הבלוג של אבו אלמוג

יצאנו לסיור המובטח באעבלין ושפרעם. היינו שם קבוצה מעורבת. הזרוע הצבאית של המחתרת הדאהריסטית מאשחר הגיעה בהרכב מלא (מש"ק החווי"ה וסגנו ק' הידוע רק בכינויו המחתרתי קרני) שהביאו עמם גם את הוריהם. היו שם גם ויקיפדים, ובהם הרודן המודח ד' שאף הוא הביא אמו את אשתו, בניו ונכדיו. והיה עמנו גם המדריך ז', שהוא נין ונכד לדאהר אל עומר עצמו, ולא רק שהוא יודע היכן גר כל אחד ואחד מצאצאיו של דאהר, אלא גם את מיקומה של כל אבן ואבן שהציב דאהר בבניין ארץ ישראל, ושמח לחלוק מידע זה עם כל המבקש.

באעבלין ראינו את השריד האחרון לחומתו האדירה של דאהר, שנהרסה ברעש ב-1837, והיום נותר ממנה רק מגדל קטן העומד בחצרו של בית פרטי, ומשמש לתליית ציוד גננות של בעל הבית. לאחר מכן הגענו למסגד דאהר, והתקבלנו בחום רב ובידידות על ידי האימאם חסן. במרתפו של אותו מסגד מצוי קברו של יוסף, אחיו של דאהר. נכנסנו לשם בקבוצות קטנות, ועלינו על הקבר. האימאם הסביר לנו על המסגד ועל הכפר אעבלין, ואירח אותנו בכבוד רב. בתמונה אני, האימאם, וקברו של יוסף, אחיו של דאהר אל עומר.

משם המשכנו לשפרעם, אותה מכנים הערבים שפא-עמרו. לא אאריך מילים על היופי שמצאנו בכפר, על המצודה האדירה שבנה בו דאהר, ועל לבו העתיק של הכפר בו נמצאים במרחק קטן מסגד, כנסייה ובית כנסת וכולם פועלים זה לצד זה בהרמוניה. הייתה גם גלידת שפרעם, שמי שלא טעם ממנה, לא טעם גלידה מימיו. במסגד קיבל אותנו המואזין מוחמד בסבר פנים יפות, וכיבד אותנו בהרצאה נאה על המבנה וההיסטוריה שלו. במצודה נתן לנו ז' הרצאה בה סיפר את סיפורו של דאהר מתחילתו ועד סופו, מנה את כל ילדיו, נכדיו וניניו, והגיע עד ז' עצמו, בניו ובנותיו. ניתן היה למנות את כל הדורות, את המעשים שעשו, את המבנים שבנו, את הקרבות בהם ניצחו, אך עלינו עוד להגיע אל סיפורה של הרבנית, והפרוכת הפלאית.

בית הכנסת העתיק בשפרעם עודו פועל, למרות שלא היו בו מתפללים, ואת המפתח היינו צריכים לקבל מהחנות ממול. נראה שמדי פעם מגיעה לשם קבוצת תיירים, והמקום מתוחזק בצורה זו או אחרת. המקום עצמו קטן למדי, רק ארון קודש קטן, ספסל קטן ממנו, ופרוכת על ארון הקודש. והנה, אמי הצדקת מביטה על הפרוכת, ולפתע אורו עיניה! הרי פרוכת זו מוקדשת לזכר סבה, הרב שמואל יוסף מוריה ברנדוויין המכונה אדמו"ר מסטרעטין בארץ הקודש, ודודתה בת שבע היילפרין ז"ל. מי חשב שבנים אלו למשפחתנו יונצחו דווקא בשפרעם?

זו תמונתה של אותה צדקת והפרוכת שנתגלתה באופן פלא -

נרגשים אך רעבים סיימנו את היום במסעדת סמירמיס, רשת מקומית בעלת סניפים מספר, שעד עתה הכרתי רק את הסניף שלה בנצרת עילית, אך לא זכיתי לאכול בסניף הראשי. ועמדה לנו זכות אבות של אותם צדיקים, שהאוכל שהוגש לנו, גם אם לא היה כשר ממש, הרי היה טעים מאוד - שפתיים יישק.

אתמול הייתי בסיור של הוויקיפדיה בכפר קרע. בוויקיפדיה יש מסורת של סיורים, שמכונים "אלף מילים" שמטרתם לצלם תמונות ברשיון חופשי שכל אחד יוכל להשתמש בהן, בכל מיני אזורים בארץ, מנהריה ועד מכתש רמון. הסיור של אתמול בכפר קרע תואם עם המועצה המקומית, וזכינו לליווי צמוד של יושב ראש המועצה.

אני לא ממש רוצה להתייחס אל מה שהיה בסיור, כי זה לא העניין כאן. התקבלנו בכבוד מלכים, ועל כל ויקיפד שטרח להגיע צצו לפתע שלושה עיתונאים. אבל זה לא המקום כאן לתאר את זה. אני רק רוצה להתייחס לכמה רגעים שהיו לנו בבית הספר "גשר על הואדי" בכפר קרע.

הגענו לבית הספר ביום שישי, בו לא לומדים. התקבלנו בבית ספר ריק מתלמידים, על ידי המנהל, חסן, שטרח להגיע ביום חופשתו השבועי, ודיבר איתנו ארוכות.

אלמוג למדה חמש שנים בבית ספר של עמותת "יד ביד", בית הספר גליל. איני יכול לומר האם בדיעבד הייתי שולח אותה אל הלימוד בבית הספר או לא. המטרה שלי הייתה כפולה - ראשית, שתכיר את השפה והתרבות הערבית כבת המקום. שנית, שתפתח נוגדנים חזקים לגזענות. המטרה הראשונה לא הושגה במלואה. הדינאמיקה בין התלמידים בבית הספר מעודדת, שלא במודע, וודאי שלא בכוונה, דיבור בינם ובין עצמם בעברית, כך שהערבית שרכשה אינה ברמה שקיוויתי לאחר חמש שנות לימוד. לגבי המטרה השנייה, אני מקווה שהיא הושגה. היא מסתובבת בחברה האשחרית בה נהוג הפלורליזם והסובלנות לדעות אחרות ולעמים אחרים, כל עוד הדעה היא דעתך והעם הוא עמך, עם ילדות בוגרות החינוך הממלכתי הדתי, שאיך להגיד... נו... לא מי יודע מה אפשר לסמוך עליו בכל מה שנוגע ליחס ראוי לשכנינו הערבים. כך שייתכן שזריקת החיזוק שקיבלה שם היא נחוצה. וייתכן שלא. היא יצאה אדם א-פוליטי לחלוטין, בעוד שאחיה, שלא הלך לבית הספר 'גליל' מגלה סימנים של שמאלן קטן. היא אדם אופטימי, פתוח וחברותי, כך שייתכן שמראש ביטוי גזעני או שנאה לזר זה לא משהו שהייתה מפתחת ממילא. הצד הקשה של העניין הוא שמבחינתה חמש השנים בבית הספר גליל היו חמש שנים של בידוד חברתי. על זה איני רוצה להרחיב, אבל מבחינתה זה היה תשלום במטבע קשה ובמזומן, כאשר התמורה היא עתידית ולא ברורה.

ובכל אופן היה משהו מרגש, גם מבחינתי וגם מבחינתה, לשבת ולשמוע את שני המנהלים, חסן ומאשה, ושוב לשמוע על החינוך המשותף ועל האידיאלים, ועל הקשיים, ועל השיטה. כאשר חסן סיפר איך לומדים את ספרי הקודש של כל דת, איך מארגנים מערכת לימודים שתציין את ימי החג של שתי הדתות, איך מתייחסים ליום הזכרון וליום הנכבה, נשטפנו שנינו בזכרונות. במשך חמש שנים התמודדנו מדי יום עם אותן שאלות. כל מי שמעורב בבתי הספר האלה הוא אדם נפלא. כששמעתי את חסן ומאשה מדברים מייד נזכרתי בנועה וכמאל, מנהלי בית הספר גליל כשאלמוג למדה בו, שמבחינתי עומדים בקו אחד עם מחנכים כמו יאנוש קורצ'ק. ואני רציני.

העולם בחוץ עושה סימנים של טירוף מתקדם. אם מציצים החוצה רואים כל מיני תופעות של שנאה, גזענות, שוביניזם והומופביה. כמו כל מיני רבנים שאוסרים על שירת נשים (בואו נתחיל לספור לאחור עד שזה יגיע לאשחר. עשר. תשע. שמונה...), פעולות תג המחיר שהגיעו משום מה אלינו לגליל, חקיקה ימנית מטורפת שיצאה משליטה, וכל הדברים האלה, בנוסף לספירה לאחור הנוספת, למלחמה האזורית. אז לשלושים ושלוש הדקות (הבחור שישב לידי הקליט, אז ראיתי כמה זמן זה ארך) שנמשכה הפגישה עם חסן ומאשה היינו במין שטח אקס טריטוריאלי שבו שררו הגיון, אהבה, אחווה, רצון טוב, ושוויון.

לכמה רגעים שקלתי לספח את כפר קרע אל הסולטנות הדאהר אל עומרית, שתחום שלטונה הדרומי עד עתה היה בקו עפולה / הרי הגלבוע. היתרון היה כמובן סיפוח אל-באבור על כל שלושת סניפיה - ואדי עארה, יקנעם, ו'אל באבור אקספרס' במזרע. אבל החלטתי שלא להיות גרגרן, וויתרתי על סיפוח המשולש. בתי הספר של 'יד ביד' יהיו כמו 'מכון גתה' או 'מכון סרוונטס' של הסולטנות הגלילית. יפיצו את התרבות השוויונית והאחווה בין העמים גם במקומות בהם אלו לא יהיו נהוגים כדרך הטבע. בסולטנות ברירת המחדל תהיה חינוך מעורב. מי שירצה לשלוח את ילדו לבית ספר שאינו מעורב, ייתקל בכל אותם מכשולים ביורוקרטיים ואחרים שבהם נתקל החינוך המעורב אצלנו.

על הקיר בבית הספר הייתה שמיכת טלאים. בדרך כלל אני לא מתלהב משמיכות טלאים, כי זו תרבות אמריקאית פר-אקסלנס. מכיוון שישבתי אל מול השמיכה, קראתי שוב ושוב את מה שכתוב על משבצותיה, בעברית, ועד כמה שהבנתי מגעת, בערבית. הגעתי למסקנה שהיא יפה להפליא, והחלטתי להביא את היופי הזה גם לכאן.

אתמול נסעתי לקחת את אלמוג מאבטליון. אני חושב שזה היישוב עם הנוף הכי יפה בגוש. כשהגענו לגוש רציתי לנסות להתקבל שם, אבל הכביש המטורף שמוביל לשם קצת הרתיע אותי. בקיצור שמעתי רדיו, ואז הקריין השמיע שיר של הפריטנדרס, ואחרי כן אמר "יום הולדת שמח לכריסי היינד, ולא נאמר כמה".

זה הדליק אצלי נורה אדומה. ישר עשיתי את החישוב. "Learning to crawl" המאמם והמדאים יצא ב-1984. בשיר "Middle of the road" הנפלא היא צועקת "Iv'e got a kid, I'm 33". אז 84 פחות 33 זה 51.

אמאל'ה! הצילו! כריסי היינד בת שישים!

ואם חושבים על זה שהמידל אוף דה רואד שלה זה 33, אז מאמי, לא נעים לי להיות זה שמבשר לך... טוב. גם אני בשרי נעשה חידודין חידודין, ומרגיש את הרוח הקרה מהקבר. לא משהו, ההרגשה הזו.

האמת היא שאף אחד לא ציפה שהיא תגיע לזה, וזה באמת די הישג מצידה, אחרי שבמהלך שנות השמונים הפריטנדרס נפלו אחד אחד כמו זבובים. גם היו לה חיים די פרועים, והיא אפילו התחתנה עם הבנאדם שהוא באופן רשמי הנאג'ס הכי מעצבן בעולם, וזה ג'ים קר מהסימפל מיינדס (ילדים, אני יודע שאני מדבר באייטיזית שוטפת. אם זה משעמם אותכם יש כאן בלוגים על 'כמעט מלאכים' ועל מארון 5 וצ'יינינג טייטום וכל מיני דברים כאלה שבטח מעניינים אותכם אז תלכו לשם. קשישים שמבינים על מה אני מדבר מוזמנים להישאר). אז כל זה סבבה אגוזים, אבל בת שישים? כריסי?

גם הלכתי לוויקיפדיה לראות אם צדקתי. לא זאת שבעברית, הילדים שעורכים שם לא מכירים את כריסי היינד. באנגלית יש ערך לא רע עם שתי תמונות מהיום, שבאחת מהן היא נראית כמו דודה של עצמה, ובשנייה היא נראית כמו סבתא של עצמה, שמתה מזה שלושה ימים, והועמדה על במה עם גיטרה, כולל כל הריגור מורטיס וזה. טוב. אני סתם מגזים. זו סבתא זקנה מאוד נחמדה, ואם יש ערב במתנ"ס שמאפשרים גם לנגן בגיטרה חשמלית, ומישהו מהנכדים הנציח, אז זה סבבה לגמרי. רק שלא יספרו לי שזו כריסי היינד.

"רק שלא יספרו לי שזאת כריסי היינד" באדיבות ויקישיתוף

טוב. אז כל הפמיניסטיות וכאלה יזכירו לי שלפני חודשיים הלכתי לבוב דילן, שגם הוא לא עול ימים, ונראה אפילו קצת יותר גווייתי מכריסי (לא שממש ראיתי משהו בתנאים המזעזעים של ההופעה ההיא), ואליו דווקא לא באתי בטענות, אלא שיבחתי והיללתי. אז שזהו, כריסי היא התגלמות הסקס עלי אדמות ושאף אחד לא יספר לי משהו אחר. לבוב מותר, ואפילו מומלץ, להזדקן. כריסי תישאר בת 33 לנצח.

בשנת 1984 הייתי בן 16 והייתי תקוע כל ערב בשעה שבע מול הרדיו ושומע את "מוזיקה היום" שהגישה אורלי יניב וערך יואב קוטנר. זה המקום הראשון ששמעתי בו את הסמית'ס ואת הברונסקי ביט, והפיין יאנג קניבלז, והאמת גם את "תרקוד" של שלומוארצי, אבל זה כבר סיפור אחר. וכריסי די כיכבה שם. ולפעמים ב"לא רוצים לישון" בין 2 בלילה ל-5 בבוקר (זה עוד משדר? האמת היא שכל מי ששומע את התכנית הזו מת לישון ורק לא יכול, כך שהשם שלה, במונחים שלמדתי מגדל, אשר, באך, הוא לא אוטולוגי אלא הטרולוגי) היו שמים את "It's a thin line" וכריסי הייתה קצת צועקת וכמעט קצת בוכה ואני הייתי נמחק לגמרי מרוב געגועים. מה שמרגישים אז כבר לא מרגישים אחר כך. וכריסי היינד הייתה שם. מה לעשות. זה קיבוע. כמו ברווזונים שתמיד יחפשו את הדבר הראשון שראו וחשבו שזה אמא שלהם. אז אני הברווזון של כריסי היינד. כפרה עלייך.

אז יומולדת שמח כריסי. עד מאה ועשרים. חצי דרך כבר עשית. ושיהיה לך בסבבה כל השאר. זה ביצוע מאגניב לקריפ של רדיוהד, שהוא גם שיר חמוד, וגם הוא לא כל כך עול ימים, וכבר הרסו אותו בכל דרך אפשרית (דוד לביא, לא נשכח ולא נסלח) אבל אצל כריסי כל שיר נשמע יפה ושיהיה רק טוב.