הבלוג של אבו אלמוג

נובמבר, שהתחיל היום, הוא חודש של הכרעות בעניינים רבים, שכרגיל אין לי עניין או רצון לחלוק כאן. מעצבן, נכון? מה שכן אחת ההכרעות שצריכה להתקבל זה שאני אעבור סוף סוף לשלב ב', או שלא. אין לי כל כך מה לעשות עד אז, אז אני פשוט ממשיך לכתוב. את השבת ביליתי (חוץ מהליכה רגלית בגשם עם רמה שהיא היחידה מקבוצת ההליכה שהעזה להגיע למקום הקבוע, והיה ממש כיף) בלכתוב מאמר באנגלית על סימן 65א לדבר המלך, שאני חושב שאני רוצה להציג באיזה כנס במרץ אם יקבלו אותי. זו ממש עבודה אידיוטית, כי אני לא ממש בטוח לאן אני ממשיך ומה אני עושה ואם זה לא פול גז בניוטרל ואם בחודש מרץ אני עדיין אהיה 'דוקטורנט', אבל התהליך של כתיבה משפטית בעברית ותרגום לאנגלית נחמד לי ואני עושה את זה כדי להעביר את הזמן. אני גם מתאמן בבלוג הזה על תרגום מאנגלית אחת לחודש, אבל עוד לא קיבלתי פידבק אמיתי מדובר אנגלית איך זה. למרות שאני חושב שזה על רמה גבוהה כי זה כולל כל מיני משפטים כמו "Article 47 of the POC granted the secular district court residual jurisdiction in matters of personal status. Thus the preferred status of the Sharia Court was abolished. ." שלא יכולים להיות לא נכונים כי יש שם רזידיואל שזה מילה נורא נדירה וד'אס שזה בכלל מילה שמוסיפה לכל משפט מין נופך אקדמי כזה. אבל זה מאוד מייבש את השכל ואני צריך משהו מאוד ירוד כדי להשתעשע בו.

הרגלי הטלוויזיה שלי כוללים מאז ומתמיד את הערוצים גבוהיי המצח 'נשיונל ג'יאוגרפיק', 'היסטוריה' 'אנימל פלנט' 'דיסקברי' וכאלה. שמתי לב שיש בהם תקופות ומתקפות של סוגי תכניות. למשל אי אפשר היה לפתוח את הטלוויזיה לפני עשור על אחד הערוצים האלה בלי לראות תכנית שעסקה במומיות של האינקה, ועכשיו זה פחות מעניין אותם. אז עכשיו יש שם שני ז'אנרים של תכניות, שלא משנה אם הערוץ עוסק בהיסטוריה או גיאוגרפיה, יש כל יום לפחות שלוש ארבע שעות של תכניות כאלה.

הסוג האחד הוא סוג תכניות של 'מוכרים וקונים כל מיני חפצים ישנים' המתעדת בצורה ריאליסטית את חייהם המבויימים להפליא של אנשים שעיסוקם הוא למכור ולקנות כל מיני חפצים ישנים שאף אחד אחר לא רוצה. זה התחיל עם תכנית דווקא מעניינת שנקראת 'היסטוריה למכירה' שתיעדה חיים של משפחה (דיספונקציונלית להפליא) של בעלי חנות משכון בלאס וגאס. באנגלית זה נקרא PAWN STARS. זה הוליד עשרות ילדים וחיקויים, והידרדר משם לפורמט של אנשים שקונים כל מיני חפצים ומכולות שנשכחו בשדה תעופה או סתם ננטשו.  הפורמט הוא זהה. יש כמה דמויות. לעיתים הן מתחרות ביניהן. הן עוסקות ברכישת חפצים. יש תמיד אלמנט של התמקחות - אם החפץ הוא עם בעלים אז עם הבעלים, ואם החפץ הוא נטוש אז יש קטע של מכירה פומבית. ואז הגיבור של הסידרה נותר עם חפץ שלפעמים הוא לא יודע מה הוא עושה ולרוב הוא לא יודע מה הוא שווה. ואז הוא הולך למומחה. והמומחה בודק את החפץ, ואומר לו שזה בובת פעולה של סטאר טרק מ-1976 במצב כמעט מושלם שאפשר למכור ב-200 דולר. ואז אם הוא קנה את הדבר הזה במאה דולר הוא נורא שמח, ואם הוא קנה אותו בשלוש מאות דולר הוא נורא עצוב.

אפשר כמובן להריץ כאן ניתוח בורדזיאני, או גרמשיאני, ולראות איך האלמנט של ההתמקחות הבלתי פוסקת יוצר את ההגמוניה הקפיטליסטית וכאלה - טוב זה קצת גרמשי, בורדייה היה הולך למקום אחר - אבל אפשר גם סתם לכבות את המוח ולהסתכל וכשהמומחה לגרוטאות שהביאו במיוחד אומר "זו מטחנת קמח אמיתית ממלחמת האזרחים עם חותמת של צבא הקונפדרציה, אבל יש בשוק המון כאלה, ואני חושב שאפשר לקבל עליה במצב שלה..." תיפוף תופים, לפעמים מעברון, שתיקה רועמת - "שלוש מאות וחמישים דולר" אז השחרור שאחרי הפאוזה והמתח שווה הכל. ב'היסטוריה למכירה' נותנים בדרך כלל רקע היסטורי נחמד על כל חפץ. אבל רוב הצאצאים שלה מתרכזים יותר בהליך של התמחור וההתמקחות. יש גם תכנית של פורצי מכולות נטושות שיש שם צוות 'ישראלי' עם בחור בשם 'עוזי' שלדעתי באמת יש לו בן דוד בישראל והוא אולי בא פעם לבקר אותו כי אף ישראלי לא מתנהג ככה, למרות שהוא עושה כמיטב יכולתו לחקות את המבטא.

הסוג האחר והמטורף יותר זה 'אנשים במקומות נורא נידחים בארצות הברית שמתנהגים בצורה אנטי סוציאלית'. זה התחיל עם סידרה שנקראת 'דאק דיינסטי' (אין לזה שם בעברית) של אנשים באיזה מונטנה כזאת שמגדלים זקנים נורא ארוכים וצדים ברווזים. הם הולידו את 'אנשי ההר', 'אנשי הביצה', וכאלה, שזה אנשים במקום נידח (הר או ביצה) שמגדלים זקנים ועוסקים בעיסוק אקזוטי וחיים חיים אנטי סוציאליים מחוץ לחברה המסודרת. זה הידרדר עד התכנית הכי איומה מסוג זה, שביליתי את חגי אוקטובר האיום בצפייה בלתי נגמרת בהקלטות שלה, ואחרי חודש כזה אני לא אותו בן אדם. התכנית נקראת 'פורטר רידג', והיא מתארת את חייהם של סוחרי גרוטאות באמריקה הכפרית. יש שם בחור בלי חולצה ובלי זקן שנקרא פורטר שמקלל כל הזמן וחי באיזה מקום שנקרא פורטר רידג'. הוא נלחם בסוחרי הגרוטאות המתחרים שגרים בכפר סמוך שנקרא 'דוג קילר רידג'' שהם דווקא כן לובשים חולצה ומגדלים זקן, והם כל הזמן עושים כל מיני תכניות מטומטמות שנכשלות איך להכשיל אחד את סחר הגרוטאות של השני. כאן אני כבר איבדתי כל קשר להיסטוריה או לגיאוגרפיה שבשבילם רכשתי את הערוצים האלה ואתכם הסליחה.

אז ככה. היה ערוץ 'ביוגרפיה' שבאמת התחיל עם ביוגרפיות, ואחרי כן הידרדר לשדר תכניות משני הסוגים האלה יותר ממה שהוא שידר ביוגרפיות. אז מישהו שם בהנהלה של יס או מה שזה לא יהיה החליט לקרוא לילד בשמו ולהפוך את ערוץ הביוגרפיה גבוה המצח, שגם דוקטורנטים למשפטים יכולים להסתכל בו בטראש ריאליטי מסוג דאק דיינסטי בלי לחוות רגשי אשם, לערוץ 'לייף סטייל'. אז היום ביליתי שעתיים בקיפול כביסה מול הערוץ הזה וזו ההידרדרות הסופית שלי. נקודת השפל הסופית שאי אפשר לרדת ממנה נמוך יותר.

אתחיל בהבהרה שאלו היו שעתיים וחצי נהדרות ושנהניתי כפי שלא נהניתי מטלוויזיה הרבה זמן. ראיתי שתי תכניות טראש ריאליטי - 'סיוט של קעקוע' שזה פחות או יותר בז'אנר הטיפוסים המשונים האנטי סוציאליים, שמראה שני אנשים נורא מקועקעים שלובשים בגדים שחורים כאלה ומסתובבים בלאס וגאס ואם הם מוצאים מישהו עם קעקוע שהוא לא אוהב אז הם מקעקעים עליו משהו יותר יפה. ראיתי עם אלמוג שלוש ארבע תכניות כאלה ברצף, ואני נורא שמח כי היא ראתה מה רגע אחד של טמטום בחנות קעקועים יכול לגרום. למרות שאבא שלה הוא דוגמה מהלכת לזה, אבל לא נרחיב. טוב - אני נורא מרוצה מהקעקועים שלי דווקא. נמשיך הלאה. אחרי כן היה את שיא שיאי השפל שנקרא 'דאבל דיוואס' - תכנית ריאליטי שעוסקת בבעלים של חנות הלבשה תחתונה לנשים. עוד שעה שעה וחצי ירדו לטמיון אבל היה מרתק. היו כל הזמן פירסומות למשהו שנקרא 'בנות המטיפים' שזה סידרת ריאליטי על בנות של מטיפים שאוהבות לבלות ולחטוא וההורים שלהן לא מרשים להן, אבל אני חושב שזה פורמט קצת בעייתי, כי אם ההורים יודעים שהבת רוצה לחטוא והם רוצים למנוע את זה הם יכולים פשוט לעקוב אחרי צוות הצילום, לא? או שזה יוצא בדיוק כשהם הולכים להטיף?

נכון שעכשיו מה שמתבקש בתור ממתק זה 'סן אוף א פריצ'ר מן?'. אז לא תקבלו את זה. היום נתקלתי במקרה בגב' ליבי הולמן, בשיטוט אקראי ביוטיוב כשחיפשתי מוזיקת רקע ממש טובה לכתיבה על סימן 51 לדבר המלך במועצתו שכולל את רשימת 11 ענייני המעמד האישי. מייד התאהבתי. הוויקיפדיה סיפרה לי שהגב' הולמן הייתה איזה סוג של דיווה מוטרפת משנות העשרים שיצאה עם שורה של גברים ונשים מאוד מעניינים, ניהלה רומן לסבי ארוך שנים עם היורשת של מפעל דו פונט, התחתנה עם בעל צעיר ממנה בשבע שנים ונורא עשיר, ורצחה אותו אחרי שנכנסה להריון מהמאהב - היורשת של דו פונט ניהלה את ההגנה המשפטית שלה כשהיא מחופשת לגבר - מה שכן, הוויקיפדיה אומרת שהיה מחקר שהיא לא עשתה את זה וכל האישומים נבעו מאנטישמיות - כן, היא משלנו! - ובקיצור עשתה חיים משוגעים. והיא גם יודעת לשיר נורא יפה. תודו שלא הכרתם אותה? אז אם אין ערוץ ביוגרפיה לפחות סיפרנו כאן קצת על הביוגרפיה שלה, שאפשר היה לעשות ממנה גם טראש ריאליטי מאמם, ועכשיו נשמע אותה באיזה מואנינג לואו בלוז.

נפאל. סופת שלגים. חבורה של ישראלים צועדים בקור המקפיא אל מקום המקלט הרחוק, רחוק מאוד. רחוק מהשגה. כולם תשושים עד אפיסת כוחות. כל אחד נושא בקושי את עצמו. אם לא יגיעו בתוך שעות ספורות אל מקום מקלט ימותו כולם. ת', אחת מהחבורה, נופלת אל השלג. ע' מביט בה ומבין כי לא יוכלו להמשיך איתה ועליהם להמשיך בלעדיה. הוא מחליט לעזוב אותה מאחור.

כולנו מכירים את הסיפור הזה. לא היינו צריכים להכיר אותו. הוא היה צריך להישאר בין השלגים בנפאל, אבל חדשות ערוץ '2, בין היתר, טרחו להביא לנו את הסיפור היישר ממיטת חוליו של ע' המאושפז בבית החולים לאחר שהגיע תשוש, למקום מבטחים, כשחבריו טמונים בשלג. 

מכיוון שת', וגם נוטשיה בשלג, הם מ'המגזר', התחיל דיון מוסרי והלכתי. כמובן שהגיעו לאותה מסכת מפורסמת בתלמוד הבבלי, בבא מציעא סב א, על שנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהם קיתון של ים. אם שותין שניהם - מתים, ואם שותה אחד מהן - מגיע לישוב. דרש בן פטורא - מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו, עד שבא רבי עקיבא ולימד 'וחי אחיך עמך' - חייך קודמים לחיי חבירך'.

זכור לי שכשלמדתי את המסכת הזו מפי מורי ורבי שמואל שילה, במסגרת הקורס 'דין מוסר ויושר במשפט העברי' העיר שילה כי 'בן פטורא' המוזכר במסכת הוא פטרוס, וכי הדעה היא דעתם של הנוצרים, המנוגדת ליהדות אותה מייצג רבי עקיבא. מה שמראה שיש כמה וכמה שיטות מוסר שניתן ליישם כאן, ושקשה לקבוע מסמרות. עיון מהיר במשנתו של קאנט, יכול לפרש את הציווי הקטגורי, לפחות בשני נוסחיו הראשונים, כתומך בדעת רבי עקיבא. ובכל אופן, האינטואיציה אומרת שההכרעה שהתקבלה הייתה אכזרית וקרה, רעה למי שנטש את חברתו בשלג בה במידה שהייתה רעה כלפי החברה.

לא ניתן לשפוט במקרים כאלו. איש אינו יכול להחליט מבלי שהיה בסיטואציה כזו. ויש מקרים רבים כאלו. באסונות טבע, במלחמות, בשואה. התותחן הנדרש לירות את הפגז במסגרת 'נוהל חניבעל' ב'צוק איתן' מתוך ידיעה שפגז זה אמור להרוג את חברו לנשק, נמצא במסגרת דומה, בה ההכרעה הפורמלית תינתן רק בשל סמכותה של הפקודה (כאן לא צריך לחשוב הרבה. קאנט היה אומר לו להתרחק מהתותח ולא למשוך את ידית הנוקר. למרות שאני די סגור על זה שבתותחים החדשים זה לא הידית הנמשכת בתנופה כמו בתקופה הפליאוליתית שלי, אלא הצתה חשמלית).

אבל מה זה משנה בעצם? אותי זה לא מעניין. הכרעות כאלו תתקבלנה במצבים דומים, ולא ניתן לדעת מראש מה יהיה. כל סוג של דיון אקדמי ערטילאי הוא עקר. ברגע האמת לא ברור מה מכריע. קאנט, שמעודו לא יצא מקניגסברג, אינו יכול לומר לע' כיצד לנהוג בנפאל. וכך גם פטורא ועקיבא. מה שמעניין אותי זה מה, לעזאזל הביא את ע' לספר על זה לכל עם ישראל בטלוויזיה. ואת ההורים של ת' להיפגש עם ע' באופן כל כך מתוקשר. 

איני בא בכל האשמה כלפי ע' או כלפי הוריה של ת'. הם עברו חוויות רגשיות מאוד קשות. המיקרופון שהיה בסביבה הוא האשם. לא צריך להיות שם מיקרופון. יש מקומות שאליהם אסור למצלמה, או למיקרופון להגיע. זה בדיוק אחד מהם. הווידוי הזה, על משהו שאין בו כל עניין לאיש חוץ מלת' המנוחה, לע' ולהוריה של ת', הגיע לציבור, והפך לנחלת הכלל. מה שאמור היה להיות הכרעה אמיצה, אינטימית, הפך לנושא לדיון ציבורי. וזה לא צריך להיות כך. הכבוד האנושי הבסיסי של כל המעורבים היה צריך להשאיר את העניין מאחורי הפרגוד.

אבל היום אין פרגוד. המצלמה מגיעה לכל מקום. לרגעי האבל ולרגעי השמחה. להכרעה הקשה, ולהודעה למשפחה. האלמנה מתראיינת לעיתון חודש לאחר שהבעל נהרג במלחמה. מוסף סוף שבוע מתעד יומן לידה יום אחר יום בין מות הבעל ובין הלידה. לא קראתי את זה. מבחינתי זו פורנוגרפיה. איני מאשים את האלמנה. זו דרך אחת להתמודד עם המצב. מצב לא קל שאני, לשמחתי, איני מצוי בו. מי שאשם זה העיתון. המערכת. הכתב.

אבל האשם הוא בחברה שלנו, המציצנית. יש ביקוש - שוב, איני מבין למה. ואז יש גם היצע. 'בייבי בום' בערוץ 10. אני רואה את הפרומו. אנשים שמכניסים צוות טלוויזיה לחדר הלידה. בשביל מה זה טוב? את מי זה מעניין? דרמה? ודאי. אבל לא מהסוג שצריך להיות משודר. כשהבעל אומר לאישה 'אני אוהב אותך' הוא אומר לאישה או למצלמה? בין היתר זה מעקר את הרגש. לא של הבעל. שלי. עד כמה אני יכול להאמין למילים כאלו שנאמרות לי? עד כמה אני יכול להאמין לעצמי כשאני מדבר? הדיבור האנושי מאבד את המשמעות. נותר רק התיווך. צד הביקוש נעלם, צד ההיצע נעלם גם הוא. נותר רק המתווך, המצלמה. והיא שייכת לזכיין. והזכיין זה כסף.

והמצלמה משדרת את הווידוי. על פי פוקו המין הוא תמיד העניין המועדף בווידוי. בנפאל הווידוי לא עסק במין אלא במוות. פתח צוהר מפחיד לרגע אפל, וסגר אותו מייד. זה לא יכול להחזיק עונה שלמה אצל זכיין, מאוד מצטער. 'בייבי בום' עוסק במין. בתוצר של המין. בלידה. במנגנוני הרבייה. והיי! למה להתרכז בסיום של התהליך. למה לא ללוות אותו מהתחלה? מההפריה? טבעית או מלאכותית.

פוקו כתב (מופיע אצל ארבל, פוקו וההומניזם, עמ' 48) "צריך להיות לכוד היטב בתוך אותה עורמה פנימית של הווידוי... כדי להאמין שכל אותם קולות בתרבות שלנו שזה עידן ועידנים טוחנים באזנינו את הציווי הלא יאומן להגיד מה אנחנו, מה אנו עושים, מה אנו זוכרים ומה שכחנו, מה אנו מסתירים ומה מסתתר מאיתנו, על מה איננו חושבים ועל מה אנו חושבים שאיננו חושבים , שכל אותם קולות מבקשים מאיתנו להיות חופשיים."

יש שיעבוד גדול בווידוי. שיעבוד למיקרופון. געגועים למיקרופון. רצון להיות ליד המיקרופון. והמצלמה. אני רוצה להיות חופשי. אני לא רוצה להתוודות. אני לא רוצה לשמוע את הווידוי, ובכך לשחרר גם את ע' מהצורך שלו להתוודות בפני.

אבל מה זה הבלוג הזה בעצם? 

עבודתה של ש' לוקחת אותה לעיתים למספר ימים מן הבית. אתמול, לדוגמה היה לילה כזה, והחלטתי לנצל אותו למה שכל גבר שאשתו נעדרת היה מנצל - מרתון 'בית הקלפים'. הסידרה הזו נועדה מלכתחילה לצפייה מרתונית, וכל פרקיה שוחררו ביחד על ידי חברת נטפליקס. אני איש 'יס' כך שהקלטתי את השידור היומי, ואתמול צפיתי בארבעה פרקים ברצף. בדיעבד החלטה אידיוטית כי הלכתי לישון בשתיים, וקמתי, כהרגלי, בחמש. אבל האימפקט של ארבע השעות האלו של פרנק אנדרווד הוא כמעט בלתי ניתן לתיאור, טלוויזיה במיטבה. אבל לא לשם כך התכנסנו כאן.

בעשר וחצי בערך נתן הטלפון שלי את הצלצול של המייל שהתקבל. בשעה הזו זה בדרך כלל ספאם, אבל הטלפון היה לידי אז הצצתי. זה היה מייל מהמנחה בתזה, ד"ר ג', המנטור שלי, שסיפר לי שזה עתה קיבל מייל ממערכת 'פוליטיקה' על יציאת הגיליון ובו מאמרי החדש. 

אצתי רצתי אל המחשב והנה זה שם - "הסדר העדה הדתית במשפט הישראלי כמנגנון של שליטה ומיון אתני". שמחה גדולה ואור גדול בחיי.

דיווחתי לקבוצת הדוקטורנטיות הסודית בפייסבוק - ששמעו ממני המון קיטורים על שלבי הלידה הקשים של המאמר הזה בדיוק - וחזרתי לפרנק אנדרווד. קמתי בבוקר - וזה עדיין שם. לא חלום.

קשה לתאר את התחושה. זה לא המאמר הראשון שלי שמתפרסם, אבל בהחלט החשוב ביותר עד כה. הנושא יהיה מוכר לקוראי הבלוג הזה, כמו גם חלק מהשמות המאוזכרים (במיוחד הערת השוליים המפנה למאמר של סלבוי ז'יז'ק בעמ' 50 למטה, שהייתי חייב להכניס, כי הבנאדם אליל וצריך לתת לו את הכבוד), אבל דרך הצגת הדברים האקדמית אולי תהפוך את הדברים לקשים מעט לקריאה, וגם אין קליפ וידאו עם שיר בסוף. לא מצפה שמישהו כאן יקרא מהתחלה ועד הסוף (אחותי, למשל, שהיא גם הבוס שלי כידוע, ומשפטנית מאוד מפולפלת, לא הגיעה מעולם אל מעבר לעמוד השלישי בשום טקסט אקדמי שכתבתי, ואני לא מאשים אותה).

אז מי שכן מקצועי וקורא את זה - המאמר הזה נותן איזו אסמכתא או ביסוס לכך שהרציונל לשיטת המילט אינו דתי כי אם אתני, זאת אומרת שכל העניין הזה עם בתי הדין הרבניים לא נועד כדי לאמלל את החילונים אלא כדי לשלוט בערבים. אמרתי את זה בכמה וכמה מקומות, ובין היתר היה לי על כך מעין ויכוחון און ליין כאן ממש ובעוד מקומות עם המומחה מספר אחת לדתות בישראל, תומר פרסיקו. אז אם זה נותן עוד לבנת לגו בבניין של מישהו, אז אפשר לקחת את זה עכשיו כאסמכתא, וחוץ מזה בפעם הבאה שמישהו יתווכח איתי אוכל לומר שיש מאמר שהתפרסם ב'פוליטיקה' שזה הירחון המוביל בעניינים האלה בישראל, שתומך ממש בדעה שלי.

אז אני כותב את כל זה כאן רק כדי שתדעו כמה אני שמח.

ואני נורא שמח.