכמו איוואנוביץ' נבכה את אותה ונוס, אותה נטאשה, שהייתה יכולה להיות בהישג היד לו רק היינו יותר נועזים, פחות שגרתיים, יותר... חזיריים?

החזיר של המכשפה הוא יצור די נחות דרגה בהירארכיה של הגיהנום הבולגקובי. כאשר הוא מגיע לנשף, שולח אותו וולנד, השטן, אל המטבח. מרגריטה חוששת לחייו, שמא ישמש כמתאבן בארוחת הערב המפוארת שמתכנן השטן, אך קורובייב מרגיע אותה כי הוא רק ישב שם וישחק קלפים עם הטבחים, שכן בנשף המפואר של השטן אין מקום לחזיר. ועדיין, עדיף לו, לאיוואנוביץ', להיות החזיר המעופף עם ונוס שלו, מאשר להמשיך ולחיות את חייו היום יומיים, השגרתיים.

לניקולאי איוואנוביץ' ניתן הזיכרון החי של הטיסה בשמי מוסקבה כשעליו רוכבת היפה שבנשים. לרבים מאיתנו המעדיפים מדי יום את הפתק על החזיר, אין אפילו את הזיכרון, רק חזון עמום של איך היו הדברים יכולים להיות לו היינו אומרים "כן". לולא היינו מבקשים את הפתק, וחוזרים אל החיים השגרתיים, אל עמל היום יום, אל מוסקבה הסטליניסטית שלנו, האפרורית, האישית. האם בפעם הבאה שתועמד בפנינו הבחירה נאמר כן? רוב הסיכויים הם שלא. איוואנוביץ' יכול לבכות עד מחר (והוא אכן עושה את זה), אבל ריח הבורשט של אשתו הוא שהשיב אותו מהנשף של השטן לדירתו. יש להניח שעמוק בלב הוא יודע שטוב לו יותר כניקולאי איוואנוביץ' מאשר כחזיר המעופף. לולא היה שמו ניקולאי איוואנוביץ' הייתי בטוח שהמדובר ביהודי כשר. מכל דמויותיו של בולגקוב הוא המצטיין ביותר באותה אמנות יהודית עתיקה - הקיטור.