הבלוג של אבו אלמוג

אתמול היה נראה שזה הולך לכיוון טוב. טוב יחסית. אלף אצלם, ארבעים ושלושה (נכון לאתמול) אצלנו. אבל זהו, לא יהיו יותר. הזכיר לי משהו מ'מכרות המלך שלמה' שאיגנוסי אומר בסוף הספר לסיר הנרי שהקוקואנה זקוקים להקזת דם תקופתית אחרת אינם יכולים לשבת בשקט. בקיצור, תכננתי כבר פוסט אופטימי יחסית בו אכתוב שיש לנו שנתיים להיערך כדי למנוע את הפעם הבאה, וכמה ברכות להנהגות החכמות של שני העמים שהחלו וסיימו באותה נקודה רק עם מספר ארבע ספרתי של הרוגים. ואז מתי שהוא אחרי הצהריים הכל הלך שוב לאבדון. 

פצמ"ר הוא נשק סטטיסטי. כשהייתי באינתיפאדה השנייה ברצועת עזה, העמדה שלי הייתה מטיבה במקום שולט. מדי יום בחמש היו שולחים אלינו פצמ"ר. הייתי מביט בשעון בחמישה לחמש. להתקשר לאמא? להפרד מאלמוג? ואז הוא היה מגיע, ומתפוצץ במרחק של כמה עשרות מטרים ממני, והכל היה בסדר. אחרי כמה ימים גם לא טרחתי ללבוש שכפ"צ. הם היו נורא כבדים ומסורבלים. אתמול הסטטיסטיקה האיומה הזו גבתה חיים של ארבעה חיילים. הרגשתי כאילו הפצמ"ר התפוצץ בתוכי. הייתי כל כך עצוב. הבנתי גם שהסטטיסטיקה הזו, של הדם, של המקריות, תדרוש עוד דם, כדי לחפות על הדם שעוד נשפך. בשמונה וחצי, עם נאומו של ראש הממשלה הבנתי שזה לא ייגמר בקרוב. כשחיכיתי לנאום ראיתי מקום שהכרתי היטב, "בתי הקצינים" במבואות הרצועה, מורעש ונכתש. המדובר בשורה של בנייני מגורים, ששימשו אז למגורי בכירים ברשות הפלסטינית. הייתי יכול להסתכל ולראות את רמת החיים הגבוהה דרך החלונות. להתרשם מהכביסה שהייתה תלויה על הגג, מצלחות הלוויין (הן היו שם גם אתמול) מהפלזמות שהבהבו בסלון. לראות את המקום הזה נכתש, זה בערך כמו לראות מישהו מפציץ את בנייני אקירוב. למרות שאני מניח שהאוכלוסייה די השתנתה במבנים האלה ב-2006 ושלפחות חלק מהתושבים המקוריים מצאו עצמם עפים מהקומה ה-18 בלי מצנח והוחלפו באנשיו של הנייה.

אז? אז עוד דם ועוד הרג. הקריאה הזו, להפסקת אש מיידית, נשמעת יותר ויותר תלושה מהמציאות. ובכל אופן אעמוד ביום שישי ביחד עם חברי לדעה בצומת כרמיאל מערב. יאללה, תבואו. יש עקומת לימוד והפקת לקחים משבוע לשבוע, במיוחד בתחום האספקה השוטפת של מים קרים.

ועד אז? יוצא לנופש בחוף הים. אתמול החמאס, שכנראה פעל מתוך מידע מודיעיני שגוי, הקדים אותי ביממה, ושלח רקטה ישר אל המקום שאני הולך לנפוש בו. שמעתי את האזעקה ברדיו, וחייכתי לעצמי. שאני נכנס לטווח הסכנה. האמת - לא סיפרתי על זה לילדים. שייהנו מהים. גם הרקטה הזאת לא ברור אם הייתה בכלל או לא. אני זוכר ב-2006 בלבנון השנייה יצאנו לנופש בעין גב. לא שמעו שם את האזעקות, אבל מדי פעם הייתי מרים את הראש לטבריה ורואה את עמודי העשן המיתמרים מהעיר. חוויה סוריאליסטית. לא הערתי את תשומת לב הילדים. גם הפעם לא אספר להם.

לוקח לנופש את המחקר החדש - אני והפרופסורית הולכים לפוצץ את העולם. היא עוד לא יודעת, אבל אני הולך להזריק לפמיניזם הרדיקלי שלה קצת מתודולוגיה סקינריאנית, ולתת לו ניחוח חזק של קיימברידג', עם קמצוץ של פוקו (הארכיאולוגיה של הידע. צריך לשאול את זה מהספריה). זה יהיה פיוז'ן נפלא. כמו איזה מנה מפתיעה במסעדת יוקרה, שאתה רואה משהו, אבל בפה מתפוצץ לך כבר משהו אחר עם טעם שלא ציפית. בכלל הזמן היחיד שאני מצליח להתנתק מהאקטואליה זה הזמן האקדמי, מה שגרם לפריחה לא רגילה בכל ארבע או חמש המתקפות הבו זמניות שאני עורך. (חוץ מהצעת המחקר עצמה שנרמז לי שעניינים הקשורים במלחמה מונעים את אישורה. מה שדי פאתטי, כי סך הכל אם היו הולכים לפי התקנון היו צריכים לאשר אותה באפריל...) יש התפתחויות נהדרות כמעט בכל מה שנגעתי בו בחצי השנה האחרונה. מין פריחה דובדבנית כזו נפלאה בבת אחת של המון דברים חדשים שקורים. רק חבל שכל העולם מסביב הולך לאבדון. כמעט הייתי יכול ליהנות ממה שקורה לי.

לוקח לים גם את 'אלים אמריקאים' של ניל גיימן. הבחור הוא חיקוי לא רע של קינג, ו'אלים אמריקאים' הוא משעשע במידה, אם חושבים שהוא לא לוקח את עצמו ברצינות. זה חמש מאות ומשהו עמודים באנגלית, לרגעים המתים שכבר קצת נמאס מהפמיניזם הרדיקלי וצריך לחפש מקור השראה אחר.

אפרופו פמיניזם רדיקלי, קת'רין מקינון הייתה בארץ! כל הפיד שלי בפייסבוק מלא בכל מיני תמונות מההרצאות שלה ואנשים שמתעלפים מזה שהיו איתה באותו חדר. לי היו כל מיני עניינים אחרים, 

מה עוד? עיד אל פיטר. שאו ברכה, ידידי המוסלמים! יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים. תאמרו, מסרבים, מסרבים, אבל הורגים אחד את השני בכמויות. גם זה יעבור, ואז נצטרך לבנות הכל מחדש. אני מתנדב להציב את האבן הראשונה. אז - كل عام وانتم بخير !!!!

ממתק? 'אהובי הוורוד'. שיר עצוב מאוד על הזדקנות, ותהילה שחלפה, ואהבה שלא מומשה. אין שום קשר למצב הנוכחי (חוץ מהקטע הערבי של נטשה אטלס, אבל זה לא מתחבר למקור של פרנסואז ארדי) סתם משהו מאוד עצוב ומהורהר על הבוקר.

היי! אנחנו שרמוטות. זבל של החמאס. כך צעקו לנו כשעמדנו בצומת כרמיאל מערב. יש משהו מנחם בכך שקריאת הביזוי האולטימטיבית שמה אותי סוף סוף בכפיפה אחת עם המחנה הנשי נטול הפריבילגיות, על אף שעד כמה שאשתדל אשאר לנצח אשכנזי, ולכן בכל עימות שביני ובין הניאו נאצים שקמים לסתום לי את הפה עלי להתנצל בתחילה על כל חטאי כמדכא.

אז? בסביבתי הקרובה אני הזוי. מוקצה אל מחוץ למחנה. אין אדם אחד שמסכים איתי על העובדות הבסיסיות או הפרשנות שלהן. לא במקום העבודה, לא בבית, לא ביישוב. אחד מכל חמישים קוראים של הבלוג הזה (אפילו טליק פירסם סטטוס בפייסבוק ממנו עולה שהוא מתנגד בשלב הזה להפסקת אש כל עוד לא כופפו את החמאס עד שיאמר די). 

אולי אני באמת שרמוטה של החמאס? אולי עלי לאהוב את האח הגדול? אולי באמת נתניהו, בשילוב של מתינות וגאונות, פתח כאן במלחמה שהצילה את ישראל מאיום השמדה? אולי באמת זה ממש בסדר לתת מין נוהל הקש בגג כזה. יש לכם חצי דקה לפנות את הבית, ואז להוריד את הפצצה טון על הבית ומי שנשאר שם זה אשמת החמאס שהשתמש בו כמגן אנושי - רק הבוקר 18 בני משפחה אחת, בכמה דקות שלפני הפסקת האש. אשמתם.

כאן אני עומד איני יכול אחרת. המלחמה הזו היא בין האיומות שבמלחמות ישראל. מלחמת שקר מתחילתה ועד סופה. הרג לשם הרג. נתניהו אינו 'מתון'. מערכת השקר והתעמולה מאז נחטפו הילדים היא חסרת תקדים. נו, דובר המשטרה אומר שהם נחטפו על ידי תא עצמאי שאינו כפוף אירגונית לחמאס. אז הוא אומר. והמנהרות. הצילו אותנו מאיום קיומי. כל בנאדם עם מינימום של חשיבה ביקורתית יכול להבין שהמינהרות הן בעת ובעונה אחת העילה למלחמה (שהומצאה, ונופחה אל מעבר לכל פרופורציה במהלך המלחמה), וההישג הנהדר שיביא להפסקתה כשהתנאים הפוליטיים יבשילו. 'תמונת הניצחון'. לא, אני לא מזלזל. אבל בין זה לבין האיום הקיומי שהתעמולה הרשמית מטפטפת באמצעים לא ממש מתוחכמים, טבח ראש השנה שאמור היה להשמיד את מדינת ישראל בבת אחת במכה מתואמת היטב, יש עולם ומלואו. והיי - אם זה נשק כל כך נוראי, מה מנע מהחמאס להשתמש בו להשמיד את מדינת ישראל בשבוע שקדם למתקפה הקרקעית?

אז? שיקרו לנו. הובילו אותנו שולל. מהרגע הראשון, הרגע בו ידעו שהילדים נרצחו, והובילו את כל עם ישראל עם תקוות שווא להסלמה גוברת והולכת, ועד ל'הפסקת האש ההומניטרית' (נשארת? הופרה כבר? למי איכפת) של הבוקר. למה זה טוב? לא יודע. לשיעורי התמיכה בביבי. משהו כמו שמונים אחוז לפי הסקרים. אולי לעוד כל מיני דברים. אולי סתם בשביל הכיף. שמונה מאות אצלהם, 37 אצלנו עד עכשיו. לא כולל את הבלגן של הבוקר.

חשוב להגיד את זה. חשוב לכתוב את זה. אל מול הקונסנזוס. אל מול ההשתקה הגוברת והולכת. האלימות הקיצונית. הלב שלי מנבא לי שחורות לגבי עצרת השמאל היום בערב, עצרת של אנשים שדמם הותר. יותר מדי אנשים שאני אוהב מתכוונים להגיע.

והעתיד, אחרי שהאלימות הזו תיגמר? כל האופציות פתוחות. אינתיפאדה שלישית? צ'ק. אתמול כמה וכמה הרוגים במהומות שנורא הזכירו לי את 1987. (Been there, done that, אין לי כוח לסיבוב נוסף). 'רצועת ביטחון' בעזה? צ'ק. זה עבד כל כך נפלא בלבנון שלמה לא לנסות עוד פעם? שמעתי כבר את הביטוי הזה ברדיו, כמדומני רעיון נהדר של נפתלי בנט. גזענות, שנאה ואלימות ברחוב? צ'ק. כנופיות ניאו נאצים מסתובבות עם מקלות בייסבול ומחפשות שמאלנים? צ'ק. תשאלו את החבר שלי אבו אבשלום על מפגשים קטנים שהיו לו השבוע. רצח פוליטי? צ'ק. פותח כאן בורסה. ההימור שלי הוא על חנין זועבי. אם אני חברת ביטוח אני ממהר לבחון כל חריג אפשרי בפוליסה הזו. וזו תהיה רק ההתחלה.

אז אני שרמוטה. בואו להשתרמט איתי.  כביטויו הנפלא של נבוקוב - ברוך הבא, גברא רבא, לבית ההפקר. Welcome, fellow, to this bordello.  משתדל לשמור את הבועה הד'אהריסטית הקטנה שלי שפויה. 17,471 מילים כתובות כבר בדוקטורט, ובערב אגיע לעשרים. 

מפסיק את התפילה, היא לא ממש עוזרת. גם התפילה אתמול בקהילה שלי הפכה למין מפגן אחדות דביק שבא לי קצת לברוח משם. היום בערב יש איזה קטע של 'חזקו ואמצו' עם שלוש הקהילות הפלורליסטיות של כרמיאל - אנחנו, הקונסרבטיבים, והדבר הזה של דינה שאני לא כל כך יודע מה זה. אמרתי לדינה שאני לא מגיע, כי אני לא מצליח לגלות סולידריות עם אף אחד. בקושי עם עצמי, וזה תלוי מאוד איך אני קם בבוקר. מצד שני - תירוץ מעולה. אני לא מגיע להפגנה בתל אביב כי אני צריך להיות במפגש בכרמיאל, ולא מגיע למפגש בכרמיאל כי אני צריך להיות בהפגנה בתל אביב. זו חשיבה כה נהדרת שאני כבר יכול להיות לפחות דובר צה"ל.

ואם כבר בענייני שרמוטיות, ובית ההפקר - 

I woke up this morning and I got myself a beer

The future is uncertain and the end is always near

מעניין מה היה מלך הלטאות אומר על התנין מסח'נין. למרות שסך הכל אני חושב שהוא היה הולך על לאגר אמריקאית קלאסית, והטריפל שאני מבשל היה לו קצת כבד וקצת מתוק. אפרופו - היום מתחיל לבשל מחזור חדש. יש כל מיני לקחים מהפעם הקודמת, יש עקומת למידה. אם בפעם הקודמת היה טוב מאוד, אני מתכוון להגיע למצויין. 

יום טוב לכם. עד כמה שאפשר. במגבלות. 

נו, אז איך את מחזיקה מעמד, חפציבה?

בסדר. פעם בכמה ימים אנחנו שומעים ממנו. לא קל, אבל מחזיקים מעמד. ככה זה קרבי. ואיך אצלך, רותי?

דווקא קל"ב. הוא עבר את כל המיונים ועכשיו הוא סיים את הקורס. אל תשאלי איזה מיונים קשים. אבל הוא כבר בשטח, ופועל, ודווקא נהנה.

מה הוא עושה בדיוק? שריונר? תותחן? חירני"ק?

אנ"פ.

אנ"פ?

אנס פלוגתי.

איך זה עובד בדיוק, תסבירי?

הוא עובר שם בבתים, ואם יש מישהי שהיא אחות או אמא של מחבל מתאבד הוא אונס אותה.

ככה?

ככה. רק זה מרתיע אותם. באמת. ככה מנצחים מלחמות במזרח התיכון.

ואין פחד ממחלות וזה?

תראי, בהתחלה ציידו אותו בקונדומים צה"ליים, אבל אני דאגתי לו ל-R3 בייבוא אישי מגרמניה. למה כבר היו מקרים. אני לא אתן לבן לצאת לשדה הקרב לא מוכן.

ואיך החברה שלו עם זה?

היא מבינה שזה התפקיד שלו. זה לא להנאה. זה נגד מחבלים מתאבדים.

שמעתי שזה נורא שוחק.

שלא תדעי. אבל הוא מקבל גם לובריקנט.

צה"לי?

כן, נתנו לו מיכל שלם של גריז 040. כמובן שזרקתי את זה מייד הצידה וציידתי אותו...

ודאי, לא תתני לבן לצאת לשדה הקרב לא מוכן.

והיציאות?

בסדר. ככה שבת כן שבת לא. אין מה להתלונן. בטח לא בלחימה.

ויש לזה קידום?

תראי, הוא כרגע מסופח לפלוגת חי"ר. אפשר להגיע משם אפילו לרמת אנ"ח, שזה אנס חטיבתי. אבל צריך לעשות קורס קצינים ולחתום קבע והוא עוד לא סגור על זה.

זה דיאלוג מאוד הזוי את יודעת.

כן. כאן אנחנו עוברים כבר למטא דיאלוג, ושוברים את הקיר הרביעי וכל זה, אבל באופן עקרוני אבו אלמוג כותב את הדברים האלה כשחיילי צה"ל נלחמים מלחמות אמיתיות בסג'עייה כדי שקורבנם לא יהיה לשווא. כדי שאם כבר נלחמים נגד החמאס, אפשר גם לקדם ערכים שהחמאס מנוגד להם.

מה זאת אומרת?

שיחזרו למדינה דמוקרטית, שיש בה שוויון בין המינים, שאין בה שיח סקסיסטי ומיזוגני, ושפרופסורים אשקרה מתביישים להגיד דברים כאלה ברדיו.

אז מה באמת אפשר לעשות?

להתפלל.

אז בואי, חפציבה, נתפלל ביחד.

אבל אני רותי. את חפציבה.

מצטערת. איבדתי את הספירה של השורות. אבל עדיין אפשר להתפלל.

סבבה.

וּפְרֹשׂ סֻכַּת שְׁלוֹמֶךָ עַל זֶרַע יִשְׁמָעֵאל בֶּן הָגָר וְעַל בְּנֵי יִצְחָק בֶּן שָׂרָה.

יאללה ביי.

בשמחות.