הבלוג של אבו אלמוג

זה סוד גלוי שמאז הנפילה שלי מהאופניים מתי שהוא באוקטובר שעבר - אני חשבתי ששברתי את היד. ש' חשבה שלא. הרופא לא הצליח להכריע ודן אותי לאיזה סד אידיוטי שבסוף השלכתי - לא ממש חזרתי לרכב. זה לא שנטשתי את הכושר הגופני וכאלה כי אני עדיין מחוייב למראה הנערי והכשיר שרכשתי בעמל כה רב. אז הצטרפתי לקבוצת הליכה בשבת בבוקר, והייתי הולך שעה ורבע עם קרן ורמה ועופר וענת והיה סבבה. לפעמים גם יהודית הצטרפה עם באדי. והוא היה נובח על מי שהיה רוכב באותו שביל עם האופניים, וזה היה הקשר שלי לאופניים.

אז לפני כמה ימים נפגשתי עם שחף שהיא גם לקוחה וגם חברה וגם יש לה קבוצת אופניים. ולא ראיתי אותה שנה, כי התיק שלה המתין עד שיקבעו קדם משפט, וכשהיא שאלה איך הולך עם האופניים השפלתי מבט וגימגמתי משהו. היא מייד פקדה עלי לחזור ולרכב. היא המליצה שאקנה אופנים חדשות אבל זה כבר מוגזם. מה שכן כשהחלטתי שאני רוצה לחזור לרכב הלכתי והשקעתי מאה ומשהו שקל בכפפות וגאדג'ט כזה חמוד, וזה יצר איזו מחוייבות פיננסית שאם לא ארכב אז זה הלך לעזאזל. 

החלטתי לרכב ביום שבת בבוקר. אבל בשביל זה היה צריך לעבור את יום שישי בערב שהייתי ברמן בעיזה בר. המצאתי קוקטייל חדש וקראתי לו דעאש (דאייט ערק אשכוליות - دايت عرق أشكوليات). אבל אף אחד לא הזמין את זה, למרות שנתתי מחיר מציאה של 15 ש"ח. מה שכן הבאתי בקבוק ג'ין הניצחון וכמעט גמרתי אותו בעצמי עם האשכוליות. הולך לא רע, בעיקר אחרי הכוס השלישית. השיחה התרוממה לגבהים. לא נתתי את ההרצאה שלי על סימן 52 לדבר המלך שלדעתי זה מה שמבריח אנשים מהפאב בשבועות שאני מברמן, או סתם כשחושדים שאני עלול להגיע. למרות שזו בדיוק ההזדמנות לשייף את החלקים התיאורטיים וללטש אותם. אבל דיברנו על ספרות וגיליתי שגם אחרי בקבוק של ג'ין אני מסוגל לדקלם בעל פה את כל אילן היחש של בית בואנדיה מחוסה ארקדיו ועד אאורליאנו האחרון. אני לא יודע מה לחשוב על זה. אם זה טוב או רע. זה מאוד בידר את הסובבים אותי מסיבה לא ברורה. אחרי כן הגיעו פליטים מההופעה של אריאל הורוביץ ביובלים. וכל הסיפור נגמר בערך באחת. לסגור את הפאב לוקח פי שלושה יותר זמן מלפתוח אותו, לא רק כי צריך לנקות את כל הזבל ולטטא את כל גלעיני הזיתים ולרוקן את המאפרות - אסור לעשן על הדק - ולשטוף את הכוסות וזה. אלא גם כי ג'ין לא מוסיף לקואורדינציה. אני חושב שבשבוע הבא אגמור את הבקבוק. לא נשאר הרבה. 

כשקמתי בשש הייתי די הלום ג'ין, אבל לקחתי את האופניים. יש לי את המסלול הקצר של בערך שנים עשר קילומטר קצת פחות, והארוך שהוא משהו בין שבעה עשר לעשרים. חשבתי שלסיפתח אני אעשה את הקצרצר, אבל לא ויתרתי לעצמי. החניתי את המכונית בקיבוץ סער בבטר פלייס הנטוש, אנדרטה לטיפשות האנושית, והתחלתי במסלול הארוך. היה סבבי. הדייגים היו במקום, וכך גם העורבים והשחפים, ושפני הסלע, והגלים, והאוויר. והרצים, והרוכבים. והשמש הסתווית כבר. שבדיוק סיימתי את הרכיבה לפני שהתחילה להיות מעצבנת ומעיקה. היה קל וחמוד ולא הבנתי למה הפסקתי.

נורא חששתי מהסיפור של כאבי הגב וזה. לא הרגשתי אותם ברכיבה, והם מאוד השתפרו אחריה. וזה סבבה. זה כמובן לא פתר לי כלום במשבר הדוקטורט או ביתר המשברים שהולכים ליפול עלי השבוע (שבוע קשה, רע ומורכב. אל תשאלו כי זה לא הדברים שאפשר כאן לכתוב עליהם) אבל היה חמוד כל עוד זה נמשך ועשה טעם של עוד.

אז ארכב בשבוע הבא? ראשית, החלטתי לא לנטוש את קבוצת ההליכה, כי בכל אופן חברה נהדרים ואני נורא אוהב אותם. אולי נעשה שבוע שבוע כמו טבחים בצבא. שנית, היתרון של ההליכה היא שאני מסיים את כל הסיפור ומגיע לאשחר בשמונה וחצי. ברכיבה אני מגיע בתשע וחצי עשר. זה הבדל משמעותי מאוד, כי אם אני רוצה לכתוב בשבת, אז השעה הזו משחקת תפקיד משמעותי. נראה. אבל אני לא אתן לשבועיים לעבור בלי רכיבה. 

אז בקיצור השבת הולכת להסתיים. אני לא אוהב אי ודאות ותקיעות במקום. יש כל מיני סימנים שדברים לא טובים יקרו. אני חייב להתנער כארי או משהו כזה. ביום חמישי אני שולח לפ' את המסמך. יום לפני ראש השנה אני נפגש איתה. אני כל הזמן אומר לעצמי שכל הקטע הזה זה דיאלקטיקה מפרה שמכניסה לעבודה שלי עוד כל מיני גורמים לא צפויים מכל מיני מקומות ומתבלת אותה בדברים טובים. אבל יש לי מין תחושה נוראית בקרקע הבטן שהכל בולשיט, שאני מתפשר על הכתיבה שלי, שאני נגרר למקום שאני לא רוצה להיות בו, ושזה ייגמר לא טוב. קשה קצת לכתוב וליצור מהנקודה הזו. אולי זה טוב שהשבת הזאת לא נגעתי בטקסט בכלל. אבל כל הזמן הרגשתי אשם, ושורה תחתונה שביזבזתי יום מתוך לא יותר מדי ימים שיש לי.

ועוד מבין כל המלחמות שאני נלחם בהן בזמן האחרון זו אחת הקלות.

רציתי לכתוב פוסט חמוד ואופטימי על רכיבה באופניים ונגררתי לקיטורים. אני בלתי נסבל בזמן האחרון. אבל היי! אתם רק צריכים לסבול אותי כאן, ואם אתם רוצים אתם לא קוראים.

כמה דברים שמחים לסיום - כשאני לובש את החולצה והמכנסיים והכפפות והקסדה אני נראה ממש כמו רוכב אופנים! התחילה העונה של האפרסמונים, ובמכולת הצ'רקסית בכפר תבור הם מתוקים ועגולים וגדולים! היום בערב אשב על המרפסת שלי, ואוכל תירס, ואראה את העונה החדשה של 'אימפרית הפשע' ואם נורא יתחשק לי אגוז מלך אני אשלח את היד לעץ ואקטוף אותו משם.

יש בלוזיסט זקן מהדלתא של המיסיסיפי, בחור בלי שיניים עם פה מלוכלך. קוראים לו רוברט לי ברנסייד. סך הכל זה די מוזר, כי האסוציאציה המיידית היא לרוברט אי לי, ולמה שלבלוזיסט שחור כשולי הקדרה יקראו על שם אביר הקונפדרציה? אבל ראיתי דברים גרועים יותר. אתמול שמעתי במקרה שיר שלו ברדיו וחיפשתי ביו טיוב, ואני שמח לבשר שנמצא זוכה (ולו זמני) במכרז למוזיקת הרקע לכתיבת הדוקטורט, אם זו אכן תתאפשר, אי"ה. לט מיי בייבי רייד. זה אפילו קשור איכשהו לאופניים. לא?

אני נמצא עכשיו באותו חור שחור של יגון וחוסר ודאות שממנו הזהירו אותי כל כותבי הדוקטורט. זה רק פרויקט אחד מתוך עשרים שקורסים בו זמנית, אבל זה פרויקט הדגל, והקריסה כואבת. האמת - גם הגב לא משהו. ועוד כלמיני דברים ופה ושם. עד כמה מר ואכזר חודש אלול השתא! (מי שזיהה את מקור הציטוט מקבל נקודה, ופטור מקריאת יתר הפוסט.) ובכל אופן, מתי שהוא ביום חמישי אלחץ על ה'סנד' ואשלח את המסמך הארור לפ'.

הסטרנגלרס היו להקת פאנק נפלאה שהידרדרה בשנות השמונים לבלדות פופ מתקתקות. 'גולדן בראון' שהיה מאוד אהוב עלי בילדותי הוא פחות או יותר כל מה שנשאר מהתקופה הזאת שלהם, וזה בגלל שמתחת לכיסוי הפופ המתקתק עדיין פועמת חטיבת קצב של להקת פאנק חייתית. יש גם כיסוי שלהם ל-96 דמעות שנדון כאן פעם באיזה הקשר. בכל אופן, שימו לב לביצוע מ'טופ אוף דה פופס' ללהיט הפאנק היותר ענקי שלהם 'לא עוד גיבורים'. אני חושב שאנחנו איפשהו לפני 1980 ומבחינתם זה זמן טוב להיות בו, כשהם עוד היו פאנק ולא שרו על אהבה ופילוסופיה וכאלה בקול רך. ועוד רמז - שימו לב לבאסיסט.

אז ככה. השלד של הלהקה הזו (שחוגגת עכשיו ממש ארבעים שנה, השם ישמור!) כלל גם באסיסט מהמדורים הנמוכים בגיהינום בשם ז'אן ז'אק ברנל. הוא הבחור שמנופף בעיתון בהתחלה של הקליפ כאן. אז זה כל מה ששווה בקליפ שדי חותך את השיר בהתחלה ובאופן בלתי נסלח בסוף.

אז ככה בדיוק אני רוצה שהצעת המחקר שלי תהיה. שימו לב לברנל. למרות שהוא על הבמה, בטופ אוף דה פופס, לא איכפת לו מכלום. כשהעשן מפריע לו, הוא לא נותן לזה שהוא פאנקיסט חייתי, ואמור עקרונית לשאוף את העשן הזה, לעמוד בדרכו. הוא לוקח עיתון (!) מאחורי הבמה, ומסלק איתו את העשן. החבר'ה האחרים שרים ומנגנים בלעדיו, ואז הוא מצטרף אליהם כמו כלום, כאילו כלום לא קרה. בלעיסת מסטיק. והוא יודע והקהל יודע שאף אחד לא עושה את זה יותר טוב ממנו.

יקרה? יכול להיות. האם ניתן להשוות את האופן בו אני מנתח את היחסים בין ה'אומה' האיסלמית לריבונות המדינה לפי סימן 52 לדבר המלך, בהתאמה לכתביו הנשגבים של הפילוסוף הסקוטי (מעניין מה הוא חושב על העצמאות שלהם) אלאסדאר מקינטאייר, לנגינת הבאס של ברנל? כן! אני חושב שכן! וזה מזיז אותי קדימה! למרות הכל! עלה נעלה ויכול נוכל!

מה אירע לו, לליאון טרוצקי?

לא רק בזירה המדינית והביטחונית העניינים יגעים, אלא גם הדוקטורט עלה על איזה שירטון. שילוב של בעיות אדמיניסטרטיביות והשגות לגופו של עניין שהשיגו אלו ואחרים. וזאת לאחר שנכתבו מאה וארבעה עמודים מרתקים, חלקם בתורכית עות'מאנית שוטפת! 

אני ממתין לשובה של פ' ממסעותיה כדי לשבת עמה. אני אופטימי שהישיבה הזו תעלה אותי שוב על המסלול, שממנו ירדתי לאחרונה. מה זה ירדתי? תאונת רכבות. בכל אופן, המנטורית הממש אישית שלי, שאני משמש כעוזרת המחקר שלה, רמזה לי שעלי לנהוג כרולאן בארת, ולתפוס את הפרדיגמות במעופן. את הציטוט מבארת לא הכרתי, אבל הרמז העדין נקלט. הנחתי באחת את ספרי החוק העות'מאניים, את החלטות בית הדין הרבני הגדול משנות השלושים, את פסק הדין המרתק בעניין שוולבוים, ואפילו את הספר הזה על הרבנות ששלחה לי ש' הירושלמית שכנראה עוברת דירה ונפטרת מעודפים, ואיזה אישה נהדרת שלחה לי את הספר ממש בדואר על חשבונה. אני צריך להתנתק מהכל ולמצוא את ההשראה במקום אחר. וכך ביליתי מספר ימים עם 'אייכמן בירושלים' הקלאסי של חנה ארנדט, שיתרונו הוא שלא קראתיו מזמן, ושהקשר בינו ובין נושא הדוקטורט שלי הוא רופף עד אפסי, ושהכתיבה המרושעת מאוד של חנה תמיד נותנת לי השראה. חשבתי שאולי תוך כדי קריאת משהו בלתי קשור בעליל תעופף הפרדיגמה החסרה בגובה כה נמוך עד שאוכל לשלוח את ידי ולקטפה.

לאחרונה, אגב, ראיתי כמה וכמה פעמים את הסרט של מרגרטה פון טרוטה על ארנדט, שמשום מה שודר השבוע כמה וכמה פעמים בערוצי הסרטים של 'יס' ועשה לי חשק לקרוא שוב את הספר. אציין, עם זאת, שברברה סוקובה היא אישה נאה מאוד, וחנה ארנדט שלה היא מקסימה ושובת לב. אני סבור שהמקור היה פחות יפה ומקסים, וזאת לאחר שצפיתי ביוטיוב במספר סרטונים בהם היא מופיעה. אבל היא אחת ההוגות החריפות והמקוריות שאני מכיר.

היא יכולה להיות משעממת עד מוות, חנה, וכך למשל בספר הפרשנות שלה לקאנט - רכשתי, בשבעים ותשעה שקלים שלמים - אם חשבתי שאני יודע משהו על קאנט או על ארנדט לפני, אז אחרי שלושים ומשהו עמודים הייתי בספק. אני לא זוכר אם משכתי עד הסוף. 'יסודות הטוטליטריות' - תשע מאות ומשהו עמוד - הוא על סף הבלתי קריא, ואולי זה רק האימפקט של העובי. אבל ב'אייכמן בירושלים' מישהו כנראה עצבן אותה, והיא יורה לכל הכיוונים. לקרוא למחזה האימים הזה משעשע זה בדיחת שואה גרועה, אבל זה משהו שאי אפשר להסיר ממנו את העיניים.

אז ככה. יש לי כמה וכמה אמירות שלקחתי משם לחלק התיאורטי של הדוקטורט, אבל זה לא ממש מבושל ודורש עיון חוזר בסמוך לכתיבה, וגם אז הערת שוליים להערת שוליים. בגדול, לא מצאתי אף פרדיגמה, בשמים מעל או בשאול מתחת. חידשתי את ההיכרות שלי עם האדונים אייכמן, ויסליצני קרומיי ושות', וזו לא היכרות נעימה, והמבט מעיניה של ארנדט למוחו הריק (לשיטתה) של אייכמן, הוא לא נעים וזו לשון המעטה. ביני לבין עצמי עוד לא הכרעתי בוויכוח בינה לבין גרשום שלום על 'אהבת ישראל', אם כי לאחרונה אני נוטה מעט לצד של ארדנט, אחרי שכמעט הומרתי לצד של שלום בשיחות שהיו לי עם פרופסור יבלונקה. החודשיים האחרונים קצת הוציאו לי את ה'אהבת ישראל' מהמערכת. אולי זה רק זמני. אבל תובנה אחת אני חייב חייב חייב לחלוק כאן.

במהלך כל הספר מתוארת שוב ושוב השיטה של אייכמן לשכנע ממשלות זרות למסור לידיו את היהודים. הוא התחיל ביהודים 'חסרי האזרחות' שהגיעו למדינה כפליטים, לאחר מכן שכנע למסור אנשים שהתאזרחו בשנים האחרונות, ולבסוף כשהמחסומים הפסיכולוגיים נשברו בזה אחר זה, נמסרו גם האזרחים היהודים שישבו בארץ מדורי דורות. התבנית הזו נשברה - והיהודים ניצלו - רק בארצות שהתייחסו באופן ראוי לפליטים חסרי האזרחות שהגיעו אליהן, כמו בולגריה, שסירבה למסור ולו יהודי אחד, אזרח או נטול אזרחות, ואימצה אותם אל ליבה.

 עד כמה הזדעזעתי כשחשבתי מה הייתה ארנדט חושבת על היחס לפליטים אצלנו ובמקומותינו. נכון, בחודשיים האחרונים היינו מאוד עסוקים בלהרוג וליהרג, וזוועות חדשות כמו שריפת הנער בשועיפת האפילו על הזוועות הישנות, אבל עדיין 'סהרונים' עודו במקום, והדרך בה מתייחסת מדינתנו אל פליטי הג'נוסייד המגיעים אליה לא רוככה בשל כך שהמדינה עסוקה בהרג מאסיבי במקום אחר. לשאלה, מה היינו עושים לו היה אייכמן של הסודנים מגיע ודורש את הסגרתם, יש לי רק תשובה אחת ברורה, וזו אינה תשובה נאה, וקשה לי להעלותה על הכתב. כל כך מהר שכחנו! זהו כנראה נייר הלקמוס, המבחן. משנכשלנו במבחן זה, איני מתפלא שאנו נכשלים גם במבחנים אחרים. אולי צריך להתחיל מכאן. לעבור את המבחן הזה, ולהמשיך הלאה.

ומשחלקתי, אפשר להמשיך.

הגעתי למסקנה שהבעייה היא לא בפרדיגמה או במתודולוגיה אלא במוסיקת הרקע. אני כותב, לרוב, כשהשיר 'אלבמה' של לינרד סקינרד נשמע אצלי בלופ. יש משהו מחזק הדדית בין הפיתולים הרטוריים שלי בדוקטורט, הטקסטים העות'מאניים הנפתלים לכשעצמם, ונגינת הגיטרה הנפתלת של ואן זאנט זצ"ל. סלחתי להם על המילים הגזעניות. אני רק מהופנט מהגיטרה. אבל לא עוד. זה הלינרד סקינרד אשמים. הדיסוננס גדול מדי. אי אפשר לכתוב דוקטורט מתקדם באמת תוך האזנה לרוק דרומי מנוון כשדגל הקונפדרציה מתנוסס ברקע. 

נפתח המכרז למוזיקת רקע ראויה לתגובותיכם אודה. ועד אז - שחק אותה רוני.