הבלוג של אבו אלמוג

אז ככה. האיום לפיו במוצאי יום העצמאות יעניק לי ראש הממשלה את פרס הציונות, במעמד נשיא המדינה ואלי יצפאן, או אלי יצפאן המחקה את נשיא המדינה, עודו תלוי ועומד.מה שכן, בסוף אני לא אדע את השאלה הכי בסיסית וזאת תהיה הפדיחה של החיים שלי בשידור ישיר מול כל האומה, אבל אז יהיה לי את התירוץ שבעצם ידעתי אבל אני מוחה נגד הכיבוש או המילט או המיטה המעופפת או יוקר המחייה או הברווז האטומי וכיוצא בזה. אחותי, שתחייה, לומדת בינתיים בעל פה את הלקסיקון הציוני. אני החלטתי להקדיש את זמני לדברים חשובים יותר, וכך כתבתי הבוקר את המילים הראשונות בדוקטורט גופא.

למדתי כל השבת, וקראתי ולא כתבתי מילה, כי רציתי לארגן לי בראש את החומר. בשבת בערב הייתי בדכדוך שבת בערב כהרגלי, וישבתי עם ר + ע שלר' יש הרגל מרושע למזוג לי עוד כוס בכל פעם שהקודמת נגמרת. והיה גם את עראק רמאללה שחוץ מאבו מאזן זה הדבר הכי מעולה שיצא מרמאללה. 

סתם נזכרתי שהייתי פעם בתצפית על גג ברמאללה וילדים בגנון מלמטה שרו לי 'טרי טרי טרי אדר כוסה מחשי ובטטר'. זה היה מאוד אמור לעצבן אותי כנציג הכיבוש הציוני, אבל הם היו מאוד חמודים הילדים האלה. היום הם בני עשרים ומשהו. 

אז היה את גמר מאסטר שף, ומפלס העראק בבקבוק הלך וירד. השתיים שלוש כוסות ראשונות היו עם מיץ אשכוליות וקוביות קרח, אבל אחרי כן ויתרתי על הקרח וגם על המיץ אשכוליות. זה באמת בזבוז לשתות את העראק הרמלתי עם מיץ. לעראק של האחים חדאד מירדן לא הייתי עושה את זה אבל הרמלתי עד כמה שהוא מעולה הוא יותר פושט ומאפשר לי כל מיני נסיונות. פעם ניסיתי אפילו לעשות ממנו עראק בזוקה תוצרת בית ויצא פיכסה שממש שפכתי הכל לכיור. האמת אחרי כמה כאלה אפילו המאסטר שף נראה פתאום מעניין והיה איכפת לי מאוד אם נוף או עידו יזכו והאם המנה ראויה לגמר או שלא עלתה לרמה הנדרשת. 

אני לא זוכר מי ניצח ולמה, למרות שאני מניח שהמנה עלתה לרמה הנדרשת, וכל הלילה חלמתי על המילט. ובבוקר כשקמתי, צלול ומפוקס מאי פעם, ישבתי שעה וכתבתי. עמוד אחד, אבל אלוהים אדירים איזה עמוד. חוויה על חושית. בחיי.

התחלתי מתת הפרק השני של הפרק השני. הפרק הראשון זה מבוא, כך שאני כותב אותו אחרון. כך היה גם בתזה. כשהכל עומד על הרגליים ומסתדר וזורם אפשר להגיע למבוא. אין טעם לפני כן. הפרק השני זה הגדרות. תת הפרק הראשון אמור להיות איזה סקירה של המחשבה המדינית ממקיאוולי עד הובס, כך שזה לא אמור להיות משהו יותר מדי מקורי או חדשני, אבל קשה רצח לכתוב. אז אני מתחיל בתת הפרק השני. כל החדשנות פורצת בתת הפרק השני, שאמור לתאר את מקורותיה המחשבתיים והרעיוניים של שיטת המילט. מכיוון שזו נטועה היטב במקומות מאוד הזויים, שאיש לא הגיע אליהם ולא רצה להגיע אליהם, המדובר בתת פרק מאוד מעניין וחדשני. יש בו גיבורים רבים, שאפשר לספר את עלילותיהם בפרוזה רמה.

הנה יושב וורן הייסטינגס עם ברהמיניו, אי אז בכלכותה ב-1772 ואלו דנים עמו בשאלה האם פעולותינו על העולם הזה משפיעות על הדברים בדרך נראית, או שמא אלו משפיעות על עולמנו בכך שהן עולות אל הדהרמשסטרא ומשפיעות משם על עולמנו בדרך שאינה נראית. ג'ולי גוד! אומר להם הייסטינגס תוך כדי שהוא לועס טבק לעיסה ויורק אותו למרקקה אותה מגיש לו בחור שחום קטן מכת המצורעים - זה בדיוק מזכיר את ההבחנה בדין הבריטי בין הקווינס' בנץ' לבין בתי הדין העוסקים בצוואות, אדמירליות וגירושים! זה נותן לי רעיון מצויין. סטיבנס, הב לי את העט ואכתוב צו מרתק לכל תושבי בנגל, המפריד בין אותם עניינים בהם משפיעים אנו ישירות על הנעשה לבין אלו הזקוקים לתיווכה המיסטי של הדהרמשסטרא. וראה, סטיבנס, כה שמימי יהיה צו זה, עד שיחול גם על תושבי פלסטינה במאה ה-21!

או אותו בחור אלמוני. מתורגמן, שרצה ב-1922 למצוא ביטוי אנגלי נחמד שיתרגם את הביטוי הצרפתי הסתום משהו "Statut Personelle", וכל מה שעלה בדעתו הוא "פרסונל סטטוס", שכן לא דיבר את השפה הצרפתית על בוריה, והנה, נולד ענף משפטי שלם, ושגוי מיסודו!

או את ויליאם פרוגאת' בתל, שנישא ב-1878 לאישה משבט הבאראלונג במאפקינג אשר בבוצואנלנד, על פי מנהגי אותו השבט המכיר בפוליגמיה, ולאחר מכן נהרג ב-1884, ועשרה ימים לאחר מכן נולדה לו בת קטנה שתבעה את רכושו בבית הדין של הצ'אנסרי בלונדון, שכן זה היה שווה סכום עתק של שש מאות סטרלינג לשנה, בדמי חכירה ששילמו האריסים. הלורדים שבצ'אנסרי סברו שאין המדובר באותו איחוד תחת האל של גבר אחד לאישה אחת, ולכן אין המדובר בנישואים במובן הנוצרי של המילה, ושלחו את הבת בחזרה לשבט הבאראלונג בבושת פנים.

וברצינות - למה אני כותב את השורות האלה, שאינן אומרות דבר לאיש מלבדי? כשאתקל באותו קיר אטום של יגון ואכזבה בו נתקלים כל כותבי הדוקטורט באשר הם, אוכל לדפדף לכאן (אם ישראבלוג יחזיקו מעמד עד אז, מה שנראה די סביר), ולהיזכר באיזו התלהבות התחלתי את מלאכת הכתיבה. באיזו שמחה. באיזו חדוות יצירה, ואנסה לשאוב נחמה ועידוד. אזכר לשם מה התחלתי ולאן אני רוצה להגיע, ושעלי לחשוף אל העולם את מוראות המילט במלוא הדרם. לא מבטיח שזה יעזור, אבל כדאי לנסות ולשתול את פוליסת הביטוח הקטנה הזו כבר כאן ועכשיו.

האמת, לא ממש התחלתי לכתוב היום, מאוקטובר היו כבר עשרה עמודים כתובים של 'הערה אפיסטמולוגית' (או כמו שקוראת לה פ' המנחה - 'החיה האקזוטית ביותר בגן החיות שלך'). אבל אלו היו תיאוריה מתודולוגית טהורה. הדוקטורט עצמו התחיל היום בבוקר. ובסימן טוב!

אז כרגע אני עומד על 3,670 מילה. מדי פעם אעדכן כאן, אם כי איני מתחייב לתת חרכי הצצה נוספים לתוכן המתבשל והולך. אתם יודעים למי מראים חצי עבודה. 

האחות הקטנה של ארת'ה פרנקלין נקראת ארמה פרנקלין. לא ממש מקוריים בקטע של השמות משפחת פרנקלין. מעניין אם יש שם עוד אחיות ואיך קוראים להן. בקיצור מסתבר שגם היא יודעת לשיר ואפילו את ג'ניס ג'ופלין ממש בלי להרוס. לילה טוב!

ישראל 2013. גמר 'הכוכב הבא'. על הבמה עומדת אישה ושרה. האחים גת, מתמודדים חרדים, יורדים מן הבמה. אסי עזר, המנחה, דמות בולטת במאבק הלהט"בי לשוויון זכויות מלווה אותם בפרשנות "התורה אוסרת עליהם להשתתף בשירת נשים, ואנו מכבדים את רצונם".

מהומה ביהופיץ! הדרת נשים! ממבקרת הטלוויזיה של 'YNET', אריאנה מלמד, ועד למאיר שלו (שהזכיר, ובצדק, שהתורה אינה אוסרת על השתתפות בשירת נשים, אך אוסרת גם אוסרת על משכב זכר), קמה הסערה, עד שעזר עצמו חש צורך להתנצל ולהסביר כי "לדעתי הצנועה יש הבדל עצום בין לקרוע שלטים של נשים, לירוק על נשים, לקלל נשים ולא לאפשר לנשים לשבת בקדמת אוטובוס לבין לצאת החוצה בזמן שאישה שרה. בעוד שהראשונים הם אקטים אלימים שחודרים למרחב של הצד השני (במקרה הזה- נשים) בלצאת החוצה מהחדר כשאישה שרה ישנה בחירה אישית שאני לא יכול למנוע וגם לא מעונין. ". שיהיה. זה לא העניין. לא המתמודדת שעמדה על הבמה היא שהודרה. ספק אם ידעה מה שאירע. היא שרה בפני מיליוני אנשים, במה שכנראה היה אחד מרגעי השיא של חייה. היה כאן מנגנון סוציולוגי מרתק אחר בפעולה, והבלוג הזה, נאמן לייעודו, ייתן לקוראיו את השירות ויסביר אותו, ועוד כמה דברים. אז תראו. יהיה כאן ז'רגון סוציולוגי, וקצת בורדייה - אני מומחה עולמי לבורדייה! - וגראמשי (באמת שאני עפר לרגליו) - ויהיו קוראים שלא ישרדו את הפילוסופיה עד הסוף, וקוראים שמאוד יתעצבנו, אבל מי שישרוד עד הסוף יראה את הדברים קצת אחרת. מבטיח.

אז מה היה לנו כאן? 'הכוכב הבא' היא שדה סוציולוגי. מהו שדה? אז הנה כל תורתו של בורדייה על רגל אחת. שדה הוא מבנה חברתי, שבו מחולק הון חברתי בין קבוצות שונות. הקבוצה ההגמונית (כאן נכנס גראמשי) מקבלת את עיקר ההון, וקבוצות אחרות נאבקות עמה על ההגמוניה ועל השליטה. המאבק יוצר מתח בשדה, אבל הוא לרוב מוכרע מראש, כי כל השחקנים בשדה מלוכדים סביב אמונה בכמה אמיתות בסיסיות הנוגעות לשדה, סביב הדוקסה, או ההביטוס - מה ש'נכון', וממשיך להפעיל את הדינאמיקה שיוצרת את השדה. מי השחקנים בשדה? תתפלאו. השחקנים העיקריים אינם נמצאים על הבמה. השחקנים העיקריים הם הזכיינית והקהל בבית. הזכיינית היא ההגמונית, הזוכה במרבית ההון החברתי - הסימבולי והממשי. אין צורך במחקרים סוציולוגיים אמפיריים על מתאם בין השכלה והכנסה לבין צפייה ב'כוכב הבא' כדי להסיק מה תפקידו של הקהל בבית. התפקיד הזה מתבטא, למשל, בזרימה הממשית והסימבולית של  כספי ה-SMS הזורמים לכיסה של הזכיינית מכיסיו של הקהל היושב בבית.

אבל הזכיינית משחקת על יותר מ-SMSים. היא בעלת תפקיד מפתח בשדה הרחב יותר של החברה הישראלית. היא מספרת לקהל את הסיפור ששומר על הקבוצות ההגמוניות בחברה כשליטות. ב'כוכב הבא' (בגלגוליו כ'כוכב נולד', 'דה ווייס' ו'אקס פקטור') מספרים את הסיפור הזה שוב ושוב. חשוב מאוד לספר את הסיפור נכון, ללא שגיאות וצרימות, פעם אחר פעם. והנה הסיפור -

החברה הישראלית היא חברה שיש בה עשירים ועניים, אשכנזים ומזרחים, דתיים וחילוניים אתיופים ורוסים, לאחרונה עובדים זרים ואפילו - חלילה! ערבים וחרדים (למרות שאלו כל כך זרים ומוזרים שגם אם נותנים להם להתמודד, לעולם לא יזכו, אבל לכך עוד נגיע). גם אם נולדת אתיופי חלילה, או שאתה מהרוסים שבדמם זורם אלכוהול ופשע, כמו שסיפר לנו השבוע גדעון לוי בהארץ,  יש לך סיכוי 'להשתלב בחברה'. אתה יכול לנצח! אמנם זה רק אחד ושאר עשרות אלפי הנבחנים ועשרות המתמודדים יחזרו לסדנאות הזיעה בדרום תל אביב, ולפריפריה מוכת העוני ממנה באו, אחרי שיזכו להתחכך מעט באבק הכוכבים, אבל האחד הזה ממש ישתלב ויהיה כוכב. של כולם. של המדינה. של רני רהב. ותראה, אם הוא (יהודה סעדו. בועז מעודה. חגית יאסו) עשה את זה, והוא כל כך זר ומוזר, גם אתה יכול! כל אחד יכול! בשביל זה הכוכב הבא צריך לעבור מסלול ברור. הוא מתחיל בקצה המוזר של המפה. בפריפריה המנטלית או הגיאוגרפית. הוא שר בסגנון המשונה שהביא עמו מהבית, לאט לאט בתהליך חניכה ארוך ומורכב (המילה 'מנטור' החוזרת שוב ושוב בתכניות האלו היא בעלת משמעות), ישתלב, יחתור להגיע לזרם המרכזי, ובסוף ישיר בגמר את שיר ה'ישראליות'. זה יכול להיות ביצוע מרגש לזוהר ארגוב לצלילי רוק, או אפילו מלך המיין סטרים שלמה ארצי בסלסול מזרחי. משהו מרכזי, מיין סטרימי, עם טוויסט של 'כולנו'. של 'אחדות' של 'כל אחד יכול'.

מה שקרה עם האחים גת הוא שהם קצת קלקלו את הסיפור הזה. משהו חרק וצרם. הם נראו כל כך... ובכן, נורמלים. הם שרו רוק בעברית, עם גיטרות חשמליות אבל היו עם פיאות. היה קצת קשה לספר את הסיפור של החניכה, של ההשתלבות. הם הביאו את זה מהבית, אבל עדיין שמרו על הייחוד שלהם. היה צורך באיזו פעולת הזרה. להזכיר לקהל שהם לא כמונו. שמשהו כאן לא משתלב. שהם חרדים. האנשים האלה שיאיר לפיד שונא, וגם צריך לזה סיבה טובה. וזה בדיוק מה שאסי עזר עשה. מי שהודר והוזר שם לא הייתה האישה ששרה על הבמה. אלו היו האחים גת. אולי כי חרדים לא יכולים לשחק את המשחק. גם כי הם לא רואים טלוויזיה, לא קונים את הפירסומות, ולא שולחים אסמסים. הם לא במדינת ערוץ 2. הם בחוץ. 

אסי עזר הוא סוכן נאמן של שולחיו בערוץ 2. הוא הפנים את כל הערכים שלהם. הוא מקבל על זה משכורת לא רעה (אני מניח) וגם יוצא לו להופיע בתור פרזנטור של חנות רהיטים בפירסומות. במילים אחרות - הוא נציג לא רע של הסדר ההגמוני, של אלו שמקבלים את עיקר ההון הסמלי, ויש לו כל עניין שבעולם בשימור הסדר הזה. וזה מה שהוא עשה לאורך כל העונה הבעייתית מאוד של 'כוכב חדש' ובתכנית הגמר.

עוד אחד כזה הוא גל אוחובסקי. מאותו בית גידול של הכוכבים החדשים והנולדים. אוחובסקי ועזר הם בין הסוכנים המוצלחים ביותר של הסדר ההגמוני. בין אלו שמספרים את הסיפור שחייבים לספר באופן המופלא ביותר, הנעים ביותר. לא ייפלא שכששניים אלו נפגשים, יוצאים טקסטים מהסוג הזה:

"בתור התחלה חייבים לזכור שהסיסמא שהובילה במשך שנים את הקהילה באמריקה "אנחנו בכל מקום" תקפה גם כאן. יש להטבי"ם בחד"ש אבל יש גם להטבי"ם בליכוד, וחבל שאין תא גאה בבית היהודי ובישראל ביתנו. ואני מקווה שיהיה בקרוב. כדי לפעול ביחד אנחנו חייבים לקבל זה את זה ולהבין שהמאבק שלנו, ואני אומר את זה לצערי האישי, לא יכול ברגע הזה בזמן להכיל עוד ועוד מאבקים אחרים." 

זה טקסט שנלקח מדף הפייסבוק של אוחובסקי, ומתייחס לדברים שנאמרו ב'מפגש חירום בקהילה הגאה' (נמסר לי על ידי מישהו שהוא חבר של אוחובסקי. אני לא. אבל אותו אדם, אבו מתן, אמין עלי), שפורסם לאחר שיוחס לו טקסט קצת יותר מכוער ובוטה - "תעזבו אותנו עכשיו מהערבים, מהפליטים ובעלי החיים שלכם. זה לא של הקהילה. אני רוצה לדאוג עכשיו לעצמי ולתחת שלי. תפסיקו לקלקל לי את המאבק". על פי אותו דיווח ענה לו עזר באותו מפגש - "מכל האנשים שנמצאים היום במערכת הפוליטית, יאיר לפיד הוא האיש שלנו". 

אז ככה. בשבועות האחרונים החברים הלהט"ביים שלי קצת כועסים עלי. אבו מתן שהוזכר כאן כתב לי בפייסבוק "אהבתם אותנו יותר כשהיינו חלשים ואכלנו מכות משוטרים". ידיד טוב אחר גם קצת האשים אותי בכך שבשבוע שהמאבק של הקהילה דרש חיבוק, אני מתחתי ביקורת. ביקורת היא דבר חיובי וטוב, אבל יש עת לכל דבר, ועכשיו צריך לאמץ ולחבק ולהצטרף, ולא לבקר.

אז אני שב ומתנצל. אני אוהב אתכם. באמת. נאמנים פצעי אוהב. מה לעשות. אני יכול להבין מה חש אדם ששייך לקבוצה מבוזה, מושפלת, מודרת ונרדפת, כשפתאום בכנסת מקבלים הצעת חוק שמעניקה לו עוד טיפ טיפה שוויון, טיפ טיפה גאווה, טיפ טיפה להרים את הראש, ומישהו עומד בצד ומעקם את האף. והמישהו הזה, אם נמשיך בעוד מעט ביקורת עצמית, הוא מאותה קבוצה הגמונית עצמה, שמקבלת את כל הפריבלגיות בחברה הישראלית - אשכנזי, סטרייט, גבר, מעמד בינוני. אני באמת מבין. אבל אני אומר גם בצורה נורא ברורה דבר אחד ברור - המאבק הוא אותו מאבק, רק בצורות שונות. האוייב הוא אחד. מי שרוצה להשאיר אותי בכבלי המילט, הוא זה שרוצה להשאיר אתכם בארון, את האחים גת בגטו החרדי, וגם את כל היתר - את המזרחים, הנשים, הרוסים, האתיופים, הערבים, הסודנים, וכל יתר המגזרים המופלים, המודרים, והמקופחים בחברה הישראלית, בדיוק במקום שהם נמצאים, כדי להמשיך ולגזור את הקופון. אסי עזר הוא סוכן נהדר של האנשים האלה. הוא הפנים את הכללים. אני לא רוצה ללכת אחריו. המאבק הוא לא על נקודות במס הכנסה. הוא מאבק גדול יותר, וחשוב לקחת בו את הצד הנכון.

הדרישה לבודד את המאבק הלהט"בי מהמאבק של (ויסלח לי אוחובסקי, אבל האמירה הזו נשמעת מאוד אותנטית) "הערבים הפליטים ובעלי החיים שלכם" היא שגיאה בשני מישורים. 

היא שגיאה במישור המוסרי, כי לא ייתכן שבחברה הישראלית תהיה בועה של צדק מוחלט, ובשוליים יירדפו אנשים, יסומנו במספרים, ויישלחו למחנות עבודה ללא משפט. מחנות שעליהם כתובה הסיסמה "תעסוקה למען החברה". 

ומעבר לזאת, וגם לפי נקודת הראות של 'מה שמעניין את התחת שלי' זו שגיאה טקטית. כי לאנשים האלה לא איכפת מכם. הם יכולים להשתמש בכם יפה מאוד לצרכי "PINKWASHING" (אגב, מישהו שמע פעם את נתניהו אומר את השם המפורש 'הומוסקסואל'? יש שם בעייה קשה, לדעתי). אבל בינם לבין עצמם, הם מצטטים את ספר ויקרא. עזר יכול לשבת עם בנט עד מחר. בנט עושה מה שהרבנים אומרים לו, והרבנים שונאים אתכם. גם הוא עצמו לא מת עליכם. באחריות. את הכסף סופרים במדרגות, חברים. הרווחתם יופי של קריאה טרומית, הלוואי על כל עם ישראל. נדבר כשהחוק ייכנס לספר החוקים. זה לא יקרה. באחריות. הבוסים הגדולים והסטרייטים כבר סגרו את העניין בינם לבין עצמם בחדרים חשוכים. הם לא סופרים אתכם. הם לא אוהבים אתכם.הם נגעלים מכם. הם משתמשים בכם וזורקים. 

אני בעל הברית האמיתי שלכם. ואני ובנט ויאיר לפיד לא הולכים ביחד. אני רוצה שתלכו איתי יד ביד. אם תלכו יד ביד עם בנט, תראו שהיד הזו עטופה היטב בכפפת גומי, וגם שאפשר ללכת רק עד מרחק מסויים. לא מעבר לכך. אני רוצה ללכת אתכם את כל הדרך. אבל זה מאבק. והוא עובר בכל מיני מקומות כמו מחנה 'חולות', וצומת חורה, וסח'נין. אם לא תבואו איתי לשם, לא נוכל ללכת יד ביד, כי אלו המקומות שאני נמצא בהם. השחרור שלכם עובר דרך השחרור של מס' 836825 ממחנה חולות. דרך השחרור שלי מהמילט. דרך כל מאבק לשחרור בחברה הישראלית, שהוא בבסיסו אותו מאבק עצמו. אני אומר את זה בפירוש. זה לא קונה לי חברים אצלכם. זה מנכר אנשים טובים שאני מכיר ואוהב, וקוראים נאמנים של הבלוג. אבל זו האמת הבסיסית שאתם חייבים להכיר בה. דווקא ברגע שנראה לכם שהשגתם הישג. כי אם לא תלכו איתי, רוב בקריאה טרומית זה כל מה שתקבלו. עם רוב בקריאה טרומית לא מגדלים ילדים. באחריות. אם תלכו אחרי גל אוחובסקי ואסי עזר, הסוכנים של הסדר הקיים, ההגמוני, יימשך הסדר הנוכחי בחברה הישראלית, שאתם בו, איך לאמר, לא במקום הכי טוב. אם תנפצו את הקונספציות, תשברו את גבולות השדה, תגיעו רחוק. תשכחו מנקודות הזיכוי במס הכנסה. תלכו ל'סהרונים' ול'חולות' ולגן לווינסקי. השחרור שלכם מתחיל שם, ורק שם. 

ממתק אמיתי לסיום? מי שחושב שהאחים גת המציאו את הזקן הארוך ברוק, שיחשוב פעמיים. נא להכיר - ZZTOP. אחד הדברים הכיפיים ששנות השמונים המוזרות השאירו לנו:

חוויתי אתמול רגע טלוויזיוני מזכך. הטלוויזיה הישראלית סיפקה לי אתמול שעה ומשהו של הצצה למנגנונים המפעילים אותה, של אמירה על מהותה של הטלוויזיה, על 'ריאליטי', על סדר העולם הקפיטליסטי, על אמת, על מציאות. 'הכוכב הבא' היה אתמול אוניברסיטה. הייתי יכול רק להקליט לעצמי ולראות ולו קצת מדי פעם, כדי להיכנס לפרופורציות. עד כדי כך זה היה חשוב. 

הבלוג הזה שומר חוק, לכן אכבד את צו איסור הפירסום, עד כמה מגוחך שהדבר נשמע, ולא אזכיר מיהו ומהו ולמה ואיך. 'הכוכב הבא' עמדו בפני אותה הדילמה עצמה. ולכן פתחו בהודעה של אסי עזר - ""רבים תהו מה יקרה כאן הערב, בימים האחרונים התפרסמו ידיעות, שמועות והדלפות. הודעה זו אינה אישוש או הכחשה של השמועות. אנו לא יכולים לפעול על סמך שמועות ובוודאי לא לחרוץ דין על פיהן. אנו פועלים רק על פי החוק כי זו הדרך היחידה והנכונה". 

נעזוב את העובדה שעזר עצמו כבר חרץ דין והודיע כי 'הזמר לא עשה סמים עם הנערה'. מה מחייב החוק? מה מחייב החוק תכנית שאדם מרכזי בה הוא מוקד לידיעות, שמועות והדלפות? אין חוק לעניין הזה. יש מוסר, והגינות, ולעמוד בתנאים של המכרז, ולראות בעצמך גוף הפועל לתועלת הציבור, והמון דברים. אבל אין 'חוק'. החוק לא מתייחס לעניין הזה. הכוכב הבא פעל מפחד וחשבון. וזה מה שהפך אותו למרתק כל כך.

אם נצא מנקודת הנחה, שכל המשתתפים בתכנית, מהמנחה, דרך חבר השופטים, עד לאחרון המועמדים, היו מעדיפים שלא לעלות לשידור אתמול, לא נטעה. אלו מחברי הפאנל שאינם חשודים במעורבות באותו עניין שעליו הוצא צו איסור הפירסום, בוודאי לא ירצו ששמם ייקשר בדבר הזה - והוא נקשר, ועוד איך, עד אחרון ימיהם יזכירו להם כיצד ישבו בפאנל אתמול - כך ודאי גם המנחים, והמתמודדים שואלים את עצמם מדוע לא הלכו למיונים של האקס פקטור. לא בטוח מה יצא מהתכנית הזו, די ברור שמי שייבחר לא יהיה הכוכב הבא. הוא הוסט הצידה על ידי כוחות חזקים ממנו.

אז מה? פחד וחשבון. כל אחד ואחד שם חתום על חוזה. וברגע שנפלה 'אצל הזכיין' (לו הייתי שם זבוב על הקיר, במשרדי 'רשת'...) ההחלטה לעלות לשידור, להתיר לאותו אחד שלגביו מתייחסות השמועות להופיע כרגיל, ולהכריח את היתר לשבת עמו, או לרקד בפניו, עמדה בפני כל אחד ואחד מהם ההחלטה אם לשתף פעולה או להפר חוזה. מן הסתם שמות שעד עתה לא נקשרו בפלילים או בהתנהגות מסוג זו שמיוחסת לאותו אחד שאליו מתייחסות השמועות, היו צריכים לעשות שיקול קר, שנוגע מצד אחד לנזק ארוך הטווח לקריירה שלהם (או-הו! אני שומע קרחון מתנפץ אל הים...) ומצד שני לנזק המיידי אם יפרו חוזה ויצטרכו לשאת במשמעות החוזית המיידית של זה - להערכתי סכומים בני שבע ספרות. כולם, עד האחרון שבהם, עשו את השיקול קצר הטווח, ועלו לבמה. 

'מלחמה ושלום' של טולסטוי מתאר כיצד רקד הצאר אלכסנדר בנשף, כאשר הגיע השליח עם הבשורות שנפוליון פלש לרוסיה. הצאר המשיך בריקוד כל הלילה. ג'ורג' בוש המשיך והקריא לילדים את הסיפור "עז המחמד שלי" במשך שבע דקות ארוכות, אחרי שהגיעה אליו הידיעה שהמטוסים היכו במגדלי התאומים. קחו פעם שבע דקות והציצו בווידאו הזה (לא עכשיו. עכשיו אתם צריכים להמשיך לקרוא את הפוסט). הוא עושה את זה כמי שכפאו שד. ברור שאם אי פעם היה איכפת לו מעז המחמד, הרי שעתה היה מוכן למכור אותה לזוגלובק נהריה במחיר הקרן. 

אבל משתתפי הכוכב הבא אינם אלכסנדר ואינם בוש. הם ידעו מזה שבוע מאוד ארוך שביום ראשון בערב הם יצטרכו להופיע. ניתן להם זמן להתכונן. ומעבר לכך, בוש ואלכסנדר לא היו צריכים להפגין התלהבות, משתתפי הכוכב הבא כן. הם היו צריכים להמשיך לקפצץ ולצעוק, ולהתווכח על האיכויות ולהחמיא ולקטול, ולהתלהב באופן שהקהל יתלהב מהכוכב הבא וירצה לראות את התכנית הבאה, ולסמס, ולקנות את הדיסק, וכל זה. והם עשו את זה. כחייל הניצב על משמרתו. כולם סיפקו את הסחורה. אסי עזר קיפצץ והתלהב. וריטה אמרה שהיא רוצה שיקליטו לה את השיר כדי שהיא תוכל לשמוע אותו לבדה, במכונית. וצביקה התרגש. ואייל... ורני... וואו. מופע אימים של דם, זרע ודמעות. משהו מדהים. כמו האצילים הצרפתים שהובלו אל הגיליוטינה בעודם מאופרים ומפורכסים, הפאה הנוכרית מוחזקת היטב במקומה, עד שהתליין ישליך אותה אל הצד בידו הגסה, כדי לאפשר מקום לפעולת הלהב ללא מעצורים. הייתי כותב כאן משהו על 'הפיהרר מעניק עיר ליהודים' שזו גם אנלוגיה מתבקשת, אבל אני חושש שאובן שלא כהלכה.

הם לא שחקנים טובים מי יודע מה החבר'ה האלה. וזה מה שיצר את הרגע הטלוויזיוני המרתק, הרגע בו נפלו המסיכות. עכשיו אני כבר יודע שגם כשאמרו לי בעונות הקודמות של כוכב נולד שהם מאוד מתרגשים הם לא באמת התרגשו. כי המוזיקה הזו לא ממש מרגשת. יש משהו סוחף בסיטואציה, שאדם צעיר מאוד מאוד רוצה, וגורלו ייקבע לשבט או לחסד בידי הפאנל, והוא יכול לחזור למשאית הזבל בפוריה עילית או לעלות לגרמי מרום ואולי אפילו לשבת בעצמו בפאנל יום אחד. אבל המוזיקה עצמה בדרך כלל לא משהו. קאוורים מאוד לעוסים. עיבודים שמרניים. אווירה של מסחריות. קשה לשמוע את הדבר הזה מחוץ להקשר המיידי של כוכב נולד / הכוכב הבא / דה ווייס / אקס פקטור. יש מתמודדת עבר בכוכב נולד בשם אורטל אדרי. היא מופיעה בשנים האחרונות עם שליחי הבלוז שמגיעים תדירות לפאבלה שליד ביתי - בונ'ה, השבוע היא מגיעה. אני חוזר מהפאנל של הדוקטורנטים בתלביב, אבל אם אני לא אהיה עייף מדי או משהו כזה אני בטח אלך. כשהיא משוחררת מהנטל של 'כוכב נולד', כשהיא מופיעה בפני שלושים איש בפאב בגוש שגב, היא הרבה הרבה יותר טובה. כשמורידים מהם את הנטל, לפעמים הם יודעים לשיר. כל היתר זה תפאורה ונצנצים. זה לא פלא שרק אחת לכמה עונות עולה משם כוכב אמיתי. יש איזה מלאכותיות בתהליך הזה שמקדמת בינוניות, ודוחפת את המתמודד לפורמט שמאוד קשה להתקדם בו. בובות פופ חמודות כמו שירי מיימון או רוני דלומי יכולות לשגשג גם בפורמט הזה. אבל בובות פופ חמודות הן לא 'מרגשות' בדרך כלל.

אז זה לא שמרגול (לא הייתה אתמול בפאנל אבל בהחלט הייתה יכולה להשתלב) באמת חושבת שהזייפן הזה הוא פלילי ברמה של שופט מחוזי ושהוא בירווז את הג'עג'וע שלה או מה שזה לא יהיה. וזה לא שצביקה באמת הוריד דמעה מהסיפור האנושי המסעיר של המתמודדת שאבא שלה מתמודד עם סרטן, אמא שלה מתה בפיגוע, חתכו לה את הדבר הזה שבגלל זה היא בכיסא גלגלים, ועוד שנייה היא הולכת למות, אבל לא לפני שיאחדו אותה עם סבתא שלה שמגיעה בטיסה מיוחדת מדנייפרופטרובסק. הוא שמע וראה דברים יותר גרועים. זה הכל זיוף. ואתמול זה נחשף. ההתלהבות המזוייפת, המחמאות שאיש אינו מתכוון אליהן. העליצות המעושה. גם אל מול הגרדום (ואין לי שום ספק שהתכנית אתמול הייתה נקודת מפנה שלילית ביותר בקריירה של כל אחד ממשתתפיה) הם נתנו את מה שמשלמים להם בשבילו. אף אחד לא התלהב שם מהדבר הזה ובכל אופן הם התרוצצו כאחוזי אמוק ועשו את הדבר שהם רגילים לעשות. משעשע? מבעית. אבל רגע טלוויזיוני יקר המציאות.

וכאן אני נזכר בשני רגעים קודמים מהסוג הזה. 'המסך המפוצל' בו שודר בצד אחד של המסך פיגוע, ובצידו השני משחק כדורגל. ועוד רגע, שאולי רק אני זוכר. באסון המכביה, אחרי שעות על גבי שעות שלא ידעו מה קורה, החליט הנשיא וייצמן לקיים את הטקס למרות הכל. אז כשסשה אלתרמן נלחמה על חייה בבית החולים, וכמה וכמה גופות שכבו מוטלות על הצד וספוגות במימיו הרעילים של הירקון, ולכולם היה ברור שמשהו רע מאוד בחברה הישראלית שלנו נחשף לעולם כולו, הילדות מסניף מכבי הצעיר ברעננה סימנו על הדשא צורת מגן דוד שהתחלפה בסמל מכבי, והכרוז דיבר על שואה ותקומה ועל היהדות בכל העולם.

אז השקר נחשף. הכוכב הבא היא 'סימולקרה'. מסמן ללא מסומן. כמו שיודע כל מי שקורא את הבלוג הזה, הסימולקרה היא בדרך כלל זדונית. אבל אתמול התכנית הייתה משהו אחר. היא הייתה פיסת מציאות אמיתית. כשמה כן היא 'ריאליטי'. למדנו אתמול משהו על טלוויזיה, ועל מציאות, ועל כסף, ועל פחד, פחד גדול. פחד שהמסיבה תסתיים. גם הצופים פחדו. כל מי שסימס פחד. הוא רצה לשמוע את הביצוע המרגש גם בפעם הבאה שהוא ידליק את הטלוויזיה. הוא לא רצה שזה ייגמר. הפחד חלחל והופיע בצורה הראשונית, הקמאית, הפרמיטיבית. מאחורי החיוכים, והעליצות, והתזמורת, והאורות, היה פחד גדול. וזה מה שעשה מהערב הטלוויזיוני אתמול ערב גדול כל כך.

ממתק אמיתי לסיום? הנה משהו נחמד שדווקא יצא מכוכב נולד. מרינה מקסימיליאן בלומין עם רד בנד. בוקר טוב לכולם.