הבלוג של אבו אלמוג

הפוסט הזה הולך לעשות משהו שישאיר את הקוראים המומים. בפעם הראשונה בתולדות הבלוג תהיה כאן מילה טובה על יאיר לפיד. הרעיון של ארנונה על קברים מצויין. 

קבורה היא מותרות. זו דרך בזבזנית, אנטי סביבתית ולא חכמה להיפטר מגופות המתים. במאה ה-21 אין לזה גם שום הצדקה. הארץ הזו ממילא צפופה, ומשאבי הקרקע והטבע דלים. לא רק שיש למנוע קבורה מעכשיו ואילך (והפיכתה לבלתי כלכלית היא רעיון לא רע בכלל) צריך גם לחשוב על הדרך להיפטר מהקברים הקיימים. 

אין כמוני חובב בתי קברות. בכל עיר גדולה שהייתי בה ביקרתי בבית הקברות כשאחרים עשו שופינג. זה כמובן פר לשז בפריז (מוריסון, אבל הבאמת רומנטי זה אלואיז ואבלאר) עלייה לרגל לקברו של קרל מרקס בהייגייט, הרפתקאות מסמרות שיער במונטחואיק בברצלונה (פוסט נפרד...), ובארץ כמעט כל מקום שווה, מבית הקברות הצנוע בכינרת, דרך בית הקברות המקסים בנהלל שם טמונים משה דיין ואילן רמון, הר הזיתים, בית הקברות העתיק בטבריה, והחביב עלי ביותר - זה בצפת, בו יש למשפחתי מערת קבר מזה מאות בשנים. הנה האדמו"ר הצעיר מסטרעטין מבקר את אבותיו במערה. מתחת לכל אבן שם טמון ברנדוויין. האגדה אומרת שאין מקום במערה, אך כל פעם שרוצים לטמון שם ברנדויין, נמצא מקום באורח נס. לא הייתי בונה על זה. 

אז זה נחמד, ומרגש, ולפעמים נורא מעניין, וממנטו מורי כזה, אבל זה חייב להיפסק. כי זה בזבזני במשאבים. אז מה התחליפים? אפשר ללכת על הפתרון הזורואסטרי, של לזרוק את הגופה בטבע ולתת לנשרים לעשות את שלהם (תיאור נפלא של נחום גוטמן בנוגע למנהג הזה ב'חמור שכולו תכלת'). אפשר ללכת בעקבות המנהג העברי העתיק של לתת לגופה להירקב חצי שנה, ואז לאסוף את מה שנשאר ולטמון בחור קטן בקיר. אני בעד לשרוף. זה אקולוגי, זה חסכני, וזה מאוד נחמד. אפשר אחרי כן לשים את האפר, כמו בסרטים, בתוך כד כזה בשידה, ואחרי כן העוזרת שופכת אותו בטעות אם זה קומדיה, או שמפזרים אותו לים ובוכים אם זה טרגדיה.

אני הייתי רוצה שישרפו אותי. כמובן אחרי שהשתמשו בכל אבר מאברי הניתן לשימוש - בכבד אכול האלכוהול, בקרניות שכהו מזוקן, בלב הקטן, המרושע והשומני. יש לי כרטיס אדי. קחו הכל. אבל מה שישאר תשרפו. בראש טוב. אין שום דבר ביהדות שמונע את זה, ועד כמה שאני זוכר את ספר התנ"ך, מלכי ישראל נשרפו בסבבה. מה שטוב לשאול המלך טוב גם לי, למרות שהעדפתי לקרוא לבני פ' ולא מפיבושת, עם כל הכבוד הראוי. נראה לי שכל הקטע של הקבורה זה קטע נדל"ני. אני חושב שזה עניין של מונופול אורתודוכסי. לא על הקבורה על פי חוק - יש הרי חוק קבורה חילונית, אלא על התודעה. שוב, כמו בעניין הכיפה - יש רק דרך אחת למות, ודרך אחת להיקבר. וברגע שנקברת, זה לא עניין זמני. אתה שם עד הודעה חדשה, ואם עוד ארבת'לפים שנה ימצאו את השרידים שלך, אז חייבים להשאיר אותם במקום ואסור לבנות שם בית חולים או משהו. 

אבל... אני רוצה שהצאצאים שלי יבקרו אותי! חמוד. המוות זה לא עניין לעשר חמש עשרה שנים. זה לנצח. ותסתובב קצת בבתי הקברות. רוב הקברים בני שלושים וארבעים שנה כבר נטושים. אף אחד לא זוכר את אבא של סבא. יודעים שהוא שם. זה לא ממש מזיז. עשר, עשרים, שלושים שנה יבקרו אותך, ואחרי כן תעמוד עגום ועזוב. שווה את הבזבוז, והמצבה, והשטח שיכול לשמש למשהו אחר, כמו לגדל עגבניות? אני רוצה לחסוך לעצמי את הקטע הזה.

ועוד משהו. אחרי כמה מאות שנים לא נשאר כלום. בחיי! כשהייתי ילד צעיר וטיפש הייתי במקום שנקרא נבי אל עוואדי. והיה שם קבר שייח', שהשמועה אמרה שיש שם זהב. אז פעם החזיקה את הקו חטיבה אחת, שלא ידועה בעידון של אנשיה. טוב, ניתן עוד רמז, שיש להם עץ על הכתף וכומתה חומה על הראש. אז לחבר'ה האלה אין חוכמות. לקחו לבנת חבלה והרימו את הקבר באוויר. זהב לא היה, אבל גם הנבי לא היה שם. הקבר היה ריק. לא היה שם כלום. לא שלד, לא כלום. היה מין משקע כזה אדום כמו גיר. זה מה שנותר אחרי מאתיים שלוש מאות שנה. האם נגרע משהו מגדולתם של הגדולים ביותר בשל כך שאין יודעים היכן הם קבורים? האם יצירתם של הומרוס, אפלטון או אריסטו היא פחות נצחית בשל כך שקברם אבד זה מכבר? מה שעשית בחייך עשית. שום דבר שקורה אחרי מותך לא ישנה את זה.

איש אינו יודע איפה טמון היום אלכסנדר מוקדון, ששלט בכל העולם הידוע. זו דרכו של עולם. ולעומת הנצח, האלפיים שלושת'לפים שנה שעברו מאז שאלכס נקבר זה די כלום. כולנו נעלם במוקדם או במאוחר. נעלם ונישכח, אז למה לנו לבזבז את המשאבים של הדור הבא? את עתודות הקרקע היקרות כל כך? אגב, יש על זה קטע לא רע ב'תיאוריה של צדק' של ג'ון רולס, בקשר של חלוקת משאבים בין דורית. דמיינו שאתם מאחורי מסך הבערות, ואינכם יודעים אם אתם בדור שיש לו עתודות קרקע רבות, או בדור שכבר כמעט מיצה אותן. ג'וני ייקח אותנו ישר להחלטה על קבורה בשריפה, ואיסור על קבורה באדמה. די בטוח. למרות שהוא עצמו טמון במאונט אובורן סמטרי המקסים בקיימברידג' שזה אחד מבתי הקברות הכי מאמממים ששווה למות רק בשביל להיקבר שם. 

אם מישהו תהה בקשר לדאהר, אז אני אחד היחידים שיודעים איפה הוא טמון. וטרחתי גם וצילמתי לוויקיפדיה. אז כמו שתראו הקבר לא משהו. סתם איזה מרובע של אבנים בלי מצבה ובלי כלום. סך הכל אני גם לא ממש סגור אם זה הוא, או הבן דוד שלו, או סתם מישהו, או שהשומר במקום (רח' אחד העם בעכו, ליד מקאם אבו עתבי, שדרך אגב המבנה עצמו מעניין, ושווה למצוא את השומר שגר ממש בתוך הקבר של אבו עתבי עם משפחתו ולקשקש איתו קצת על דאהר כמו שאני עשיתי) טעה וזה קבר ליד. האם זה מקטין מגדולתו של דאהר? לא. רוחו שורה על פני הגליל, גם אם קברו לא במצב מי יודע מה.

אז הנה אמרתי מילה טובה על יאיר. לא שהוא התכוון לכל זה. זה סתם הרשעות / חוסר מחשבה הרגילים שלו ושל פקידי האוצר. אבל יכול להיות שמעז יצא מתוק. חבר'ה - צריך לעשות משהו רציני בעניין הזה. אם לא יהיה לנו כאן סוויץ' מחשבתי, אז פשוט חבל.

אסיים במשהו ממש גאוני של טום וייטס שהוא גאון, וכתב שיר נורא מורבידי על מוות וזה, וזה מתוך האלבום שלו "BONE MACHINE" שהוא נורא קשה להאזנה אבל נורא מתגמל למי שמצליח. אז זה נקרא "DIRT IN THE GROUND" וזה לא ממש ממתק אמיתי במובן שזה לא מתוק ודי מרתיע בשמיעה ראשונה, אבל נסו, מה כבר יכול לקרות? הביצוע כאן הוא בהופעה חיה, ולא הביצוע מהאלבום, והוא קצת יותר ג'זי וקומוניקטיבי אפילו מהמקור. וייטס נשמע, כרגיל, כאילו הוא כבר מת ונקבר כבר כמה שנים. בהקשר הזה אני כמובן חוזר על ההמלצה הרגילה בענייני חיים ומוות - "כול אשר תמצא ידך, לעשות בכוחךעשה: כי אין מעשה וחשבון, ודעת וחכמה, בשאול, אשר אתה הולך שמה". זה פחות או יותר גם התוכן של השיר של טום וייטס, אם חושבים על זה.

יום טוב לכולם. גם ליאיר לפיד. אל תיקח את הפוסט הזה ברצינות. זה עדיין חרא של תקציב. תתפטר עכשיו. 

אנסה להכניס כאן את ראשי בעימות החזיתי בין תומכי ומתנגדי ברית המילה, מתוך הנחה שהדבר יעלה לי בגידופים ובנאצות הן משולליה והן מתומכיה, אבל זה כל הכיף בכתיבת הבלוג הזה, לא? בעימות בין אלי ישי ומצגר לבין אנגלה מרקל, נטיית הלב הטבעית היא ללכת עם מרקל. מצגר אינו נמנה על הדמויות החביבות עלי, אם כי אני מעריך את טעמו בצלמים צרפתיים. על אלי ישי נאמר כאן בבלוג הזה ממש כל דבר שלילי שניתן לומר, ועוד היד נטויה. ועם כל זאת, אני חייב לומר שבדיון ברית המילה המתרחש בימים אלו ממש, אני עומד לצד העבדקנים חבושי הכיפה כנגד הקאנצלרית המחוייטת, וטעמי עמי.

כמה הנחות בסיס, כדי שניתן יהיה להמשיך בדיון מנקודות מוסכמות.

* הדיון סביב לברית המילה צריך להתבסס על נקודת ראות חילונית. ציווי דתי לכשעצמו אינו צידוק לפגיעה גופנית, מבלי שיהיה מעובה ברציונל חילוני המאפשר קיום המצווה בחברה שהדת איננה הערך העליון בה, ובה ערכים של כבוד האדם, וזכותו לשלמות גופו קודמים לכל ציווי דתי כלשהו.

* ההדיוט, הקורא מן השורה, אינו יכול לדעת מחיפוש באינטרנט או במקורות דומים מהי התועלת והנזק הרפואיים מברית המילה. כמו בכל נושא טעון האינטרנט מלא באתרים בעד ונגד, המביאים דעות ומחקרים נוגדים ואף סותרים. בשני עניינים דומים, הטבעונות, וערכו של החלב לבריאות, יכול המעיין באינטרנט להסיק כי החלב הוא רעל הגורם אך לעינויים לפרות, או כי המדובר במשקה בסיסי לבריאות האדם, שללא נטילת מנות קבועות ממנו ייגרם נזק מיידי ומשמעותי לבריאות. מי שאינו תזונאי או רופא יתקשה להכריע. רובנו, עם זאת, צורכים מוצרי חלב על בסיס קבוע. כך גם כאן. אל מול האמירות השוללות את המילה וטוענות כי היא גורמת לנזקים חמורים ובלתי הפיכים (אתר מסוג זה ובו מידע רב הוא 'גונן על הילד') ישנן אמירות הטוענות כי המדובר בפעולה כירורגית מועילה ורצויה גם ללא הרציונל הדתי (מאמר לדוגמה מסוג זה - כאן). אדם כמוני, שאינו בעל השכלה רפואית פורמלית, צריך לבסס את הכרעתו על הנתונים הידועים לכל - ברית המילה מבוצעת במרבית הזכרים בישראל - יהודים ומוסלמים, ורובם נהנים לאחריה מתפקוד נורמלי. נראה כי המדובר בניתוח קל, המקביל בחומרתו למשהו שבין ניקוב אזניים (שאותו ראיתי מבוצע בתינוקות בנות שנה אצל חברים וקרובי משפחה), לבין טיפול שורש.

* טוב, ניכנס לזה. סביר להניח שהברית גורמת לירידת ההנאה המינית, הן של הגבר והן של הפרטנר/ית. עמדו על כך חז"ל כאשר כתבו כי "הנבעלת לערל קשה לפרוש", כפראפרזה על הביטוי "Once you go black you can't go back", או בקיצור, אם ניסיתם פעם את הגירסה הבלתי מצונזרת, לא תוכלו לחזור לגירסה הרגילה, משהו כמו "האמן ומרגריטה" של קריקסונוב, לעומת התרגום הארכאי של "השטן במוסקבה" (אם כי אני, באופן אישי, מעדיף את "השטן במוסקבה", אבל זה נושא לפוסט אחר.) מניסיוני אני, וניסיונם של נימולים אחרים, שדווח לי ישירות (בדרך כלל בשמירות ארוכות במילואים, ונסיבות 'גבריות' מסוג זה) אני מסיק, כי גם אם ההנאה המינית נפגעת, הרי שעדיין נותר ממנה די והותר. עדות אישית מזעזעת שנכתבה בתגובות לפוסט קודם שלי בנושא זה אך מחזקת הערכה זו. חיפשתי, ולא מצאתי, עדויות של מי שעברו מילה בגיל מבוגר ויכולים להשוות את הנאתם הם והאפקט על הפרטנר/ית של הלפני ואחרי. אם מי מקוראי מתנדב לתרום עדות מסוג זה ולהאיר את עיני בנושא - יבורך.

נמשיך הלאה - מהו מקור ברית המילה? או למה אנחנו בעצם מבצעים אותה? ההבנה כי שיעור המצייתים למצווה דתית זו בקרב היהודים הוא שיעור של רוב מכריע מקרב האוכלוסייה (ההערכה היא כי המדובר ב-98%) בעוד ששיעור המצייתים למצוות אחרות הוא נמוך יותר, מראה כי אין המדובר בציות למצווה דתית, אלא במנגנון סימון אתני. מה שיפה במנגנון סימון זה, לעומת מנגנונים אחרים, הוא שהוא נהוג הן אצל היהודים והן אצל המוסלמים, וכך, השפעתו אינה ניכרת במדינת המילטים בה החלוקה ההירארכית לקאסטות נשענת על סיווג ראשוני אתני. אין פלא, אם כן, שהעניין התעורר דווקא בגרמניה ובאירופה, והנחתי היא כי הקורבן הראשוני של שראו 'הליברלים' האירופים בעיני רוחם כאשר הגו את הרעיון לאסור על המילה היו דווקא המוסלמים.

וכאן נאה ההשוואה למילת נשים. מנהג ברברי זה כרוך בכריתה של הדגדגן, השוללת להבנתי את ההנאה המינית של האישה מעיקרה, וכריתה מלאה או חלקית של השפתיים החיצוניות. המדובר אם כן לא רק בסימון, אלא גם בהחלשה ניכרת של האישה. האישה הופכת כך לרכוש בעלה העתידי (שכן לרוב הניתוח מבוצע בנערות או בילדות), ונמנעת המוטיבציה העיקרית שלה לקיום יחסי מין עם איש מלבדו. הסימון כאן הוא מחפיץ ומחליש. הסימון בברית המילה הוא הפוך. הוא מעצים. הוא מקור לגאווה. גם אם יש בו פגיעת מה בהנאה המינית, הרי שאינו שולל אותה מכל וכל. בפרק "The Bris" של סיינפלד מביעה היהודיה הכשרה איליין בניס את סלידתה מאיבר המין שאינו נימול במילים "It had no face, no personality. It was like a martian." אם נזכור שמילים אלו אינן מבטאות את נסיונה האישי של ג'וליה לואיז דרייפוס, אלא את דעתם של היהודים הכשרים ג'רי סיינפלד ולארי דייוויד, הרי שנראה שיש לנו כאן מקור בלתי נדלה לגאווה. לאיבר המין שלנו יש פנים. יש אישיות. זהו ההפך מהחפצה. זו האנשה.

עדיה חורון, המקובל עלי כמקור הטוב ביותר לקדמוניות ישראל, כותב ב'קדם וערב' על מנהג המילה כי לא רק שהוא ברית בין האדם לאל, אלא שיש בו כדי להפוך את האדם לאל, ומפאת חשיבות הדברים אביא אותם בהרחבה (קדם וערב, עמ' 145) - "מתוך פסוקי מקרא שונים על 'אלוהי אבות' וכדומה ברור שהללו אין לפרשם אך ורק כאלוהות שעבדוה האבות, אלא הם-הם האבות בכבודם ההופכים אלים. והדברים עתיקים מאוד. כבר בשירת אוגרית נחשבו מלכים וגיבורים 'רפאים' בחייהם ובמותם, אך לא זו בלבד: מלך גם בחייו הריהו ילוד ועמית לאלוהות אדירה כלשהי. כרת-שע הוא מבני אל, 'חתך' להם, זאת אומרת חתוך, מחותן בברית מילה. הוא ממשפחת הרחמן ('לטפן') ומיוחס לקדש, היא 'רבת אשרת ים'"

זהו הבסיס להיותה של ברית המילה נפוצה כל-כך. היא מנגנון סימון אתני מעצים. כאשר נשקלים הדברים בראייה חילונית, כאשר עומדת פגיעה (שדרגת חומרתה שנויה במחלוקת, אך נראה כי אינה חמורה מאוד, ברובם המכריע של המקרים) בתינוק רך ואומלל, שזה עתה מלאו לו שמונה ימים, אל מול סיווגו האתני שיסייע לו בחייו העתידיים כבוגר, מהו שצריך להכריע את כף המאזניים?

מנקודת ראות ליברלית, הדברים ברורים, וכמעט שאין כאן ויכוח. נקודת הראות הליברלית רואה את היחיד כיחידה אוטונומית בעלת 'רצון' משלה, העטופה במעטפת של זכויות אדם שאותן אין להפר. נקודה זו, המתיימרת גם להיות 'עיוורת' באשר ל'דוקטרינה מהותית', ולא להעדיף ראיה אחת של החיים הטובים על ראייה אחרת, תיטה פחות להעריך שיקולים דתיים כאשר על כף המאזניים עומדת 'זכות בסיס' כגון הזכות לשלמות גופנית, או אפילו הזכות להיות מוגן מעינויים. מנקודת הראות הזו, ברית המילה היא פגיעה חמורה בזכות האדם הבסיסית הזו, שאינה יכולה להיות מוצדקת אלא בנימוקים דתיים, הפסולים ממילא להיות מובאים אל הדיון הציבורי.

הרשו לי לחשוד שמאחורי הנימוקים הליברליים לפסיקת בתי המשפט האירופיים, עומד המאבק האתני בין הקהילות הוותיקות ובין המהגרים מאפריקה ומאסיה, שחלק ניכר מהם מוסלמים, אם לא אחותה הבוגרת, האנטישמיות הישנה והטובה. אבל גם אם אותם שופטים ו'פעילי זכויות אדם' הם ליברלים של ממש, ההולכים לישון כשכרך מכתבי ג'ון רולס לצד מיטתם, וקמים בבוקר לקריאת שמע מכתבי ג'ון סטיוארט מיל, עדיין יש בהתנכלות למנהג המילה משום מידה לא מבוטלת של זדון, בהקשר היהודי-גרמני דווקא. אבל נעזוב את זה. בואו נניח תום לב ליברלי של כל המעורבים בדבר ונמשיך הלאה.

מה לעשות שהליברליזם אינו העמדה היחידה שיכולה להיות מקובלת בדיון הציבורי (הרעש העמום שאתם שומעים ברקע הם נסיונותיו הנואשים של רולס לצאת מארון המתים ולמחות בקול.) עמדה נוספת שניתן לנקוט בה היא הקהילתנות (כאן קצרמרון די עלוב בוויקיפדיה שאני כתבתי, שהוא יותר הגדרה לקסיקלית מערך של ממש, אבל נותן טעימה קטנה מהי הקהילתנות). כמו שכתב המשורר ג'ון דון, "שום אדם אינו אי", ובמנגנון שיוך מעצים, המשייך את האדם לקהילה, יכול להיות ערך שהוא מעבר לזכות הליברלית. הפגיעה במי שאינו עובר ברית מילה אינה ב"בעיית חדר המלתחה" לפיה יצחקו עליו כשיהיה מתבגר, אלא בעצם בניתוקו מהקהילה אליה הוא שייך באופן טבעי, בעקירת שורשיו, ובהפיכתו לאותו אינדיבידואל אוטונומי ומבודד, שבניגוד לחזון הליברלי, הקהילתנות רואה אותו כיצור אומלל ועלוב למדי.

הברמס, שאינו קהילתן (תגידו, קראתם את הכתבה בהארץ על הברמס? אם לא, אז תעזבו מייד את השטויות האלה ורוצו לקרוא אותה.) סיכם די יפה בשנים האחרונות את היחס הראוי לדת במישור הציבורי. מתי שהוא בתחילת שנות האלפיים הבחור נגנב, עבר איזו מטמורפוזה דתית, והתחיל להתדיין עם בכיר בכנסייה הגרמנית בשם רצינגר , שאנחנו מכירים היום כבנדיקטוס השישה עשר. בשנת 2004 פרסם את הדיאלוג בינו ובין רצינגר, בספר ושמו "Dialektik der
Säkularisierung: Über Vernunft und Religion"
(הדיאלקטיקה של החילון – על תבונה ודת). בספר זה הביע דעות מפורשות לפיהן פרויקט
המודרניזציה שתחילתו בתקופת הנאורות סובל מסטייה בדרכו. האינדיבידואליזם והאנוכיות
שינו את הקודים של זכויות האדם לכלי נשק המספקים תחמושת לעימותים בין קבוצות
ויחידים המחפשים לעצמם נתח גדול יותר מן העוגה הכלכלית והחברתית. הדינמיקה של
הכלכלה הגלובלית ושל השוק באופן כללי יצאה משליטת השיפוט הרציונלי, ומדרישות
ותכתיבי האמנה החברתית החוקתית. על פי הברמס אנו על סף עידן "פוסט חילוני", בו
המודרניות תמצא את היציאה מהמבוי הסתום בו מצאה את עצמה רק בדרך של אוריינטציה
דתית הנשענת על נקודת התייחסות טרנסנדנטלית, וזאת בשל העובדה האמפירית כי הדת שרדה
מאות בשנים בסביבה חילונית, וכי נראה שנטישת הדת, השיח הדתי והערכים הדתיים שנשמרו
אלפי שנים, מביאה לנטישת רגישויות, ניואנסים ואופני ביטוי שאין להם תחליף.

בקיצור - בוויתור הגורף על הדת אנחנו מוותרים על הרבה יותר. אנחנו מוותרים על המקורות התרבותיים שלנו, שאין להם תחליף. יש מקום גם למנהגים תרבותיים שמקורם דתי כברית מילה, ובהקשר הזה הם עדיפים על 'זכויות אדם', שהמרדף הדווקני אחריהן יכול להביא (ואכן מביא) באופן פרדוקסלי דווקא לפגיעה בחירויות, ולתחושה של מחנק וכפייה תרבותית. ואם הברמס אומר את זה, אז מי אני שאתווכח איתו? אפשר היה להתייחס בעניין הזה גם לגישות רב-תרבותיות, ולנסות למצוא את האיזון המדוייק שבין הדרישות של הקהילה כקהילה לבין זכויות היחיד, ולהגיע גם מנקודת הראות הזו למסקנה המחייבת ברית מילה, אבל לכו תקראו על זה לבד, אין לי כוח כרגע לסמינריון הזה.

ואסיים בבדיחה. אדם אחד שהתקלקל לו השעון נכנס לחנות שבפיתחה שלט גדול שבו ציור של שעון. משביקש מהאדם שמאחורי הדלפק שיתקן את שעונו נענה כי החנות אינה חנות לשעונים, אלא משרדו של מוהל. "מדוע אם כן מצוייר בשלט שעון?" שאל האדם. "כי מה רצית שאצייר על השלט?" השיב המוהל. אעטר אם כן פוסט נאה זה בתמונה נאה של אדם העונד שעונים, הלקוחה כמובן מוויקישיתוף, וזאת על מנת לעמוד, ברוח קהילתנית והברמסית, ברגישויות ובצניעויות של קוראי, והקורא בעל הדמיון המפותח יוכל לדמיין לעצמו את אבר המין הנימול הנאה, בעל הפרצוף והאישיות, שהיה מעטר פוסט זה אלמלא רגישויות אלו.

חלק ניכר מקוראי הבלוג הזה הם אנשים שמכירים אותי מכל מיני מקומות. הקשר הווירטואלי שיש עם רבים מהם הוא דרך הפייסבוק, לאחרונה גוגל פלוס, וידי רבה גם בטוויטר. יש לי ארבעה עשר עוקבים, ואין לי מושג למה. אז כל האנשים האלה יודעים שאני די ברקיע השביעי כי פירסמתי מאמר ב"זמנים" שנקרא "עיקור כפוי להשבחת הגזע: אאוגניקה, ליברליזם והדרך האמריקאית", וזו הפעם הראשונה שמשהו פרי עטי מתפרסם בכתב עת מדעי ממש עם ביקורת עמיתים. ידעתם שזה יגיע גם לכאן, נכון? כי כשיש לי משהו להשוויץ בו אני לא מתבייש. אני גם יפה כמלאך האל.

המאמר עצמו הוא די מעניין, אני חושב, אם אני יכול להעיד על עיסתי. הוא התחיל בעבודה סמינריונית שנוסחה כמו כתב אישום נגד אמריקה, האפל פאיי של סבתא ג'מיימה, ודגל הכוכבים והפסים, ואז ש' עברה וניכשה ממנה את הפיסקאות המתלהמות מדי, ואחרי כן הייתי צריך לצמצם ל-7,000 מילה, וגם הייתה עריכה מקצועית של "זמנים". אז מי שמחפש את הרטוריקה האבו אלמוגית הידועה לא ימצא אותה שם. גם הביטויים "מאמם", "מדאים ממש" ו"סבבה" לא נכנסו לשם, למרות תדירותם בפוסטים שלי, מה שאומר שהרבה יותר כיף לכתוב בבלוג, אבל הרבה יותר מרגש לכתוב ב"זמנים".

אני חייב תודה לד"ר אמירה גלבלום, וגם כתבתי לה את זה במייל, ואמירה - אם גיגול עצמי (כולם חוטאים בזה מדי פעם...) מביא אותך לכאן אז עוד פעם תודה. היא לימדה את הקורס על הליברליזם, שהיה פחות או יותר כמעט הכי מעניין בתואר (אני לא רוצה לקבוע מסמרות. בכל אופן זה היה קורס מאמם, מדאים ממש וסבבה), ואחרי שנדלקתי על הנושא גם כתבתי שם סמינריון, ואז אמירה הציעה שאהפוך אותו למאמר ב"זמנים" וגם שידכה אותי למערכת שם. מה שכן, יש להם רשימת המתנה מאוד ארוכה לפירסום, והם מצאו גם שהמאמר מתאים לגיליון מיוחד שעוסק בארצות הברית, אז חיכיתי די הרבה זמן, והיה שווה לחכות, כי אין כמו לראות את המאמר עם כל התמונות שהם מצאו, ועם העריכה המקצועית, והשם שלי לצד שמות אחרים, והאגו בשמיים... 

טוב, אני לא ממש מצפה שתרכשו את כתב העת, למרות שזה שווה כי יש בו מאמר מה זה מאמם, אז אני אתן תקציר מנהלים - במהלך שמונת העשורים הראשונים של המאה ה-20 עוקרו בכפייה 65,000 איש בארה"ב שסווגו כ"רפי מוחין". זה התאפשר בעקבות פסק דין מ-1927 של השופט אוליבר וונדל הולמס, שאיפשר למוסד בווירג'יניה בהנהלת אחד, ד"ר בל, לעקר בכפייה בחורה בשם קארי באק שאובחנה על ידי בל דנן כ"רפת מוחין". יש כאן סיפור די עצוב, כי כמובן שבאק לא הייתה רפת מוחין ולא בטיח, אלא עבדה אצל קרוב משפחה שאנס אותה והכניס אותה להריון, ורצה לוודא שזה לא יקרה שוב, והאנשים הטובים במוסד לרפי שכל בווירג'יניה עתרו בשמה לבית המשפט העליון, כדי לקבל פסק דין שמאפשר לעקר אותה.

עיקרו של המאמר הוא בשאלה, איך התאפשר כל הדבר הזה במדינה בה "זכויות הפרט" במובן הליברלי, המצמצם את התערבות המדינה למינימום, והנה מתאפשרת חדירה גסה לתחום האינטימי ביותר של הפרט? אז אני לא אחזור כאן על כל הניתוח. כמובן שזה מסתדר עם משטרים שמראש חיבבו את הרעיון של 'הנדסה חברתית' כמו הנאצים, שהייתה שם תכנית עיקור כפוי של 'בלתי כשירים' שהפכה לאחר מכן לתכנית הרג, ולהבדיל, הסוציאל דמוקרטים בשבדיה, שהפעילו תכנית עיקור נרחבת בעקבות רעיונות לא מי יודע מה מבושלים עד הסוף של הזוג מירדאל, והמירדאל הנקבה ממש קיבלה פרס נובל לשלום - המירדאל הזכר קיבל פרס נובל לכלכלה יחד עם האייק. אבל אני מראה במאמר שזה מסתדר יופי גם עם ליברליזם, יוזמה חופשית, שוק פרטי וכל זה. רוצים לדעת איך? תקראו את המאמר...

לפני כמה שבועות כתבתי על 'חוק החרם' שהוא הפרטה של האידיאולוגיה. המחוקק הישראלי חשב שזה מאוד לא יפה להחרים את ההתנחלויות, אבל לא הפך את זה לעבירה פלילית אלא השאיר את זה ליוזמה הפרטית של האזרחים. אז גם כאן יש הפרטה של האידיאולוגיה, והמעקרים למיניהם עיקרו לרוב באופן פרטי. פסק הדין של הולמס לא נקרא "באק נ. וירג'יניה", אלא "באק נ. בל". גופים פרטיים בעולם ליברלי מופרט. מופרט עד אבסורד. לא צריך בשביל זה אפילו 'ניאו ליברליזם'. ליברליזם ישן וטוב מספיק, כנראה. לקארי באק הוא הספיק.

המסקנה האישית שלי, ואני לא כותב אותה במאמר, היא שבאמת, ההגנה הליברלית על 'זכויות הפרט' לא מגנה מכלום. היא לא מגנה אפילו מחדירה גסה לתחום הפרט, נוסח מה שעשו לקארי באק האומללה ולעוד עשרות אלפי 'רפי מוחין' כמותה, שזה בדיוק מה שההגנה הליברלית על 'זכויות הפרט' צריכה להגן מפניו. האמת היא שכמו שהראיתי למעלה גם הסוציאל דמוקרטים לא הבריקו בקטע הזה בדיוק. אז מה עושים?

רולס - איך חזרנו אליו בדיוק? - לא נורא - כותב על 'שיווי משקל רפלקטיבי'. שאם מיישמים את עקרונות הצדק שלו, והולכים צעד צעד עד הסוף, ואז כשמרימים את מסך הבערות יוצאת לנו פתאום חברת עבדים, או חברה שיש בה את 'הסדר העדה הדתית', אז צריך פשוט לעשות פריש מיש ולהתחיל מהתחלה עד שיוצא משהו סביר. את זה צריך לעשות תמיד, לא רק בהקשר של 'מסך הבערות' של רולס. האדם הסביר צריך תמיד לבחון את הדעות שלו, ולנסות לקחת אותן עד הסוף. אם הוא מגיע לאושוויץ, לגולאג, או למיטת הניתוחים של ד"ר בל במוסד לרפי שכל בווירג'יניה, אז הגיע הזמן לבדוק מה לא בסדר ולהתחיל מהתחלה. צריך לעבוד עם שכל ישר, ו"מן דעלך שניא לחברך אל תעביד" כמצפן.

טוב, יש לנו מהפכה על הראש, וצעדת המיליון עוד כמה ימים. יש קשר. בסך הכל ראינו ש"היד הנעלמה" לא עובדת. שכלכלת השוק החופשי מבטיחה יתרונות שלא מתקיימים, ושצריך לחשוב מהתחלה. גם סולידריות הולך. החבר'ה היקים הגרמנים שהביאו לכאן את האאוגניקה בשנות השלושים בשדה הפסיכיאטריה, לא ממש הצליחו, למרות שמה שהם כן הספיקו מעורר חלחלה. (כאן זה מאמר של יותם פלדמן מהארץ, שדי מפחיד לקרוא, וכאן עוד פוסט של דליה וירצברג-רופא, חברה טובה וכותבת מעולה שגם נוגע במקומות האלה)  בסך הכל זה תפס רק בשוליים. כי מה, שיהודי יעקר יהודי? איפה נשמע? אז היום, כשיש שווים ושווים פחות, וכשהסולידריות הלכה פקאקט, יהודי יכול לעשות ליהודי כל דבר, וגם לערבי, וגם לכל מיני אחרים שיש כאן, ואת זה בדיוק המחאה החברתית באה להפסיק. אז אני צועד ביום שבת. וגם אתם, שמעתם?!