הבלוג של אבו אלמוג

הקטע בכביש 784 המוביל מצומת המוביל צפונה, אל כפר מנדא הוא בין היפים בארץ. הנוף שניתן לראות בו הוא ייחודי ומהמם. עצי אלון עתיקים, חורש טבעי שמעט מאוד ממנו נותר בארץ, מאגר אשכול הנראה כאגם מלאכותי (ונהדר לרכיבת אופניים מסביבו), תל חנתון העתיק, אלו רק מקצת הדברים שרואה הנוסע בקטע הקצר של כחמישה קילומטרים. אבל הכביש הזה הוא רע. הוא לא סולח. הוא קטלני.

אין לדעת מהו שמשך את תשומת ליבה של רגד סלאח, שנסעה עם שלושה פעוטות בכביש, והביא אותה לסטות מעט מהמסלול, לחרוג אל המסלול הנגדי. לעולם לא נדע, אך אפשר לנחש. כל אחד ואחת מאיתנו, הורים לילדים, היינו במצבים האלה. בכל מקום אחר זה היה יכול להיגמר אחרת. כביש 784 אינו סולח לטעויות.

בעשרים השנה שאני נוסע בכביש הזה מדי יום, הייתי עד לעשרות תאונות. מהקלות ביותר, ועד לקטלניות. אני מעריך כי במהלך השנים נהרגו על הכביש הזה, בקטע הכביש הזה ממש, עשרות אנשים. אתמול, מרגע פירסום התאונה, ועד שקיבלתי הודעת ווצאפ מרגיעה מקרובים של ידיד בחנתון, עברו עלי כמה דקות חרדה. לא רק אני, אשתי והילדים נוסעים תדירות בכביש, אלא גם כל בני היישוב אשחר, ולמעשה כל המשגבים. לכולם ברור מהו שצריך להיעשות בכביש. הכביש הוא צר, אין בו גדר הפרדה. אין לו שוליים. כביש דומה, כביש 66 המוביל ממגידו ליקנעם, סומן כ'כביש דמים', ועבר שידרוג - נבנה מעקה הפרדה לכל אורכו, נבנו מעקות בשוליים. השוליים הורחבו, ויש תכנית להפוך אותו לדו מסלולי ולאפשר מהירות של 110 קמ"ש.

שום דבר מזה לא נעשה. לא בתכנון. לא ייעשה בקרוב. מיליארדים מוצאים על בניית מחלפים. מנהרות הכרמל. כביש הקריות 22, מחלף גולני. את תושבי כפר מנדא מזניחים לנפשם. חייהם שווים פחות מתושבי מגידו או יקנעם. 

כפר מנדא.  בירת תאונות הדרכים של הגליל. לפי נתוני הלמ"ס מאה אחוז תושבים ערבים, מהם מאה אחוז מוסלמים. המקום בו הגיל הממוצע של הרכב הוא 10 שנים. 2 נקודות (מתוך 10) בדירוג הכלכלי חברתי. אחד מכל שלושה בוגרי תיכון זכאי לתעודת בגרות. 5.7 פטירות תינוקות לאלף לידות חי.63% מכלל השכירים משתכרים פחות משכר מינימום. 4047 כלי רכב מנועיים על 17000 תושבים. משהו מזה אומר הזנחה? משהו מזה אומר תאונות דרכים תמשכנה להתרחש? משהו מזה אומר שלמישהו בממשלה לא איכפת מכפר מנדא? שחייה של רגד סלאח וילדיה שווים פחות?

כן. לי זה אומר בדיוק את זה. זה שגם חיי שווים פחות, כי אני נוסע תדיר בכביש הזה, זה רק תוצר לוואי של השיטה. הכביש היורד מאשחר ליובלים עובר עכשיו שיפוץ מקיף. לא שלא צריך. צריך. מעקה הפרדה ב-784 צריך יותר. אני יהודי לכן אני מקבל. ושמישהו יעז לומר שזה לא נכון.

הנה ארבעה שמות. רגד סאלח. גזל סאלח. איברהים סאלח. מועתז סואלחה. אזרחי מדינת ישראל שנהרגו על הכביש. עבור שלושה אזרחים אחרים יצאה הממשלה למבצע שעלה מיליונים, אם לא מיליארדים. על כביש 784 ימשיכו למות אזרחים. זה כל הסיפור. כשזה ביטחוני, פוליטי, תואם את ההגיון של הכיבוש, אין גבול להשקעה. אין גם יהודים וערבים. מוחמד פהמי קראקרה, הנער מעראבה שנהרג בגולן הביא להערכות יקרה מחדש של כוחות צה"ל בגולן הכבוש. לו היה קראקרה מחליט באותו בוקר לנסוע דרומה, ונהרג על כביש 784 קילומטרים ספורים מביתו, ולא מפגיעת טיל נט סורי ברמת הגולן, היו חייו ומותו עוברים למקבלי ההחלטות ליד האוזן, מבלי שישפיעו על דבר. ערבי שנהרג בתאונה בגליל זה טבעי. ערבי שנהרג מטיל נט של הצבא הסורי זה כבר סיפור אחר. 

מדינת ישראל זנחה את כפר מנדא לאנחות. למדינת ישראל לא איכפת מה קורה שם. חייהם, כמו גם מותם, אינם מעניינים את מקבלי ההחלטות. חיינו ומותנו. תושבי הגליל. 

הגליל (ישראל שמצפון לואדי עארה) שלח 15 חברי כנסת לכנסת הנוכחית. 12 וחצי אחוזים, הרבה פחות ממשקלנו באוכלוסייה. הנה שוב הרשימה, לכל המעוניין - 

בל"ד: זחאלקה, כפר קרע; זועבי, נצרת; גטאס, ראמה.

חד"ש: ברכה, שפרעם; סוויד, עילבון; אגבריה, א.א. פחם.

קדימה: חסון, קרית טבעון.

הליכוד: לוי אבקסיס, מסילות; עמאר, שפרעם.

רעם תע"ל: גנאים, סח'נין.

יש עתיד: פרנקל, נהריה.

התנועה: מצנע, חיפה; שטרן, הושעיה.

ש"ס: אזולאי, עכו; וקנין - יערה.

כל אחד ואחד מאלה בגד בייעודו. בגד ברגד סאלח. בגד בי. גם חברי הכנסת מחד"ש שבחרתי בהם. גם הם אחראים להזנחתה של כפר מנדא. חנין זועבי הייתה צריכה לזעוק על כביש 784 מדי יום. היא יודעת לזעוק. ההרוגה, רגד סאלח, היא בת עירה, נצרת. מצנע ושטרן היו צריכים להפוך שולחנות בקואליציה. פרנקל הייתה צריכה להלום באגרופה על שולחנו של הבוס. סמנכ"לית בשירות התעסוקה בצפון לפני שנכנסה לפוליטיקה, היא בטח מכירה את ההזנחה והעזובה לאורכו של הכביש, מכפר מנדא אל כאוכב אבו אל היג'א ומשם לסח'נין. לא איכפת לה. היא נציגה של ישראל השבעה, של הטייקונים של יעקב פרי. לבוס לא איכפת ממני. רגד סאלח היא לא באמת 'ישראלית'. אין ערבים ביש עתיד. זה לא 'מה ישראלי בעיניך'.

מה ישראלי בעיני? למות על כביש 784. אני יוצא עכשיו בדרכי לעבודה. יש לי צ'אנס לא רע להצטרף לרגד. אם לא היום אז מחר. אם לא מחר אז מחרתיים. אולי במותי אצווה לשאר את מעקה ההפרדה. ואולי לא. אני אמנם יהודי, אבל בפירוש כתושב הגליל שווה פחות.

וכל עוד נמשך המבצע הצבאי, אסיים שוב את הפוסט הקשה והכואב הזה בתפילה - פרוש סוכת שלום, על זרע ישמעאל בן הגר ועל בני יצחק בן שרה, ואמרו אמן.

יש לנו פאב באשחר! באמת! בהצבעה של כל התושבים הוא זכה בשם 'עיזה - באר" כי הוא בפינת חי, ומישהו שיווק את אירוע הפתיחה עם תמונה מצחיקה של עז ששותה בירה. שיהיה. לי לא הייתה הצעה אלטרנטיבית. שמות ד'אהריסטיים מתבקשים נפלו בשל חוסר הכבוד שבכריכתו של מוסלמי מאמין עם צריכת אלכוהול. אל האירוע הגעתי היישר מההרצאה על הדין השרעי שנתן קאדי מאוד מכובד שלא אנקוב בשמו - וזאת שוב כדי שלא לכרוך אותו למנהג הבלתי מוסלמי בעליל של צריכת אלכוהול אם אי פעם תשזוף את הפוסט הזה עין הרע של גוגל ימ"ש. חשבתי שהדיסוננס של השינוי מלשבת במחיצת למעלה ממאה מוסלמים מאמינים (הפעם היו שם גם כעשרה מבני ברית) ולדון עמם בדבר הנביא, ומשם להגיע לפתיחת הפאב באשחר זה משהו מטורף. אבל כל הערב היה דיסוננסי משהו.

האמת - כל הכבוד. הפאב הזה נבנה בידיים של כמה חבר'ה מאוד מוכשרים מאפס. כאילו מהרמה של ערימת קרשים. חבר'ה שם עבדו מסביב לשעון במשך חודשים, והרימו משהו שלא ייאמן. זה מגיע לרמה של מישהו שממש הוריד את התחתית של הבקבוקים של הקרלסברג ועשה מהם בתי מנורה. משהו מאמם. אני לא משהו בעבודת ידיים, אז תרמנו. תרמנו כסף כמובן, אבל גם פוטון, ומיקרוגל, ומחצלת, ומזרון, ו-35 תנינים.

'התנין מסח'נין' זו הבירה שאנחנו מבשלים אצלנו. בערבית זה א-תמסח מן סח'נין, שזה עם מצלול כזה נחמד, שמהדהד את העברית, למרות שהאלה שפעם עבדה אצלי, מיהרה ליצור איתי קשר, אחרי שראתה את התווית עם הציור של התנין והכיתוב בעברית ובערבית, ולהודיע לי שכתבתי את 'תמסח' בשגיאת כתיב, ושצריך לכתוב تمساح ולא تمسح. שיהיה. אני לא יודע אם התווית השגויה היא חיננית ולהשאיר לסיבוב הבא או לתקן. 

הערב נפתח ב-21:00. הגענו למקום בערך בתשע וחצי, כי הייתי אחרי עבודה ועייף וצריך להתקלח וכאלה. הדין השרעי הוא מתיש. נותרו עוד שניים שלושה תנינים על הבאר. היה גם סוג אחר של בירה אשחרית מקומית בשם מתושלח. אך בעוד שמתושלח מנסה להיות אייל צלול, התנין הוא עשיר באלכוהול, מעורפל, מפוצץ בתבלינים ועכור כתחתיתו של נחל החילזון. עשיר באלכוהול זאת אומרת שש' פוצצה אותו בסוכר בשלב של התסיסה, מה שמאוד מדבר לטעמים מסויימים. בקיצור - נורא מצטער אבל התנין גובר על מתושלח, מה גם שלמתושלח אין תווית מגניבה.

ב-21:41 שאלתי את גנאדי שעמד מאחורי הבאר אם נותרו תנינים. התשובה הייתה שלילית. כמו בסרטי ה-CSI הכרזתי שזמן הפטירה הוא תשע ארבעים ואחת. אחרי כן, באחת בלילה, אספתי מכל קצוות הפאב את גוויות התנינים, למחזור לשלב הבא. בכלל זה פאב די ידידותי לסביבה, ויש שם פח לזכוכית, פח לפלסטיקים, פח לקומפוסטים כאלה, ופח לכל מיני דברים אחרים.

הערב עצמו היה די מגניב. הייתה שם מישהי שאני די סגור על זה שהיא אורחת של מישהו באשחר, ששרה בלוזים באנגלית. זיהיתי שם ביצוע נחמד לסוויט הום שיקגו של האחים בלוז. מישהו שם בפינה בצד לוח גדול וביקש מאנשים לכתוב מה הפנטזיה שלהם. אז כמובן היו התחכמויות כמו "שיהיה לנו כוודקה" הלחם של 'כבוד' ו'וודקה' או שהברמן תהיה עיזה שתפתח את הבירות עם הקרניים. אבל רוב הפנטזיות היו משהו תמים ונוגע ללב כמו אמא צעירה שרצתה 8 שעות שינה או מישהו שרצה 'מניין ליטאי', או 'לגדל ילדים טובים' או סתם 'להיות סבתא'. פנטזיה מהממת. כמובן שאני רשמתי 'להפיל את השער הצהוב', אם כי בכך, במחשבה שנייה, הודיתי שהמדובר אך בפנטזיה. שיהיה. היו גם עוגות, וסושי של כמה חבר'ה שממש התלבשו כמו יפנים, וריקודים, ואם שכחתי מישהו או משהו עמכם הסליחה.

באיזה שלב בערב עמדתי מאחורי הבאר. כי דודו קצת התעייף. שניים מהמחזרים של א' הגיעו, ומאוד נהניתי לבקש מהם תעודה מזהה. הסתבר שאין איזה תרבות מאממת של קוקטיילים, ושגנאדי, למרות שהוא נראה נורא מגניב עם הקסקט והזקן, לא ממש יודע לערבב. זה ידרוש שיפור לפעם הבאה. כשאני הגעתי נותר רק הקטע של למזוג רבע כוס וודקה שזה כל מה שנשאר אחרי שחיסלו את התנינים ואת העראק, עם שלושת רבעי אשכוליות. אנחנו יכולים יותר. אני יודע. אבל -

"שותי הראסטי נייל כולם ברברים, 
שותי הקוניאק הם זן נכחד. 
אני יודע לכתוב שירים של ברים, 
ממש עכשיו יוצא לי עוד אחד."

כמו שכתבה פעם סיוון בסקין, בשיר שלה שאני הכי אוהב. אז נתנו חיקוי לא רע לאותה מאורה נרקבת בסקינאית, אותו פאב אליגורי, זה שספק אם הוא נמצא בברלין הוויימרית בשנות העשרים או בניו יורק של שנות החמישים, ותיכף ייכנסו בוקובסקי ודילן הצעיר. ואנשים רקדו והשתוללו כאילו אנחנו באמת, אבל באמת נורמלים. כאילו אין בחוץ איזה עולם גלילי. כאילו אנחנו בלב ליבה של העירוניות התלביבית. כאילו לא תפסו אתמול באבטליון את הבחור מקבטייה שניסה לרצוח שם משפחה, ובדרך גם השליך בקבוק תבערה על הכביש בדרך המובילה לאשחר.

אני רואה עכשיו את "מחפשים את שוגרמן". זה פחות או יותר הסרט התיעודי הכי טוב שיש. דבר ראשון כי המוזיקה של רודריגז נהדרת. כל הסרט אומרים שהוא יותר גדול מדילן. הוא לא. הוא גם לא מתקרב. אבל הוא רודריגז וזה די הרבה לכשעצמו. מה שיפה בסרט זה כל הסיפור עם דרום אפריקה והאפרטהייד. איך צינזרו שם את רודריגז ברמה של לשרוט רצועות בתקליטים שלו, ואסרו את השמעתו, עד שהפך למין גורו מחתרתי כזה של הצעירים המאגניבים האלה שהתנגדו לאפרטהייד. חשבתי שבישראל היו מטפלים בו אחרת. היו שוחקים אותו בגלגלצ עד שהיה יוצא מכל החורים. עד שהמילים היו מאבדות את משמעותן. ואז היינו צועדים בסמטאות שכם וג'נין כשאנחנו שרים את האסטבלישמנט בלוז. כשם שנשחק כאן ג'ון לנון והפך לאייקון גל"צי בשנים הכי גרועות של הכיבוש. כמו ח"כ מודי זנדברג שהתחיל את הקריירה שלו ב'צומת' הלאומנית, וסיים אותה בליכוד (עם חניית ביניים מרופדת ב'שינוי') שמגיש מדי שבוע תכנית על 'החיפושיות'. כל מה שאתה צריך זה אהבה. וביבי. ושרה. והתנחלויות. 

אז זה זה. אין 'נורמלי'. יש חיקוי ל'נורמלי'. הכמיהה היא לא ל'נורמלי' שבהכרח סותר את ה'קסנופובי' וה'מסתגר' המתחייבים מכך שהפאב פועל מאחורי השער הצהוב (או את הכמיהה למרחב הד'אהריסטי הבלתי אורבני בעליל במקרה של מי שנפשו המריאה הרחק אל מעבר לשער הצהוב) אלא לחיקוי של הנורמלי. שוב - הסימולקרה הזדונית במלוא תפארתה. אבל סימולקרה מאוד סבבית חייבים להודות. סך הכל העברנו ערב מאוד נחמד, ולא היה צריך ממש לנהוג בדרך חזרה. 

נסיים עם סיקסטו רודריגז כמובן. לא עם האסטבלישמנט בלוז שבכותרת. זה טוב לכותרת. הכי יפה של רודריגז לטעמי זה 'קרוסיפיי יור מיינד' אבל הבאתי אותו כאן פעם. 'קוז' הוא גם מאוד יפה ועצוב. אין כמו שיר עצוב של רודריגז להפיג את שאריות הטיפה המרה של אתמול ולעודד ליום עבודה נוסף. ושבת שלום!

'מדינת ישראל של היום אינה רק המצבה היחידה האפשרית הניצבת על קברם של אחינו ואחיותינו שהושמדו, מדינת ישראל היא ההרתעה בפני כל ניסיון של שואה נוספת'.  כך נשא דברים אתמול נשיאנו בטקס יום השואה ביד ושם. הנאום כרך, כדרכם של נאומי יום השואה, סיפור אישי מרגש על סבו שנשרף ביחד עם יהודי העיירה בבית הכנסת הגדול בווישנייבה, וערימה של קלישאות, ברמה זו או אחרת של מקפיץ לי את הפיוז ואני חייב לכתוב פוסט.

אותה וישנייבה עליה סיפר פרס אינה זרה לי. סב סבתי, יונה הימן, נולד באותה וישנייבה, ומשם עלה בגיל 18 לארץ ישראל. יש ענף שלם של משפחתי המחשיב עצמו ליוצאי וישנייבה, ולעיתים אני מקבל במייל תמונות של מצבות ישנות שנמצאו בבית העלמין בווישנייבה ועליהם שם המשפחה הימן. יש להניח כי אחים ואחיות של אותו יונה הימן, שלא נחנו בתאוות הנדודים שלו (הוא עשה מסע ארוך שהסתיים מכל העולם דווקא בשיקגו, שם מצויים כיום רוב צאצאיו. אם סבתי, שהיה לה חוסר המזל להיות בגיל הנכון, הושאה בירושלים לאדם שגילו פי שלושה מגילה ונותרה מאחור כשכל המשפחה נדדה לה לשיקגו.) נותרו מאחור בווישנייבה, והם, או צאצאיהם, נספו ביחד עם סבו של פרס בבית הכנסת הבוער בווישנייבה.

כך שהסנטימנט מצוי, והדמעה נוזלת כמעט מאליה, אבל הקלישאות, הוי הקלישאות.

"מדינת ישראל של היום אינה רק המצבה היחידה האפשרית הניצבת על קברם של אחינו ואחיותינו שהושמדו" - נו שוין. לא נתחיל כאן בוויכוח האם לאחר השואה ניתן לחיות כיהודי טוב רק בישראל, אלא שיש אופציות לא פחות קבילות גם בניו יורק, או שיקגו, או אפילו - רחמנא ליצלן - ברלין, ואם באמת מדינה יהודית תורמת להישרדות לטווח ארוך של העם שלנו, או כמו שרמז נתניהו בנאום שלאחר מכן, התקבצנו כאן, שישה מיליון נפש, רק בשביל שהאיראנים יסיימו את המלאכה במכה (או החמאס... עם הקסאמים. אבל זה היתולי. זה לא ליום השואה). מה שמקפיץ לי את הפיוז הוא ההתייחסות אל המדינה שלי כמצבה. אני לא רוצה לחיות במצבה. אני רוצה לחיות במדינה. מצבה זה משהו אחר לגמרי. אם הנשיא של המדינה אומר שהיא מצבה, המצב שלנו לא משהו. לדעתי אם תשאלו את היטלר, מה הוא היה רוצה שהמורשת שלו תהיה, אז 'המדינה היהודית כמצבה' היה נמצא במקום די גבוה. אבל זו רק ספקולציה. אי אפשר לדעת מה הוא היה חושב. אי אפשר לדעת גם מה פרס חושב. אני בטוח שהקלישאה הזו נכתבה כמעט אוטומטית על ידי כותב נאומים לא חכם, מבלי שאיש באמת חשב על הדבר הזה. דווקא פרס, התוסס מרעיונות, החל משלום אזורי וכלה בננו טכנולוגיה מסתכל על המדינה כמשהו חי ובועט, ולא כמצבה.

אבל הקלישאה השנייה יותר גרועה, כי היא שקר. "מדינת ישראל היא ההרתעה בפני כל נסיון של שואה נוספת." הצחקתם אותי. איזה הרתעה? איזה שואה נוספת? נתחיל מזה שראש הממשלה שלנו, בנאום באותו אירוע עצמו הסביר בדיוק כיצד תתרחש השואה הנוספת, כשהאיראנים והחמסניקים וכאלה ינסו להשמידנו, ולא נראה לי שמדינת ישראל ממש מרתיעה אותם מזה, אלא שעצם הקיום שלה משמש כתמריץ נהדר להשמדה המתוכננת. אבל בואו נאמר שבאמת לא אוהבים אותנו בכל מיני מקומות ויש גם מפלגות אנטישמיות וכאלה. בואו ניקח את הונגריה, שיש בה מין יוביק כזה אנטישמי. מחר עולים היוביקים האלה לשלטון ורוצים לחדש את ימי צלב החץ היפים והטובים. מישהו רואה את חיל האוויר מפציץ את בודפשט? המקסימום שנוכל לעשות זה לעצור את ייבוא הנקניק ההונגרי, שלמרות שנקניק בשר הסוס שלהם הוא הטוב בעולם (אני יודע, ניסיתי!) הייבוא שלו לארץ הוא לא מה שעליו תקום או תיפול הכלכלה ההונגרית. אז מה? מה יעצור אותם? האיחוד האירופי כמובן. זה לא רק שבטח בבריסל קבעו שם תקנים מאוד מחמירים לאיך צריך להיות תא גזים ולאחוזי הציקלון בה, שבאמת ייקח שנים עד שיצליחו לקבל רשיון להפעיל את התאים. זה גם שהמדינה הכי חזקה באיחוד האירופי זו גרמניה, והיא לא תיתן לאנטישמים להרים את הראש באיחוד שלה. אמור מעתה "גרמניה חזקה ומאוחדת היא ההרתעה בפני כל נסיון של שואה נוספת".

אז בבקשה, שמעון, בפעם הבאה נאום בלי קלישאות, בסדר? הסיפור האישי מספיק. את הלקחים שלנו תן לנו להסיק בעצמנו. 

כה כתב סגן אלוף העולם בציונות, ביום השואה, מכפרו הסגור ליהודים בלבד, מוקף בגדר גבוהה, ובה קבוע שער צהוב.