הבלוג של אבו אלמוג

בכל טרגדיה טובה צריך פאוזה קומית. כך, למשל, באחת הטרגדיות היותר טובות שאני מכיר, 'פשעים ועבירות קלות' של וודי אלן, העלילה ה'כבדה' העוסקת בייסוריו של מרטין לנדאו שהזמין את חיסולה של אהובתו (אנג'ליקה יוסטון. אני, למשל, הייתי חושב פעמיים) שזורה במאבקיו הקומיים של וודי אלן כנגד גיסו הרודני אלן אלדה. אז? אפשר לסמוך על מטומטמי 'יש עתיד' שיספקו לנו את הפאוזה, הצחוק הבריא הנדרש לנו כדי להמשיך להרוג וליהרג.

והנה - "שנת הלימודים תיפתח כסידרה גם ביישובי עוטף עזה". כבוד הרב! כבוד הרב! אני יודע שישועת השם כהרף עין. אבל יש לנו משהו שהביבי שלנו קורא לו 'הכתשה' וזה לוקח המון זמן ואנחנו כבר ב-23 באוגוסט. אז אם לא לוקחים בחשבון התערבות אלוהית נוסח 'השם יילחם לכם ואתם תחרישון' (פעם אחרונה שזה קרה זה נגד הגירגשים בספר דברים או משהו כזה. לא בונה על זה) אז או שכבוד הרב לא יודע איפה הוא חי, או שמשקרים לנו במכוון. או ששניהם ביחד. ובינתיים כל יושבי עוטף עזה עזבו את בתיהם (הפסד אסטרטגי במלחמה הזו אם ייתכן כזה) הליגה בכדורגל לא התחילה, זה יביא לקריסה של הטוטו שבנוי על הימורים על הליגה שלנו והשבוע מציעים לו את הליגה התימנית למקומות עבודה, וכל החיים הנורמליים במדינה הזו הלכו פקאקט.

כי הדבר האמיץ להגיד ולעשות זה להודות שאין פיתרון צבאי, ולמצוא את הדרך לסיים. לא 'לכתוש', לא 'התשה' לא 'לתקופה ארוכה'. משהו מדיני, רחב אופקים, עם תמיכה בינלאומית. להכיר בזה שהחיסרון הענקי במלחמה הזו הוא שלנו יש מה להפסיד. יש לנו מדינה מתפקדת עם ליגת כדורגל, שדה תעופה ומערכת חינוך שאפשר, כנראה, להשבית. אנחנו רגישים ופגיעים הרבה מהם. ב'הכתשה' אנחנו רק נפסיד, ואם זה יימשך מעבר ל-1 בספטמבר הפסדנו, ובגדול. והנה תחזית קטנה - לא רק בעוטף עזה לא יהיו לימודים אלא בטווח גדול בהרבה. ההורים לא ישלחו את הילדים לבית הספר. או רעיון לכבוד הרב - אפשר להכריז שמערכת החינוך בעוטף עזה מתפקדת ומוכנה לקלוט את התלמידים. אלא שאלו, ברשעותם, ובחוסר הפטריוטיות שלהם, בחרו לברוח הרחק ממנה.

ובינתיים מתים ילדים. גם אצלם, אבל גם אצלנו. ליבו של מי לא נקרע כשאל מאות הילדים שנהרגו במלחמה הזו הצטרף דניאל הקטן, שתמונתו לבוש בחולצה של מסי קורעת את הלב. כאן אפשר רק לצטט את דרידה, כשקיבל את פרס אדורנו ב-2001 מייד לאחר אירועי 11 בספטמבר - "החמלה הבלתי מותנית שלי לקורבנות ה-11 בספטמבר אינה מונעת ממני לומר בקול גדול: בכל מה שקשור לפשע הזה, איני מאמין שמההיבט הפוליטי יש מישהו נקי מאשם".

זה מובא בעמ' 66 של 'ברוכים הבאים למדבר של הממשי' של ז'יז'ק, שכאילו נכתב היום על מלחמת עזה. מי שייקח את הספרון הזה ליד לא יפסיד. ז'יז'ק חכם מאוד, ולמרות שהדברים נכתבו לפני למעלה מעשור, הם תמיד רלוונטיים. עוד ציטוט קטן, מעמ' 137 שמסביר המון על מה שאנחנו עוברים עכשיו - "(מדבר על)... אותו היבט בסיטואציה המערער באופן טוטלי את יסודות ההתנגדות הפשוטה של ישראלים ליברלים ובני תרבות הלוחמים בפנאטים מוסלמיים. אותו היבט המכתיב את צמצומו של עם שלם למעמד של HOMO SACER. בהכפפת העם הפלשתינאי למערכת מקיפה של כללים כתובים ובלתי כתובים, השוללת את האוטונומיה שלהם כחברים בקהילה הפוליטית. הבה נעשה, אם כן, פעם נוספת, ניסוי מנטלי פשוט: הבה נתאר מצב של סטטוס קוו פשוט ונקי מכל אלימות ישירה הן בישראל והן בגדה המערבית (הדברים נכתבו בתקופת 'חומת מגן') - מה יתגלה לנגד עינינו? לא מצב נורמלי של שקט אלא מצב שבו קבוצת אנשים - הפלסטינאים - נונה להתקפה אדמיניסטרטיבית שיטתית ולקיפוח בנוגע לאפשרויות כלכליות, זכות לאספקת מים, רשיונות בניה, חופש התנועה וכדומה". 

אבל זה ז'יז'ק. עדיף לקרוא את 'טרור - איך המערב יכול לנצח' של ביבי, שעוד בשנות השמונים ידע איך לנצח את הטרור. חבל שהוא נותר קול קורא במדבר ולא היה מאז בעמדת כוח שאיפשרה לו ליישם את חזונו מרחיק הראות. אני מקווה שהישראלים יתעשתו וישימו אותו במקום בו יש לו השפעה של ממש על מהלך הדברים.

ועד אז? מפגינים. הנה אני בשישי בכרמיאל עם חנה ואליאס. אני עם הכובע סבא. חנה מחזיקה את השלט שאליאס הכין ומאוד גאה בו עם הציטוט מתהילים.

השבוע עברנו מצומת כרמיאל מערב למרכז 'ביג'. יותר נראות, אבל הרגשתי שם חשוף. בצומת כשהיו יורקים, בדרך כלל היו מגיעים עד טווח ביטחון של שניים שלושה מטרים. מה גם שלשוטרים אין פיתויים והם יכולים להתרכז בנו. במרכז אנחנו בטווח אגרוף של עוברים ושבים, ומעבר לזה השוטרים עסוקים בכל מיני דברים שקורים, ולא כל כך שמים אלינו לב. ובכל אופן עמדתי שם. בהתחלה היינו שלושה, ועוד דב הביא איתו את השלט הקצת מעצבן עם דגל פלסטין. ודינה - ראיתי מתאגרפים טובים ממנה. אבל אחרי כן הגיעו שולטי עם השלטים, ואליאס עם המורל, ועוד תוספת מכאן ומשם, והיה סבבי. הרבה מאוד סימני תמיכה - במיוחד מערבים שעברו במרכז המסחרי בכרמיאל, אבל גם מיהודים פה ושם, אבל גם קללות, איחולי מוות, וכאלה. 'לכו לעזה'.

הייתי שם, בעזה. לא עזר לי ולא עזר להם. זה שאחזור לשם לא יועיל לאף אחד. אני עומד בשביל שאף אחד לא ייאלץ להגיע לעזה כשם שאני נאלצתי. 

למה, בעצם אני עומד שם, שבוע אחר שבוע? למה אני כותב את הפוסט הזה, שאחוזים בודדים מקוראיו יסכימו ולו עם מילה שכתובה בו? אל מול החזית האחידה, הפטריוטית, הלאומנית, של התרכזות מסביב למנהיגות (הטועה ומטעה) לאתוס הפטריוטי (השגוי מבסיסו) לנרטיב (המנוצל בצורה צינית על ידי בעלי עניין) יש חשיבות עליונה בהעלאת דעה נוגדת. בלהראות - כל עוד זה אפשר - שיש אמת אחרת, אמירה אחרת. דרך אחרת. דינה אופטימית יותר. היא מדברת על תהליך, ועל 'מעגלי שיח' ועל זה שלאמת יש דרך למנף את עצמה ולהתקדם. יכול להיות. אני לא בעניין. אני חדלתי מלהאמין. אני שם רק כדי שידעו שיש יותר מאמת אחת. זה שהגענו למצב שזה אינו מובן מאליו, זו בעייה רצינית של החברה שלנו. את בעיית עזה כנראה לא אפתור. את הבעייה הזו אני יכול לנסות לפתור.

זה לזכרו של דניאל הקטן, וכל הילדים שמתו ואלו שעוד ימותו במלחמה הזו. כי כל עוד זה לא ייפסק ימותו ילדים, ולכן צריך להפסיק את זה עכשיו.

אז? מוחמד דף חי או מת? מי יזם את הפרת הפסקת האש? קטאר? ואיך ישר הגענו למודיעין על מוחמד דף מייד כשהופרה הפסקת האש? ולמי בעצם זה טוב? מה יהיה? יש מאחורי זה תכנית גדולה או שזה פרפורים של אנשים מיואשים שאין להם מושג מה לעשות? מתי זה ייגמר?

הפוסט הזה לא ידון בעניינים האלו הזה מהסיבה המאוד פשוטה שכל התשובות נדושות, כל הטוקבקים נוסח 'ומה אתה מציע לעשות' כבר נכתבו. כל התשובות כבר ניתנו. נותר רק לשבת מהצד ולהביט איך הכל הולך לעזאזל.

ובכל אופן אני כותב. עניינים עם הדוקטורט קצת יגעים, והשמחה אינה שורה. יש איזה חילוקי דעות ביני ובין הדרג הבודק, שמתבטאים בכל מיני עניינים שקצת הריצו אותי פה ושם בשבוע האחרון. מי שמבין קצת בענייני דוקטורטים יכול להבין שזה קצה הקרחון של משבר חריף, אך מטיבם של משברים אקדמיים, בניגוד לטילים ומוחמד דף וכאלה, שהם מביאים - בשל הדיאלקטיקה האקדמית השונה מזו הצבאית - אך להתגברות ולזיקוק וזיכוך. העניין הוא שתהליך הזיקוק והזיכוך גם די כואב.

מכל מקום, היום חזרתי הבייתה מוקדם מהעבודה - אם אחותי המנהלת את חיי קוראת את זה, אז תדעי שלפי כללי הלשכה אסור שמשרד עורכי דין יהיה פתוח אחרי הצהריים בפגרה. הייתה לי כל הכוונה שבעולם לקרוא את ספרו של אלי כדורי 'דמוקרטיה והתרבות הפוליטית הערבית' (לא אוהב ולא מתחבר. אוריינטליסט!) ואחרי כן להשלים עם קצת גרשון ויילר ותיאוקרטיה יהודית (אוהב ומתחבר. אליל!) וזה כדי לתפור חור ענק שנבעה בשאלת המחקר שלי. אלא מאי, שאוגוסט ונורא חם, והמוח נוזל, וראיתי ערוץ 2. היה איזה חדשות ואחרי כן איזה משדר ואחרי כן פרומו לאח הגדול.

סך הכל אני לא רואה האח הגדול, אבל זה התחיל בתמונה של זה שמדיחים שם מישהו ואז שתיים אחרות (דנה ורינה? מינה ודינה? אורטל ומורטל? מגארה וטיסיפונה?) בוכות בכי תמרורים על זה שהן תישארנה בבית לבד, ולא יהיה להן עם מי לדבר.

חוסר הטעם המוחלט בדבר הזה, כשהצבא נאסף לקראת אני לא יודע מה. עם עשרות הרוגים בעזה ועשרות טילים על ישראל (שמאלן שכמותי. גם הילדה של מוחמד דף היא ילדה. גם מותה כואב) ועשרות בתים בישראל (ואלפים בעזה) בהם מזה מספר שבועות בוכים בכי אמיתי על אדם שהלך ולא ישוב, הוא משהו שקשה להכיל ולתפוס. זה לא אסקייפיזם. זו אמירה של הזכיינית שלא משנה מה שקורה, האח הגדול גדול מהכל. הדרמה האמיתית קורה שם. שאין חיים מחוץ לפירסום ולפירסומות ולערוץ 2.

והעניין של כל 'הערבות ההדדית' כי איכפת לי ממך ומכאבך כי אני אזרח במדינה שגם אתה אזרח בה, זה שטויות. והעיקר זה ה פ י ר ס ו מ ו ת. כי איפה שהכסף מדבר, התותחים שותקים. וגם הבכי שותק. הבכי הרגיל של כל האדם. כי הבכי של הסובייקט הסגור בבית המגפה של האח הגדול, הוא הבכי היחידי שלגיטימי. כי מאחוריו יש כסף. 

ואולי באמת צריך להרוס הכל ולבנות מהתחלה? אבל כשהתחלנו לא היה האח הגדול. היה ביתניה וליל העשרים ורצון ליצור חברת מופת. והאח הגדול בא. והוא לא היה צריך לבוא. ואולי אם נהרוס הכל ונבנה מחדש הוא יבוא עוד פעם? ואולי אין טעם בשום דבר?

ויחד עם האח הגדול בא גם נוהל חניבעל. כי אם אין ערבות הדדית אפשר להרוג גם מי שנופל בשבי, כדי שהאויב לא ישיג הישגים מדיניים. אם בדרך משטחים גם איזה שכונה של פלסטינים ברפיח - צ'ופר. אז האח הגדול וחניבעל באו לבקר, והם לא הולכים. והבחורה הזו בוכה שוב ושוב, כי זה פרומו וצריך לשדר אותו עוד פעם ועוד פעם. כי היום בערב זה ישודר וצריך לדאוג למה שיותר רייטינג. פאקינג מלחמה או לא, הכסף צריך להמשיך לזרום למפרסמים.

חביירים! מהי רוח הדכאון שנפלה עליכם? ממתק! תקבלו עכשיו ממתק!

דעם בלאג איז גליקלעך אין דער געבורסטאג פון פארגאנגענהייט זינגער ראבערט פלנט.

היום נציין, במסגרת האסקייפיזם עליו מצווה עלינו ערוץ 2 את יום הולדתו ה-68 של רוברט פלאנט. הלד זפלין זה לא משהו שאני נורא אוהב, ובדרך כלל יש לי הסתייגויות. אבל רוברט זה רוברט, ואנחנו בני תרבות, גם אם אנחנו בוחרים להרוג אחד את השני בדרכים נורא כואבות. המוזיקה היא נעלה, מרוממת, מכנה משותף בין עמים וגזעים. גם כאן וגם בעזה אנשים מקשיבים לרוברט. זה אם אתה לא ממש פליט בתוך בית ספר של אונר"א בלי חשמל ומים, מחכה לפגז הטועה. או הלא טועה. או שיהיה איזה חניבעל בסביבה שלך, או שמישהו מהשכנים שלך יחליט לירות טיל או שאלוהים יודע מה יקרה. בכל אופן גם לפליט כזה ייתכן שיש איזה אם פי שלוש עם שאריות של בטריה, ואני די סגור על זה שחלק מהם שומעים לד זפלין כי זה מוזיקה ממש פופולרית וטובה. 

אז בכל אופן מכל המגנום אופוס של רוברט פלנט יש מעט דברים שניתן לשמוע, ואחד מהם זה ים האהבה של ההאני דריפרז מ-1983. הביצוע המקורי משנות החמישים הוא טוב בהרבה, אבל רוברט נותן כאן ביצוע לא רע ומנגיש, ואני היכרתי את השיר הזה דרכו. הקליפ הוא נורא אייטיז, מההעמדה עד התיסרוקות. ביזארי מאוד בדרכו. יש משהו מנחם בבחור שעומד עם בגד ים ספידו וקסילופון. סוריאליסטי כמעט. לפני כמה ימים ראיתי את 'בוקר טוב וייטנאם' לזכרו של רובין ויליאמס הי"ד. בכל אופן יש שם את הקטע הקלאסי של תיאורי המלחמה כשברקע 'וונדרפול וורלד' של לואי ארמסטרונג. אם מישהו ירצה לעשות קטע דומה על 'צוק איתן' אני חושב שאפשר בקלות להשתמש ב'סי אוף לאב' בגירסה של פלנט.

מתי שהוא בשנות התשעים הגיע גם הסרט, 'ים של אהבה' עם אל פאצ'ינו ואלן בארקין, והתאהבתי באלן בארקין, ויש המון המון מה לומר לטובת נשים עם פנים לא סימטריות ופזילה קלה. נתחיל מוורוניקה לייק, דרך אלן בארקין, ודוגמה בולטת מהזמן האחרון זה רובין טאני מהמנטליסט. בכל אופן אלן בארקין ממש בסדר ואלוהים ישמור, היא בת שישים היום! איך שהזמן עובר כשנהנים. אז ניתן כאן ממתק, ונחכה לבאות. כל יום מביא הפתעות חדשות. יש איזה נחמה ביזארית בידיעה הוודאית שמחר יהיה יותר גרוע. זאת אומרת שהיום, לפחות, לא הכי גרוע. גם זה משהו.

לפני כמה שבועות שיתפתי כאן קטע וידאו קטן של הפתיחה של M משנת 1931, בו מופיעה חנה מרון כילדה וסופרת בגרמנית. מי שמאמין בעין הרע יאמר מה שיאמר. ועכשיו חנה מרון הלכה לעולמה. אבידה גדולה.

זוג מאוהב, שני סברס מכנען 
רות ואמנון מעמק יזרעאל 
עושים טיול, שלא עשו אף פעם 
אל שער טיטוס בחצות הליל 

היא הייתה הרבה דברים, המנוחה, אבל היא לא הייתה 'רות מעמק יזרעאל'. שותפה לשיר הנפלא הזה, יוסי ידין, היה במובן מה 'סברה מכנען' אם כי שדות העמק היו זרים משהו לבן האצולה הרחבייתי, שבמות התיאטראות העירוניים היו סביבת גידולו ולא ריח הזבל ניחוח חציר של שדות העמק. היא לא הייתה 'סברה מכנען', ושלא כבני דורה, כדן בן אמוץ המנוח, גם לא יצרה לעצמה זהות חדשה המתנכרת לעבר, לא יצרה את הישראליות יש מניין. תמיד הייתה ליידי אירופאית. גם ה'פתוח' שהיה הסמל המסחרי שלה לדור הטלוויזיה (טלוויזיית האנטי מחיקון של שנות השמונים) יש בו ניחוח שהוא יותר מרכז אירופי משיכון ישראלי מהביל.

את רגלה איבדה בהתקפה של מחבלים על מטוס אל על. אחד מהם, עיסאם סרטאווי, הפך לאחר מכן לאחד הגיבורים הגדולים של השלום, ושילם בחייו על הרצון להביא שלום, שלום שימנע התקפות טרור מהסוג שבו היה מעורב. קראתי באיזה מקום, ולא מצאתי לכך אסמכתא, שהיא סירבה להיפגש עמו. אני מבין אותה לגמרי. ועדיין, באפריל 2011 הייתה חנה מרון, עומדת על רגלה האחת כאשר השנייה נקטעה על ידי אנשים שרצו להקים מדינה פלסטינית, בשם המאבק הפלסטיני, בין הנואמים בהפגנה שהביעה תמיכה בהצהרת העצמאות הפלסטינית. זהו אומץ אינטלקטואלי ואישי שאין כמוהו, שאך מחריף אל מול אלו שעמדו בקהל וצעקו לה, לכלת פרס ישראל, למי שהקריבה את שלמות גופה במאבקי המדינה הזו, למי ששירתה בבריגדה היהודית - 'בוגדת'.

האם נזכרה באותם ימים של הקמת המדינה להם הייתה עדה כאישה צעירה? האם חזרה בדמיונה לרומא, זו של 1945 ושל הבריגדה, בה פליטי שואה סחופי חרב מחפשים את דרכם אל המולדת החדשה? ודאי שחשבה עליהם כאשר הייתה מבין אנשי הרוח שתמכו באופן עקבי במאבק למען יחס אנושי לפליטי אפריקה. ודאי שחשבה על הארץ שאליה רצו להגיע כאשר עמדה בשורה הראשונה של הנאבקים נגד 'חוקי הנאמנות' ויתר סעיפי החקיקה האנטי דמוקרטית שהביא עלינו משטר הליכוד בשנים האחרונות.

אז הנה היא שרה את אחד האהובים עלי בכל הזמנים 'כלת השודדים' (Seeräuberjenny) של ברכט. ביני לבינכם - ביצוע לא משהו. בבלוג הזה ממש הפניתי לשלושה ארבעה ביצועים נהדרים של השיר הזה, ביניהם אחד היפים בכל הזמנים של נינה סימון, שהתחברה בכל נשמתה לטקסט העוסק בנקמה אכזרית של אישה מנוצלת ומושפלת. שלא כסימון, קשה לראות במרון, ליידי בכל רמ"ח אבריה, את ג'ני נערת הפונדק המתלוננת בתחילת השיר כי עליה לשטוף את הכלים ולהציע את המיטות לאורחי הפונדק. כוח קיסמו של הביצוע של מרון, ומה שסוחב את השיר, הוא היותה רליק - שריד חי לרפובליקת ויימאר. הדימוי שלה כילדה בסרט - M מתחבר כאן בטבעיות לברכט, ויוצר איזו סינתיזה על זמנית. אבל את המבחן הגדול של השיר היא עוברת בהצלחה. הקטע בו מתיזים השודדים את הראש, וג'ני אומרת 'הופלה'. בדל החיוך הקטן והממזרי על שפתיה של מרון (בערך שתיים וחצי דקות לתוך השיר) שווה את כל יתר הביצוע. וספינה של פיראטים על שלושים תותחיה עוגנת בחוף.