הבלוג של אבו אלמוג

לא כתבתי כאן כבר כמה זמן. אם עד עתה הייתי למנויי הבלוג ולחסרי המזל שאישרו חברות שלי בפייסבוק מעין נוכחות וירטואלית טורדנית ובלתי פוסקת, הרי שבשבועות האחרונים הורדתי את התכיפות ואת הנוכחות בשל אי אלו עניינים ומאבקים המעסיקים אותי עד שכמעט ונעלמתי לחלוטין. יש דברים שאין לי רצון לדבר עליהם, אבל במישור הגלוי, הציבורי, האקדמי, אני שקוע עד מעבר לראש בנסיונות נואשים להחיות את הדוקטורט המפרפר, ובארגון כנס הדוקטורנטים.

פאוזה

כאן המקום להודעה - אני בין המארגנים של הכנס (עבודה בלתי נגמרת של מיליון מיילים לאנשים שלא ממש רוצים לשמוע ממני אבל אין להם ברירה), וגם יו"ר פאנל (משפט וחברה. תבואו. יהיה דיסקו. ויהיו גם כמה פמיניסטיות מובילות שידברו על נושאים שקשורים בפמיניזם בצורה נורא מעניינת) אבל אני גם נותן פרזנטציה מרגשת על הנושא המרתק תמיד של 'תפיסת הריבונות במשפט הישראלי לאור קיומו של הסדר העדה הדתית בדיני מדינת ישראל', מה שדורש מצגת מאממת, ולדבר על זה רבע שעה. דיבור בפני קהל דורש אימון, ולכן תיערך הצגת נסיון מחר, יום שישי, במתחם 'עיזה באר' בשעה עשר וחצי אם לא ירד גשם - ולקהל השבוי, ובשאיפה השתוי, תינתן האפשרות לחוות את הקאטינג אדג' של המחקר האינטרדיסציפלינרי המשפטי ממקור ראשון, וגם לשמוע מה קורה כשבית דין שרעי במזרח ירושלים מוציא צו ירושה לא חוקי, ולמה בדיוק זה צריך להיות איכפת להם, וגם גיסי בונה האתרים הכין לי מין אנימציה כזאת שמדגימה בדיוק את שדה המתח בין המדינה, העדה הדתית, והאזרח. יינתנו עשר דקות לשאלות הקהל.

סוף פאוזה.

אז לא היה לי זמן לכתוב, וגם לא חשק או רצון. היום יש לי עכשיו כמה דקות, ואני לא רוצה ממש להזניח את הבלוג. אז אני משחרר משהו לאוויר העולם על מנת לשמור על הגחלת הלוחשת וכזה.

האמת היא שבשבועיים בערך שלא כתבתי עלו בדעתי כמה נושאים, והנה כותרות של דברים שכמעט כתבתי אבל בסוף לא יצא -

17 ספקולציות על הזקן של יאיר לפיד (טוב, הזוכה היא כמובן 'הבין לא נכון משהו שרות קלדרון אמרה לפירון בישיבת סיעה על צום גדליה)

שובו של הלוחם המסוקס - פטריק קים חוזר.

ה-מוראליטט אצל קאנט, ולמה אני נורא מתחבר אליו.

למה אף פעם אף אחד לא ייתן לי לכתוב משהו רציני על המורליטט אצל קאנט.

הדאהריזם הפריקולריסטי והרגיונלי לעומת הדאעשיזם הג'יהאדיסטי האוניברסלי, ולמה מדינת ישראל הולכת שוב ושוב לפי הדגם השני.

אז תראו שניצלתם מהמון קישקושים, אבל מי שרוצה הרחבה בנושאים האלו ואחרים שירים טלפון.

אז נגיע לגוף העניין שלשמו נתכנסנו כאן?

בסוכות אנו קוראים את ספר קוהלת, בו מצויים דברי החוכמה הבאים, שהבאתי כאן יותר מפעם אחת -

"עד אשר לא-תחשך השמש, והאור, והירח, והכוכבים; ושבו העבים, אחר הגשם.   ג ביום, שיזועו שומרי הבית, והתעוותו, אנשי החיל; ובטלו הטוחנות כי מיעטו, וחשכו הרואות בארובות.   ד וסוגרו דלתיים בשוק, בשפל קול הטחנה; ויקום לקול הציפור, ויישחו כל-בנות השיר.   ה גם מגבוה ייראו, וחתחתים בדרך, וינץ השקד ויסתבל החגב, ותפר האבייונה:  כי-הולך האדם אל-בית עולמו, וסבבו בשוק הסופדים.   ו עד אשר לא-יירתק חבל הכסף, ותרוץ גולת הזהב; ותישבר כד על-המבוע, ונרוץ הגלגל אל-הבור.   ז וישוב העפר על-הארץ, כשהיה; והרוח תשוב, אל-האלוהים אשר נתנה."

אז כאילו עדיין חבל הכסף מחזיק, והאביונה ברוך השם אין טענות, אבל תחשך השמש בסבבה וגם האור והירח והכוכבים. 

שמתי לב לזה לראשונה בשנת 2008 כשנגמרה לי היד. זאת אומרת שהייתי מחזיק את המסמך או הספר שאני קורא במרחק גדל והולך ממני כדי לקרוא אותו עד שבסוף היד שלי לא הספיקה. הלכתי לאיזה אופטיקה הלפרין או משהו וסידרו לי שם משקפי קריאה שמייד איבדתי. מאז עברתי את החוייה הזו של לקנות בכמה מאות שקלים טובים ולאבד כבר כמה פעמים. אני מניח את המשקפיים הארורות באיזה מקום ואחרי כן שוכח. כשאני מגיע למסקנה שאני לא יכול בלי - יש גבול לכמה שאני יכול לחפות על זה שמה שמונח לפני הוא גוש מטושטש של טקסט בלתי קריא, בסיטואציות שדורשות התעמקות בטקסט כמו אישור נוטריוני, או להופיע בבית משפט או משהו כזה  - דווקא באקדמיה אפשר לפטור הכל עם אמירה כללית על זה כמובן דורש עיון וקריאה נוספת בדרידה אבל לדעתי אין כאן בעייה של מסמן מסומן כי כל הדילמה הזו היא מבנה על קולוניאליסטי מלאכותי שנועד לשעבד את השכבות המוחלשות, וכל התעמקות כאן רק מחזקת את השיח ההגמוני שאנחנו רוצים לצאת ממנו - אז בקיצור יש לי עקרונית שלושה זוגות (אם נוותר סופית על המולטי פוקל באלף ומאתיים פאקינג שקל שכנראה שכחתי בבית משפט השלום בבית שאן ב-2010 אבל ייתכן שהם יצוצו יום אחד) - ובכל רגע נתון שניים מהם נעלמו, והשלישי נמצא איפה שאני לא, זאת אומרת אם אני במשרד אז הזוג שאני יודע איפה הוא נמצא בעפולה ואם אני בעפולה אז הזוג שאני יודע איפה הוא נמצא באשחר.

למרות שכשאני כן מוצא אותן זה כלי עזר רטורי נהדר בהרצאות. אפשר להסיר אותן בקטעים המרגשים, לשחק קצת עם הידית, להניח אותן בזהירות על הדוכן ולאחר מכן לחבוט בו ולהקפיץ אותן, להרכיב אותן כשרוצים להתעמק בטקסט מוקרא, והלהיט - פצצת אטום שעובדת לפחות פעם אחת בכל הרצאה, להסיר אותן בעדינות, לנעוץ מבט חודר בחצוף הזה בקהל, להרים גבה אחת, ולהרכיב אותן שוב. אבל זה, כאמור, רק כשאני מצליח להתאחד איתן, ולהביא אותן למקום שאני מדבר בו, מה שלא קורה הרבה.

אז ככה - אם למישהו יש לבעיה הזו פיתרון רציני, איך אדם שמאבד כל מה שלא מקועקע עליו יכול לתחזק משקפיים - ההצעה צריכה להיות יותר אטרקטיבית מהחלופה להמשיך ולרמות את העולם ולבקש מחן שתקריא לי טקסטים נבחרים - הוא מוזמן להאיר את עיני תרתי משמע.

שנון הלהאיר את עיני - נכון? הבעייה הלא ממש כבדה והטריוויאלית הזו די מציקה לי והמאיסה עלי את החיים בקטע של ממש מה הטעם. לכן נסיים בשירו האופטימי תמיד של הזמר בעל קול הזמיר טום וייטס ששר המנון לעקרת הבית - Dirt in the Ground.

העניינים קצת יגעים. עלי לטפס על אותו הר פעם אחר פעם. אני ממתין למייל המשחרר מפ', שיגיע או לא יגיע, בזמן (כנראה עד 26 באוקטובר) או שלא בזמן, שיעביר אותי הלאה או שלא. 

ניסיתי לכתוב משהו ממש חדש ומבריק לכנס הדוקטורנטים וכשלתי. ביליתי את יום חמישי בלא לכתוב מילה. אחרי כן עיבדתי משהו קיים למשהו קריא, תיבלתי במעט פלפל רטורי, אבל עוד לא שלחתי. 

המצב הזה, שאיני יכול לכתוב, הוא מאוד נדיר אצלי. אם היו נותנים לי להמשיך בכתיבת הדוקטורט, זה היה נובע כמעיין המתגבר. לנבור שוב ושוב בפצע הפתוח של הצעת הדוקטורט מביא לי משהו שגובל בבחילה פיזית. אם אני אקבל מקצה שיפורים נוסף אני לא יודע מה אעשה.

אני חבר בקבוצת דוקטורנטיות בפייסבוק. יש שם כמה נשים נהדרות, והאינטראקציה איתן היא מאוד מפרה, וזה מקל על הכתיבה מאוד. אבל החוויה של להיות תקוע בכל מובן מנטלי וביורוקרטי, דווקא בסוכות שאותו תכננתי להקדיש לכתיבה, ולראות אותן מתזמנות זו לזו את הכתיבה היא בלתי נסבלת. בחיים לא קינאתי באף אחד כמו שקינאתי בנשים האלו על זה שיש להן מה לכתוב. 

האמת שלפני כמה ימים כבר שאלתי את עצמי למה כל זה טוב ולמה אני צריך את זה. החיים שלי מרמלדה גם בלי זה. ננסח את זה אחרת. זה קושי נוסף על כל קשיי הקיום והפרנסה, שגם ככה לא ממש קלים, וכל מיני דברים לא ממש טובים שנמצאים באופק המיידי, נאמר בשבוע שמייד לאחר חול המועד. בהליכה היומית שלי בחמישי בבוקר כבר הייתה לי איזו הארה וחזון שאני פשוט מודיע לעולם שאני מוותר על זה וממשיך בחיים שלי. ולרגע חוויתי שחרור אדיר. מין מועקה כזו שירדה מהלב. אבל זה לא קרה. נשארה רק תחושה כזו, עמומה וקשה, של נטל שלא יורד. אני יודע שאם אוותר על זה אחיה את החיים שלי בתחושת החמצה שאין שנייה לה. שהייתי יכול לעשות עם החיים שלי משהו ולא עשיתי. אז אני לא מוותר על זה, אלא אם מישהו יוותר על זה בשבילי, אבל זה כבר לא בשליטתי.

הכנתי מצגת של רבע שעה והצגתי אותה היום בפני ש'. האמת היא שתכננתי להציג אותה אתמול בפאב, כשבירמנתי (עוד בקבוק של בלאק לייבל ירד לטמיון, אבל הפעם אני לא אחראי לגמרי לבדי), אבל ריחמתי על מי שיצא מהבית בגשם והגיע. היו שם א' וב' וש' וגם איזה בחור שהוא הגיס של ב' ושניהם נשואים לאחיות עפולאיות שזו ברכה והצלחה. ולמרות שהייתי יכול קצת לקבל פידבק משמעותי, זו נראתה לי זילות של ההרצאה. מה שכן אחרי כמה כוסיות הלכו שם קטעים נהדרים של לפצח אגוזי מלך שקטפתי מהעץ באמצעות בקבוקי בירה פתוחים ומלאים, וזו מיומנות שאי אפשר להמעיט בערכה.

זה פחות או יותר הפוסט הכי אישי שכתבתי בחיים, וזה נהדר כי מספר הקוראים של הבלוג הזה הולך ופוחת. הייתה ירידה דרמטית של שלושים אחוז בערך במלחמה. אני מנתח את זה שהדעות שלי לא היו בקונצנזוס ולאנשים נמאס לשמוע ממני את אותו דבר מעצבן כל הזמן. אז הם הלכו ולא חזרו. נוסיף את זה לירידה הכללית בקוראי ישראבלוג שמורידה גם קוראים מזדמנים, ולאיזה מצב מתמשך של דשדוש ודכדוך שאני נמצא בו בערך מאמצע אוגוסט, ונגיע למצב של חמישה שישה קבועים. וזה סבבה מבחינתי. עכשיו אני הולך לאבד גם אתכם כי יתר הפוסט הזה יעסוק באומנות, קצת פילוסופיה, קצת אר נובו, וקעקועים. כשאראה שאני היחיד שנכנס לבלוג, זה יהיה הסימן שהוא הפך באמת ליומן רשת אישי. ואז באמת אוכל להתפרע.

אז הנה זה בא -כשהייתי ברומא היה לי רגע חמוד. כל רומא הייתה מלאה בשלטים שדיברו על תערוכת אשר בקיוסטרו ברמנטה. מכשהייתי ילד הייתה לי אהבה גדולה מאוד לאשר. לקחתי לשם את פלג, ולמרות שהבטחתי לעצמי שזה יהיה טיול בר מצווה בלי מוזיאונים שהוא שונא, זה נגמר בשלושה מוזיאונים לא פחות - מוזיאון הוותיקן, הגלריה נציונלה ד'ארט מודרנה והקיוסטרו ברמנטה.

אז ככה, פלג כמובן לא התחבר לאשר, עד כמה שהצלחתי לפענח, בשבילי זה היה פגישה נוספת עם ידידים וותיקים. היה לי ספר של 'כל ציורי אשר' כשהייתי ילד, וכמובן 'גדל, אשר, באך'. בעבודות גראפיות מהסוג הזה יש מעט מאוד ערך מוסף לדעתי בעבודה המקורית לעומת העתק טוב. לעמוד מול קלימט (או ואן גוך. היו שם גם כמה ואן גוכים) בגלריה נציונל היה חוויה חד פעמית שלא הייתי חווה מאף העתק. לעומת זאת האשרים היו חסרים את הממד הזה של המפגש הבלתי אמצעי עם היצירה. וזה לא פלא. הוא לא פונה אל הרגש, אשר. ורעיון מתימטי או פילוסופי עובר טוב גם בהעתק.

 האמת, ההערצה הזו לאשר נראתה לי תמיד משהו מביך. הוא נראה לי משהו של חנונים, משהו ששלדון קופר מ'המפץ הגדול' היה מתחבר אליו. משחקי המחשבה והחידות הקטנות שכל כך משכו אותי כילד, נראים לי עכשיו שעשוע אינטלקטואלי שלא מצליח להיות משהו מעבר לזה. זה כמובן לא נכון. אשר הוא עמוק. ומדהים. אבל הוא כל כך לא הטעם הרגיל שלי באומנות, והוא עומד שם בצד, מבויש משהו, ומסתכל בכל יתר היוגנדשטיל, הפוטוריסטים והפוביסטים כמו הילד הזה שלא מזמינים לשחק. 

אז בתערוכה היה קצת על 'על מי אשר השפיע' (וזה הרבה. דווקא 'גדל, אשר, באך' לא היה שם, אבל היו שם כל מיני דברים כמו די הרבה עטיפות של אלבומים, ועטיפת ספר של איטלו קלווינו), ומי השפיע על אשר. ושם נחשפתי לראשונה לקולומן מוזר והתאהבתי. הוא מעין יוגנדשטילאי וינאי מסוף המאה ה-19 ממייסדי הסזציון הווינאי שזה כבוד ונחמד. לא סגור על זה שלא שמעתי את השם קודם. הוא היה יותר מעצב מצייר. הוא עיצב הכל מכיסאות ועד בולים. אבל הוא גם צייר נהדר. ושם מצאתי את החיבור של אשר לאר נובו שלי, ולרגש שכל כך חיפשתי, וזה היה קטע קסום.

אז נתחיל מהחיבור בין אשר למוזר - מקור - ויקישיתוף. 

זו תמונה שאם מישהו היה מראה לי מבלי שאדע הייתי אומר שזו תמונה של אשר, רק שהיא צוירה כשהיה בן שנה. נמשיך משם למשהו שמוזר ידע לעשות ואשר פחות וזה אר נובו נהדר, שמשתווה לגדולים ביותר. גם המקור של הדבר הנפלא הזה הוא ויקישיתוף. 

אז נחשפנו להמון יופי. נמשיך? ממתק? על רגלי מקועקע אחד הדרקונים שמופיעים בציור 'זוחלים' של אשר -עד כדי כך הגיעה הערצתי הילדותית. לא מצאתי העתק חופשי ברשת אז מי שממש מתעניין יכול להגיע לכאן ולראות. הייתי יכול לכתוב עשרים פוסטים על התמונה הזו ועל המשמעות שלה (מה שלמדתי בתערוכת אשר ברומא הוא שספר איוב המונח בתחתית התמונה אינו ספר אלא עטיפה של סוג פופולרי של ניירות לגלגול סיגריות, וזה בדיוק סוג המשחקים האומנותיים שאני אוהב), אבל זה לא העניין. הציור הזה מופיע על עטיפת תקליט שמאוד אהבתי כשהייתי ילד מאוד קטן של להקה נשכחת בשם 'מוט דה הופל', שהיום אף אחד לא שמע עליהם, אפילו שדייויד בואי נתן ביצוע מאוד נחמד ל'אול דה יאנג דיודס' שלהם. אז הנה טרודי שלהם. נתתי אותו פעם בעבר בפוסט שלי בשם 'לימבו' שתיאר גם תקופה מאוד מעצבנת בכתיבת התזה, וגם היא עברה. אין לי בעייה למחזר, כשמדובר במשהו ממש טוב. אז תיהנו.

סליחה ומחילה, תושבי רומא!

בפוסט קודם העליתי על הכתב עלילת דם מרושעת כלפי תושבי רומא הטובים, ולפיה בירתם, זו המעטירה, היא לא מקום שראוי לעשות בו טיול בר מצווה. זה התבסס על נסיון קודם שלי בנהיגה באיזור טוסקנה, ובו התרשמתי כי האיטלקים הם עם בטלן, משוגעים לעיצוב, שקרנים מעט, והנהגים הגרועים בעולם. אז שהות בת ארבעה ימים ברומא מאוד תיקנה את הרושם הזה, ועכשיו אני חושב שהאיטלקים הם עם בטלן, משוגעים לעיצוב, מעט שקרנים  והנהגים הגרועים בעולם. ואיזו תערובת מקסימה זו! התאהבתי ברומא.

נתחיל מהנהגים הגרועים בעולם. כשאתה נוהג בכביש כפרי בטוסקנה, ונאמר יש רמזור באדום. אתה מציית לחוקי התנועה ועוצר. הנהג שמאחוריך מאוד מופתע מזה וכמעט נכנס בך מאחור, ואחרי כן עוקף אותך מימין, וכמעט נתקע בפסיכופט שנסע מאחוריו במהירות 120 קמ"ש שרוצה גם הוא לעקוף אותי, ובאיזה נס אחד מהם עוקף מימין והשני משמאל. כשהרמזור סוף סוף עובר לירוק ואתה נכנס לצומת, אתה כמעט נתקע במטורף שמגיע מהכיוון השני של הצומת ולא מכיר בקיומו של הרמזור. אז זה כשאתה נוהג, וזה מאוד מעצבן. אבל כשאתה הולך רגל בתנועה הצפופה והאיטית ברומא, ההבנה השקטה שבינך ובין הנהגים שהראשון שכובש את הטריטוריה הלא מוגדרת (הכבישים שם נראים כמו המדרכות) של 'אמצע הכביש' הוא זה בעל זכות הקדימה ואחת היא מה אומרים הרמזורים, יש בה חינניות רבה. סלחתי להם על טוסקנה.

הם כמו ילדים, עם ההערצה הילדותית שלהם לקדושים שלהם ולפרנצ'סקו - ממש נפגשנו. ביחד עם מיליון אנשים אחרים בפיאצה סן פייטרו, אבל אני בטוח שהוא דיבר רק אלי. עשיתי סלפיפיור שרואים אותי ואותו. אחרי כן בקולוסיאום עשיתי קולוסלפי - וטירוף העיצוב, שכל דבר צריך להיות מעוצב בצורה מטורפת. אי אפשר לכעוס על ילדים ממש. אפשר רק לאהוב אותם.

נעזוב את כל אוצרות התרבות והאומנות (חוץ מכמה דקות, מרהיבות, שעמדתי נפעם מול 'שלושת גילאי האישה' של גוסטב קלימט בגלריה נציונלה ד'ארט מודרנה. שיא אומנות הציור לטעמי, אבל הקשר לרומא אינצינדנטלי, אם בכלל. איך מצאה התמונה את דרכה לרומא דווקא, זו הברוקית והברנינית עד זרא, לא אדע), את האדריכלות המצועצעת, את השרידים של הגדולה האימפריאלית של העבר, את האנדרטה המתועבת ממש של ויטוריו אמנואלה, שהפכה למעלית פוסט מודרנית. נזכור רק את הרגע הזה, שהולכים לטייל בפיאצה ברבריני בשש וחצי בבוקר, ורואים את העיר מתעוררת. והבחורה הסימפטיקה בגוסטו ברניני מוזגת את האספרסו הראשון של הבוקר, לי ולעוד חמישה איטלקונים בחליפות ועניבות, וכולנו שותים אותו בעמידה. והם מדברים בשפה הזו, המתנגנת. הייתי יכול לחיות שם, ברומא.

יש שם, בגלריה נציונלה ד'ארט מודרנה, קיר פשיסטי שלם. תמונות נהדרות כמו זו המראה את מוסוליני כפרש. המסר הפוליטי הוא בלתי נסלח, מתועב עד זרא. אבל האומנות לגיטימית. זה לא הניאו קלציסיזם הנאצי הדוחה, של ארנו ברקר ושפאר, שהיום הוא נראה בעיקר מביך. זה לא הריאליזם הסוציאליסטי הדוחה לא פחות. זו אמירה אומנותית לגיטימית, אימפרסיוניסטית, מודרניסטית מאוד. אני יכול להבין את האוצר של הגלריה שהשאיר את הציור הזה (וכמה נוספים ברוח זו) על הקיר בגלריה שלו. סך הכל אני יכול לשבת עם אנריקו פרמפוליני שצייר את הציור הזה על כוס סמבוקה באיזו טראטוריה - אתם יודעים מה, על חשבוני. ולהסביר לו איפה הוא טעה, ולבקש שימשיך לצייר רק בלי מוסוליני. אם הייתי נפגש כך עם ברקר, או עם כל אחד מהאומנים האלמנים של הריאליזם הסוציאליסטי זה היה יכול להיגמר רק במכות. 

אבל אני סוטה מהנושא. רומא! נהדרת. סלחתי לך. בזבזתי כמה וכמה יורו במטבעות של עשרה סנטים, בכל מזרקה שראיתי, כדי לוודא שאשוב אלייך.

איך היה לפלג? נהדר, אני חושב. אבל מה שביני לבינו, לפי ההסכם החד צדדי והלא כתוב שביני ובין קוראי הבלוג הזה, נשאר ביני ובינו. מי שרוצה לדעת שירים אלי טלפון. רמז - מבחינת בונדינג בין אבא ובן אין כמו צלחת משותפת של ספגטי קרבונארה במסעדה ממש טובה ברומא.

בפוסט הקודם כתבתי שלא אלך לבקר בקברו של גראמשי, כי זה טיול בר המצווה של פלג. כמובן שבדרך חזרה לנמל התעופה זיהיתי פתאום את הפירמידה של צסטוס קסטיוס. שאלתי את נהג המונית אם אכן כאן בית הקברות למי שאינו קתולי - צ'ימיטריו אקתוליקו. הוא אישר. לא ביקשתי ממנו לעצור, אבל פתחנו בשיחה מאוד מעניינת, שבמהלכה הוא התבטא כי 'גראמשי בנה, מולטו בנה'. האיטלקית שלי מורכבת מאוצר מילים שהושאל מתפריטים של מסעדות איטלקיות בארץ. האנגלית שלו הייתה ברמה דומה. אבל לרגע חשתי כלפי את אותה אחווה בינלאומית המתעלה על הבדלי דת תרבות ומעמד, שגראמשי הוא שהסביר בצורה כה מופלאה עד כמה פועלים המנגנונים החברתיים למנוע אותה ממני. הוא קיבל כמובן טיפ של שני יורו על המחיר המופקע שגבה מהנסיעה, מה שעקרונית היה אסור לו לקבל, אבל מי שאומר 'גראמשי בנה, מולטו בנה' שווה שיכופפו בשבילו את החוקים.

מה שכן, הטלוויזיה שלהם בלתי נסבלת, והמוזיקה שלהם גם. בפוסט קודם התחכמתי והכנסתי טום וייטס כממתק באיזה תירוץ מתוחכם. היום אנחנו בקטע של התחברות ואחוות עמים וכל זה. אז הנה משהו כמעט נחמד שמצאתי בקצוות המשונים של היוטיוב. צ'או!