הבלוג של אבו אלמוג

תפקידו של חיל התותחנים בעניין הזה הוא מה שהופך את קיבתי. 

השמש תדעך בין עזה לרפיח... פרחים בקנה ובנות בצריח.

וחניבעל.

תדע כל אם עבריה.

נזכרתי במשהו שכתבתי ב-2009 אבל הוא כנראה רלוונטי גם היום. הוא מובא בשינויים מועטים -

חיילי צה"ל יכולים ללכת לפי ההמלצה של קיפלינג בשיר "החייל הבריטי הצעיר". קיפלינג, הקולוניאליסט והגזען, ניחן בכל אופן בכישרון אדיר, שאין שני לו, להלחמת מילים, והשיר "החייל הבריטי הצעיר" כולל עצות מעשיות רבות לחיי החייל, נוסח –

 If"the wife should go wrong with a comrade, be loath

To shoot when you catch 'em you'll swing, on my oath! –

Make 'im take 'er and keep 'er: that's Hell for them both,

         An' you're shut o' the curse of a soldier."

עצה חביבה ביותר, בהינתן הניסיון החיילי עתיק היומין לפיו נשותיו של הדרג המסתער תמיד תהיינה נתונות לפיתוי של הדרג הפחות מסתער. אבל זה כבר נושא לפוסט אחר. העצה הרלוונטית לפוסט זה, עצת ממשלת ישראל, היא –

"When you're wounded and left on Afghanistan's plains,

And the women come out to cut up what remains,

Just roll to your rifle and blow out your brains

         An' go to your Gawd like a soldier."

אשלח את ידי בתרגום, למען אלו מקוראי שהאנגלית הקיפלינגית פחות שגורה על פיהם –

"אם נשארת נטוש בעזה או לבנון,

והנייה מגיע לגזור ת'קופון,

דפוק כדור בראש, ואל תדפוק חשבון,

ופגוש את האל כמו חייל!"

ואם לא תצליח לעשות זאת בעצמך, חניבעל יעשה לך את הטובה.

טוטו, יש לי הרגשה שאנחנו כבר לא בקנזס.

למשפחה שלי אין מי יודע מה ניסיון טוב עם הלאומנות האוקראינית. המחקר הגנאלוגי המקיף שלי הגיע לכמה עשרות אבות שחיו או אז בזמן פרעות ת"ח-ת"ט. נחשו מה? אף אחד מהם לא גמר טוב. אבל את זה נעזוב. בייגונס. יש לי הרגשה שבשומסק 1942, כשהסבתא של אבא שלי עמדה ליד הבור, הם לא בדיוק הסתערו שם על האיינזצגרופן החבר'ה האלה, האוקראינים, אלא במקרה הטוב עמדו בצד ועודדו. במקרה הרע נתנו יד לטהר את העיירה מהיהודים. יש לי גם תחושת בטן כזאת שמה שקרה זה המקרה הרע.  

אז עקרונית אנ'לא יכול מי יודע מה להתלהב ממה שקורה באוקראינה, אלא לעמוד די מבודח מן הצד, כשכל אותם מקומות שזכורים היטב אם ממלחמת קרים, או ממלחמת העולם השנייה, עולים פתאום לכותרות. כמו שנבי אל עוואדי חזרה פתאום לחדשות ליום אחד בשנת 2006. אני לא מצליח לראות בטימושנקו הזו, פוליטיקאית מושחתת מהזן המוכר לי הו כה טוב מארצנו הקטנטונת, איזה נציג של כל הטוב עלי אדמות, ובינוקוביץ' את השטן. סך הכל, אני מוכן להתערב שחלק מהחיות בגן החיות בארמון הנשיאות נשאר שם עוד מימי הוויקטור הקודם שם, יושצ'נקו, הבחור החמוד מהמהפיכה הכתומה (הפעם הקודמת שהבחורה עם התספורת ההזויה הפציעה באופק כמצילת אוקראינה הדמוקרטית, ועד כמה שאני יודע רבה עם הבוס על חלוקת השלל והוסטה הצידה כמה חודשים לאחר מכן). הדיווחים על גל התקיפות האנטישמיות שעובר על יהודי אוקראינה לאחר המהומות שם, גם לא ממש עושים לי חשק לתמוך במישהו מהניצים.

כאן חייבים איזה הערה קטנה - כמעט אוף טופיק - על הרעיון ההזוי לשלוח חיילים ישראלים לאוקראינה לשמור שם על היהודים. אם לא היה חשש משמעותי שמישהו בממשלה ההזויה שלנו ייקח את ההזדמנות הזו בשתי ידיים, הייתי אפילו יכול לצחוק, ולשער את מגוון הסיבוכים המילטיים שיכולים לעלות מזה, אתם יודעים, כמו למשל מג"בניק דרוזי פורץ בבעיטה דלת של בית באומן, ומבקש מהתושבים לראות הוכחות שהם יהודים כדי לברר אם ניתן להגן עליהם. האמת - בנוגע לקטע של חוק השבות יש קריטריונים ברורים. אבל זכאות להגנה מפורעים - זה עובד לפי חוק השבות או לפי ההלכה? והאמת - שלחתם את המטוסים לטיסה ההזויה מעל אושוויץ. נראה את חיל האוויר שלנו בזמן אמת. מפציצים את האם אמא של הטימושנקו הזאת עם התסרוקת של הנסיכה ליאה כדי לנקום על פרעות סימפרופול או מה שזה לא יהיה. לא עובד? מוזר. חשבתי אחרת. לא נורא. נמשיך הלאה. 

סך הכל, מה שנראה לי שהבחירה של תושבי אוקראינה היא בין שיעבוד לפוטין - כאילו רגילים לזה כבר מאות שנים, לא? לבין שיעבוד לחבר'ה בבריסל, שרואים בהם מאגר נהדר של כוח עבודה ומשאבים זולים. מה עדיף? בכל אופן שיעבוד לבריסל - בנותינו לזנות בנינו לעבודות שכר מינימום - לא נשמע לי כמו משהו שכדאי להילחם ולמות עבורו. כבר עדיף פוטין.

אז? אז מה שצריך לעשות בקייב, כמו גם במוסקבה, כמו גם בתל אביב, זה לקום ולומר לא לפוטיניזם בכל צורותיו, ולניאו ליברליזם בכל צורותיו. לא למוסקבה ולבריסל. לא לאימפריאליזם של מוסקבה, ולא לזה של היורו. להקים ממשלה עממית שתהיה מבוססת על סולידריות וקריאה לצדק ושוויון. להעיף את הפוטינים מכל מקום בו הם נמצאים, גם אצלנו, אבל באותה הזדמנות גם את הטימושנקואים, ושאר זוללי הנבלות.  

ובינתיים? ניזכר בסיבוב הקודם. בעצם בזה שלפניו. מלחמת קרים. גם אז אנשים אמיצים הלכו למות בשביל אוליגרכיה מטומטמת שלא שמה עליהם. היה שם כשל פיקודי טוטאלי, ואנשים מתו במקום הרחוק הזה בלי שום סיבה של ממש, פרט לרצון של השליטים שלהם בכוח ועוצמה. האמת - המערכת הבינלאומית שלאחר המלחמה הקרה מזכירה יותר ויותר את זו של המאה ה-19. אינטרסים גלויים, חשופים כמעט, בלי שום מסווה אידיאולוגי. קולוניאליזם לשם קולוניאליזם, עוצמה לשם עוצמה, אימפריאליזם לשם אימפריאליזם. זה קורה גם כאן ועכשיו. בסוריה. באוקראינה. וגם כאן. 

או קיי. בסיבוב הקודם היו את האנגלים האלה, הבריגדה הקלה, שנכנסו באם אמא של התותחים הרוסים, ולא נשאר מהם כלום. הם מתו בבוץ של מקום רחוק וקר שנקרא בלקלאווה. בלונדון, אל מול האח המבוערת, ישב הפואט לוריאט, המשורר המלכותי, אלפרד טניסון, וכתב עליהם שיר. היום לא יודעים עליהם כלום, ואני מוכן להתערב שרבים מהקוראים של הבלוג הזה לא ממש סגורים ברמת הקשקש באיזה שנה הייתה מלחמת קרים, ומי היו הצדדים שלחמו בה ועל מה. סך הכל מתו בשביל כלום. בעצם בשביל התהילה הנצחית של אחד, לורד אלפרד טניסון. ותחשבו על זה.

אני הולך לפגום בתהילה שלו, ולתרגם את אחד הבתים של "הסתערות הבריגדה הקלה". זה גם הממתק שלכם להיום. אז תעשו חיים.

"פרש, קדימה הסתער,

אף אחד שם לא ויתר, 

אך ידעו היטב, חי אל,

למעלה מישהו פישל.

לא להם השאלות,

לא יתנו את התשובות,

רק ציות ומוות -

אל גיא צלמוות,

דהרו שש המאות."

עוזי וייל הוא גיבור אמיתי שלי. גם לסולטנות הדאהריסטית חדרו עלילות השער האחורי, למרות שזה עניין מאוד מאוד תלביבי, וכמובן שראיתי 'החמישיה הקאמרית' וכל זה. טוב, את 'המשרד' לא ראיתי, כי יש לי אלרגיה לדביר בנדק, אבל אני בטוח שזה נורא מצחיק. אחרי כן נהייתי עוקב שלו בפייסבוק, והוא יצר שם דמויות מרתקות ומצחיקות, ועד היום כשאומרים לי ד"ר כרמון אני נתקף בצחוק בלתי נשלט, משהו כמו שי פירון שחושב על החדרת חפצים אסורים לבתי הסוהר. נורא כיף להיות עוקב של וייל בפייסבוק. פעם בכמה ימים הוא יוצא בהברקה ממש נהדרת, ואז אפשר לשתף אותה ולהרגיש כאילו אתה, שגם אם היית יושב מכאן עד מחרתיים וחושב לא היית מבריק חצי מזה, קצת שותף להברקה הזו. דווקא בזמן האחרון הוא קצת השתמש בחשבון הפייסבוק שלו לעשות קצת יח"צ ל'משרד', וזה קצת עלה על העצבים, אבל זו לא הסיבה שנורא התאכזבתי ממנו ושאני כועס עליו. 

וייל כתב ספר חדש שנקרא "חמישה חלומות', והוציא אותו למכירה מוקדמת באינטרנט, ואיזה אלפיים אנשים קנו את זה מראש, ושילמו לו משהו כמו 128,000 ש"ח. שזה לא רע בכלל. כנראה שנוצר שם רושם שוייל מוציא את הספר בעצמו, ווייל קצת תרם לזה כשדיבר בווידאו שערך על 'ארבע במאה' וקצת אמר את מה שכל הסופרים חושבים על הדברים האלה, ויש אנשים שבאמת חשבו שוייל עורך ומוציא את הספר בעצמו. אז עכשיו הסתבר שהוא מוציא את הספר ב'מודן' וכולם נורא מאוכזבים. מי שרוצה תיאור מסודר כולל לינקים לקטעי הוידאו של וייל (שדרך אגב באמת באמת מצחיקים) אז זה מה שיש לוולווט להגיד על זה, ובדרך כלל זה גם די ממצה את הנקודה, כמו ולווט, ואסתי סגל נורא התאכזבה ומסבירה למה. 

אז גם אני התאכזבתי. לא שקניתי את הספר. אני חושב שלא האמנתי שהקסם הויילי עובד בספרות כמו בטלוויזיה, אינטרנט, וטור בשער אחורי של עיתון. אני חושב שזה דברים שונים, ונטל ההוכחה עליו. בקיצור, אם מישהו לא יגיד לי שזה פיצוץ אני לא קונה, כי את תקציב התרבות שלי אני שומר לדברים שאני יותר אוהב. דרך אגב - הלהיט האחרון שאני כותב עליו כאן כבר כמה זמן 'חוליית הבריונים' של איגן, זה בפירוש קנייה שלי שנבעה מהמלצה של וייל בפייסבוק. אבל יש אחרים שרק שמעו את השם 'עוזי וייל' ושלחו את היד לארנק. הלוואי עלי קהל כזה, באמת.

אז למרות שלא אני זה שעבדו עליו בעיניים, אני כועס. והנה באמת למה -

יש בעייה באינטראקציה בין סופר - הוצאה - רשת חנויות - קהל. משהו שם לא עובד. זה ברור כבר כמה שנים, וזה הוביל לכל מיני תופעות עם שמות כמו 'ארבע במאה' ו'חוק הספרים'. יש המון המון אנשים שחושבים שהאינטרנט הוא הדרך לפתור את הבעייה הזו.

אז 'מכירה מוקדמת' דרך האינטרנט או 'גיוס כספים' זה דבר שנעשה, וזו דרך אחת לנסות לעקוף את ההוצאה והרשת ולהגיע ישר לקורא, אם במכירה של הספר, או בגיוס כספים להוצאתו. ורד טוכטרמן עשתה את זה לא מזמן, הצליחה לא רע וזכתה ממני לשבחים. אבל עם כל הכבוד (ויש, בטונות) ורד היא לא עוזי, הקהל שלה מצומצם יותר, והשם שלה נושא פחות משקל. מה לעשות, גם שלי. עוזי היה יכול לעשות את זה בגדול ולפרוץ את הדרך לכולנו, ובסוף כשהסתבר שזה לא זה וזה עוד טריק שבסופו של דבר עומד מאחוריו גוף ממוסד (ואני באמת לא יודע כמה הולך לעוזי מהמכירה הזו וכמה למודן אבל הדעת נותנת שכמה וכמה שקלים מהסכומים שהגיעו 'לעוזי' במבצע מגיעים בסופו של דבר גם למי שהשקיע בעריכה, בעיצוב, בהדפסה) אז כל מי שחשב שאנחנו נמצאים לקראת עידן חדש ושפתרנו את הבעייה, חטף זץ על הראש והבין שהלכנו צעד גדול אחורה.

אז זהו, שלא, וכאן מגיעה האופטימיות. מחר או מחרתיים אנשים ישכחו את הסיפור הזה. אני מבטיח. יהיו אנשים שיעשו את אותו הדבר באמת, בלי טריק, וזה יתפוס. יהיו יותר אנשים סקפטיים, והמודל הזה יספוג מהלומה קטנה, אבל זה כל כך נוח, ואם מסמנים נכון את המטרה ואת קהל היעד (נאמר, לא למכור ספר, אבל לעשות קצת כסף כדי לקבל זמן לכתוב אותו, כמו ורד) אז זה יכול להיות באמת דבר טוב. זו הקידמה, וזה העתיד, ואת העתיד גם עוזי וייל לא יכול לעצור.

אני יודע על כמה וכמה אנשים נורא מוכשרים שעומדים ממש לפני מהלך דומה (למשל רוני גלבפיש שכתבה אתמול "איזה כיף זה ששבוע לפני שאני מעלה את הקיקסטארטר שלי להוצאת ספר באופן עצמאי כולם בעצבים על השיטה.") ואסור אסור אסור לוותר. רוני, רוצי בכיף על הקיקסטארטר. אני אישית אתרום את הכמה שקלים שלי, וגם אנסה להפיץ ולעודד כמה שאפשר. ואם יש עוד מישהו, אז לרוני גלבפיש יש לי יחס מיוחד, ושם הכל נמכר מראש, אבל אני מבטיח להסתכל באופן אוהד, ולהתייחס לספר בדיוק כאילו הייתי רואה אותו על המדף בחנות הספרים. לעלעל, לשקול באהדה, ולרכוש או לא לרכוש לפי האיכות של הספר ולא לפי שום דבר אחר. וזה יתרון גדול, כי בחנות האמיתית רק אחוז קטן מהספרים זוכה לכך שאני אעלעל בהם. 

זו הדרך, וזה העתיד, ומי שמספיק אמיץ וחכם ופורץ דרך בשביל כולנו לעשות את הצעד הזה, יבורך.

למי שהתעניין ספציפית אני באמצע של התחלה של איזה משהו. הדוקטורט הזיז את דאהר והזומבים הצידה, אבל אז צץ משהו ותפס את מקומו. הכותרת הזמנית היא 'הנסיכה'. אבל זה הולך לאט כי באמת אין זמן, וגם צריך זמן מה עד שההשפעה של קאנט תפוג כי בזמן האחרון כל מה שאני כותב נשמע כמו 'אף על פי כן, יש תכלית אחת שאפשר באמת להניח שהיא ממשית בשביל כל הישים התבוניים - שהרי ציוויים חלים עליהם בהיותם יישים תלויים' וזה בלתי קריא. אני לא יודע איך לקאנט זה עבד. אבל כשזה יסתיים, אני מתכנן לבלות את יולי אוגוסט בכתיבה (המבחן בתורת המשפט הוא ב-12 ביולי. את העבודה הגדולה על קאנט אני צריך להגיש עד סוף יוני) ולהגיע לספטמבר עם ספר מוכן. ואז אולי אשתעשע באינטרנט, ואולי אמכור שוב את נשמתי להוצאה, ואולי משהו אחר. נראה.

אז מה? נסיים במשהו נחמד של עוזי וייל. לדעתי הדבר הכי טוב שהוא עשה, שבכיף הוצאתי עליו את כספי אי אז בשנת 1997 הוא תרגומי שירה של ריימונד קארבר. והנה טעימה משיר שנקרא 'בשביל טס'. אז היום זה בשביל ש', ושיהיה לכם יום נהדר ובאמת שבוע הספר טוב לכולם.

'כששכבתי שם בעיניים עצומות,

בדיוק אחרי שדמיינתי איך זה יהיה,

אם באמת לא אקום יותר, חשבתי עלייך.

פתחתי את עיני וקמתי מייד על רגלי

וחזרתי שוב להיות מאושר.

אני אסיר תודה לך, את מבינה, רציתי לומר לך."