הבלוג של אבו אלמוג

הפוסט הזה הולך לעשות משהו שישאיר את הקוראים המומים. בפעם הראשונה בתולדות הבלוג תהיה כאן מילה טובה על יאיר לפיד. הרעיון של ארנונה על קברים מצויין. 

קבורה היא מותרות. זו דרך בזבזנית, אנטי סביבתית ולא חכמה להיפטר מגופות המתים. במאה ה-21 אין לזה גם שום הצדקה. הארץ הזו ממילא צפופה, ומשאבי הקרקע והטבע דלים. לא רק שיש למנוע קבורה מעכשיו ואילך (והפיכתה לבלתי כלכלית היא רעיון לא רע בכלל) צריך גם לחשוב על הדרך להיפטר מהקברים הקיימים. 

אין כמוני חובב בתי קברות. בכל עיר גדולה שהייתי בה ביקרתי בבית הקברות כשאחרים עשו שופינג. זה כמובן פר לשז בפריז (מוריסון, אבל הבאמת רומנטי זה אלואיז ואבלאר) עלייה לרגל לקברו של קרל מרקס בהייגייט, הרפתקאות מסמרות שיער במונטחואיק בברצלונה (פוסט נפרד...), ובארץ כמעט כל מקום שווה, מבית הקברות הצנוע בכינרת, דרך בית הקברות המקסים בנהלל שם טמונים משה דיין ואילן רמון, הר הזיתים, בית הקברות העתיק בטבריה, והחביב עלי ביותר - זה בצפת, בו יש למשפחתי מערת קבר מזה מאות בשנים. הנה האדמו"ר הצעיר מסטרעטין מבקר את אבותיו במערה. מתחת לכל אבן שם טמון ברנדוויין. האגדה אומרת שאין מקום במערה, אך כל פעם שרוצים לטמון שם ברנדויין, נמצא מקום באורח נס. לא הייתי בונה על זה. 

אז זה נחמד, ומרגש, ולפעמים נורא מעניין, וממנטו מורי כזה, אבל זה חייב להיפסק. כי זה בזבזני במשאבים. אז מה התחליפים? אפשר ללכת על הפתרון הזורואסטרי, של לזרוק את הגופה בטבע ולתת לנשרים לעשות את שלהם (תיאור נפלא של נחום גוטמן בנוגע למנהג הזה ב'חמור שכולו תכלת'). אפשר ללכת בעקבות המנהג העברי העתיק של לתת לגופה להירקב חצי שנה, ואז לאסוף את מה שנשאר ולטמון בחור קטן בקיר. אני בעד לשרוף. זה אקולוגי, זה חסכני, וזה מאוד נחמד. אפשר אחרי כן לשים את האפר, כמו בסרטים, בתוך כד כזה בשידה, ואחרי כן העוזרת שופכת אותו בטעות אם זה קומדיה, או שמפזרים אותו לים ובוכים אם זה טרגדיה.

אני הייתי רוצה שישרפו אותי. כמובן אחרי שהשתמשו בכל אבר מאברי הניתן לשימוש - בכבד אכול האלכוהול, בקרניות שכהו מזוקן, בלב הקטן, המרושע והשומני. יש לי כרטיס אדי. קחו הכל. אבל מה שישאר תשרפו. בראש טוב. אין שום דבר ביהדות שמונע את זה, ועד כמה שאני זוכר את ספר התנ"ך, מלכי ישראל נשרפו בסבבה. מה שטוב לשאול המלך טוב גם לי, למרות שהעדפתי לקרוא לבני פ' ולא מפיבושת, עם כל הכבוד הראוי. נראה לי שכל הקטע של הקבורה זה קטע נדל"ני. אני חושב שזה עניין של מונופול אורתודוכסי. לא על הקבורה על פי חוק - יש הרי חוק קבורה חילונית, אלא על התודעה. שוב, כמו בעניין הכיפה - יש רק דרך אחת למות, ודרך אחת להיקבר. וברגע שנקברת, זה לא עניין זמני. אתה שם עד הודעה חדשה, ואם עוד ארבת'לפים שנה ימצאו את השרידים שלך, אז חייבים להשאיר אותם במקום ואסור לבנות שם בית חולים או משהו. 

אבל... אני רוצה שהצאצאים שלי יבקרו אותי! חמוד. המוות זה לא עניין לעשר חמש עשרה שנים. זה לנצח. ותסתובב קצת בבתי הקברות. רוב הקברים בני שלושים וארבעים שנה כבר נטושים. אף אחד לא זוכר את אבא של סבא. יודעים שהוא שם. זה לא ממש מזיז. עשר, עשרים, שלושים שנה יבקרו אותך, ואחרי כן תעמוד עגום ועזוב. שווה את הבזבוז, והמצבה, והשטח שיכול לשמש למשהו אחר, כמו לגדל עגבניות? אני רוצה לחסוך לעצמי את הקטע הזה.

ועוד משהו. אחרי כמה מאות שנים לא נשאר כלום. בחיי! כשהייתי ילד צעיר וטיפש הייתי במקום שנקרא נבי אל עוואדי. והיה שם קבר שייח', שהשמועה אמרה שיש שם זהב. אז פעם החזיקה את הקו חטיבה אחת, שלא ידועה בעידון של אנשיה. טוב, ניתן עוד רמז, שיש להם עץ על הכתף וכומתה חומה על הראש. אז לחבר'ה האלה אין חוכמות. לקחו לבנת חבלה והרימו את הקבר באוויר. זהב לא היה, אבל גם הנבי לא היה שם. הקבר היה ריק. לא היה שם כלום. לא שלד, לא כלום. היה מין משקע כזה אדום כמו גיר. זה מה שנותר אחרי מאתיים שלוש מאות שנה. האם נגרע משהו מגדולתם של הגדולים ביותר בשל כך שאין יודעים היכן הם קבורים? האם יצירתם של הומרוס, אפלטון או אריסטו היא פחות נצחית בשל כך שקברם אבד זה מכבר? מה שעשית בחייך עשית. שום דבר שקורה אחרי מותך לא ישנה את זה.

איש אינו יודע איפה טמון היום אלכסנדר מוקדון, ששלט בכל העולם הידוע. זו דרכו של עולם. ולעומת הנצח, האלפיים שלושת'לפים שנה שעברו מאז שאלכס נקבר זה די כלום. כולנו נעלם במוקדם או במאוחר. נעלם ונישכח, אז למה לנו לבזבז את המשאבים של הדור הבא? את עתודות הקרקע היקרות כל כך? אגב, יש על זה קטע לא רע ב'תיאוריה של צדק' של ג'ון רולס, בקשר של חלוקת משאבים בין דורית. דמיינו שאתם מאחורי מסך הבערות, ואינכם יודעים אם אתם בדור שיש לו עתודות קרקע רבות, או בדור שכבר כמעט מיצה אותן. ג'וני ייקח אותנו ישר להחלטה על קבורה בשריפה, ואיסור על קבורה באדמה. די בטוח. למרות שהוא עצמו טמון במאונט אובורן סמטרי המקסים בקיימברידג' שזה אחד מבתי הקברות הכי מאמממים ששווה למות רק בשביל להיקבר שם. 

אם מישהו תהה בקשר לדאהר, אז אני אחד היחידים שיודעים איפה הוא טמון. וטרחתי גם וצילמתי לוויקיפדיה. אז כמו שתראו הקבר לא משהו. סתם איזה מרובע של אבנים בלי מצבה ובלי כלום. סך הכל אני גם לא ממש סגור אם זה הוא, או הבן דוד שלו, או סתם מישהו, או שהשומר במקום (רח' אחד העם בעכו, ליד מקאם אבו עתבי, שדרך אגב המבנה עצמו מעניין, ושווה למצוא את השומר שגר ממש בתוך הקבר של אבו עתבי עם משפחתו ולקשקש איתו קצת על דאהר כמו שאני עשיתי) טעה וזה קבר ליד. האם זה מקטין מגדולתו של דאהר? לא. רוחו שורה על פני הגליל, גם אם קברו לא במצב מי יודע מה.

אז הנה אמרתי מילה טובה על יאיר. לא שהוא התכוון לכל זה. זה סתם הרשעות / חוסר מחשבה הרגילים שלו ושל פקידי האוצר. אבל יכול להיות שמעז יצא מתוק. חבר'ה - צריך לעשות משהו רציני בעניין הזה. אם לא יהיה לנו כאן סוויץ' מחשבתי, אז פשוט חבל.

אסיים במשהו ממש גאוני של טום וייטס שהוא גאון, וכתב שיר נורא מורבידי על מוות וזה, וזה מתוך האלבום שלו "BONE MACHINE" שהוא נורא קשה להאזנה אבל נורא מתגמל למי שמצליח. אז זה נקרא "DIRT IN THE GROUND" וזה לא ממש ממתק אמיתי במובן שזה לא מתוק ודי מרתיע בשמיעה ראשונה, אבל נסו, מה כבר יכול לקרות? הביצוע כאן הוא בהופעה חיה, ולא הביצוע מהאלבום, והוא קצת יותר ג'זי וקומוניקטיבי אפילו מהמקור. וייטס נשמע, כרגיל, כאילו הוא כבר מת ונקבר כבר כמה שנים. בהקשר הזה אני כמובן חוזר על ההמלצה הרגילה בענייני חיים ומוות - "כול אשר תמצא ידך, לעשות בכוחךעשה: כי אין מעשה וחשבון, ודעת וחכמה, בשאול, אשר אתה הולך שמה". זה פחות או יותר גם התוכן של השיר של טום וייטס, אם חושבים על זה.

יום טוב לכולם. גם ליאיר לפיד. אל תיקח את הפוסט הזה ברצינות. זה עדיין חרא של תקציב. תתפטר עכשיו. 

באמת שלא. הוא לא אשם. אשם מי שבחר בו. גם הוא לא אשם. עשרות שנות טמטום של ערוץ 2 הקהו את שכלו של העם הזה. נו, מילא.

למה הוא לא אשם? כי הוא עושה כל מה שהוא יכול. וזה לא הרבה. קראתי את הצעת התקציב. אני לא כלכלן, כידוע. אבל נחרדתי. טרחתי וכתבתי גם שני מאמרים שמסבירים למה נושאים ספציפיים בחוק ההסדרים הם עוול איום ונורא. אני מאמין שזה יותר ממה שהוא עשה.

הם נורא בילבלו אותו, ההרשקוביצים באוצר, עם כל המספרים והאקסלים. והם גם קנו אותו עם הקטע שלא מתקצבים בתי ספר שלא מלמדים לימודי ליבה. וגם קצת הפחידו אותו עם המספרים של הגרעון. ועכשיו, הוא באמת רוצה לעשות טוב, אבל זה גדול עליו בכמה מספרים. אז כשהוא שקע באיך לנסח את העמוד הראשון בהצעת התקציב - "תקציב המדינה אינו עוסק רק במספרים, בקיצוצים, במסים וברפורמות. אלו הם הפרטים הקטנים המרכיבים תמונה גדולה בהרבה. תקציב שעומדת מאחוריו תפיסת עולם אמיתית יהפוך למורה דרך, לכלי המגדיר סדרי עדיפויות, למעצב של חברה אנושית." ואולי גם הרים טלפון לפירון או קלדרון למצוא איזה פסוק יפה (בסוף נפל על "גדולה מלאכה, שכל הנביאים התעסקו בה – שלא שרתה שכינה בישראל עד שעשו מלאכה." לא נורא. יש עוד תקציבים. אפשר בפעם הבאה לא בלחץ ולמצוא משהו יותר יפה) אז ההרשקוביצים ישבו עם האקסלים והמחשבונים, והחליטו על כל מיני דברים, והסבירו לו יפה יפה עד שהוא כמעט הבין, ובסוף חתם. כי זה מה שהוא יכול. יותר מזה - לחתום יפה על מה שמגישים לו אחשדרפני האוצר. יותר מזה אי אפשר. כי אין בגרות. לא תעודת בגרות ולא בגרות נפשית. הבגרות להגיד 'זה גדול עלי. את זה אני לא יכול לעשות עכשיו. לזה צריך הכשרה וניסיון שאין לי". נו, אז עכשיו יש 47% מאוכזבים שלא יצביעו לו בבחירות הבאות. ככה זה עם מפלגות מצב רוח. אבל מה זה עוזר? זה לא שהבחירות מחר.

קמתי הבוקר בהרגשה מאוד קשה. אני חושב שההרגשה הייתה משהו כמו אותו בוקר ב-5 בנובמבר 1995. משהו רע קרה, והדברים לא יהיו עוד כשהיו. באותה הפגנה בכיכר ב-1995 נכחו אבי ואחי, שטלפנו אלי וספרו לי על הנעשה עוד לפני שהדברים נודעו ברדיו. בהפגנה הנוכחית היתה את שיר דמע, שהייתה כנראה עדה למקרה המזעזע, ופירסמה ציוצים בטוויטר ובפייסבוק. ההרגשה היא אותה הרגשה - בהתחלה תדהמה ואי אמונה שהדבר נעשה. אולי זו בדיחה אכזרית? לאחר מכן זעזוע, ותחושה קשה של אבדן דרך.

מיהו משה סילמן? בפוסט הקודם הראיתי שעידן הפרטיות חלף מן העולם. ואכן, המקום הראשוני שניתן לחפש מידע כיום הוא הפייסבוק, אך זה נותן רק תמונה חלקית (אם כי מזעזעת מאוד. את המשפט - "אני חי לבד , ואני מפחד ללכת הביתה , והם מתעקשים להוציא אותי מבית החולים ללא עזרה רפואית ,הם גם מאימים להזמין לי משטרה , כך שבמקום עזרה רפואית ,אני
כנראה אגיע לבית הסוהר , אז להתראות ." המופיע באחד הפוסטים שם לא אשכח זמן רב) אבל המקום הטוב ביותר לגבי מי שידוע שהיה מעורב בהליכים משפטיים הוא המאגר המשפטי 'נבו'.

בנבו אפשר למצוא את כל פסקי הדין וההחלטות שניתנו בכל הערכאות בשנים האחרונות. אדם כסילמן חייב להשאיר שם את חותמו. השיטה הישראלית, ובה ההליכים גלויים לכל בשמם של הצדדים, מאפשרת התחקות אחרי כל מי שהיה מעורב בהליך משפטי, אם כתובע ואם כנתבע, ואכן ניסיתי, ולא התאכזבתי.

התמונה המשתקפת היא מעניינת. יש משה סילמן שהיה מעורב בעניין של מתחם דיור ביפו, ואיני יודע אם זה הוא, וחלק ניכר מההתדיינות בה מעורב "משה סילמן" נוגעת אליו. יש גם סיפור עצוב עם תאונת דרכים קלה, ועוד העניין שפורסם עם הביטוח הלאומי. אך פסק הדין המעניין ביותר שהתפרסם שם הוא פסק הדין בעניין ת.א. 27255/05 שלום תל אביב, ים 1 תעשיות פלסטיק (ע"ר) נ. רצ פלסט ואחרים. בתחילה היה לי ספק אם מדובר באותו משה סילמן, שכן ייתכן שיש כמה משה סילמן שהם נהגי משאית, אך גלובס, היום, פסק שהמדובר באותו אדם.

מסתבר שבתחילת שנות האלפיים היה לסילמן רעיון, והשופטת פלינר מתארת את השתלשלות העניינים (מובא מפסק הדין בקיצורים הכרחיים):

"הרעיון של סילמן היה ליצור אדנית שקופה, המורכבת משתי "קליפות", בסיס האדנית והאדנית עצמה, כשהאדנית עצמה בנויה מדופן כפולה. הרעיון של סילמן היה לצקת פוליאסטר צבעוני, היצור דוגמאות מדוגמאות שונות, בין דפנות האדנית, והתוצאה הסופית המתקבלת היא אדנית צבעונית העשויה מחומר פלסטיק, בצירוף הפוליאסטר המזוג. סילמן החל לפתח כאמור את הרעיון לייצור האדניות עוד מספר שנים בטרם ארעו האירועים נשוא תביעה זו. לטענתו של סילמן, הוא רכש חומרים בהם ביצע ניסויים; הכין תבניות מעץ; התקשר עם מעצבים מחברת  ototo design ו/או עם הגברת אמי ספרד (להלן : "ספרד") לצורך עיצוב המוצר (קרי, האדנית) והוציא הוצאות הכרוכות בפיתוח המוצר. בחודש אפריל 2003 הכין סילמן, לטענתו,
"תוכנית עסקית לייצור ושיווק מוצר מהפכני בתחום האדניות ועציצי הנוי", צורף כנספח כ"ה לת/3 (יכונה להלן : "התוכנית העיסקית"). בתוכנית העיסקית נאמר, בין השאר, כי המחיר לסיטונאי יעמוד על כ – 100 ש"ח לאדנית (עמ' 9 סעיף 4 לתכנית העיסקית); שניתן להגיע מכירות של כחמישה מיליון דולר בשנה (סעיף 4.1); שבשנה הראשונה יש צורך להשקיע בשש תבניות להזרקה, היכולות לייצר שלושה מוצרים שונים, ולהתקדם במשך חמש השנים הראשונות עד 11 תבניות (סעיף 4.2); כי בשנה הראשונה יש להשקיע במפעל סכום של 1,200,000 ש"ח (עמ' 11 לתוכנית העיסקית), כשחצי מיליון ש"ח מושקע בחודש הראשון. בשולי התוכנית העיסקית נרשמו קורות החיים של סילמן, כדלקמן: "סילמן משה היה בעל חברת הובלות ושינוע שבבעלותה ארבע משאיות וטנדר. משה החליט לעשות הסבה ולפתח את הרעיון שהוקדשה לו מחשבה רבה וליישם אותו לייצור מסחרי. ליזם יש מספר אבי טיפוס שפותחו לשם המחשת היכולות המסחריות של המוצר"."

מה קרה? מה הביא את סילמן למצב הנוכחי? פסק הדין הוא ארוך, וכולל טענות של סילמן כלפי שותפיו למיזם ומעורבים אחרים. כל מה שיכול היה לקרות לרעת המיזם הזה קרה. השופטת הסיקה בסופו של דבר כי האחריות לכשלון המיזם נופלת על כתפיו של סילמן, שניהל, לדבריה, את הפרויקט בצורה חובבנית וללא ייעוץ מקצועי מתאים. הדברים מפורטים היטב בפסק הדין, וכן בכתבה בגלובס, ואין כל עניין בהם. עיקרו של דבר הוא שהפרויקט כשל, וסילמן איבד את כספו.

ביבי אוהב את סילמן.

סילמן הוא האיש הרזה. היזם. הוא בעל חברה להובלות ושינוע שהגה רעיון ומנסה ליישם אותו לייצור מסחרי. הוא לוקח רעיון, ועושה תכנית עסקית, וממליון מאתיים אלף ש"ח הוא מתקדם עד כדי חמישה מיליון דולר בשנה. הוא החלום הרטוב של הכלכלה השטייניצית. הוא האדם שמניע את המשק. היזם. המתכנן. המוציא לפועל. וראו - הוא לא נעזר בכספי ציבור. לציבור, לממשלה, למנגנון, לא היה חלק בחלומו, וגם לא בנפילתו. הוא תמציתו המרוכזת של המגזר הפרטי. הוא החזון של ביבי.

סילמן בנה עצמו בשתי ידיו. הוא בנה עסק מצליח של הובלות ושינוע. הוא יזם והמציא וקידם ותכנן. למענו נועדה הכלכלה הביביסטית. הוא המטרה הסופית. הכל נועד כדי לאפשר לו להמריא. וזה לא קרה. לפעמים האיש הרזה לא יכול להמריא, גם כשהאיש השמן לא מהווה לו משקולת. לפעמים יש סיבות אחרות שמונעות מהאיש הרזה להמריא.

וכשזה קורה הוא צריך את האיש השמן, אבל במדינה של ביבי האיש השמן פשוט לא שם.

מישהו סיפר לסילמן שבכלכלה של היום אפשר לעשות חמישה מיליון דולר לשנה מהשקעה ראשונית של מיליון מאתיים אלף. אבל אף אחד לא סיפר לסילמן שאם זה לא יילך, הוא יצטרך לחיות מאלפיים מאה שקל של ביטוח לאומי לחודש, ולא יתנו לו דירת עמידר, והמוסד לביטוח לאומי יעקל לו את המשאית.וכשהוא ירצה עוד כמה ימי חסד בבית החולים, כשהוא מרגיש לא טוב, בית החולים ירצה את המיטה שלו עבור החולה הבא. (גם היום, במצבו, אין לסילמן מיטה במחלקת הכוויות. הוא מאושפז במחלקה אחרת ומחכה שמיטה תתפנה.)

אף אחד לא סיפר לסילמן שהצד השני של המטבע הנוצץ של הכלכלה הביביסטית הניאו ליברלית היא שאם היוזמה לא מצליחה, אז היזם ייזרק לרחוב בלי שום רשת ביטחון.

אף אחד לא סיפר לסילמן, שאם אני ואתה נופלים מבחינה פיננסית, בהשקעה גרועה, במיזם שלא צלח, ביום רע בעסקים, אף אחד לא ידאג לנו לתספורות, ואין לנו בעלי אג"ח שאנחנו יכולים לכופף להם את היד ולקבל מחילה על החוב. הדברים האלה עובדים רק מקנה מידה מסויים (נאמר, בן-דובי) ומעלה, וסילמן עוד לא הגיע לשם. סיפרו לו שהוא יכול לשחק במשחק. הסתירו ממנו שרק הגדולים יכולים באמת לשחק. אף אחד לא סיפר לסילמן שהכלכלה היא לא באמת 'חופשית' והשמיים הם לא באמת הגבול.

אז סילמן החליט לספר לנו את זה. והוא סיפר, בדרך שלו. והיום כולנו יודעים. ועל זה תודה לך, משה סילמן.

אסור לעשות מסילמן סמל. אסור שיהיה עוד סילמן. לא כך מוחים במשטר דמוקרטי. יאן פאלאך מחה כנגד המשטר הטוטליטרי הסובייטי, ולא הייתה לו דרך אחרת. כך גם הרוכל בתוניסיה. לסילמן הייתה דרך אחרת, ואסור היה לו לנקוט בדרך האלימה, גם כנגד עצמו. על הנהגת המחאה לעשות כל דבר כדי להבהיר שאינה רואה בעין יפה את המעשה, ואסור להשתמש במה שעשה סילמן כסמל או כדגל. אבל יש הרבה מאוד מה ללמוד ממקרה סילמן. הוא נתן לנו שיעור יקר. שיעור בכלכלה, שיעור בדמוקרטיה, שיעור במדעי החיים. ואת השיעור הזה אנחנו צריכים ללמוד. משה סילמן שילם את המחיר היקר ביותר שניתן לשער כדי שנלמד את השיעור הזה. בחיים שהיו רצופי אכזבות, אני לא רוצה לאכזב אותו שוב.

הרבה מאוד אנשים אמרו לי שיצא לי כאן פוסט מעולה, ומסתבר שגם חדשות ערוץ 10 / עמותת ישראבלוג חושבים כך. תודה לכולם. תודה למי שקרא ולמי שהפיץ ולמי שקורא ולמי שמגיב.