הבלוג של אבו אלמוג

עבודתה של ש' לוקחת אותה לעיתים למספר ימים מן הבית. אתמול, לדוגמה היה לילה כזה, והחלטתי לנצל אותו למה שכל גבר שאשתו נעדרת היה מנצל - מרתון 'בית הקלפים'. הסידרה הזו נועדה מלכתחילה לצפייה מרתונית, וכל פרקיה שוחררו ביחד על ידי חברת נטפליקס. אני איש 'יס' כך שהקלטתי את השידור היומי, ואתמול צפיתי בארבעה פרקים ברצף. בדיעבד החלטה אידיוטית כי הלכתי לישון בשתיים, וקמתי, כהרגלי, בחמש. אבל האימפקט של ארבע השעות האלו של פרנק אנדרווד הוא כמעט בלתי ניתן לתיאור, טלוויזיה במיטבה. אבל לא לשם כך התכנסנו כאן.

בעשר וחצי בערך נתן הטלפון שלי את הצלצול של המייל שהתקבל. בשעה הזו זה בדרך כלל ספאם, אבל הטלפון היה לידי אז הצצתי. זה היה מייל מהמנחה בתזה, ד"ר ג', המנטור שלי, שסיפר לי שזה עתה קיבל מייל ממערכת 'פוליטיקה' על יציאת הגיליון ובו מאמרי החדש. 

אצתי רצתי אל המחשב והנה זה שם - "הסדר העדה הדתית במשפט הישראלי כמנגנון של שליטה ומיון אתני". שמחה גדולה ואור גדול בחיי.

דיווחתי לקבוצת הדוקטורנטיות הסודית בפייסבוק - ששמעו ממני המון קיטורים על שלבי הלידה הקשים של המאמר הזה בדיוק - וחזרתי לפרנק אנדרווד. קמתי בבוקר - וזה עדיין שם. לא חלום.

קשה לתאר את התחושה. זה לא המאמר הראשון שלי שמתפרסם, אבל בהחלט החשוב ביותר עד כה. הנושא יהיה מוכר לקוראי הבלוג הזה, כמו גם חלק מהשמות המאוזכרים (במיוחד הערת השוליים המפנה למאמר של סלבוי ז'יז'ק בעמ' 50 למטה, שהייתי חייב להכניס, כי הבנאדם אליל וצריך לתת לו את הכבוד), אבל דרך הצגת הדברים האקדמית אולי תהפוך את הדברים לקשים מעט לקריאה, וגם אין קליפ וידאו עם שיר בסוף. לא מצפה שמישהו כאן יקרא מהתחלה ועד הסוף (אחותי, למשל, שהיא גם הבוס שלי כידוע, ומשפטנית מאוד מפולפלת, לא הגיעה מעולם אל מעבר לעמוד השלישי בשום טקסט אקדמי שכתבתי, ואני לא מאשים אותה).

אז מי שכן מקצועי וקורא את זה - המאמר הזה נותן איזו אסמכתא או ביסוס לכך שהרציונל לשיטת המילט אינו דתי כי אם אתני, זאת אומרת שכל העניין הזה עם בתי הדין הרבניים לא נועד כדי לאמלל את החילונים אלא כדי לשלוט בערבים. אמרתי את זה בכמה וכמה מקומות, ובין היתר היה לי על כך מעין ויכוחון און ליין כאן ממש ובעוד מקומות עם המומחה מספר אחת לדתות בישראל, תומר פרסיקו. אז אם זה נותן עוד לבנת לגו בבניין של מישהו, אז אפשר לקחת את זה עכשיו כאסמכתא, וחוץ מזה בפעם הבאה שמישהו יתווכח איתי אוכל לומר שיש מאמר שהתפרסם ב'פוליטיקה' שזה הירחון המוביל בעניינים האלה בישראל, שתומך ממש בדעה שלי.

אז אני כותב את כל זה כאן רק כדי שתדעו כמה אני שמח.

ואני נורא שמח.

כמובן שקדחת הבחירות השתלטה על הבלוג הזה באופן בלתי נסלח, ומסיבה זו פספסתי כמה עדכונים חשובים בכמה נושאים עקרוניים, ואני משלים עכשיו, ועם הקוראים הסליחה.

כמה וכמה דברים חשובים -

* מסקנות מרכיבת בוקר שבת בבית נטופה - לשמור באוטו זוג גרביים יבשות. דרך אגב הרכיבה הכי מאממת בחיים שלי. קשת שמתחילה איפה שהוא ברכס יודפת ומסתיימת בצומת המוביל, וכל הרכיבה נדמה היה כאילו אני עובר מתחת לשער גדול.

* ביום חמישי אני מדבר בקצרה במסגרת פאנל "פרחי מחקר" בפקולטה למדעי החברה מכון לאונרד דייוויס בירושלים. זה כנס די ענקי ויש בו המון פאנלים. אני בפאנל הרביעי ביום השני. הנושא הוא כמובן "הסדר העדות הדתיות כמנגנון מיון ובקרה אתני". יהיה דיסקו! אני צריך שתולים בקהל שיקומו על הרגליים וימחאו כפיים. יחד איתי יש עוד איזה דוקטורנט מהאוניברסיטה העברית ודוקטורנטית מהלונדון סקול אוף אקונומיקס, ואני מדבר באנגלית שוטפת. אני כבר שבועיים מתאמן על איך להגיד "institutionalization"  אבל עדיין זה לא הולך שוטף. סך הכל מדבר עשר דקות. רציתי שתהיה גם מצגת אבל לא הצלחתי לחשוב מה להכניס בשקופיות. אפתח כמובן בבדיחה על המרצה ההונגרי, ואסיים בשירה בציבור של 'ארקוד על מדרגות הרבנות'. כולם מוזמנים.

* פרח! אני! כמו הפרחים האלה המיובשים שנותנים בחנויות לכלי בית כשאורזים את המתנה לדודה.

זהו בערך. ייתכן שהפוסט הבא יסקור את הכנס. ייתכן שאם משהו בפוליטיקה יעצבן אותי עד יום רביעי יהיה בינתיים עוד פוסט. ייתכן שייכנס תוכן מקורס קריאת התורה בטעמים או מקורס מנחי התפילה הממשמש ובא. הכל פתוח עוד לא מאוחר.

יום נפלא לכולם!

כבוד גדול נפל בחלקי, ונבחרתי לדבר בשמם של בוגרי האוניברסיטה הפתוחה בטקס חלוקת התעודות היום ברעננה. אני יוצא עוד מעט לדרך, והנה הטקסט של הנאום. אם מישהו מזהה בעייה משמעותית, אפשר להגיב עד שש בערב, אחרי כן זה כבר מאוחר מדי. אני מניח שאיש מקוראי הבלוג לא יהיה בטקס עצמו, כך שאין סכנה שתשתעממו ממש בשתי הדקות שלוקח להקריא את הטקסט הזה, אחרי שנחשפתם אליו כאן.

יש המייחסים לפילוסוף הסלובני סלבוי ז'יזק את האימרה כי "הברירה העומדת בפני המנתחים את הסמנטיציזם ההרמנויטי אינה פשוטה: ללכת בעקבות כפל המשמעות של הסימולקרה הבודריארית, או להודות באפשרות קיומו של מסמל אבסולוטי". מי שלא הבין, לא נורא. גם אני בהתחלה לא הבנתי.

בשנת 2005 הייתי כבר שלוש עשרה שנים אחרי סיום לימודי התואר הראשון במשפטים, והרגשתי חוסר משמעותי ביכולת שלי להבין טקסטים מהסוג הזה. אבל לימודי תואר שני נראו לי עניין מורכב, מסובך ויקר, והשקעה של זמן שלא הייתי יכול לעמוד בה, כמפרנס וכהורה. כתושב הגליל הרחוק, לא הייתי יכול לחשוב על לימודים סדירים באוניברסיטה הדורשים השקעה של נסיעות וימי עבודה. חטאי הארציים הביאו אותי לקורס נהיגה מונעת שהתקיים במכללה שבה התקיימו גם קורסים של האוניברסיטה הפתוחה, והצצתי בעלון של התכנית הרב תחומית ללימודי דמוקרטיה. הצצתי – ונפגעתי, ושבע שנים אחרי כן אני עומד כאן ומדבר על זה.

להתחבר מחדש להוויה הסטודנטיאלית, אחרי שלוש עשרה שנים של הפסקה, זה כמו מכשיר חשמלי ישן שפתאום מתחבר לחשמל. והחוויה הזו היא לא רק ההרצאות, והקורסים, והישיבה במזנון בקמפוס רמת אביב עם החברים ללימודים, שלעיתים היא מעשירה ומלמדת יותר מההרצאה עצמה, אלא גם ההתמודדות העצמית עם הטקסטים, ועם הממ"נים, ועם החומר התיאורטי, לבד, בבית, בחדר העבודה מול המחשב. ההתמודדות הזו היא מבחינתי העיקר, אבל לא התמודדתי לבד. נעזרתי בסגל מרצים נהדר, שלא נפל בדבר, ולעיתים עלה במעט על מורי ורבותי בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בלימודי התואר הראשון.

הלימוד הוא תהליך חווייתי. הוא מעצב את האישיות. אני עכשיו אדם טוב יותר בזכות הלימוד. הבחירה שלי בלימודי הדמוקרטיה מסייעת לי להבין את העולם שמסביבי טוב יותר, ולתפקד בו באופן מודע כאדם וכאזרח. בימים הללו, הקשים, בהם אנחנו נחשפים לתהליכים מורכבים של קבלת החלטות בנושאים קריטיים המשפיעים על כולנו, אני רואה חשיבות עליונה לכך שהתהליכים האלו יהיו מובנים לי, ושבמערכת הזו אני, וכל אדם אחר, נתפקד כאזרח מודע ומשתתף במערכת דמוקרטית, ולא כנתין המובל במשעול מסומן מראש.  לימודי הדמוקרטיה איפשרו לי את ההבנה הזו, הטובה יותר, של העולם, אבל הדברים נכונים גם לגבי כל דיסציפלינה אחרת. אני בטוח שבוגרי הקורסים השונים בתארים השונים מרגישים את אותה תחושה של ידע, של הבנה טובה יותר של העולם שמסביבם, בין אם למדו מדעי החברה, מדעי הרוח, ביולוגיה או מינהל עסקים. ידע הוא חירות. אני עכשיו אדם חופשי יותר. האוניברסיטה הפתוחה היא שנתנה לי את הכלים לכך, ועל כך אני אסיר תודה.

ואם כבר בתודות עסקינן, הרי שכאן אנחנו קהל מעורב. יש את הבוגרים, הרשאים מעכשיו לזקוף את ראשם, וכמוני, לומר בגאווה, "אני בוגר של האוניברסיטה הפתוחה". ויש את המשפחות, שיכולות להיות גאות לא פחות. משפחות, שכמו משפחתי אני, נאלצו במשך כמה שנים להבין ש"היום צריך להיות בשקט כי לאבא יש בחינה" או "היום אבא נוסע ללמוד בתל אביב ויחזור מאוד מאוד מאוחר". תודה לש', ולאלמוג, ולפ', שבלעדיהם לא הייתי כאן היום.  כן אני רוצה להודות, בשמי ובשם הבוגרים האחרים, למרצים, למנחים, לצוות ההוראה ולכל עובדי האוניברסיטה, שאיפשרו לי את חוויית הלימוד, ומסירותם הרבה היא שהביאה את כולנו למקום בו אנו נמצאים כיום.

אז אחרי כל אלו אני מבין את הציטוט של ז'יז'ק שפתחתי בו? לא ממש. אבל הלימוד הוא תהליך, הוא דרך, הוא לעולם אינו מסתיים. והדרך חשובה יותר מהמטרה. ובדיוק בשביל זה יש את התואר השני בלימודי תרבות. אז ניפגש כאן בדיוק, עוד שבע שנים. תודה רבה.

נו, מה דעתכם? אני, לפחות, מאוד מתרגש. שתי הבהרות קטנות - הציטוט מז'יז'ק הוא כמובן בדוי, לא היה ולא נברא, אל תחפשו. מקור ההשראה שלו הוא יותר אנליה הואוני מז'יז'ק, ונודה על האמת, יותר האחים חדאד מירדן, יצרני העראק. הוא מופיע בבלוג הזה בכמה הקשרים אחרים בווריאציות שונות, בכל פעם שאני רוצה להישמע מאוד מתוחכם. לגבי התואר השני בלימודי תרבות - אופציה שנשקלת, במיוחד בגלל שאני מקנא באפרת. זה במחסן, בסבירות נמוכה, ונתחיל לחשוב על זה ברצינות רק אם לא יעבוד הדוקטורט מאיזה שהיא סיבה.

סלחו לי, עכשיו אני הולך לעשות את מה שעושים אנשים נורא חכמים שקיבלו תואר שני, ולהגות בסימולקרה של בודריאר. או להופיע בבית המשפט בתיק של זאתי שהלך לה הקלאץ' ולא רוצה לשלם למוסך. מה שמסתדר יותר טוב. אגב, אני מייצג את המוסך.