הבלוג של אבו אלמוג

ימים לא קלים עוברים על כוחותינו. כאבי הגב המחריפים אך מתבלים את הצורך במציאת פרדיגמה חריפה דיה כדי לרצות את ועדת הדוקטורנטים, והדדליין של ה-18 בספטמבר המתקדם במהירות של קטר עצבני במערב הפרוע. זאת אומרת די מהר, אבל לא מספיק מהר כדי שלא אבחין בבואו, אחוז אימה.

אז מה? הפרדיגמה שכן עלתה במוחי, שסימן 52 לדבר המלך במועצתו המקנה לבית הדין השרעי סמכות לגבי כל מוסלמי באשר הוא ובלבד שבמדינת מוצאו פועל בית דין שרעי כדין, הופך את ישראל ממדינה לח'ליפות איסלאמית, שבראשה לא עבד אל בכר אל בגדדי אלא רובי ריבלין (שאביו, יש לזכור, תרגם את הקוראן!) היא כה מרחיקת לכת וחדה, שיש צורך לעמעם אותה בטונות של תיאוריה (אלאסדר מקינטייר, מכולם!) לייפות אותה ולעדן אותה ולהגישה באריזה של ממתק.

מכיוון שכך, דורש הדוקטורט שלי, שלא במפתיע, היכרות ראויה עם הקוראן. מכיוון שאיני דובר ערבית ברמה שתאפשר לי את קריאתו במקור, נמצא על שולחני תמיד תרגום בן שמש (עדיף על ריבלין בכל פרמטר!) ולאחרונה, כשעברתי ליד מדף ה'ספרים למסירה' שנמצא תמיד מחוץ לספריית אוניברסיטת חיפה, ותמיד אפשר למצוא בו משהו מעניין, מצאתי שם תרגום חמוד לאנגלית של בחור בשם ארתור ג'יי ארברי, והוא משמש אותי אם יש ביטוי שדורש עיון מיותר מכיוון אחד. אנגלית, בניגוד לעברית, היא לא שפה טבעית לקוראן, ודבריו הנשגבים של הבורא מקבלים בה איזה טוויסט לא ברור. כך, למשל, נקראת הפאתיחה באנגלית:

"In the name of God, the mercifull, the compassionate.

Praise belongs to God, the lord of all beings,

the all merciful, the all compassionate.

the master of the day of doom.

Thee only we serve` to thee alone we pray for succour.

Guide us in the straight path,

The path of those whom thou have blessed,

not of those against whom thou are wrathfult

nor those who are astray."

זוועה, לא? נשמע כמו משהו שהטרוריסט עבדול נואם לפני שהוא מפוצץ עצמו בסרט הוליוודי סוג ג'. ואני די בטוח שאללה נעלב מכך שקוראים לו 'Thee' ו 'Thou'. הערבית המקורית, או גם התרגום העברי של בן שמש, כל כך יותר נשגבים! זה זורם יותר בטבעיות. לא רק העניין של שמות הגוף המשונים, אלא שהטקסט הצליח לשמור על איזה רעננות ולהימנע מביטויים כמו 'succour'. אז? 

אני חייב לתומר פרסיקו את התובנה הנהדרת, שמצאתי לה סימוכין, שהדבר שהג'יהדיסטים האמריקאים והאירופים קונים לפני שהם יוצאים לעיראק זה את הספר "קוראן לאידיוטים" (Koran for dummies). אני לא רוצה להיות על הצד הרע שלו, אבל אני די סגור על זה שאם עושים עכשיו תחרות ביני ובין הראפר האנגלי שהוריד לעיתונאים את הראש, אני לוקח אותו בידע של הקוראן ומוריד אותו אל מתחת לשולחן. 

אז? אז ככה. דאע"ש היא לא הנאצים החדשים. היא משהו שקם מתוך החורבות של עיראק אחרי שהאמריקאים ניצחו שם במלחמה והביאו את הדמוקרטיה, תופעה קדם מודרנית בעיקרה, עם רכיב פוסט מודרני. משהו מאוד מקומי, בן חלוף, ולעת עתה מאוד רחוק מכאן. השילוב הזה הוא נורא מפחיד (בין היתר כי נורא רוצים שהוא יפחיד אותנו ולזה נגיע בהמשך). כתופעה קדם מודרנית, יש לדאע"ש המון מקבילות בכל מיני מקומות בעולם, ובכל מיני תקופות. היינו שם, עשינו את זה, זה לא יכול להחזיק מעמד הרבה זמן. אפילו במשטרים האיסלמיים הקשים כמו בטהרן ובעזה יש אלמנט מודרני ברור. דאע"ש עדיין לא שם. בפן הזה, המקומי שלה, היא פרגמנט של המאה השמינית שהושתל במאה ה-21. מאובן חי, לטימריה. אלו משגשגים רק בסביבות מסויימות מאוד, ונמצאים בסכנת הכחדה תמידית. 

הפן הבינלאומי, הפוסט מודרני, הוא מרתק יותר, כמובן. כאן אנחנו מגיעים לתובנה של ז'יז'ק שלדבר הזה אין שום קשר לפונדמנטליזם איסלמי, אלא זו עווית של הקפיטליזם הגלובלי הנלחם אל מול עצמו. כדבריו (עמ' 49 ל'מדבר של הממשי' המרתק) "אף על פי שאין בכך להצדיק את האקטים הזוועתיים של היום, אי אפשר להתעלם מעובדות אלו (בדבר הסובלנות האיסלמית בעבר - א.א.) המצביעות בבהירות על כך שאותם אקטים אינם מאפיין מהותי הטבוע באיסלם בתור שכזה אלא תוצאה של תנאים סוציו פוליטיים מודרניים. ובבחינה מקרוב, מהי בעצם אותה 'התנגשות בין תרבויות'? האם כל ההתנגשויות המתרחשות הלכה למעשה במציאות אינן קשורות בבירור לקפיטליזם הגלובלי?" תקצר היריעה לתת את הביסוס - ויש ביסוס, תסמכו על ז'יז'ק, מהגל ועד למטריקס - מי שרוצה ממש שייקח את הספר ליד. זה מדריך לדאע"ש. אני חושב שעניין ה'קוראן לאידיוטים' הוא ראייה תצפיתית ישירה שלפן הבינלאומי של דאע"ש אין שום קשר לאיסלם. זו תופעה שצריך לפתור ברחובות לונדון ופריז. לא בעיראק.

אוסיף עוד מילה לגבי אחינו ערביי ישראל התומכים בדאע"ש. אני בדעה שערבי ישראלי המניף דגל דאע"ש לא מניף אותו כי הוא רוצה שיגיע עבד אל בכר אל בגדדי ויוריד לי את הראש. הוא כועס עלי על זה שמזה שבעים שנה אני מפלה אותו ומדיר אותו. זה גם הפתרון להסרת הדגלים.

אז? אז דאעש טוב לכולם. הוא טוב לאסד, כי עכשיו אסד הוא פתאום 'הבחור הטוב'. הוא טוב לרוסים, כי הרוסים אוהבים את אסד. אוהבים גם לספק נשק למלחמות אזרחים לא נגמרות. וגם אם מסמנים את דאעש כאוייב האנושות, אז פתאום שוכחים מהדבר הקטן הזה שנקרא אוקראינה וכך גם האמריקאים, שעם כל המדיניות של אובמה, ממש לוותר על השליטה בשדות הנפט האלה זה לא משהו נחמד. ואם יש מטומטם שמוריד את הראש לעיתונאים ונותן סיבה להשאיר שם נוכחות צבאית - מה טוב.

והוא טוב לביבי. במשך עשר השנים האחרונות טחנו לנו את הראש עם 'האיום האיראני'. בסוף לא עשינו כלום, ולא נוכל לעשות כלום, והאיום עוד שם! אבל בברכה בינלאומית ואמריקאית. זה כישלון טוטאלי שבארץ כמו יפן היה עולה לבנאדם באיזה חרקירי, ובמדינות המערב הבנאדם היה מתפטר בבושה, והולך ללמד מדעי המדינה באיזה קולג' קהילתי נידח. לא כאן. אלוהים לשלטון בחרתנו. אז חייבים אוייב חדש. חמאס לא הולך. ראינו. כי 'חזק מול החמאס' זה כבר יותר מכפי שאפילו המצביע המטומטם שלנו יכול לבלוע.

אבל - שומר פתאים אדוני. פתאום קם לנו דאעש. דאעש רחוק. דאעש רע. אי אפשר ולא צריך לעשות נגדו כלום חוץ מלדבר. פרפקט!

והיי - אפשר גם להסית קצת נגד הערבים. קצת לכלול את כולם באותו הסל. לקחת תופעות רחוקות ושונות זו מזו ולהגיד 'כולם דאעש'. לקחת איזה אידיוט, לפקסל לו את הפרצוף, ולהציג אותו בטלוויזיה. ערביי ישראל תומכים בדאעש. וואללה. אני יכול לחשוב על יהודים שתומכים בדברים יותר גרועים. מה יותר הומאני, לכרות לבנאדם את הראש או לשרוף אותו חי לאחר שהשקית אותו בנזין?

אז דאעש טוב לכולם, ולכן דאעש יישאר איתנו הרבה זמן. למרות שאלו אנשים מאוד רעים שבאמת עושים דברים איומים, נראה שיש אנשים ואירגונים שהם באים להם בטוב, ולכן הם עדיין שם, בראש כל מהדורת טלוויזיה, וכמובן בכותרות של 'ישראל היום'. נוצרה כבר סידרה מאוד ייחודית של דימויים. המדים השחורים, הדגל, המדים הכתומים של האסירים. כאילו איש פירסום ויח"צ הוליוודי עבד על קמפיין לטמפון חדש עם מוליך מהפכני. ואולי...? 

ואני?

אני לא כאן. הולך לארץ עוץ. לצלילי מנגינת סיטאר, כמובן. יום טוב לכולם!

אתמול היה נראה שזה הולך לכיוון טוב. טוב יחסית. אלף אצלם, ארבעים ושלושה (נכון לאתמול) אצלנו. אבל זהו, לא יהיו יותר. הזכיר לי משהו מ'מכרות המלך שלמה' שאיגנוסי אומר בסוף הספר לסיר הנרי שהקוקואנה זקוקים להקזת דם תקופתית אחרת אינם יכולים לשבת בשקט. בקיצור, תכננתי כבר פוסט אופטימי יחסית בו אכתוב שיש לנו שנתיים להיערך כדי למנוע את הפעם הבאה, וכמה ברכות להנהגות החכמות של שני העמים שהחלו וסיימו באותה נקודה רק עם מספר ארבע ספרתי של הרוגים. ואז מתי שהוא אחרי הצהריים הכל הלך שוב לאבדון. 

פצמ"ר הוא נשק סטטיסטי. כשהייתי באינתיפאדה השנייה ברצועת עזה, העמדה שלי הייתה מטיבה במקום שולט. מדי יום בחמש היו שולחים אלינו פצמ"ר. הייתי מביט בשעון בחמישה לחמש. להתקשר לאמא? להפרד מאלמוג? ואז הוא היה מגיע, ומתפוצץ במרחק של כמה עשרות מטרים ממני, והכל היה בסדר. אחרי כמה ימים גם לא טרחתי ללבוש שכפ"צ. הם היו נורא כבדים ומסורבלים. אתמול הסטטיסטיקה האיומה הזו גבתה חיים של ארבעה חיילים. הרגשתי כאילו הפצמ"ר התפוצץ בתוכי. הייתי כל כך עצוב. הבנתי גם שהסטטיסטיקה הזו, של הדם, של המקריות, תדרוש עוד דם, כדי לחפות על הדם שעוד נשפך. בשמונה וחצי, עם נאומו של ראש הממשלה הבנתי שזה לא ייגמר בקרוב. כשחיכיתי לנאום ראיתי מקום שהכרתי היטב, "בתי הקצינים" במבואות הרצועה, מורעש ונכתש. המדובר בשורה של בנייני מגורים, ששימשו אז למגורי בכירים ברשות הפלסטינית. הייתי יכול להסתכל ולראות את רמת החיים הגבוהה דרך החלונות. להתרשם מהכביסה שהייתה תלויה על הגג, מצלחות הלוויין (הן היו שם גם אתמול) מהפלזמות שהבהבו בסלון. לראות את המקום הזה נכתש, זה בערך כמו לראות מישהו מפציץ את בנייני אקירוב. למרות שאני מניח שהאוכלוסייה די השתנתה במבנים האלה ב-2006 ושלפחות חלק מהתושבים המקוריים מצאו עצמם עפים מהקומה ה-18 בלי מצנח והוחלפו באנשיו של הנייה.

אז? אז עוד דם ועוד הרג. הקריאה הזו, להפסקת אש מיידית, נשמעת יותר ויותר תלושה מהמציאות. ובכל אופן אעמוד ביום שישי ביחד עם חברי לדעה בצומת כרמיאל מערב. יאללה, תבואו. יש עקומת לימוד והפקת לקחים משבוע לשבוע, במיוחד בתחום האספקה השוטפת של מים קרים.

ועד אז? יוצא לנופש בחוף הים. אתמול החמאס, שכנראה פעל מתוך מידע מודיעיני שגוי, הקדים אותי ביממה, ושלח רקטה ישר אל המקום שאני הולך לנפוש בו. שמעתי את האזעקה ברדיו, וחייכתי לעצמי. שאני נכנס לטווח הסכנה. האמת - לא סיפרתי על זה לילדים. שייהנו מהים. גם הרקטה הזאת לא ברור אם הייתה בכלל או לא. אני זוכר ב-2006 בלבנון השנייה יצאנו לנופש בעין גב. לא שמעו שם את האזעקות, אבל מדי פעם הייתי מרים את הראש לטבריה ורואה את עמודי העשן המיתמרים מהעיר. חוויה סוריאליסטית. לא הערתי את תשומת לב הילדים. גם הפעם לא אספר להם.

לוקח לנופש את המחקר החדש - אני והפרופסורית הולכים לפוצץ את העולם. היא עוד לא יודעת, אבל אני הולך להזריק לפמיניזם הרדיקלי שלה קצת מתודולוגיה סקינריאנית, ולתת לו ניחוח חזק של קיימברידג', עם קמצוץ של פוקו (הארכיאולוגיה של הידע. צריך לשאול את זה מהספריה). זה יהיה פיוז'ן נפלא. כמו איזה מנה מפתיעה במסעדת יוקרה, שאתה רואה משהו, אבל בפה מתפוצץ לך כבר משהו אחר עם טעם שלא ציפית. בכלל הזמן היחיד שאני מצליח להתנתק מהאקטואליה זה הזמן האקדמי, מה שגרם לפריחה לא רגילה בכל ארבע או חמש המתקפות הבו זמניות שאני עורך. (חוץ מהצעת המחקר עצמה שנרמז לי שעניינים הקשורים במלחמה מונעים את אישורה. מה שדי פאתטי, כי סך הכל אם היו הולכים לפי התקנון היו צריכים לאשר אותה באפריל...) יש התפתחויות נהדרות כמעט בכל מה שנגעתי בו בחצי השנה האחרונה. מין פריחה דובדבנית כזו נפלאה בבת אחת של המון דברים חדשים שקורים. רק חבל שכל העולם מסביב הולך לאבדון. כמעט הייתי יכול ליהנות ממה שקורה לי.

לוקח לים גם את 'אלים אמריקאים' של ניל גיימן. הבחור הוא חיקוי לא רע של קינג, ו'אלים אמריקאים' הוא משעשע במידה, אם חושבים שהוא לא לוקח את עצמו ברצינות. זה חמש מאות ומשהו עמודים באנגלית, לרגעים המתים שכבר קצת נמאס מהפמיניזם הרדיקלי וצריך לחפש מקור השראה אחר.

אפרופו פמיניזם רדיקלי, קת'רין מקינון הייתה בארץ! כל הפיד שלי בפייסבוק מלא בכל מיני תמונות מההרצאות שלה ואנשים שמתעלפים מזה שהיו איתה באותו חדר. לי היו כל מיני עניינים אחרים, 

מה עוד? עיד אל פיטר. שאו ברכה, ידידי המוסלמים! יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים. תאמרו, מסרבים, מסרבים, אבל הורגים אחד את השני בכמויות. גם זה יעבור, ואז נצטרך לבנות הכל מחדש. אני מתנדב להציב את האבן הראשונה. אז - كل عام وانتم بخير !!!!

ממתק? 'אהובי הוורוד'. שיר עצוב מאוד על הזדקנות, ותהילה שחלפה, ואהבה שלא מומשה. אין שום קשר למצב הנוכחי (חוץ מהקטע הערבי של נטשה אטלס, אבל זה לא מתחבר למקור של פרנסואז ארדי) סתם משהו מאוד עצוב ומהורהר על הבוקר.

היום שמעתי את ההרצאה בדין השרעי - משמורת ומזונות. משמורת היה מעניין אבל ממזונות הברזתי. ההרצאה הייתה במלון גרדניה, במקום שהיה פעם בית ההבראה של ההסתדרות. נסעתי משם למגה בנצרת עילית ועשיתי קניות. דלעת ערמונים היא הלהיט החדש. בהתחלה הייתי בספק, אבל באמת יש לה טעם של ערמונים. יצאתי משם בדרך הבייתה, שעוברת ליד נצרת הערבית, משיקה לה, עוברת דרך כמה סימטאות, ולבסוף עוקפת אותה מצפון.

באור השקיעה האדמדם נראית נצרת במבט מנצרת עלית כגוש נהדר של בתים, כנסיות ומסגדים. קו הרקיע שבו מתערבבים הצריחים הרבועים של הכנסייה הסלזיאנית עם כיפת הבצל המוזהבת של המסגד הסמוך, הוא לא פחות מנהדר. השמש השוקעת צבעה את הכל באור אדום, סמיך. ופתאום נמלאתי אהבה לשתי הערים האלו וליושביהם, ושמחה שאני נוסע בדרך הזו בדיוק, ולא בשום דרך אחרת.

גם מבלי להתייחס למועמדת בל"ד לראשות העיר בבחירות האחרונות (ניחשתם נכון, יקירת המדור, הגב' זועבי) מסתיר צל אפל וקודר, צל המגיע ממזרח, את הנוף הנהדר הזה. אני תוהה עד כמה החוויה שעברתי מספר שעות קודם לכן, לשבת עם ידידי הטובים וללמוד בצוותא, יהודים וערבים, את הדינים השרעיים (אגב, בנושא המשמורת הם לא משהו. כך, למשל, אם האישה מתחתנת עם גבר שלו היה אמור להתחתן עם הילד לא היה אסור עליו, היא מאבדת את המשמורת. מי שלא מבין את הכלל הזה שיחשוב מכיוון של לשמור את גידול הילדים בתוך הח'מולה) תוכל להמשיך בשנים הקרובות. צילה של האינתיפאדה השלישית, כבד ורע, החל ליפול. זו, אני חושש, לא תישאר בתחומי יהודה ושומרון. ככל שאנשים נחמדים כנשיאנו הנבחר עובדים על טשטוש קו ההפרדה בין ישראל והשטחים, זה יחזור אלינו כבומרנג. שלוש המשפחות היושבות ומחכות לשובן של יקיריהם הם רק ההתחלה, אני חושש. עוד יצטרפו אליהם משפחות נוספות. משני צידי המתרס.

ובכל אופן היה זה נוף נהדר. השעה הזו, של בין ערביים, היא אחת היפות ביום. יפה ממנה רק הזריחה, אבל את זו לא חוויתי בנצרת עילית מאז שחדלתי לגור בה, ואני בן חצי שנה. 

טוב. אולי אלך לצפות במשחק בפאב של אשחר, זה הפתוח רק לחברי אשחר, דהיינו רק לאלה מאיתנו שהם בעלי זיקה יהודית וציונית, אם כי כמות מספיקה של אלכוהול יכולה להוציא ממני יהדות וציונות בכמות שלא תיאמן. אלכוהול יכול לרפא את העגמומיות או להחריף אותה. אפשרות אחרת זה לקרוא את 'המזוודה' של דובלטוב שרכשתי בשבוע הספר, ולקוות שהוא יהיה משעשע.

בכוונתי לבלות את סוף השבוע בסיום קריאה לקראת התחלת כתיבת הסקירה ההיסטורית בדוקטורט. מאחורי "היסטוריה מודרנית של תורכיה" של צירישר, ועוד כמות רצינית של ערכים שתירגמתי מהאנציקלופדיה של האיסלם בימים האחרונים. זו עבודה די כיפית, כי אני עובד עם תרגום של הקוראן לעברית, משווה עם התרגום לאנגלית, ועם מה שאני מבין מהמקור (לא הרבה). יש לי כמה וכמה ויכוחים עם בן שמש, שחושב שהוא חכם גדול, ובכל פעם שהוא יכול למצוא הקבלה לאיזה טקסט מקראי או תלמודי, הוא מתרגם את הפסוק באופן מה שיותר דומה, אפילו אם זה דורש עיוות מסויים של הטקסט. אבל סך הכל יש לי הבנה לא רעה של 'מילה', 'מילט', 'ד'ימי' ו'אומה', ואחרי שאשלים מחר את קריאת הספר של ברוידא ולואיס על המיתוסים של יצירת המילט אוכל להתחיל לעבוד ברצינות.

ממתק? איאן דיורי היה מעין ננס פאנק משונה בסבנטיז המאוחרים, שהיו לו שני להיטים - 'סקס, סמים ורוק'נרול' ו'הכי בי במקל הקצב'. עכשיו תשמעו את 'היט מי', בשל האווירה הבינלאומית הנהדרת העולה משורות כמו ' / In the deserts of Sudan / And the gardens of Japan

From Milan to Yucatan /Every woman, every man" שעולה ממנה איזו אחדות פרוורטית של המין האנושי, ללא ספק מושפעת בזרזים כימיים, אבל זה עדיף על אינתיפאדה, לא? כאילו עומדים בפנינו שני שבילים, ואנו בוחרים בזה בו צועד איאן דיורי (אללה ירחמו, מת בן 58 לפני ארבע עשרה שנה. הבן שלו הופיע בארץ לא מזמן. דווקא לא רע לפי מה ששמעתי).

אז קוראים יקרים, Je t'adore, ich liebe dich - Hit me, hit me, hit me. והעיקר - פרוש סוכת שלום, על זרע ישמעאל בן הגר ועל בני יצחק בן שרה, ואמרו אמן.