הבלוג של אבו אלמוג

לא רק בזירה המדינית והביטחונית העניינים יגעים, אלא גם הדוקטורט עלה על איזה שירטון. שילוב של בעיות אדמיניסטרטיביות והשגות לגופו של עניין שהשיגו אלו ואחרים. וזאת לאחר שנכתבו מאה וארבעה עמודים מרתקים, חלקם בתורכית עות'מאנית שוטפת! 

אני ממתין לשובה של פ' ממסעותיה כדי לשבת עמה. אני אופטימי שהישיבה הזו תעלה אותי שוב על המסלול, שממנו ירדתי לאחרונה. מה זה ירדתי? תאונת רכבות. בכל אופן, המנטורית הממש אישית שלי, שאני משמש כעוזרת המחקר שלה, רמזה לי שעלי לנהוג כרולאן בארת, ולתפוס את הפרדיגמות במעופן. את הציטוט מבארת לא הכרתי, אבל הרמז העדין נקלט. הנחתי באחת את ספרי החוק העות'מאניים, את החלטות בית הדין הרבני הגדול משנות השלושים, את פסק הדין המרתק בעניין שוולבוים, ואפילו את הספר הזה על הרבנות ששלחה לי ש' הירושלמית שכנראה עוברת דירה ונפטרת מעודפים, ואיזה אישה נהדרת שלחה לי את הספר ממש בדואר על חשבונה. אני צריך להתנתק מהכל ולמצוא את ההשראה במקום אחר. וכך ביליתי מספר ימים עם 'אייכמן בירושלים' הקלאסי של חנה ארנדט, שיתרונו הוא שלא קראתיו מזמן, ושהקשר בינו ובין נושא הדוקטורט שלי הוא רופף עד אפסי, ושהכתיבה המרושעת מאוד של חנה תמיד נותנת לי השראה. חשבתי שאולי תוך כדי קריאת משהו בלתי קשור בעליל תעופף הפרדיגמה החסרה בגובה כה נמוך עד שאוכל לשלוח את ידי ולקטפה.

לאחרונה, אגב, ראיתי כמה וכמה פעמים את הסרט של מרגרטה פון טרוטה על ארנדט, שמשום מה שודר השבוע כמה וכמה פעמים בערוצי הסרטים של 'יס' ועשה לי חשק לקרוא שוב את הספר. אציין, עם זאת, שברברה סוקובה היא אישה נאה מאוד, וחנה ארנדט שלה היא מקסימה ושובת לב. אני סבור שהמקור היה פחות יפה ומקסים, וזאת לאחר שצפיתי ביוטיוב במספר סרטונים בהם היא מופיעה. אבל היא אחת ההוגות החריפות והמקוריות שאני מכיר.

היא יכולה להיות משעממת עד מוות, חנה, וכך למשל בספר הפרשנות שלה לקאנט - רכשתי, בשבעים ותשעה שקלים שלמים - אם חשבתי שאני יודע משהו על קאנט או על ארנדט לפני, אז אחרי שלושים ומשהו עמודים הייתי בספק. אני לא זוכר אם משכתי עד הסוף. 'יסודות הטוטליטריות' - תשע מאות ומשהו עמוד - הוא על סף הבלתי קריא, ואולי זה רק האימפקט של העובי. אבל ב'אייכמן בירושלים' מישהו כנראה עצבן אותה, והיא יורה לכל הכיוונים. לקרוא למחזה האימים הזה משעשע זה בדיחת שואה גרועה, אבל זה משהו שאי אפשר להסיר ממנו את העיניים.

אז ככה. יש לי כמה וכמה אמירות שלקחתי משם לחלק התיאורטי של הדוקטורט, אבל זה לא ממש מבושל ודורש עיון חוזר בסמוך לכתיבה, וגם אז הערת שוליים להערת שוליים. בגדול, לא מצאתי אף פרדיגמה, בשמים מעל או בשאול מתחת. חידשתי את ההיכרות שלי עם האדונים אייכמן, ויסליצני קרומיי ושות', וזו לא היכרות נעימה, והמבט מעיניה של ארנדט למוחו הריק (לשיטתה) של אייכמן, הוא לא נעים וזו לשון המעטה. ביני לבין עצמי עוד לא הכרעתי בוויכוח בינה לבין גרשום שלום על 'אהבת ישראל', אם כי לאחרונה אני נוטה מעט לצד של ארדנט, אחרי שכמעט הומרתי לצד של שלום בשיחות שהיו לי עם פרופסור יבלונקה. החודשיים האחרונים קצת הוציאו לי את ה'אהבת ישראל' מהמערכת. אולי זה רק זמני. אבל תובנה אחת אני חייב חייב חייב לחלוק כאן.

במהלך כל הספר מתוארת שוב ושוב השיטה של אייכמן לשכנע ממשלות זרות למסור לידיו את היהודים. הוא התחיל ביהודים 'חסרי האזרחות' שהגיעו למדינה כפליטים, לאחר מכן שכנע למסור אנשים שהתאזרחו בשנים האחרונות, ולבסוף כשהמחסומים הפסיכולוגיים נשברו בזה אחר זה, נמסרו גם האזרחים היהודים שישבו בארץ מדורי דורות. התבנית הזו נשברה - והיהודים ניצלו - רק בארצות שהתייחסו באופן ראוי לפליטים חסרי האזרחות שהגיעו אליהן, כמו בולגריה, שסירבה למסור ולו יהודי אחד, אזרח או נטול אזרחות, ואימצה אותם אל ליבה.

 עד כמה הזדעזעתי כשחשבתי מה הייתה ארנדט חושבת על היחס לפליטים אצלנו ובמקומותינו. נכון, בחודשיים האחרונים היינו מאוד עסוקים בלהרוג וליהרג, וזוועות חדשות כמו שריפת הנער בשועיפת האפילו על הזוועות הישנות, אבל עדיין 'סהרונים' עודו במקום, והדרך בה מתייחסת מדינתנו אל פליטי הג'נוסייד המגיעים אליה לא רוככה בשל כך שהמדינה עסוקה בהרג מאסיבי במקום אחר. לשאלה, מה היינו עושים לו היה אייכמן של הסודנים מגיע ודורש את הסגרתם, יש לי רק תשובה אחת ברורה, וזו אינה תשובה נאה, וקשה לי להעלותה על הכתב. כל כך מהר שכחנו! זהו כנראה נייר הלקמוס, המבחן. משנכשלנו במבחן זה, איני מתפלא שאנו נכשלים גם במבחנים אחרים. אולי צריך להתחיל מכאן. לעבור את המבחן הזה, ולהמשיך הלאה.

ומשחלקתי, אפשר להמשיך.

הגעתי למסקנה שהבעייה היא לא בפרדיגמה או במתודולוגיה אלא במוסיקת הרקע. אני כותב, לרוב, כשהשיר 'אלבמה' של לינרד סקינרד נשמע אצלי בלופ. יש משהו מחזק הדדית בין הפיתולים הרטוריים שלי בדוקטורט, הטקסטים העות'מאניים הנפתלים לכשעצמם, ונגינת הגיטרה הנפתלת של ואן זאנט זצ"ל. סלחתי להם על המילים הגזעניות. אני רק מהופנט מהגיטרה. אבל לא עוד. זה הלינרד סקינרד אשמים. הדיסוננס גדול מדי. אי אפשר לכתוב דוקטורט מתקדם באמת תוך האזנה לרוק דרומי מנוון כשדגל הקונפדרציה מתנוסס ברקע. 

נפתח המכרז למוזיקת רקע ראויה לתגובותיכם אודה. ועד אז - שחק אותה רוני. 

חזרנו לשגרה? אנחנו בתוך 72 השעות של הפסקת האש המי יודע כמה, ונראה שהמלחמה הזו איבדה את המומנטום, והולכים לסגור על העיסקה הנהדרת שאנחנו לא נהרוג אותם והם לא יהרגו אותנו עד הסיבוב הבא, ואולי גם לתת להם כמה צ'ופרים כמו הקלת הסגר וכאלה, אז אין זמן טוב מזה כדי לעסוק בענייני טוהר הואגינה, למרות שזה רק הכותרת שבגדול כי החבר'ה שאנחנו עוסקים בהם כאן לא בעניין של ואגינות, חוץ משר הפנים שלנו שהוא חובב ואגינות ידוע משחר נעוריו. 

בקיצור, שר הפנים שלנו הורה למשרדו לאפשר עלייתם מכוח שבות של זוגות חד מיניים על מנת לקיים מצוות 'ושבו בנים לגבולם'. 'תעלף, אחותי, מתעלף! איזה ליברל! איזה רוחב אופקים! מצעד הגאווה ממש! ועם זאת, כאן קופץ אצלי השמאלן המנוול הקטן ואומר שאם זה בא מבית המדרש הלאומני הזה אז משהו כאן דפוק. ולא צריך יותר משנייה למצוא מה זה. 

אז בואו נעשה סדר. מה שהוא הורה זה שאם מגיע לארץ עולה יהודי זכאי שבות אז גם בן זוגו מנישואים הומוסקסואליים (יש ארצות שעושות את הדבר הדקדנטי הזה. לא אצלנו. שר הפנים לא יאפשר להגיע לשפל המדרגה הזה.) אז שיתנו גם לו אזרחות מכוח שבות. 

בואו נוריד מהשולחן את הקטע של ה'שבות'. לדעתי חוק השבות מיצה את תפקידו ההיסטורי, ככל שהיה מוצדק בשנות החמישים, הוא איבד את ההצדקה הזו, והיום הוא אחד מהחסמים הגדולים בפני דמוקרטיה אמיתית ושילוב ראוי של האוכלוסייה הערבית כאזרחים שווי זכויות. משזה נאמר - מרבית הקוראים של הפוסט הזה לא בדעה הזאת. אז נצא מנקודת הנחה שזו חקיקה מוצדקת מאין כמותה, ואין כמו חוק השבות. נמשיך הלאה.

מה ששר הפנים בעצם אומר כאן, זו הוראה למשרד הפנים לכבד הוראה מפורשת בחוק. שזה באמת ראוי לשבח, ואני מציע באמת שכל שר ושר יוציא איזה חוזר לעובדי המשרד שיכבדו את החוק, כי אחרת לאן נגיע? אם כל פקיד יעשה מה שהוא רוצה? אבל גם עם הכיבוד הזה יש בעייה. 

כי אם בני הזוג ההומוסקסואלים נכנסים ביחד לארץ אז בן הזוג הלא יהודי מקבל אזרחות מכוח שבות בסבבה (כי אם הוא היה יהודי אז ממילא הייתה מגיעה לו אזרחות מכוח שבות ולא היה כאן אישיו) אבל אם ההומו שלנו מגיע ראשון ורק אחרי כן מביא את בן זוגו, אז הם נכנסים ל'נוהל המדורג' של משרד הפנים ועושים להם את המוות. 

ומה זה הנוהל המדורג? זה מין נוהל שהמציא משרד הפנים כדי לשמור על טוהר הואגינה היהודית, ולוודא שיהודיה כשרה או יהודי כשר שמביאים בן או בת זוג, באמת באמת באמת באמת באמת אבל באמת נשואים לו ואין כאן כל מיני פוילע שטיק. ולכן מעבירים אותם שבעת מדורי גיהינום  כולל דרישות ל- "הוכחות לחיי נישואין (תמונות משותפות, מכתבים מקרובי משפחה וחברים וכו') ומכתב הסבר מבני הזוג על חייהם המשותפים, אופן ומשך היכרותם." וכל מיני כאלה. מי שלחץ על הקישור מגיע לנוהל של משרד הפנים, שמי שלא קרא מתבקש לקרוא, כדי להבין איך מתנהלת באמת המדינה שלנו. ועוד צ'ופר, אם באמצע למשל בן הזוג היהודי מת, והנוהל המדורג לא הסתיים בקבלת תושב קבע או אזרח, אז מגרשים את החתן / כלה המאושרים בלי להניד עפעף.

אז דוגמא בשביל שתבינו. דייוויד וגוליאת' (רציתי לעשות דייויד וג'ונתן, אבל בהקשר של ההומואים אני מבין שעדיף גוליאת'. נפרגן לו גוליאת') הם בני זוג הומוסקסואלים חביבים מהובוקן שבניו ג'רזי, שם הדבר נהוג, ואפילו מקובל, גם בלי ששר הפנים יתרברב בעניין יותר מדי. דייוויד הוא יהודי טוב, בעוד שגוליאת' הוא - נפרגן אפרו אמריקאי מאותם טעמים. יום אחד נחשף דייוויד בפייסבוק לסרטון HASBARAH שמסביר כמה ישראל צודקת במבצע 'צוק איתן' ומייד הפך לציוני ועלה לארץ. כאן אנו נפרדים לשני סיפורים, כמו בסרט 'דלתות מסתובבות'.

דייוויד הצליח לשכנע את גוליאת' שעם שר פנים כה ליברלי ישראל היא המקום לזוג הומואים צעירים ואוהבים לבנות בו את ביתם, ולכן עברו בדרך לנמל התעופה בעיריית הובוקן שבניו ג'רזי, נישאו כדת וכדין (כאמור, במקומות הדקדנטיים האלה זה אפשרי. אצלנו - פחחחחח...) ועלו לארץ בשמחה. בנתב"ג חיכה להם גדעון סער עם השטיח האדום, נתן בידיהם שתי תעודות עולה, המקנות את הזכות לאזרחות ישראלית מלאה ולסל קליטה נאה, הצטלם איתם יפה לעמוד הראשון של טמקא, והשניים חיו ביחד כבעל ובעל האפילי אבר אפטר.

סצנריו חלופי:

דיוויד לא הצליח לשכנע את גוליאת' שישראל זה המקום בשבילם, כי גוליאת' שמע על הרוקטס ועל הבלאדי וור שיש שם, ולא כל כך בא לו. דייוויד עלה לבדו וקיבל אזרחות מכוח שבות. כעבור שנתיים, במבצע 'ענן איתן יצוק' שנועד סוף סוף להסיר את איום הרקטות והמנהרות שאך גבר מאז נצחוננו המוחץ ב'צוק איתן', נפצע דייוויד קל בעת שטיהר מנהרה בעזה. מייד הגיע גוליאת' לסעוד אותו, שבה וניצתה אש האהבה ביניהם, ועם החלמתו של דייוויד נסעו השניים לניו ג'רזי, ונישאו כדת וכדין. עם שובם קיבל גוליאת' מעמד של תייר, זומן למשרד הפנים, והיה צריך למלא את כל הטפסים האלו ולהיכנס ל'נוהל המדורג'. הנוהל המדורג נמשך ונמשך, והאזרחות המיוחלת איחרה לבוא. כעבור כשנתיים מת דייויד בתאונת דרכים בדרכו למשרד הפנים לחדש את הטפסים. לאחר השבעה קיבל גוליאת' זימון למשרד הפנים, שם נמסר לו כי מכיוון שדייוויד מת והוא נותר בארץ ללא מעמד של תושב קבע, הוא מתבקש לארוז יפה את מטלטליו ולחזור למקום בו מקבלים גויים הומואים כמוהו. גוליאת' נאלץ לשוב לניו ג'רזי ולהותיר אחריו את קברו השומם של דייוויד.

וואלה? וואלה!

אז מה המוסר השכל, ילדים?  

במדינה שמבוססת על אפלייה אתנית, שום ליברליות בהקשר המגדרי לא תעזור. להגיד 'אנחנו אוהבים הומואים, אבל שיהיו יהודים' זה נחמד, אבל זה מאוד לאומני וגזעני ולהב"ה (למרות שאני לא סגור אם הם באמת אוהבים שם הומואים. בעצם מוכן להתערב שלא) וכל זה.

ממתק? אחד ההמנונים ההומואיים הגדולים של שנות השמונים הוא 'אהבה מוכתמת' של סופט סל. במקום אחר אמרתי עד כמה השיר הזה היה מקושר אצלי בדמיון עם הומואים, ועד כמה הביצוע המקורי של גלוריה ג'ונס הפתיע אותי וגרם לי להבין את הנשיות הבסיסית שיש בשיר הזה. עכשיו באה אימלדה מיי ונותנת אחלה ביצוע, ומי שרואה את הגב' מיי בפעולה, ועדיין חושק בגברים, הוא כנראה באמת הומו.

תיהנו! 

היום יום גדול לחברה הישראלית. היום הסיר בג"צ קלון נוראי שהכביד עלינו מזה זמן רב - את 'חוק המסתננים' שקבע שניתן להחזיק אדם במעצר ללא כל עילה בדין, ללא משפט, ללא אפשרות לגרשו או להחזירו למדינת המוצא, במשך שלוש שנים. סעיף זה היה אחד החמורים שאי פעם נחקקו בספר החוקים של מדינת ישראל, והיום הסיר בג"צ מעלינו את החרפה הזו.

ביליתי עכשיו כחצי שעה נהדרת בקריאת פסק הדין, בלימודו ובהתענגות עליו. אין בו חידוש רב. הוא ממשיך בדרך בה הולך בג"צ מזה שנים, מאז פסק דין מגדל כפר שיתופי. פסק דינה של ארבל הוא מתודי, בנוי כמגדל נדבך על נדבך. אחרים הוסיפו לה הערות משלהם. אין בדברים חידוש משמעותי, הם אך יישום של הלכות שנפסקו זה מכבר. אין זה חדש שיש לנו, כתושבי מדינת ישראל ואזרחיה, את הזכות לחיים, הזכות לחירות, והזכות לחופש התנועה, וכי שלילה של אלו ללא תכלית ראויה ובמידה סבירה תיפסל. כל אדם סביר שהיה בוחן את החוק, היה מגיע למסקנה הברורה אליה הגיע בית המשפט בסופו של דבר כי התכליות העומדות במבחן החוק הן מפוקפקות בחלקן, ובמיוחד ה'הרתעה', והאמצעים הננקטים להשגתן אינם עומדים בכל מבחן מידתיות.

החידוש לא היה של בג"צ. החידוש היה של הכנסת. החידוש היה בעצם החקיקה החצופה, הגזענית, מתוך הנחה של המחוקק, שיוכל להטיל אימה על בג"צ עד כדי כך שזה לא יפסול את החוק. הצעד הזה לא צלח. על אף שלפסק הדין חילחלה רטוריקה של 'רחמים על תושבי דרום תל אביב', המתבקשת בנסיבות העניין (אם כי לשיטתי, אלו הופקרו על ידי הממשלה הרבה לפני שהמסתנן הראשון חצה את הגבול), בג"צ מנתח היטב את מסכת השקרים והרטוריקה הכוזבת, מראה בנתונים אמפיריים כי הטענות באשר למסתננים והקשר שלהם לעבירות מין ופשיעה אינן מבוססות, ובמילותיו השקטות משהו של בג"צ - "יש
ליתן את הדעת על כך שהנתונים שהובאו על ידי המדינה הינם נתונים מספריים מוחלטים
שאינם נותנים תמונת מצב אמיתית והשוואתית על הפשיעה בקרב המסתננים. באשר לתמונת
המצב המלאה והאמיתית קיימת מחלוקת". פרקליטות המדינה לא השכילה להביא בפני בג"צ נתונים מספריים על הפשיעה, שאינם נתונים במחלוקת, ומעמידים את האמצעי שננקט באופן מידתי לתכליתו. וכאן אני גם מאוד עדין.

פסק הדין הוא פסק דין של תשעה אנשים הגונים, ששמו בצד את הרטוריקה, את השיח הגזעני הפולקיסטי הרווח, את הצעקות, את המצעדים והתהלוכות, את האיומים בשלילת סמכויותיהם, ודנו בהשקט ובביטחה. הגדיל עשות השופט פוגלמן, שהעלה את העובדה כי המחוקק בחר להסדיר עניין זה בחוק למניעת הסתננות ולא בחוק הכניסה לישראל כדי ליהנות מהסטיגמה השלילית של 'מסתננים', כאשר למעשה, כדבריו, חלק ניכר מהם הם מבקשי מקלט. על אף שהוא אומר כי "הבחירות
הרטוריות של המחוקק אינן עומדות לביקורתנו", דעתו על בחירה רטורית זו ניכרת.

ומה המסקנות? אנו נמצאים עכשיו בכנסת של 'פוליטיקה חדשה'. אנשים שנכנסו לכנסת על מנת לתקן את העוולות שעוולו קודמיהם. אנשים אלו עדיף שיקחו ליד את ספר החוקים שחוקקה הכנסת הקודמת. יש שם עוד כמה מפלצות מיתולוגיות העומדות לביקורת בג"צ. חוק ועדות הקבלה, למשל, צפוי, כך אני מקווה, לגורל דומה. אך הכנסת הקודמת הניבה יבול יוצא דופן של חוקים - חוק הנכבה, חוק החרם, ועוד חוקים שונים ומשונים, שלא לדבר על הצעות חוק שהגיעו להליך מתקדם וחל עליהן דין הרציפות. אם מישהו שם רוצה לעיין - כאן יש רשימה נחמדה.

זה לא יקרה. כי מפלגת 'האחים היהודים' היא חלק מהקונסנזוס הפולקיסטי של הכנסת הקודמת, כי 'יש עתיד'... טוב. אני לא יודע מה בדיוק כן מעניין את החבר'ה האלה, אבל לתקן את החקיקה הגזענית של הכנסת הקודמת לא היה בכלל בפוקוס שלהם. גם במערכת הבחירות הם לא הבטיחו את זה, וטוב שכך, אבל גם את מה שהבטיחו הם רחוקים מלקיים. כי הליכוד וישראל ביתנו הם אותם ליכוד וישראל ביתנו שיזמו את החוקים האלו, וכאשר אנשים הגונים למחצה (אדם אינו יכול לתמוך בכיבוש ועדיין להיקרא 'הגון לחלוטין') כמרידור, בגין ואיתן, קמו כנגד החוקים האלה, הם מצאו עצמם מחוץ לרשימה בכנסת. 

מה כן יקרה? בג"צ קרא לדברים בשמם. במובן מסויים הוא כמו הילד הזועק 'המלך הוא עירום'. אל מול השיח הגזעני שהשתלט על החברה שלנו, בג"צ בא ואומר - אבל אי אפשר לעשות כך. בג"צ מדבר באופן ברור על חקיקה שיש בה קלון, ובמילותיו של אחד השופטים המעולים שקמו לנו בשנים האחרונות, יצחק עמית - "לאחר שהאבק שקע והתיקון לחוק הופשט ממחלצותיו, עומדת בבדידותה, שמא בקלונה, הוראה מרכזית אחת שזו נפקותה המעשית: ניתן להחזיק אדם בתנאי מעצר למשך 3 שנים מבלי שנקבע כי חטא, מבלי שיועמד לדין פלילי ומבלי שניתן להרחיקו לארץ אחרת. תוצאה זו, העומדת בליבת דיוננו, היא פגיעה עוצמתית ובלתי מידתית בזכות לחירות." מילים פשוטות, אמיצות, נכונות. מילים שיש לחקוק על סלע.

האגדה מפסיקה מוקדם מדי. לאחר המצעד המלך הורה לתפוס את הילד שחשף אותו בקלונו, לצמצם את סמכויותיו, ולגוון את הרכבו בשופטים מטעם שייבחרו על ידי גופים פוליטיים. עובדים על זה. 
 

אבל היום הוא יום של שמחה. יום בו כל אחד ואחת מאיתנו קיבלו נדבך נוסף בחירותם, בהיותם אזרחים חופשיים בחברה דמוקרטית. בשאיפה לצדק ולחירות. ממתק אמיתי? בוב מארלי ישיר לנו עכשיו את "REDEMPTION SONG", וניגש מייד אל המאבק הבא, כי הדרך היא ארוכה, ולא תמיד בג"צ לצידנו.