הבלוג של אבו אלמוג

טוב, במקור היה כאן פוסט עם כל מיני מחשבות והרהורים, על המשמעת בצה"ל שהופך להיות למיליציה חמושה, על תסמונת הש.ג. שמכה שוב, על כוחו של הפייסבוק, או על שר הכלכלה שלנו שלמרות הרקורד הצבאי המרשים שלו הוכיח השבוע פעמיים (אולי יבוא פוסט נפרד) חיילות מאוד עלובה, ואם אני הייתי מש"ק שלו הייתי מריץ אותו כמה סיבובים מסביב לתותח, רק כדי לחמם לו את העצמות. בקיצ-קיצור, תמונה אחת, כך אמרו לי, שווה אלף מילים. אז גבירותי ורבותי, הקרחת המבהיקה זו אני. 

לפני כמה ימים עשיתי מעשה נדיר, וכתבתי כאן פוסט מאוד אישי על אשתי. אמנם לא קראתי לה בשמה המלא או אפילו מסרתי כל פרט על זהותה, או דבר מה מעיסוקיה או מעשיה, אלא רק את רחשי לבי הכנים כלפיה, אבל אני חושש שלו הייתה אכן קוראת את הפוסט, על אף שלל גילויי החיבה והאהבה המופיעים בו, הייתי סופג מנה ראויה. מכיוון שהדבר לא קרה, אני מסיק את המסקנה שבני משפחתי הקרובה אינם קוראים את הבלוג הזה, ושאלו שנמצאים איתם במגע מבין קוראי הבלוג אינם מיידעים אותם על המתרחש בו, וטוב שכך. לא שמתרחש הרבה מעבר למישור של התקדמות הבנתי בעיקריה של תורת הפרשנות ההקשרית מבית מדרשה של אסכולת קיימברידג' (מאמר חלוצי ובו תרגום תורת 'חופש לפני ליברליזם' לסקינר לד'אהריסטית מדוברת עומד בכתיבה, וודאי שיזעזע את העולם - האקדמי וזה שמחוצה לו) ובכל אופן. מצאתי לנכון לכתוב היום על בתי. זו ששמה ידוע לכל קוראי בלוג זה - אלמוג. (הבחור העובר אינדוקטרינציה מרכסיסטית בתמונה שבכותרת הבלוג הוא פ', השומר על חשאיות אף יותר מאמו).

אלמוג היא במגמת צילום וקיבלה משימה לשחזר תמונה קלאסית. משימה כזו דורשת, מן הסתם, התייחסות לתמונה איקונית נוסח 'הצעקה' למונק. כזו שכבר הפכה לאותה מפלצת מיתולוגית, לאותו מסמן ללא מסומן (או מסומן ללא מסמן, מעולם איני זוכר, ובודריאר אינו מצוי תחת ידי בשליפה), לסימולקרה. 'הצעקה' עצמה היא עניין נדוש למדי, ובטח יזנקו אליה אחרים וזריזים מחברי כיתתה. הפור נפל בתחילה על 'אמריקן גות'יק', מכיוון שהבית שלנו דומה משהו לאותו בית שבתמונה, ואני יכול לתת חיקוי לא רע של הבחור שם עם המשקפיים והקלשון. אך משהגענו לשלב ההפקה הסתבר שזוגתי בבריכה ותחזור רק לאחר צאת החמה. לאחר מעט היסטריה וגוגל תמונות נפל הפור על 'אמו של ויסלר' -

כל אחד מכיר תמונה איקונית זו, סמל לאימהות האמריקאית. אם אי פעם היה לה תוכן, זה התרוקן כולו במאה וארבעים השנים שחלפו מאז. היא הפכה, כמובן, למה שעליו דיבר בודריאר כמודל העוסק בייצור ושיווק אין סופי של ההיפר אמיתי (נו... המילון של גורביץ' בערך סימולקרה. אבל תודו שזה נכון). המשימה היא להכניס תוכן של ממש להעתק מן ההעתק, לרוות אותו במשמעות, להחזיר את המסמן למסומן (או להיפך). קצת קשה לכיתה י"א. אבל אתם לא מכירים את הבת שלי.

זה מה שהיא עשתה - 

אני מודה שהיה הרבה ממני ביזמה ובהפקה (אני דחפתי דווקא לעשות את 'מות מרא' של דוד, אבל היא פחדה שאמא תכעס אם נלכלך את הסדינים בקטשופ, כמתבקש) אבל היא זרמה איתי, והביצוע כולו שלה. הביצוע הזה מאוד מבריק מבחינה טכנית, כי ראיתי כמה וכמה גירסאות נסיון של זה שלא כל כך צלחו מבחינת ההעמדה והזווית והתאורה, שאני חייב להסיר את הכובע (ותראו - יש לי בתמונה מה להסיר). זה עוד דורש קצת פוטושופ - בלהקטין את התמונה שתלויה על הקיר, אולי בצבע של הכיסא, ובטח בכיוון הישיבה (שהתבקש מבחינת המבנה של החדר). אבל זה כל כך 'אמו של ויסלר' ורק היא יכולה לעשות את זה.

אז טענו מחדש את הסימולקרה בתוכן, ואמירות על הורות, ואבהות, ומגדר, ויחסי מגדר, ופמיניזם, ופוסט פמיניזם, ותיאוריה קווירית, ברמה שהיה בה כדי למלא לפחות שלוש מהדורות של 'תיאוריה וביקורת'. ואחרי כן עשיתי מזה תמונת פרופיל שלי בפייסבוק והחברים שלי נחלקו לכאלה שנורא נהנו מהמחווה וכאלה שחששו לשפיות דעתי. 

אז ממתק לסיום? חברתי הטובה דליה הפנתה אותי לקטע הזה ממר בין, שהוא תמיד מצחיק. מי שבאמת רוצה להבין מהי תמונה שהפכה לקלישאה עד כדי כך שאינה מסמנת עוד דבר, מקבל כאן קורס אקדמי שלם בפחות משלוש דקות. אז שחק אותה רואן -

אז לפני כמה שבועות היה לי פוסט להיטי (אלף כניסות בערך, שכה אני אחיה!) על איך לנקות שרימפס. כבר אז הבטחתי ליצור את חלק II - האימפריה מכה שנית - איך מנקים קלמרי. ובאמת, מישהו ראה פעם טבעת עגולה ולבנה שוחה בים? ההגיון אומר שזה מתחיל בצורה אחרת לגמרי. אז איך זה עובר מהדיונון לטבעות היפות האלה? חכו ותראו!

הפוסט הקודם כלל את כל ההקדמות בענייני כשרות וטבעונות וגועל נפש, אז נחסוך את זה. רק אנקדוטה - קרובי משפחה שרצו לקבוע איתי בשבת של חול המועד התקשרו לש' בדחילו ורחימו לשאול אם אני נוסע בשבת, לאור כל השמועות על התחזקותי בשמירת המצוות וכל זה. אז אני נוסע בשבת. ואוכל קלמרי. ומנקה אותו בסבבה. וכותב על זה בבלוג. ואם יש חילול השם ברבים גדול מזה שיבוא עכשיו! לא בא. קדימה לעבודה.

יצאנו לבירתו המאממת של דאהר, לעכו, לשוק, ושם רכשנו קלמרי טריים. לא מהדוכן הזה ממש, אבל זה היה יותר פוטוגני. 

אז למוד ניסיון מהשרימפס שקילפתי יום שלם ובסוף יצא חצי כוס, קניתי מראש קילו וחצי. היו שם בערך עשרים דיונונים לא מאוד גדולים, והנה הקורבן שלנו. נקרא לו סקווידוויד, על שם הגיבור מבובספוג, או בקיצור דודו. 

הסכין שלידו כבר רומזת שהסוף לא יהיה טוב. מה שצריך דבר ראשון לעשות זה לחתוך לדודו את המחושים, קצת מעל העיניים. זה פחות או יותר הקטע הראשון שאוכלים, המחושים.

יש לו שני מחושים ארוכים כאלה. נפטרים מהם וזורקים אותם. 

יש לו גם מקור כזה, קצת קשה וקצת מגעיל. הוא בדיוק באמצע בין כל המחושים. חותכים אותו וזורקים אותו. אחרי כן עוברים קצת על המחושים עם האצבע כי יש שם את הפטמות יניקה האלה וצריך קצת להוריד את החלק הקשה שלהם. לא ממש מוכרחים. שוטפים טוב עם מים. זה החלק האכיל הראשון ושמים בצד. התמונה הבאה היא של איפה נמצא המקור. להוריד, זוכרים?

טוב. נשארנו עם הגוף. הגוף זה צינור גלילי עם סנפירים והראש וכל הג'יפה שבפנים.

אז הראש וכל הג'יפה מתנתקים מהגוף אם מושכים אותם בעדינות. את הראש והג'יפה זורקים, ונשארנו עם הצינור והסנפירים. זה החלק האכיל הנוסף, אבל יש עליו עוד הרבה עבודה!

צריך לנקות טוב טוב מבפנים מכל החלקים הפנימיים והדיו. קצת מגעיל, לא נורא. באחד מכל כמה דיונונים נמצאת ארוחת הערב האחרונה שלו, לפעמים במצב שלם כמעט. מצאתי הרבה דגים, כמה סרטנים, ושרימפ קטן. הנה דוגמית -

זה בסך הכל מזכיר לנו שאנחנו בעולם אכזר של אכול או האכל. וכמה טוב שאנחנו בצד האוכל! אבל נמשיך. בתוך כל דיונון יש עצם שהיא קשיחה ולא אכילה וצריך להוציא אותה. זה נראה כמו מין נוצה כזו מפלסטיק, והיא נשלפת די בקלות. אז בתמונה הראשונה רק שלפתי קצת את העצם שתראו מאיפה היא באה, ותמונה אחרי כן הגליל לחוד והעצם לחוד. את העצם אפשר לזרוק. שמעתי שנותנים אותה לתוכים שמחדדים את המקור עליה. אם יש לכם תוכי אתם יכולים לנסות.

טוב, אחרי כן מורידים את העור (שכבה דקה) והסנפירים (שכבה קצת יותר עבה) ושוטפים טוב טוב עם מים מבפנים ומבחוץ, וזה החלק האכיל שממש מוכן.

את זה חותכים יפה לטבעות, והכל מוכן. זה מה שנשאר מדודו, וזה כבר כמעט נראה כמו משהו שמגישים במסעדה.

טוב. כמו שאתם זוכרים, דודו לא היה לבד. היו איתו עוד כמה חבר'ה ויצאה כמות די רצינית. חשבתי בהתחלה בכיוון של פאייה או רוטב לפסטה. עכשיו אני חושב שחצי לפחות אני אטגן עם ביצה ופירורי לחם - או קמח מצה? - בנוסח מה שמגישים בפאבים. אני לא אוכל את זה כמובן כי זה מאוד בזבזני מבחינת נקודות של שומרי משקל, אבל הילדים מאוד יאהבו. ככה זה נראה לפני הבישול. - כמובן שלא לשכוח לבשל...! מעורר תיאבון? אצלי כן. בתיאבון וחג שמח!