הבלוג של אבו אלמוג

נפאל. סופת שלגים. חבורה של ישראלים צועדים בקור המקפיא אל מקום המקלט הרחוק, רחוק מאוד. רחוק מהשגה. כולם תשושים עד אפיסת כוחות. כל אחד נושא בקושי את עצמו. אם לא יגיעו בתוך שעות ספורות אל מקום מקלט ימותו כולם. ת', אחת מהחבורה, נופלת אל השלג. ע' מביט בה ומבין כי לא יוכלו להמשיך איתה ועליהם להמשיך בלעדיה. הוא מחליט לעזוב אותה מאחור.

כולנו מכירים את הסיפור הזה. לא היינו צריכים להכיר אותו. הוא היה צריך להישאר בין השלגים בנפאל, אבל חדשות ערוץ '2, בין היתר, טרחו להביא לנו את הסיפור היישר ממיטת חוליו של ע' המאושפז בבית החולים לאחר שהגיע תשוש, למקום מבטחים, כשחבריו טמונים בשלג. 

מכיוון שת', וגם נוטשיה בשלג, הם מ'המגזר', התחיל דיון מוסרי והלכתי. כמובן שהגיעו לאותה מסכת מפורסמת בתלמוד הבבלי, בבא מציעא סב א, על שנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהם קיתון של ים. אם שותין שניהם - מתים, ואם שותה אחד מהן - מגיע לישוב. דרש בן פטורא - מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו, עד שבא רבי עקיבא ולימד 'וחי אחיך עמך' - חייך קודמים לחיי חבירך'.

זכור לי שכשלמדתי את המסכת הזו מפי מורי ורבי שמואל שילה, במסגרת הקורס 'דין מוסר ויושר במשפט העברי' העיר שילה כי 'בן פטורא' המוזכר במסכת הוא פטרוס, וכי הדעה היא דעתם של הנוצרים, המנוגדת ליהדות אותה מייצג רבי עקיבא. מה שמראה שיש כמה וכמה שיטות מוסר שניתן ליישם כאן, ושקשה לקבוע מסמרות. עיון מהיר במשנתו של קאנט, יכול לפרש את הציווי הקטגורי, לפחות בשני נוסחיו הראשונים, כתומך בדעת רבי עקיבא. ובכל אופן, האינטואיציה אומרת שההכרעה שהתקבלה הייתה אכזרית וקרה, רעה למי שנטש את חברתו בשלג בה במידה שהייתה רעה כלפי החברה.

לא ניתן לשפוט במקרים כאלו. איש אינו יכול להחליט מבלי שהיה בסיטואציה כזו. ויש מקרים רבים כאלו. באסונות טבע, במלחמות, בשואה. התותחן הנדרש לירות את הפגז במסגרת 'נוהל חניבעל' ב'צוק איתן' מתוך ידיעה שפגז זה אמור להרוג את חברו לנשק, נמצא במסגרת דומה, בה ההכרעה הפורמלית תינתן רק בשל סמכותה של הפקודה (כאן לא צריך לחשוב הרבה. קאנט היה אומר לו להתרחק מהתותח ולא למשוך את ידית הנוקר. למרות שאני די סגור על זה שבתותחים החדשים זה לא הידית הנמשכת בתנופה כמו בתקופה הפליאוליתית שלי, אלא הצתה חשמלית).

אבל מה זה משנה בעצם? אותי זה לא מעניין. הכרעות כאלו תתקבלנה במצבים דומים, ולא ניתן לדעת מראש מה יהיה. כל סוג של דיון אקדמי ערטילאי הוא עקר. ברגע האמת לא ברור מה מכריע. קאנט, שמעודו לא יצא מקניגסברג, אינו יכול לומר לע' כיצד לנהוג בנפאל. וכך גם פטורא ועקיבא. מה שמעניין אותי זה מה, לעזאזל הביא את ע' לספר על זה לכל עם ישראל בטלוויזיה. ואת ההורים של ת' להיפגש עם ע' באופן כל כך מתוקשר. 

איני בא בכל האשמה כלפי ע' או כלפי הוריה של ת'. הם עברו חוויות רגשיות מאוד קשות. המיקרופון שהיה בסביבה הוא האשם. לא צריך להיות שם מיקרופון. יש מקומות שאליהם אסור למצלמה, או למיקרופון להגיע. זה בדיוק אחד מהם. הווידוי הזה, על משהו שאין בו כל עניין לאיש חוץ מלת' המנוחה, לע' ולהוריה של ת', הגיע לציבור, והפך לנחלת הכלל. מה שאמור היה להיות הכרעה אמיצה, אינטימית, הפך לנושא לדיון ציבורי. וזה לא צריך להיות כך. הכבוד האנושי הבסיסי של כל המעורבים היה צריך להשאיר את העניין מאחורי הפרגוד.

אבל היום אין פרגוד. המצלמה מגיעה לכל מקום. לרגעי האבל ולרגעי השמחה. להכרעה הקשה, ולהודעה למשפחה. האלמנה מתראיינת לעיתון חודש לאחר שהבעל נהרג במלחמה. מוסף סוף שבוע מתעד יומן לידה יום אחר יום בין מות הבעל ובין הלידה. לא קראתי את זה. מבחינתי זו פורנוגרפיה. איני מאשים את האלמנה. זו דרך אחת להתמודד עם המצב. מצב לא קל שאני, לשמחתי, איני מצוי בו. מי שאשם זה העיתון. המערכת. הכתב.

אבל האשם הוא בחברה שלנו, המציצנית. יש ביקוש - שוב, איני מבין למה. ואז יש גם היצע. 'בייבי בום' בערוץ 10. אני רואה את הפרומו. אנשים שמכניסים צוות טלוויזיה לחדר הלידה. בשביל מה זה טוב? את מי זה מעניין? דרמה? ודאי. אבל לא מהסוג שצריך להיות משודר. כשהבעל אומר לאישה 'אני אוהב אותך' הוא אומר לאישה או למצלמה? בין היתר זה מעקר את הרגש. לא של הבעל. שלי. עד כמה אני יכול להאמין למילים כאלו שנאמרות לי? עד כמה אני יכול להאמין לעצמי כשאני מדבר? הדיבור האנושי מאבד את המשמעות. נותר רק התיווך. צד הביקוש נעלם, צד ההיצע נעלם גם הוא. נותר רק המתווך, המצלמה. והיא שייכת לזכיין. והזכיין זה כסף.

והמצלמה משדרת את הווידוי. על פי פוקו המין הוא תמיד העניין המועדף בווידוי. בנפאל הווידוי לא עסק במין אלא במוות. פתח צוהר מפחיד לרגע אפל, וסגר אותו מייד. זה לא יכול להחזיק עונה שלמה אצל זכיין, מאוד מצטער. 'בייבי בום' עוסק במין. בתוצר של המין. בלידה. במנגנוני הרבייה. והיי! למה להתרכז בסיום של התהליך. למה לא ללוות אותו מהתחלה? מההפריה? טבעית או מלאכותית.

פוקו כתב (מופיע אצל ארבל, פוקו וההומניזם, עמ' 48) "צריך להיות לכוד היטב בתוך אותה עורמה פנימית של הווידוי... כדי להאמין שכל אותם קולות בתרבות שלנו שזה עידן ועידנים טוחנים באזנינו את הציווי הלא יאומן להגיד מה אנחנו, מה אנו עושים, מה אנו זוכרים ומה שכחנו, מה אנו מסתירים ומה מסתתר מאיתנו, על מה איננו חושבים ועל מה אנו חושבים שאיננו חושבים , שכל אותם קולות מבקשים מאיתנו להיות חופשיים."

יש שיעבוד גדול בווידוי. שיעבוד למיקרופון. געגועים למיקרופון. רצון להיות ליד המיקרופון. והמצלמה. אני רוצה להיות חופשי. אני לא רוצה להתוודות. אני לא רוצה לשמוע את הווידוי, ובכך לשחרר גם את ע' מהצורך שלו להתוודות בפני.

אבל מה זה הבלוג הזה בעצם? 

עוד פוסט שרובו עדכונים ושוטף, וזרם תודעה בלתי נסבל, אבל יש שם לקראת הסוף הודעה חשובה, אז כדאי לקרוא:

* המשפט המבויים אתמול היה נהדר. ארבע הסטודנטיות שלי (שלוש וסטודנט בעצם) נתנו הופעה נהדרת, ועמדו בחקירות צולבות של לא פחות מטובה שטרסברג כהן אימת בית המשפט העליון לדורותיו. היה דיסקו. 

* וכאילו לא חסר לי צרות מהסוג הזה בחיים לקחתי מייד על עצמי את אירגון כנס הדוקטורנטים בנובמבר. עוד תשמעו על זה.

* עוד חודש בדיוק אני בטלץ'. מסביר שם לגויים על הרצל. הם יסבירו לי על מסריק. כנס אקדמי כזה. בהתחלה חשבתי שזה בברנו. אחרי כן הסתבר שזה בטלץ' שזה עיירה כזו מקסימה מימי הביניים עם 6000 תושבים. משכנים אותנו במנזר ישועי.

* וזה נופל בול על הגמר של המונדיאל. אבל אני בטוח שיימצא הפאב בו ישודר המשחק ואוכל לראות אותו על בירה צ'כית נהדרת.

* מה רע?

* קורא את הביוגרפיה של פוקו. היה מין יריד כזה באוניברסיטה שכל ספרי ידיעות אחרונות ואחוזת בית בעשרים שקל. זה הדבר היחיד שמצאתי שמאוד רציתי. מדהים לחשוב כמה אני לא מתחבר לאיש הזה. זו ביוגרפיה בלי רגע אחד של חסד. אני בטוח שאם הייתי מכיר אותו בחיים האישיים הייתי שומר ממנו מרחק. יש ביוגרפיות שקראתי שמאוד התחברתי בכל רמה לגיבור שלהן. פרויד למשל. את פוקו אני לא סובל מהרגע הראשון. שום דבר שהאיש הזה אמר או עשה לא מוצא חן בעיני.

* ובכל אופן - ברגע שאני קורא משפט כמו "השאלה בספר הזה היא של המרחב, של השפה ושל המוות, היא שאלה של המבט" אני מתאהב בו מחדש. 

* התזה שלו בדוקטורט הייתה ניתוח של "אנתרופולוגיה מנקודת ראות מעשית" של קאנט. אני לא יכול לחשוב על שני אישים שונים יותר בחייהם ובהגותם, ובכל אופן, לרגע אחד הם נפגשו. לא מאמם?

* התזה שלי מתרכזת כרגע בחוק הפרוצדורה של בתי הדין המוסלימיים הדתיים מיום 25 תשרין אלאוול (אוקטובר) שנת 1333 (1917). ההרצאות האלה שאני לוקח במשפט מוסלמי הפכו את מה שנראה בהתחלה כתיאוריה פשוטה ואלגנטית לנחש עקלתון חמקמק ופתלתל המנכס לעצמו משהו מלשונה הרמה של המג'לה - "לעולם יהא מורא שמיים על השופט, שכן שם הוא עתיד ליתן את הדין על מעשיו בבית הדין". רחמת אללה וברכתוהום!

* המפגש בין פוקו והמג'לה הוא נפיץ ובעל פוטנציאל יותר מהמפגש בין קאנט לפוקו, בהינתן תמיכתו של פוקו במהפכה האיסלאמית באיראן. כרגע אלו שני הפרקים שכתובים אצלי. מעין הערה אפיסטמולוגית שנעה בין הגנאלוגיה הפוסט מודרנית הפרועה של פוקו, ובין הגנאלוגיה הזהירה, השמרנית כמעט של סקינר (וברוחה העדינה של המנחה שלי מאמצת ללא סייג את האחרונה) ומייד לאחריה סקירה גנאלוגית של מושג 'המעמד האישי' המסתמכת מאוד על השיעורים בדין השרעי. הטקסט שמחבר בין שתיהן טרם נכתב.

* בשבת אני מתחיל לכתוב אותו.

* את הספר על פוקו קניתי באוניברסיטה בשתיים בערך ביום חמישי. ופתאום מתחילים כל מיני טלפונים וצלצולים ואסמסים. מסתבר שהייתה תכנית ברשת ב' ואורן נהרי אמר עלי שאני אחד מסופרי המתח הטובים בארץ (יחד עם ליעד שהם, אמנון ז'קונט ודרור משעני, ששניים מהם חברים לא רעים שלי).

* כבוד!!!!

* אז מי שרוצה לפגוש את סופר המתח המוביל, וכמובן לרכוש את ספרו החדש - יחסית - והמאמם - אבסולוטית - 'תגובת שרשרת' אז אני בדוכן של סלע ספרים בכיכר רבין ביום רביעי בשבע וחצי.

* תבואו. לפני שנתיים באו מלא קוראים של הבלוג וכל מיני שמות הפכו פתאום לפרצופים ואחרי כן אפילו לחברים. זה כיף גם לי וגם לכם.

* אפשר לקשקש קצת כשאתם באים. לא חייבים על פוקו. אני די קולט שרק אני מתעניין כאן בעניינים האלה.

* כמו הבת שלי למשל. היום הייתה לה מתכונת בהיסטוריה, והיא טענה ששאלו אותה על 'קומיסר' וזו מילה שהיא לא הכירה ולא מצאה בחומר הלימוד, אבל ניחשה לא רע שזה משהו שקשור בקומוניסטים.

* מה קומוניסטים? צבעונים, אחינו, צבעונים! בכל אשמה החבריה. איבדנו כל אשר יקר היה ולא יחזור עוד לעולם!

* ואניה הו ואניה הו ואניה, קח אותי למלחמה, אתה תהיה לקומיסר אדום ואני לאחות רחמניה.

* שלחתי לה את זה בווצאפ (כמובן שאחרי הבחינה...) ואחרי כן חשבתי שזה לא קל להיות הבת שלי, ושאין שום סיבה שהיא תדע מה זה קומיסר, או תכיר את 'צבעונים', ושכבר כמה שנים אני עושה לה עוול.

* בכל אופן יופי של קליפ. כל מיני סוגים של איקונוגרפיה סובייטית, ואני די אוהב. אז שיהיה בסבבה. הבחורה ב 1:17 די שווה, למרות שסך הכל היא נראית לי איזה סוג של פורנוגרפיה מערבית, ולא משהו אותנטי מאמא רוסיה. תיהנו. שבוע טוב.

אז ככה, זה לא שאין לי מה להגיד על ליברמן והכור האיראני וקופיקס והתחקיר של זוגלובק ושלי יחימוביץ' וכאלה. זה פשוט שאני חי בימים האלה את הדוקטורט, ולכתוב על כל דבר אחר נראה לי משהו לא ממוקד ששייך לעולם רחוק ואפלולי.

אחרי ההקדמה הזו - אני נמצא במקום שלא הייתי בו מעולם, ואני לא אוהב להיות שם. כרגע אני נמצא במקום שאין לי תמונה ברורה של מה אני צריך לעשות ולאן אני הולך. וזו די בעייה.

קצת היסטוריה. לפגישה הראשונה עם פ' לפני כשנה הגעתי עם נייר מסודר שסיפר פחות או יותר על מה אני רוצה לכתוב. השלב של עיבוד הנייר הזה ל'הצהרת כוונות' לקח חצי שנה בערך, וזאת מהסיבה שהעבודה התקדמה בפרצים של ארבעים ושמונה שעות פעם בחודשיים, בדרך כלל לקראת פגישות איתה, כי הייתי צריך להשלים מיליון מטלות אחרות שהטילו עלי כהשלמות כי התואר השני שלי לא משפטי. הצהרת הכוונות עוצבה לבסוף בצלמה ובדמותה של פ' - היא הייתה היסטורית יותר מסוציולוגית ומשפטית, הפוסט מודרניסטים והפוסט מרקסיסטים האהובים עלי נעלמו ממנה, לטובת פילוסופים מדיניים מתקופת ההשכלה, והיא עסקה בניתוח מדוקדק של הגדרות בסיס במדע המדינה, שזה סבבה. אני מאמין גדול בדיאלקטיקה, וגם שצריך לשים לי סייגים, ולכוון אותי למסלול. היא יודעת לעשות את זה וזה נחמד מאוד. מה שכן, ההצהרה הייתה פי שתיים ממה שצריך - 12 עמודים במקום 6.

אחרי שהתקבלתי לדוקטורט יש שני שלבים. בתוך שנה עלי להגיש 'הצעת מחקר' של עשרים עמודים, ולאחריה יש לי משהו כמו שנתיים שלוש לכתוב את הדוקטורט עצמו. בפגישה שלי עם פ' הצהרתי בפזיזות ששלב 'הצעת המחקר' הוא מיותר, כי בסך הכל זה לקחת את הצהרת הכוונות ולכתוב שם שתי מילים על כל מילה שנכתבה, ושאני רוצה לטוס עם הכתיבה עצמה. היא זרמה איתי. סוכם שאתחיל בכתיבה, ובמקביל אתעסק קצת עם הצעת המחקר, במטרה להגיש אותה במועד, עוד שנה.

התחלתי בתנופה גדולה בכתיבה. החלטתי להתחיל מה'הערה האפיסטמולוגית'. אחרי שלושה שבועות ועשרה עמודים הבנתי שזה לא זה. כל מילה הייתה קשורה בעבותות לכל מיני דברים שצריכים לבוא לפני 'ההערה' ואחריה. זה היה כמו לבנות קומה אמצעית בבניין, בלי יסודות. באוויר. החלטתי להתקדם בכתיבת 'הצעת הכוונות', ובמקביל להעמיק בקריאה של מקורות לקראת התחלת הכתיבה. אז בימי השבוע אני קורא וכותב כשעה, רק בשביל לא לאבד קשר. שישי מוקדש להצעת המחקר, שבת לקריאה ואיסוף חומר. השיטה הזו מכניסה אותי לוויברציות. יש לי בלגן גדול מאוד עם עצמי, בין הרצון להתקדם, ובין הרצון להעמיק, בין היכולת התיאורטית להעמיד הצהרת כוונות עד סוף נובמבר (אני יכול) ובין החשש שזה לא רציני. וכל מקור שאני קורא לוקח אותי למקום אחר. לא היה לי שום דבר כזה עד עכשיו, כי תמיד הייתה לי תמונה ברורה של איך להתקדם. זו תופעה חדשה בשבילי, ומלווה בחששות. 

עקרונית - הקטע המתודולוגי וסקירת הספרות בהצעת המחקר מאחורי. נהניתי מאוד לכתוב אותם. אבל הקריאה שלי בשבת מפזרת לרוח את כל מה שאני עושה ביום שישי. ופתאום דברים לא סגורים, ויש עוד מקורות, והכל בכיוון לא נכון. ואני יודע שאם אגיש עכשיו את ההצעה, בטווח של כמה שבועות, ארגיש שפיספסתי משהו. אם אתמזמז עם זה כמה חודשים - יש לי שנה - אסבול מאוד וארגיש שאני דורך במקום ולא מתקדם.

מה שמשגע אותי זה איך אנשים אחרים עושים את זה. הייתי במפגשים של דוקטורנטים. חלק מהם חיים על מילגה, שזה לא משהו שאני יכול לאפשר לעצמי. אבל גם אם היה לי כל הזמן בעולם לכתיבה, זה היה עוזר? אבל אם אין לי את הזמן הזה, האם אוכל להעמיד נייר ראוי? האם אפשר לכתוב כך דוקטורט במשפטים, בשעות הפנאי? האם אני כותב שטויות בשטחים שההיכרות שלי איתם היא שטחית? האם יש מישהו שבכלל מכיר את המקומות האלה לעומק יותר ממני? יש לי המון עם מי לדבר - שלוש קבוצות פייסבוק שונות של דוקטורנטים. חבר'ה מהטרקלין כולם דוקטורים ודוקטורנטים. הפילוסופים הצעירים. החבר'ה מהקולוקיום. אבל אין לי אף אחד שאני באמת יכול לדבר איתו. כל אחד שקוע בענייניו. כל אחד בשלב אחר של העבודה ושל החיים. רק אני נמצא במקום שאני נמצא. בדידות גדולה. והאל הגדול שבמכונה, יאהו, הדואר האלקטרוני, אינו מביא את המיילים הרצויים מהמנחה פ'.

ובכל אופן, יש רגעים לא רעים. כשאני קורא בספר ש'הרעיון העומד בבסיס המודל המלחמתי של החברה על פי פוקו הוא שהארגון המדיני אינו היפוכו של 'המצב הטבעי' בניגוד למה שאומרת התיאוריה של הובס', פתאום מצלצל הפעמון, ונפתחת הדלת, ואור גדול נוגה. אבל יכול להיות שזה קישקוש ואני מבין את זה לא נכון, או לא מבין את זה בכלל, או חושב שאני מבין את זה. הרבה שמחה. הרבה ספיקות.

טוב, עד כאן. שבוע חדש, ויש גם את מלחמת הקיום היום יומית לצאת אליה. צריך להתפרנס ממשהו. אי אפשר להיות כמו דיוגנס בחבית. או שאפשר? גיבור השבוע הוא מישל פוקו. אדם קרוב אלי שלא אסגיר בשמה, שראתה את הספר שאני קורא, טענה ש'מישל פוקו דווקא נראית לא רע, יחסית לפילוסופית פוסט מודרניסטית'. הסתבר שהיא סברה שפוקו מוצג בתמונה של  אילנה ארבל על גב הספר, ולא שמה לב להומוסקסואל הקרח שעל קדמת העטיפה. אכן, תולדות המיניות הרצון לדעת... ממתק אמיתי לסיום -