הבלוג של אבו אלמוג

זה סוד גלוי שמאז הנפילה שלי מהאופניים מתי שהוא באוקטובר שעבר - אני חשבתי ששברתי את היד. ש' חשבה שלא. הרופא לא הצליח להכריע ודן אותי לאיזה סד אידיוטי שבסוף השלכתי - לא ממש חזרתי לרכב. זה לא שנטשתי את הכושר הגופני וכאלה כי אני עדיין מחוייב למראה הנערי והכשיר שרכשתי בעמל כה רב. אז הצטרפתי לקבוצת הליכה בשבת בבוקר, והייתי הולך שעה ורבע עם קרן ורמה ועופר וענת והיה סבבה. לפעמים גם יהודית הצטרפה עם באדי. והוא היה נובח על מי שהיה רוכב באותו שביל עם האופניים, וזה היה הקשר שלי לאופניים.

אז לפני כמה ימים נפגשתי עם שחף שהיא גם לקוחה וגם חברה וגם יש לה קבוצת אופניים. ולא ראיתי אותה שנה, כי התיק שלה המתין עד שיקבעו קדם משפט, וכשהיא שאלה איך הולך עם האופניים השפלתי מבט וגימגמתי משהו. היא מייד פקדה עלי לחזור ולרכב. היא המליצה שאקנה אופנים חדשות אבל זה כבר מוגזם. מה שכן כשהחלטתי שאני רוצה לחזור לרכב הלכתי והשקעתי מאה ומשהו שקל בכפפות וגאדג'ט כזה חמוד, וזה יצר איזו מחוייבות פיננסית שאם לא ארכב אז זה הלך לעזאזל. 

החלטתי לרכב ביום שבת בבוקר. אבל בשביל זה היה צריך לעבור את יום שישי בערב שהייתי ברמן בעיזה בר. המצאתי קוקטייל חדש וקראתי לו דעאש (דאייט ערק אשכוליות - دايت عرق أشكوليات). אבל אף אחד לא הזמין את זה, למרות שנתתי מחיר מציאה של 15 ש"ח. מה שכן הבאתי בקבוק ג'ין הניצחון וכמעט גמרתי אותו בעצמי עם האשכוליות. הולך לא רע, בעיקר אחרי הכוס השלישית. השיחה התרוממה לגבהים. לא נתתי את ההרצאה שלי על סימן 52 לדבר המלך שלדעתי זה מה שמבריח אנשים מהפאב בשבועות שאני מברמן, או סתם כשחושדים שאני עלול להגיע. למרות שזו בדיוק ההזדמנות לשייף את החלקים התיאורטיים וללטש אותם. אבל דיברנו על ספרות וגיליתי שגם אחרי בקבוק של ג'ין אני מסוגל לדקלם בעל פה את כל אילן היחש של בית בואנדיה מחוסה ארקדיו ועד אאורליאנו האחרון. אני לא יודע מה לחשוב על זה. אם זה טוב או רע. זה מאוד בידר את הסובבים אותי מסיבה לא ברורה. אחרי כן הגיעו פליטים מההופעה של אריאל הורוביץ ביובלים. וכל הסיפור נגמר בערך באחת. לסגור את הפאב לוקח פי שלושה יותר זמן מלפתוח אותו, לא רק כי צריך לנקות את כל הזבל ולטטא את כל גלעיני הזיתים ולרוקן את המאפרות - אסור לעשן על הדק - ולשטוף את הכוסות וזה. אלא גם כי ג'ין לא מוסיף לקואורדינציה. אני חושב שבשבוע הבא אגמור את הבקבוק. לא נשאר הרבה. 

כשקמתי בשש הייתי די הלום ג'ין, אבל לקחתי את האופניים. יש לי את המסלול הקצר של בערך שנים עשר קילומטר קצת פחות, והארוך שהוא משהו בין שבעה עשר לעשרים. חשבתי שלסיפתח אני אעשה את הקצרצר, אבל לא ויתרתי לעצמי. החניתי את המכונית בקיבוץ סער בבטר פלייס הנטוש, אנדרטה לטיפשות האנושית, והתחלתי במסלול הארוך. היה סבבי. הדייגים היו במקום, וכך גם העורבים והשחפים, ושפני הסלע, והגלים, והאוויר. והרצים, והרוכבים. והשמש הסתווית כבר. שבדיוק סיימתי את הרכיבה לפני שהתחילה להיות מעצבנת ומעיקה. היה קל וחמוד ולא הבנתי למה הפסקתי.

נורא חששתי מהסיפור של כאבי הגב וזה. לא הרגשתי אותם ברכיבה, והם מאוד השתפרו אחריה. וזה סבבה. זה כמובן לא פתר לי כלום במשבר הדוקטורט או ביתר המשברים שהולכים ליפול עלי השבוע (שבוע קשה, רע ומורכב. אל תשאלו כי זה לא הדברים שאפשר כאן לכתוב עליהם) אבל היה חמוד כל עוד זה נמשך ועשה טעם של עוד.

אז ארכב בשבוע הבא? ראשית, החלטתי לא לנטוש את קבוצת ההליכה, כי בכל אופן חברה נהדרים ואני נורא אוהב אותם. אולי נעשה שבוע שבוע כמו טבחים בצבא. שנית, היתרון של ההליכה היא שאני מסיים את כל הסיפור ומגיע לאשחר בשמונה וחצי. ברכיבה אני מגיע בתשע וחצי עשר. זה הבדל משמעותי מאוד, כי אם אני רוצה לכתוב בשבת, אז השעה הזו משחקת תפקיד משמעותי. נראה. אבל אני לא אתן לשבועיים לעבור בלי רכיבה. 

אז בקיצור השבת הולכת להסתיים. אני לא אוהב אי ודאות ותקיעות במקום. יש כל מיני סימנים שדברים לא טובים יקרו. אני חייב להתנער כארי או משהו כזה. ביום חמישי אני שולח לפ' את המסמך. יום לפני ראש השנה אני נפגש איתה. אני כל הזמן אומר לעצמי שכל הקטע הזה זה דיאלקטיקה מפרה שמכניסה לעבודה שלי עוד כל מיני גורמים לא צפויים מכל מיני מקומות ומתבלת אותה בדברים טובים. אבל יש לי מין תחושה נוראית בקרקע הבטן שהכל בולשיט, שאני מתפשר על הכתיבה שלי, שאני נגרר למקום שאני לא רוצה להיות בו, ושזה ייגמר לא טוב. קשה קצת לכתוב וליצור מהנקודה הזו. אולי זה טוב שהשבת הזאת לא נגעתי בטקסט בכלל. אבל כל הזמן הרגשתי אשם, ושורה תחתונה שביזבזתי יום מתוך לא יותר מדי ימים שיש לי.

ועוד מבין כל המלחמות שאני נלחם בהן בזמן האחרון זו אחת הקלות.

רציתי לכתוב פוסט חמוד ואופטימי על רכיבה באופניים ונגררתי לקיטורים. אני בלתי נסבל בזמן האחרון. אבל היי! אתם רק צריכים לסבול אותי כאן, ואם אתם רוצים אתם לא קוראים.

כמה דברים שמחים לסיום - כשאני לובש את החולצה והמכנסיים והכפפות והקסדה אני נראה ממש כמו רוכב אופנים! התחילה העונה של האפרסמונים, ובמכולת הצ'רקסית בכפר תבור הם מתוקים ועגולים וגדולים! היום בערב אשב על המרפסת שלי, ואוכל תירס, ואראה את העונה החדשה של 'אימפרית הפשע' ואם נורא יתחשק לי אגוז מלך אני אשלח את היד לעץ ואקטוף אותו משם.

יש בלוזיסט זקן מהדלתא של המיסיסיפי, בחור בלי שיניים עם פה מלוכלך. קוראים לו רוברט לי ברנסייד. סך הכל זה די מוזר, כי האסוציאציה המיידית היא לרוברט אי לי, ולמה שלבלוזיסט שחור כשולי הקדרה יקראו על שם אביר הקונפדרציה? אבל ראיתי דברים גרועים יותר. אתמול שמעתי במקרה שיר שלו ברדיו וחיפשתי ביו טיוב, ואני שמח לבשר שנמצא זוכה (ולו זמני) במכרז למוזיקת הרקע לכתיבת הדוקטורט, אם זו אכן תתאפשר, אי"ה. לט מיי בייבי רייד. זה אפילו קשור איכשהו לאופניים. לא?

היי! אנחנו שרמוטות. זבל של החמאס. כך צעקו לנו כשעמדנו בצומת כרמיאל מערב. יש משהו מנחם בכך שקריאת הביזוי האולטימטיבית שמה אותי סוף סוף בכפיפה אחת עם המחנה הנשי נטול הפריבילגיות, על אף שעד כמה שאשתדל אשאר לנצח אשכנזי, ולכן בכל עימות שביני ובין הניאו נאצים שקמים לסתום לי את הפה עלי להתנצל בתחילה על כל חטאי כמדכא.

אז? בסביבתי הקרובה אני הזוי. מוקצה אל מחוץ למחנה. אין אדם אחד שמסכים איתי על העובדות הבסיסיות או הפרשנות שלהן. לא במקום העבודה, לא בבית, לא ביישוב. אחד מכל חמישים קוראים של הבלוג הזה (אפילו טליק פירסם סטטוס בפייסבוק ממנו עולה שהוא מתנגד בשלב הזה להפסקת אש כל עוד לא כופפו את החמאס עד שיאמר די). 

אולי אני באמת שרמוטה של החמאס? אולי עלי לאהוב את האח הגדול? אולי באמת נתניהו, בשילוב של מתינות וגאונות, פתח כאן במלחמה שהצילה את ישראל מאיום השמדה? אולי באמת זה ממש בסדר לתת מין נוהל הקש בגג כזה. יש לכם חצי דקה לפנות את הבית, ואז להוריד את הפצצה טון על הבית ומי שנשאר שם זה אשמת החמאס שהשתמש בו כמגן אנושי - רק הבוקר 18 בני משפחה אחת, בכמה דקות שלפני הפסקת האש. אשמתם.

כאן אני עומד איני יכול אחרת. המלחמה הזו היא בין האיומות שבמלחמות ישראל. מלחמת שקר מתחילתה ועד סופה. הרג לשם הרג. נתניהו אינו 'מתון'. מערכת השקר והתעמולה מאז נחטפו הילדים היא חסרת תקדים. נו, דובר המשטרה אומר שהם נחטפו על ידי תא עצמאי שאינו כפוף אירגונית לחמאס. אז הוא אומר. והמנהרות. הצילו אותנו מאיום קיומי. כל בנאדם עם מינימום של חשיבה ביקורתית יכול להבין שהמינהרות הן בעת ובעונה אחת העילה למלחמה (שהומצאה, ונופחה אל מעבר לכל פרופורציה במהלך המלחמה), וההישג הנהדר שיביא להפסקתה כשהתנאים הפוליטיים יבשילו. 'תמונת הניצחון'. לא, אני לא מזלזל. אבל בין זה לבין האיום הקיומי שהתעמולה הרשמית מטפטפת באמצעים לא ממש מתוחכמים, טבח ראש השנה שאמור היה להשמיד את מדינת ישראל בבת אחת במכה מתואמת היטב, יש עולם ומלואו. והיי - אם זה נשק כל כך נוראי, מה מנע מהחמאס להשתמש בו להשמיד את מדינת ישראל בשבוע שקדם למתקפה הקרקעית?

אז? שיקרו לנו. הובילו אותנו שולל. מהרגע הראשון, הרגע בו ידעו שהילדים נרצחו, והובילו את כל עם ישראל עם תקוות שווא להסלמה גוברת והולכת, ועד ל'הפסקת האש ההומניטרית' (נשארת? הופרה כבר? למי איכפת) של הבוקר. למה זה טוב? לא יודע. לשיעורי התמיכה בביבי. משהו כמו שמונים אחוז לפי הסקרים. אולי לעוד כל מיני דברים. אולי סתם בשביל הכיף. שמונה מאות אצלהם, 37 אצלנו עד עכשיו. לא כולל את הבלגן של הבוקר.

חשוב להגיד את זה. חשוב לכתוב את זה. אל מול הקונסנזוס. אל מול ההשתקה הגוברת והולכת. האלימות הקיצונית. הלב שלי מנבא לי שחורות לגבי עצרת השמאל היום בערב, עצרת של אנשים שדמם הותר. יותר מדי אנשים שאני אוהב מתכוונים להגיע.

והעתיד, אחרי שהאלימות הזו תיגמר? כל האופציות פתוחות. אינתיפאדה שלישית? צ'ק. אתמול כמה וכמה הרוגים במהומות שנורא הזכירו לי את 1987. (Been there, done that, אין לי כוח לסיבוב נוסף). 'רצועת ביטחון' בעזה? צ'ק. זה עבד כל כך נפלא בלבנון שלמה לא לנסות עוד פעם? שמעתי כבר את הביטוי הזה ברדיו, כמדומני רעיון נהדר של נפתלי בנט. גזענות, שנאה ואלימות ברחוב? צ'ק. כנופיות ניאו נאצים מסתובבות עם מקלות בייסבול ומחפשות שמאלנים? צ'ק. תשאלו את החבר שלי אבו אבשלום על מפגשים קטנים שהיו לו השבוע. רצח פוליטי? צ'ק. פותח כאן בורסה. ההימור שלי הוא על חנין זועבי. אם אני חברת ביטוח אני ממהר לבחון כל חריג אפשרי בפוליסה הזו. וזו תהיה רק ההתחלה.

אז אני שרמוטה. בואו להשתרמט איתי.  כביטויו הנפלא של נבוקוב - ברוך הבא, גברא רבא, לבית ההפקר. Welcome, fellow, to this bordello.  משתדל לשמור את הבועה הד'אהריסטית הקטנה שלי שפויה. 17,471 מילים כתובות כבר בדוקטורט, ובערב אגיע לעשרים. 

מפסיק את התפילה, היא לא ממש עוזרת. גם התפילה אתמול בקהילה שלי הפכה למין מפגן אחדות דביק שבא לי קצת לברוח משם. היום בערב יש איזה קטע של 'חזקו ואמצו' עם שלוש הקהילות הפלורליסטיות של כרמיאל - אנחנו, הקונסרבטיבים, והדבר הזה של דינה שאני לא כל כך יודע מה זה. אמרתי לדינה שאני לא מגיע, כי אני לא מצליח לגלות סולידריות עם אף אחד. בקושי עם עצמי, וזה תלוי מאוד איך אני קם בבוקר. מצד שני - תירוץ מעולה. אני לא מגיע להפגנה בתל אביב כי אני צריך להיות במפגש בכרמיאל, ולא מגיע למפגש בכרמיאל כי אני צריך להיות בהפגנה בתל אביב. זו חשיבה כה נהדרת שאני כבר יכול להיות לפחות דובר צה"ל.

ואם כבר בענייני שרמוטיות, ובית ההפקר - 

I woke up this morning and I got myself a beer

The future is uncertain and the end is always near

מעניין מה היה מלך הלטאות אומר על התנין מסח'נין. למרות שסך הכל אני חושב שהוא היה הולך על לאגר אמריקאית קלאסית, והטריפל שאני מבשל היה לו קצת כבד וקצת מתוק. אפרופו - היום מתחיל לבשל מחזור חדש. יש כל מיני לקחים מהפעם הקודמת, יש עקומת למידה. אם בפעם הקודמת היה טוב מאוד, אני מתכוון להגיע למצויין. 

יום טוב לכם. עד כמה שאפשר. במגבלות. 

בבוקר התקשרה אלי הילדה מהמחנה של הצופים ביער עופר. הסברתי לה שאם לחמאס יש רקטות שמגיעות עד הכרמל, הם בטח לא יבזבזו אותן על איזה יער לא מאוכלס אלא ילכו על בטוח וינסו להגיע ללב של יישוב עירוני. כמו שקורה יותר מדי פעמים בזמן האחרון - לו אנד ביהולד - החמאס הוכיח ששיקולים של רציונליזם הם לא בדיוק כוס התה שלו, ושביחד עם זניחת הציווי הקטגורי הקנטיאני הם גם זנחו את היוזמה המבורכת לשאוף להפוך את המטאפיזיקה למדע, או שהם סתם רוצים לנחס אותי, למרות שסך הכל הייתי די בסדר איתם בפוסטים האחרונים - ובקיצור זרקו טיל בדיוק על חוף הכרמל. עכשיו כולם נכנסו שם להיסטריה, קיצצו את הצפונבורי, ושולחים את הילדים הבייתה.

כשהתקשרתי היא הייתה קצת עצובה שהצפונבורי נגמר. בסך הכל היא עובדת כל השנה על העניין הזה. וקצת לחוצה כי ההסעה עוד לא הגיעה. 'הטיל פגע ממש לידנו,' אמרה. 'שמעת אותו?' שאלתי. 'לא'. שאלתי את עצמי לרגע אם זה הזמן לשלוח את היד אל בטן המפלצת המדממת ולהוציא משם חופן קרביים, ולהקריא את רשימת שמות ההרוגים בעזה (27 במספר) וגילאיהם (הרבה מאוד מספרים חד ספרתיים), כדי להראות שמה שקורה לה הוא רק השוליים הקטנים של המלחמה, שהיא הרבה יותר גרועה במקומות אחרים. החלטתי שלא. 'את זוכרת במלחמת לבנון, כשכל הבית רעד? כך נשמע טיל שנופל לידך. הטיל הזה נפל מאוד רחוק ממך. לא היית בסכנה.' זה נכון, דרך אגב. 

רציתי להגיע הביתה מוקדם ולפגוש אותה. אבל חברי הטוב ס' הזמין אותי לארוחת פטור. מכל מיני סיבות שבעולם לא יכולתי להגיע אליו בשבע וחצי בערב, אז קפצתי בדרך ושתיתי אצלו קפה. הוא לא שתה, רמד'אן, אבל התעקש להכין לי. 'אני לוקח עלי את החטא' אמר. דיברנו על כל דבר ועניין שבעולם, רק לא על המלחמה. היה נחמד מאוד. הוא נמצא באחד היישובים שלאורך כביש 805. עוד ביום שני, רק לפני יומיים שנראים כמו נצח, הייתי צריך להגיע מחיפה לאשחר, ובדרך קיבלתי מייל עם מועדי הפגנות בכאוכב אל היג'א, בסח'נין ובעראבה, ועשיתי לי מין מסלול מוזר כזה שלא עובר במקומות שצריכה להיות הפגנה בטווח של שעה אחרי ושעה לפני. בכלל נמנעתי מלנסוע ב-805 (שלאורכו סח'נין, עראבה, דיר חנא, עילבון). ביום שני עברתי ליד שפרעם אעבלין ועוד ראיתי שרידים של כל מיני דברים שנראו כמו צמיג שבער וקצת אבנים על הכביש, אבל יכול להיות שרק דמיינתי. אבל עכשיו ממש נסעתי ב-805 לכל אורכו, ונכנסתי בסבבה ליישוב של ס' עד למשרד שלו שהוא די באמצע וישבנו ושתיתי קפה. אחותי אתמול אמרה לי שהיא שכחה שיש בלגן ועברה אתמול כרגיל דרך טירה טייבה וקלנסאווה. אני נסעתי שם די במודע. זה הבית שלי. ד'אהר וכאלה.

האינתיפאדה השלישית כנראה נחנקת אצל ערביי ישראל. אולי זה ההנהגה המקומית שמצליחה לרסן את האנשים. אולי זה גל מעצרים ששמעתי עליו מחברי ס', ואחרי כן קיבלתי לו אישור ממקומות אחרים.  אף אחד לא כותב על זה באף מקום בעיתונות הממוסדת. מאות מעצרים אצל ערביי ישראל. אבל זה עלה רק בדרך אגב. דיברנו על המון דברים אחרים. יתרונותיו של הפמיניזם הרדיקלי על זה הליברלי אם להיות מדוייקים. אני יכול לדבר על זה שעות. וגם ס', שזה עתה סיים מבחן אצל הפרופסורית המאד רדיקלית שלי.

805 הוא ציר לא מאוד מפחיד. סח'נין נראית כתמול שלשום. השלטים בעברית ברחוב הראשי עדיין שם, וכך גם שמות הרחובות - שוהדאא אל אקצה וכיוצא בזה. על האנדרטה בעראבה מונף דגל פלסטין מאז הבחירות המקומיות בשנה שעברה. היה אז קטע משעשע שמדי יום היה הדגל מתחלף, פעם היה אדום, ופעם ירוק, ולבסוף התקבע על הירוק אדום שחור לבן המוכר. זה נשאר שם מאז, והיום זה סמרטוט מאוד קרוע ולא מובן, שרק מי שיודע שהונף שם פעם דגל פלסטין יכול לזהות. אבל על האנדרטה לזכר הרוגי אוקטובר 2000 בכיכר המרכזית בסח'נין יש דגל פלסטין טרי וגאה. זו התזכורת היחידה. נסעתי שם דרך כל הסימטאות כשם שאני נוסע תמיד. 

הנסיעה לצ'כיה נראית קרובה מאוד. מצד שני אני שואל את עצמי אם לנסוע, ולא בקטע של סולידריות (למרות שגם זה שם, איך אני יכול להנות כשאצלי בבית הורגים ונהרגים) אלא בקטע של באמת אם משהו יקרה בצפון, נוסח שהחיזבאללה יצטרף לחגיגה או שימציאו רקטה שמגיעה עד אשחר, או משהו כזה, הם יצטרכו אותי. יש לי כמה ימים להחליט. 

היולי הזה מאוד חם והגעתי הביתה ולא היה שום דבר לשתות אז לקחתי גליל טריפל שהיה במקרר ונראה לי שהכתיבה די מושפעת מזה. גליל טריפל זה הגליל הכי טובה ובכלל מבשלת 'גליל' במורן זה משהו שחבל"ז. הפאב שלהם חמוד, והייתי הולך לשם כל שבוע, עד שפתחנו את הפאב באשחר. אגב, אני מברמן ביום שישי. שוקל להכין קוקטיילים וכאלה. אני עם רמי ויש לי כל מיני רעיונות. 

רוטבליט כתב פעם -

מצחיק לחשוב, הייתי מפקד מחלקה 
אל תשאלו אותי מה עלה בחלקה. 
בבית עלמין צבאי, מספר גוש וחלקה, 
תביא את הבקבוק לכאן הכוס שלי ריקה. 

אז נא להכיר, המחלקה שלי, מתכוון לשתות בשקט לזכרם. למרות שהנביא אסר את האלכוהול, יש רגעים שזה מתבקש. סלחו לי על הכפירה בעיקר. המחלקה שלי מורכבת ממי שמתו אתמול בעזה, לפי נתוני משרד הבריאות הפלסטיני, שנראים לי על פי הגיל או המין 'לא לוחמים'. (בינתיים, מאז פרסום הרשימה הזו הצטרפו עוד 13 בערך, רובם ילדים). 

 מוחמד איימן עשור, בן 15. 
 חוסיין יוסף קאוורע, בן 13. 
 מוסא חביב, בן 16. 
 סאקר אל עייש עג'ורי, בת 22. 
 אחמד נעל מהדי, בן 16. 
 באסם סאלם קאוורע, בן 10. 
 דניא ההדים חמאד, בת 16. 
 סוהא חמאד, בת 25. 
 סיראג' איאד עבד אל אל, בת 8.

אנחנו עושים את זה, וצריכה להיות לנו, לעזאזל, סיבה טובה, רק שאני לא מוצא אותה.

אָנָּא, אֵל רַחֲמָן, יֶהֱמוּ נָא רַחֲמֶיךָ עָלֵינוּ, זְכֹר אֶת בְּרִיתְךָ עִם אַבְרָהָם אָבִינוּ יְדִידְךָ וּפְרֹשׂ סֻכַּת שְׁלוֹמֶךָ עַל זֶרַע יִשְׁמָעֵאל בֶּן הָגָר וְעַל בְּנֵי יִצְחָק בֶּן שָׂרָה, וִיקֻיַּם בָּהֶם וּבָנוּ הַכָּתוּב: כִּי זֶרַע הַשָּׁלוֹם הַגֶּפֶן תִּתֵּן פִּרְיָהּ וְהָאָרֶץ תִּתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וְהַשָּׁמַיִם יִתְּנוּ טַלָּם וְהִנְחַלְתִּי אֶתְכֶם אֶת כָּל אֵלֶּה...וִהְיִיתֶם בְּרָכָה אַל תִּירָאוּ. (עפ"י זכריה ח') וְנֹאמַר אָמֵן.