הבלוג של אבו אלמוג

באנגלית יש ביטוי נחמד "The Moose on the Table" המתאר מצב בו יושבת קבוצת אנשים לארוחת ערב, זה מבקש מהשני את המלחיה, זה מדבר עם ההוא על מזג האוויר, אך אף אחד מהם אינו מתייחס לעובדה שעל השולחן נמצא "מוס" (אייל קורא) ענק.

והנה, ישבו לדיון מסביב לשולחן שלושה שופטים מחוזיים מכובדים - אחיטוב, דיסקין ובן יוסף, זה ביקש מחברו את המלחיה, וזה התלונן על הגשם הממאן לבוא, אך אף אחד לא התייחס למוס האדיר המנפנף בקרניו לעומתם.

ענת קם, נושא השיחה, די עזרה להם, כשביססה את כתב הגנתה על "בת שש עשרה הייתי ולא ידעתי כלום / לפתע התאהבתי בצועני ערום". לא שזה עזר לה, והיא חטפה את הארבע וחצי שנים, בלי לנכות את תקופת מעצר הבית, אבל בסופו של דבר, לאור הפסיקה הזו, זו הייתה החלטה נכונה. כי אם הייתה אומרת - "חובתי האזרחית הייתה להביא בפני הציבור את מה שהמערכת העלימה ממנו - פעולות בלתי חוקיות בעליל של צה"ל המנוגדות להחלטת בג"צ", הייתה חוטפת פי שלוש.

קראתי את גזר הדין, ושוב קראתי. גזר הדין מייחס שוב ושוב לקם "מניע אידיאולוגי" אך אינו מרחיב בשאלה איזו אידיאולוגיה היא שעמדה מאחורי הדברים. האם היה זה הקומוניזם? הפאשיזם? תמיכה במפלגת הגראס וניצולי השואה? ליברטריאניזם? אנרכו-סינדיקליזם?

כאן דווקא המוס יכול לעזור. כי המוס הענק שישב על השולחן ונפנף בקרניו הוא מוס שיש לו שם, וכתובת, ודרגה. המדובר בבוס של ענת, אחד, יאיר נווה, המוזכר בגזר הדין רק בהתייחסות לכך שקם שירתה בלשכתו. אותו מוס, על פי המסמכים של קם, פעל, לכאורה, בניגוד להכרעת בג"צ בנוגע לסיכולים ממוקדים, והורה לחסל מבוקש ג'יהאד איסלמי באופן הנחזה לכאורה, על ידי כמה וכמה אנשים, כמנוגד להחלטת בג"צ. כל אלו אינם מוזכרים בגזר הדין. - ודייק: בג"צ שנדרש בבג"צ 8707/2010 לפסול את מינויו של נווה לסגן הרמטכ"ל הגיע למסקנה כי לאור עמדת הפצ"ר והיועץ המשפטי כי הנחיותיו של נווה תואמות את פסיקת בג"צ, "אינו יכול לקבוע מסמרות בעניין", וכי ממילא נווה הוא רק חלק משרשרת פיקוד עניפה הנוגעת לאישור הסיכולים הממוקדים. המילים "סיכול ממוקד" אכן מופיעות בגזר הדין במשפט המתאר, כטענת הגנה, כיצד פירסמה קם, בהיותה עיתונאית, "מאמר המגנה את תופעת הסרבנות לשירות צבאי ומצדד בקיומם של סכולים ממוקדים".

בית המשפט יכול היה לפרוס את אותה "אידיאולוגיה" של קם, ולהסביר מדוע היא כה פסולה. הוא בחר שלא לעשות זאת. קצת קשה להסביר מדוע מי שמתנהג באופן העולה לכאורה ממסמכי קם / בלאו לא הוא העומד על דוכן הנאשמים, ומסביר בדיוק כיצד תואמים מעשיו את הנחיות בג"צ, אלא מי שבחרה לחשוף את מעשיו. בהתעלמות מהמוס האדיר של יאיר נווה בתיק, אומר בית המשפט בעצם, כי אין ביכולתו להסביר מדוע פסול המניע האידיאולוגי של קם, אך לדעתו אסור היה לה לפעול על פיו שכן "אם צה"ל לא יוכל לתת אמון בחיילים המשרתים ביחידות השונות והנחשפים מתוקף תפקידם לנושאים רגישים, הוא לא יוכל לתפקד כצבא סדיר הבנוי על חיילים בשירות סדיר".

בית משפט אחר, בזמן אחר, דיבר על פקודה בלתי חוקית בעליל, וקבע כי - "סימן היכרה של פקודה "בלתי חוקית בעליל" - מן הדין שיתנוסס כדגל שחור מעל לפקודה הנתונה, ככתובת אזהרה האומרת: "אסור!". לא אי חוקיות פורמלית, נסתרת או נסתרת למחצה, לא אי חוקיות המתגלה רק לעיני חכמי משפט חשובה כאן, אלא: הפרת חוק גלויה ומובהקת, אי חוקיות ודאית והכרחית המופיעה על פני הפקודה עצמה, אופי פלילי ברור של הפקודה או של המעשים שהפקודה מצווה לעשותם, אי חוקיות הדוקרת את העין ומקוממת את הלב, אם העין אינה עיוורת והלב אינו אטום או מושחת - זוהי מידת אי החוקיות הדרושה כדי לבטל את חובת הציות של חייל ולהטיל עליו את האחריות הפלילית למעשיו"

צה"ל היום שונה מאוד מצה"ל של שנות החמישים. חלק גדול מהלחימה נערך באמצעים אלקטרוניים, בלשכות אלופים, בחדרים ממוזגים. הלוחמים בחזית אינם רק הגולניסט עם המקלע ביד, אלא גם מפעיל המזל"ט עם הג'ויסטיק ביד, איש 8200 האמור לאשר או לפסול פקודת אש, והפקידה בלשכת האלוף שעליה להעביר את הפקודה לדרג המבצע, על מנת שזה יפעל בניגוד להוראות בג"צ (ל כ א ו ר ה).

האם זהו הרקע ה"אידיאולוגי" למעשיה של ענת קם? האם סברה כי היא משמשת כלי לביצועה של פקודה בלתי חוקית בעליל ורצתה למנוע ביצוען של פקודות כאלה בעתיד?

בית המשפט אינו מתייחס לכך, ומתייחס רק ל"אידיאולוגיה" סתם. לטעמי, זה אינו מעשה אמיץ. על בית המשפט היה להסביר את המערכת כולה, את החלטת בג"צ, את המסמך של נווה, את הדרך בה נראה כי הם סותרים לכאורה זה את זה, ועל רקע זה לומר - גם בנסיבות אלו, גם במצב זה, היה לה, לענת קם, אסור לעשות את שעשתה. כאשר הוא אינו עושה זאת, נותר פסק הדין סתום, ובמובנים רבים "אידיאולוגי" בהרבה מהמעשה של ענת קם.

אני מאחל לענת שתעביר באופן הטוב ביותר האפשרי את ארבע וחצי השנים הבאות, ושתשכיל לשקם את הריסות חייה לאחריהן. היא תצא כשהיא עדיין אישה צעירה, ואת זה לפחות העניק לה בית המשפט.

עכשיו כבר מותר לגלות.... ומגלים... ומגלים... כמו שניבא הפוסט הקודם, שנכתב לפני כשש שעות, ענת קם כבר מוכתרת כ"חיילת-מרגלת". לא טרחתי לחפש במקומות אחרים, שקצת יותר מעצבנים אותי. דיי בכותרת הראשית של YNET.

אז מי לא בסדר כאן? הפרשה היא לא פרשת ענת קם, ולא אורי בלאו, ולא הארץ, ולא הפרקליטות, ולא השב"כ (למרות שהלחץ המופעל על אורי בלאו לגלות את מקורותיו על ידי השב"כ מראה בדיוק כמה 'חופש העיתונות' שווה במדינה שלנו, ולמרות ש"העלמותה" של ענת קם, היא אירוע שראיתי דמוקרטיים ממנו בימי חיי). הפרשה היא פרשת גבי אשכנזי / יאיר נווה.

על פי הכתבה של בלאו, שעברה צנזורה, ונתמכה במסמכים, האדונים אשכנזי ונווה הסכימו ביניהם לחסל איזה ג'נטלמנים באיזה כפר, וזאת בניגוד, לכאורה, להוראת בג"צ. זה צריך להיות הדבר החמור. בזה צריך לעסוק בית המשפט. על זה צריך להיות הדיון הציבורי. לא על המעשה של פטריוטית בעלת מצפון, שמשעברו דרך ידיה (אם אכן האישום נכון) המסמכים הללו, בחרה לנסות ולפרסם אותם.

אז מה יקרה למעורבים? גבי אשכנזי הולך לפוליטיקה. זה די ברור. כבר עכשיו הוא על הטיקט של הנעלב, שהוא הטיקט הכי טוב להמריא ממנו לקריירה פוליטית. מכיוון שהוא נעלב מברק, סביר להניח שהוא בדרך לליכוד. או אם יפתיע - לקדימה. או אפילו לליברמן, אם זה יתפוס מספיק תאוצה עד לתום תקופת הצינון. הוא יהיה שר. אולי שר ביטחון. אולי ראש ממשלה. התדמית הנחמדה של הגולניסט בארץ נהדרת ששר "הוי המרגמות, הוי המרגמות" לא ממש תפריע לו בדרך לשם. כן, וגם זה שהוא 'שיקם את הצבא' אחרי מלחמת לבנון (את זה אנחנו עוד צריכים לראות, ועל כך, אולי, פעם אחרת, פוסט נפרד). ענת קם הולכת, כנראה, לתקופת מאסר ארוכה (ואני מאוד מקווה שלא).

אחד משניים אלו הורה להרוג מישהו בניגוד להוראות בג"צ (לכאורה, על פי הכתבה וכיוצא בזה), והשני ניסה לחשוף את זה (לכאורה, על פי הכתבות, וכיוצא בזה). נחשו, ילדים, מי מהם יוכתר למלך ומי לבוגד ומרגל?

אחד מהפרקים המבריקים של "במדור השביעי" של סולז'ניצין נקרא "החזר לנו, ויקטור סמיונוביץ', את עונש המוות". הפנייה שבכותרת הפרק היא, עד כמה שאני זוכר, לויקטור סמיונוביץ' אבאקומוב, המקבילה שלהם לדיסקין שלנו (עם כל ההבדלים, שאפעס, נראה שהולכים וקטנים, אבל עדיין יש דרך ארוכה, ויש לדיסקין מה ללמוד כדי להגיע עד לשם.). החוקה הסובייטית המאוד ליברלית של 1936 ביטלה במדינה את עונש המוות. הטיימינג לא היה מי יודע מה, כי בדיוק אז נרצח קירוב, והתחילו עם הטיהורים הגדולים, ואי אלו מאות אלפי ומיליוני גוויות התחילו להצטבר בלי שניתן יהיה לתת להן הסבר. במקום בו בעבר הייתה המשפחה מקבלת מכתב נאה המבשר להם כי האב, הבן, או האח נמצא אשם בריגול לטובת הקונטר-רבולוציה הטרוצקיסטית, ונדון למוות, עתה נעלמו אנשים אלו מבלי שניתן לכך כל הסבר. מכיוון שכך, פונה גיבורו של סולז'ניצין אל ויקטור סמיונוביץ' אבאקומוב, ומבקש ממנו כי יחזיר את עונש המוות, על מנת שמשפחתו תדע מה עלה בגורלו.

החזר לנו, אם כן, יהודה ויינשטיין, את עונש המוות! פסיקת בג"צ יפת הנפש היא כנראה גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה. אם מחסלים כך או מחסלים כך, לפחות נדע שלא להסתתר מאחורי סיסמאות נאות על מדינת חוק, ועל הליך הוגן. תדע כל אם עבריה שהעומד בראש הצבא מחליט על חיסולים כאוות נפשו. ידע כל מחסל עברי מהיכן מגיעה הפקודה ומהי סמכותו של האחראי לה. תדע כל חיילת האחראית על איסוף המסמכים בלשכת האלוף, שבאמת זה לא משנה, כי אף אחד לא מתיימר אפילו שהעניין הזה חוקי. ולא נשים מכשול לרגלי עיוור.

היום כנראה יוסר צו איסור הפירסום האיראני.

נוכל כולנו לדעת מה היה ומה אירע, מה רצו שלא נדע, וכיצד הגנו האנשים המסורים והטובים בצנזורה הצבאית, בפרקליטות, בבית המשפט, ובכל מקום שהיה מעורב בצו, על בטחוננו מפני זדים.

הכתבונים הקטנטנים של הימין ושל הממסד הביטחוני כבר מחדדים את עטיהם לקראת ספין כל הספינים - בום תקשורתי שכוונתו להציג את המעורבים בפרשה כבוגדים הגרועים ביותר מאז יוספוס פלוויוס. אני כבר רואה את הפוסטים ב"בלוג" של מעריב מוכנים למשלוח, כשפקידה אומללה בעיתון עומדת עם האצבע על כפתור ה"סנד" ומחכה לצו.

יהיה דיסקו!