הבלוג של אבו אלמוג

התאבדותו של רובין ויליאמס באמת נגעה ללב רבים. משנחשפה הסיבה להתאבדות, הדברים נהיו ברורים יותר. לכשעצמי, ברור לי שהפתרון בו בחר לבעייה - המשך החיים כחולה כרוני במחלה חשוכת מרפא, הוא לגיטימי וראוי.

התאבדות, לא כפתרון למצוקה חולפת של גיל ההתבגרות, לא כשיאו של שלב במחלת נפש, שאחריו יכולה לבוא נסיגה, לא כ'אמרתי לך' למישהו שפגע בך מאוד, או מכל סיבה דומה, אלא כאמירה מושכלת ומחושבת של אדם שראה הכל, חווה הכל, הגיע לשיא במקצוע שבחר לעצמו, השיג הישגים אמנותיים שמעטים הגיעו אליהם, וצופה את המשך החיים כדעיכה איטית למחלה ותלות באחרים, היא לגיטימית. המעשה הוא ודאי אמיץ. אני מקווה שמצא את המנוחה שהייתה חסרה לו.

ידוע לי כל שאמר קאנט על ההתאבדות, אותה שלל מכל וכל. בנסיבות אלו, נראה לי שדווקא הציווי הקטגורי מחייב את ההתאבדות. האמירה 'אינך צריך להישאר בחיים בשביל עצמך, שכן מעתה ואילך חייך יהיו כרוכים בסבל בל יתואר. הישאר בחיים בשבילנו - משפחה, חברים, מעריצים' ודאי יש בה משום הסתכלות על רובין ויליאמס האדם כאמצעי ולא כתכלית. הסתכלות על ויליאמס כתכלית צריכה לאפשר לו, כאדם בוגר, להחליט עבור עצמו עד כמה יש ביכולתו לסבול. לכבד את האוטונומיה שלו.

והיי - אפשר להתווכח גם עם קאנט. לא תורה מסיני. רחוק מזה. אבל בשוליים, בסדר? הבסיס הוא כמובן בלתי ניתן לערעור, וצריך לקרוא המון המון ספרים בגרמנית בשביל בכלל להבין מאיפה להתחיל. גדול עלי.

ממתק לסיום הפוסט המורבידי משהו הזה? כמובן ששיר הנושא ממ.א.ש. לא בא בחשבון, כי הוא לא ממש מסתכל על נושא ההתאבדות בצורה רצינית. כך גם "הצד הבהיר של החיים" של מונטי פייתון. השיר היחיד שאני מכיר שיש בו ממש התאבדות בסוף השיר הוא "סלו ג'ין" של טים קארי. תמיד חשבתי שהוא מדבר על בחורה ששמה ג'ין האיטית. מסתבר שזהו ג'ין שזיפים. כשמבינים את זה הרבה דברים מסתדרים לגבי השיר הזה. שימו לב לפאוזה בסוף. שלאחר כמה שניות נשמעות יללות צופר האמבולנס. זה אשקרה השיר הכי מדכא שאני מכיר, במרחק ניכר מהמקום השני (גוסס לאיטי, של זורבה התימני. פוסט נפרד יוקדש להשוואה בין שתי יצירות אלו). ובאמת באמת באמת שמעתי פעם קריין בגל"צ מסרב לשים את השיר לבקשת מאזין, ומקריא לו איזה טקסט נוגד התאבדות שמדבר על כמה ריחניים הפרחים וכמה יפה הזריחה וכאלה.  אגב - קארי מתאבד בשיר מכל הסיבות הלא נכונות, וילדים אל תנסו את זה בבית. תגיעו לגיל 63 עם כמה אוסקרים ואופק של מחלה כרונית, תקראו טוב טוב את 'המיתוס של סיזיפוס' של קאמי, וקצת קאנט, ואחרי כן נדבר. בסדר?

היא נורא מעצבנת הזועבי הזאת, נכון? איך זה יכול להיות שכספי המיסים שלנו הולכים למשכורת שלה? אז ככה, אני לא יכול לחשוב על השקעה טובה יותר ואפרט.

בניגוד לאורית קמיר לא אצא להגן על הדברים לגופם, למרות שבניסוח ממותן מעט (ברור שהמדובר במעשה טרור, והוא ראוי לכל גינוי) יש אמת בדברים - היא אמרה הרבה לפני והרבה אחרי המשפט שעליו יצא הקצף - במיוחד מבחינת הצורך להבין נקודת הראות של האוכלוסייה הפלסטינית שבניה נלקחים למעצר מנהלי ומוזנים בכפייה, והצורך המיידי בסיום מצב הכיבוש.  אבל כל אלו מואפלים אל מול המשפט 'החוטפים אינם טרוריסטים' שהוא אינו נכון, מקומם, ואינו ראוי מקום בו יושבות שלוש משפחות, ועמן עם שלם, ומחכים לשובם של הילדים שנחטפו על ידי אותם 'לא טרוריסטים' ועד כמה שאותם 'לא טרוריסטים' אינם טרוריסטים יש גם חשש ממשי לחייהם.

אז? יש הרבה מאוד ערך בדברים, גם בהיותם שקר, שקר מתועב, שקר מקומם. הבסיס האידיאולוגי לחופש הביטוי נמצא בכתבי ג'ון סטיוארט מיל. אנחנו, הקנטיאנים, לא בסבבה איתו, כי הוא תועלתן וכאלה אנחנו לא אוהבים, אבל נשים את זה בצד. המשפט האחרון איבד לי את רוב הקוראים, אבל אני נורא מבקש מכם להמשיך לקרוא. מיל נורא מובן ומדבר בעברית נורא פשוטה. הרעיונות שלו גם לא נורא מורכבים. נסו להקשיב. זו פילוסופיה לא נורא קשה להבנה. 

אז? אז מיל, ב'על החירות' מדבר בשבחו של חופש הביטוי. הוא מבחין בין שלושה מקרים. מקרה בו הדעה הרווחת היא השגויה, והדעה שרוצים למנוע את ביטויה היא הנכונה. שאז ברור שצריך את חופש הביטוי כדי להוציא את האמת לאור. מקרה ביניים בו יש קצת מן האמת בכל דעה, ומקרה נוסף בו הדעה הרווחת היא הנכונה, וזו שרוצים למנוע את ביטויה היא שקרית וכוזבת. בואו נלך עם הקונסנזוס ונאמר שהדעה הרווחת שהמעשה שאירע הוא מעשה טרור היא נכונה, ודעתה של זועבי שקר וכזב. מה יש למיל לומר על זה? למה שיהיה למישהו זכות לשקר? להגיד דברים מקוממים ולא נכונים?

מיל מסביר, שגם דעה נכונה יש להבין עד הסוף, להכיר את ההצדקות אליה, לבחון אותה שוב ושוב. והנה כמה מילים מאוד נכונות מעמ' 97 ב'על החירות' בתרגום החדש והנהדר של עופר קובר: "והנה, אילו הנזק שהיה גורם העדר דיון חופשי היה מסתכם בכך שהוא משאיר אנשים באי ידיעה בנוגע להצדקות של דעות אלה, כאשר הדעות המקובלות אמיתיות, אפשר היה לחשוב שגם אם יש בכך רע מן הבחינה האינטלקטואלית, אין בכך רע מוסרי, ושאין בכך כדי לשנות את ערכן של הדעות מבחינת השפעתן על האופי. אלא שעובדה היא כי בהעדר דיון לא רק נשכחות ההצדקות לדעה, אלא לעיתים קרובות מדי נשכחת גם משמעותה עצמה. המילים המבטאות אותה חדלות לבטא רעיונות, או מבטאות רק חלק קטן מאותם הרעיונות אשר לפנים שמשו הן למסירתם. במקום תפיסה חיונית ואמונה חיה נותרים רק כמה משפטים שחוזרים עליהם באורח שגרתי, או אם נשמר חלק כלשהו מן המשמעות אין הוא אלא הקוביה החלולה, הקליפה, והעיקר המעודן יותר אבד. הפרק החשוב בהיסטוריה האנושית שעובדה זו היא נושאו המרכזי, אי אפשר להפריז במידת הרצינות שבה יש ללומדו ולהגות בו."

אני מודה לחנין זועבי שהיא מכריחה אותי פעם אחר פעם לבחון מחדש את דעותי. לבדוק מהי הגדרת 'טרור' ומהו מעשה 'טרור'. בלעדי האתגר שהיא מציבה בפני 'טרור' נותרת אך מילה חסרת משמעות שבסופו של דבר תתקבע על המשמעות של 'כל מה שיריבי עושה'. חנין מכריחה אותי להעניק מחדש משמעות. לברר מהו שעשה היריב ומדוע הוא פסול, ומהו שמותר לי לעשות בתגובה. זו ההצדקה המדוייקת לחופש הביטוי - שלה ושלי - והיא מעניקה לציבור הישראלי שירות רב ערך.

אבל היא תומכת בטרור! היא מעודדת טרור! גם כאן יש תשובה. את קו הגבול סימן בית המשפט העליון בבג"צ 'קול העם'. מבחן 'הוודאות הקרובה'. אם  הדברים יוצרים 'ודאות קרובה' לפגיעה בשלום הציבור (וב'נטיה רעה' אין די) כי אז אפשר לפסול אותם. יש בדברים 'וודאות קרובה'? לא ממש. אין כאן קריאה לפעולה קונקרטית ומסויימת, הסתה לביצוע טרור. יש כאן אמירה - מפוקפקת ככל שתהא - הנוגעת לבסיס האידיאולוגי של הפעולה, שעליו אפשר להתווכח. אין כאן 'וודאות קרובה' אלא במונחים של 'קול העם' - 'נטייה רעה'. זו מותרת. ולא רק זועבי לוקה בה. למי שלא הבין אני יכול לתת דוגמה קונקרטית ורלוונטית לדברים שיש בהם 'וודאות קרובה'. למשל שר החוץ שלנו אמר שצריך לעשות לזועבי מה שצריך לעשות לחוטפים - ובמשתמע להרוג אותה. המדובר לא פחות מהתרת דמה, ואני חושש שיקום הדגנרט שייקח את דברי שר החוץ שלנו ברצינות. זו וודאות קרובה לפגיעה בשלום הציבור, הסתה להרג של חבר כנסת.

עוד שתי מילים - חנין זועבי היא המתנה הטובה ביותר לחברי כנסת מהשוליים הירודים של הקואליציה. מי היה שומע על אופיר אקוניס ללא מלחמתו בזועבי? מה שקורה הוא שזועבי פולטת את דבר ההבל הלאומני משלה. האקוניסים הרגבים והדנונים קופצים ומלווים את הדברים בדבר הבל לאומני גרוע לא פחות (עד כמה מכבדת את הכנסת הייתה ההתגוששות בבוץ של ח"כ שולי מועלם וח"כ זועבי אתמול. הרגשתי באמת שכספי המיסים שלי הולכים למטרה טובה וכבר כמעט והרמתי טלפון לפקיד השומה וביקשתיו לערוך ביקורת נוספת שמא החמיץ משהו בביקורו האחרון, על מנת שאוכל לשלם יותר מס). זה קופץ ונוגח את זה, והשמחה רבה. ומקבלים סאונד בייטס, ומשדרים אותך ברדיו, וכיף גדול. כך, למשל, היה זה אקוניס שהעביר החלטה בוועדת הבחירות המרכזית (גוף פוליטי) ולפיה לא תהיה זועבי רשאית לרוץ לכנסת. בג"צ, שמכיר לא פחות טוב ממני את 'קול העם' (ובאמת, תראו מה הספיק אגרנט בכל כך מעט דפים. היום כל סולברג משפריץ לי עשרות עמודים, ואומר הרבה פחות) הפך את ההחלטה. וזה סבבה. זועבי תרוץ לכנסת, כי זו דמוקרטיה, ואת זה אפילו אקוניס מבין. אבל אקוניס יצא הלוחם הנמרץ בטרור, ובג"צ יצא עוד פעם ססססמולני מניאק, והשמחה רבה. בונ'ה - אם לא הייתה זועבי, היו צריכים להמציא אותה.

ועוד משהו - המון זבל בפיד שלי אתמול על 'רווקה בת 44' וספקולציות על ההרגלים המיניים וכל אלו. אומר זאת בפירוש, שוב ושוב - על ח"כ גבר לא היו מתגוללים כך. המון שינאה מופנית אליה כי היא אישה. כי אישה צריכה לשבת בצד. כי אישה ערביה צריכה לשבת בצד. אני אוהב את זועבי כי היא אישה ערביה המעזה להביע את דעתה. עד כמה שאיני אוהב את הדעה הזו.

לסיום נטשה אטלס לייש נתעארק. נכון שהיה שווה לקרוא את כל הפוסט רק כדי להגיע לזה? כל החיים אני אצטער על כך שהיא הופיעה בארץ ולא הלכתי. אבל אני מצטער גם על הפיקסיז אתמול. אלה החיים. ופרוש סוכת שלום, על זרע ישמעאל בן הגר ועל בני יצחק בן שרה, ואמרו אמן. 

לא אעסוק היום בבחירות לנשיאות, או בנאום המדיני של היהיר - הממשלה אישרה את 'חוק מוות במרשם רופא' של עופר שלח. על פי החוק חולה המוגדר 'נוטה למות' יוכל לקבל מרופאו מרשם לסם מרדים במינון ממית. זה חידוש מסויים וצעד אחד קדימה לכיוון המקולקלות שבאומות (ותיכף נרחיב). החוק הקיים, חוק החולה הנוטה למות, מאפשר לרופא שלא להאריך חיי חולה סופני באופן פעיל, בסעיף 15 (א) לחוק שזו לשונו: "חולה הנוטה למות שהוא בעל כשרות, אשר אינו רוצה שחייו יוארכו, יש לכבד את רצונו ולהימנע מטיפול רפואי בו." עד עתה החוק איפשר לרופאים לעמוד מן הצד ולאפשר לחולה סופני למות. עכשיו הוא מאפשר להם להרוג אותו. זה הבדל של שמיים וארץ.

צעדנו צעד קטן קדימה במדרון החלקלק. ואני רוצה להזכיר לאן הוא מוביל. לא צריך להגיע לתכנית ה'אותנזיה' הנאצית, אם בגלל שחזקה עלינו משנתו של גודווין, ואם בגלל שיש לנו דוגמה נהדרת לאן אפשר להגיע, ודווקא מבלגיה השקטה, שם הרגו לפני כשנה טרנסג'נדר בהמתת חסד בשל כך שחייו הם 'סבל פסיכולוגי בלתי נפסק'. מה שהחל כרצון למנוע סבל, ממניעים שהם ללא ספק נאצלים, הפך במקרה של נתן פרהלסט, בן 44, טרנסג'נדר שנולד כאישה וניתוח לשינוי מינו לגבר כשל, למנגנון לא מסובך לסילוק אדם שנתפס כלא ראוי מן החברה.

החברה שלנו צריכה להיות מבוססת על קדושת החיים. אם נוסיף מנגנוני המתה לאותה חברה שקועה באלימות מצד אחד, ובנהנתנות גרגרנית (אולי כאן גם אפשר לזרוק מילה או שתיים על הדירות של דליה איציק. בכל אופן הבחירות לנשיאות מחר) מצד שני, התוצאה המתבקשת והמובנת מאליה תהיה שנתחיל להיפטר מהנתן פרלהסטים שלנו. אין לי שום ספק לאן נגיע, ומאוד מהר.

'יהודית ודמוקרטית'. מסתבר שהנוסחה הזו, לפחות החלק ה'יהודי' שלה, טובה רק כשמדובר בשלילת זכויותיו של מי שאינו נתפס כ'יהודי'. זה טוב בשביל ליצור חוקי 'מדינת לאום' ומשטר מקרקעין מפלה שנועדו כדי לקפח את המיעוט הערבי. אבל כשמדובר בחקיקה שהיא אנטי-יהודית בעליל, לא במובן שהיא כנגד יהודים (על אף שאין לי ספק שרוב קורבנותיה בנפש יהיו יהודים, מכיוון שהם רוב האוכלוסייה בארץ) אלא במובן שהיא פוגעת בקדושת החיים, עקרון יסוד ביהדות, איש אינו קם וזועק. זה יעבור תוך מחאה שקטה של החרדים. חבריה של יש עתיד לקואליציה, אנשי 'הבית היהודי' לא ירימו קול זעקה. הדת היהודית שלהם אינה מבוססת אלא על ציווי אחד, 'קדושת הארץ' וזו לרוב נוגדת, כידוע, את קדושת החיים, עד כי זו נמחקה לחלוטין מספר החוקים הפנימי שלהם. גם החרדים לא ישתוללו יותר מדי. זה לא גיוס או כספים. זה רק 'המתת חסד'. אין מה לדאוג, חוקי חג המצות יישארו בספר החוקים. אם המתת החסד תהיה בפסח, המשפחה המתאבלת לא תוכל להתנחם בעוגת חנק בקפיטריה של בית החולים. זו יהדות!

קשה לי לכתוב את המילים האלה, כי אני מכיר כל כך הרבה אנשים שמשוועים ורוצים את הדבר הזה, ושקרובי משפחתם נמקו ומתו לבסוף בייסורים שנראו חסרי תוחלת. אני עצמי והיקרים לי מעולם לא עמדנו בפני הסיטואציה, ובכל זאת אני מקווה שעמדתי זו תעמוד לי ביום מבחן. אני מאמין גדול בקדושת החיים, בכל מקרה ובכל מצב. אני מאמין גם באוטונומיה של הפרט להחליט, ומבחינתי האיזון הראוי הוא כפי שהחוק הישראלי (המתקדם מאוד לדעתי) מאפשר כיום, לאפשר להורות לרופא שלא להתערב. ועכשיו כמה מילים של עמנואל קאנט בנושא, מתוך 'הנחת יסוד למטאפיזיקה של המידות' בתרגום החדש והנפלא של נתן אלשטיין. לרוב הקוראים זה בלוק טקסט חסר משמעות, ואתם יכולים לסיים כאן את קריאת הפוסט, באיחולי 'שלא נדע'. לי אלו אמירות בסיס שלפיהן אני משתדל לבסס את ההכרעות המוסריות שלי. גו עמנואל!

"נתאר לנו אדם שהגיע לכדי ייאוש בעקבות שרשרת של מקרים שפקדו אותו והוא מואס בחיים. אדם כזה עדיין שולט בתבונתו כדי שיוכל לשאול את עצמו אם מעשה התאבדות לא יהיה מנוגד לחובה שיש לו כלפי עצמו. עכשיו הוא בודק אם כלל הפעולה של פעולתו זו יכול להיות לחוק טבע אוניברסלי. אבל כלל הפעולה שלו הוא זה: מתוך אהבת עצמי אני מנסח לעצמי עיקרון לקצר את חיי אם הימשכותם עלולה להביא עלי רעות יותר מאשר להבטיח לי הנאות. נשאלת איפא השאלה אם עיקרון זה של אהבה עצמית יכול להיות לחוק טבע אוניברסלי. אבל אנו רואים מייד שטבע כזה שהחוק שלו יהיה לשים קץ לחיים באמצעות אותה הרגשה שנועדה לעודד את המשך החיים ולדחוף להתפתחותם, סותר את עצמו, ולכן אינו יכול להתקיים בתור טבע. מכאן שכלל הפעולה הזה אינו יכול להתקיים ולחול כחוק טבע אוניברסלי, ולפיכך הוא מנוגד לגמרי לעקרון העליון של כל חובה."

ועכשיו - שלא נדע מצרות, טפו טפו טפו. מקיש בעץ. מלח מים מלח מים מלח מים. באיחולי בריאות טובה, אריכות ימים, וקץ שלטון 'יש עתיד' בעתיד הנראה לעין.