הבלוג של אבו אלמוג

לא כתבתי כאן כבר כמה זמן. אם עד עתה הייתי למנויי הבלוג ולחסרי המזל שאישרו חברות שלי בפייסבוק מעין נוכחות וירטואלית טורדנית ובלתי פוסקת, הרי שבשבועות האחרונים הורדתי את התכיפות ואת הנוכחות בשל אי אלו עניינים ומאבקים המעסיקים אותי עד שכמעט ונעלמתי לחלוטין. יש דברים שאין לי רצון לדבר עליהם, אבל במישור הגלוי, הציבורי, האקדמי, אני שקוע עד מעבר לראש בנסיונות נואשים להחיות את הדוקטורט המפרפר, ובארגון כנס הדוקטורנטים.

פאוזה

כאן המקום להודעה - אני בין המארגנים של הכנס (עבודה בלתי נגמרת של מיליון מיילים לאנשים שלא ממש רוצים לשמוע ממני אבל אין להם ברירה), וגם יו"ר פאנל (משפט וחברה. תבואו. יהיה דיסקו. ויהיו גם כמה פמיניסטיות מובילות שידברו על נושאים שקשורים בפמיניזם בצורה נורא מעניינת) אבל אני גם נותן פרזנטציה מרגשת על הנושא המרתק תמיד של 'תפיסת הריבונות במשפט הישראלי לאור קיומו של הסדר העדה הדתית בדיני מדינת ישראל', מה שדורש מצגת מאממת, ולדבר על זה רבע שעה. דיבור בפני קהל דורש אימון, ולכן תיערך הצגת נסיון מחר, יום שישי, במתחם 'עיזה באר' בשעה עשר וחצי אם לא ירד גשם - ולקהל השבוי, ובשאיפה השתוי, תינתן האפשרות לחוות את הקאטינג אדג' של המחקר האינטרדיסציפלינרי המשפטי ממקור ראשון, וגם לשמוע מה קורה כשבית דין שרעי במזרח ירושלים מוציא צו ירושה לא חוקי, ולמה בדיוק זה צריך להיות איכפת להם, וגם גיסי בונה האתרים הכין לי מין אנימציה כזאת שמדגימה בדיוק את שדה המתח בין המדינה, העדה הדתית, והאזרח. יינתנו עשר דקות לשאלות הקהל.

סוף פאוזה.

אז לא היה לי זמן לכתוב, וגם לא חשק או רצון. היום יש לי עכשיו כמה דקות, ואני לא רוצה ממש להזניח את הבלוג. אז אני משחרר משהו לאוויר העולם על מנת לשמור על הגחלת הלוחשת וכזה.

האמת היא שבשבועיים בערך שלא כתבתי עלו בדעתי כמה נושאים, והנה כותרות של דברים שכמעט כתבתי אבל בסוף לא יצא -

17 ספקולציות על הזקן של יאיר לפיד (טוב, הזוכה היא כמובן 'הבין לא נכון משהו שרות קלדרון אמרה לפירון בישיבת סיעה על צום גדליה)

שובו של הלוחם המסוקס - פטריק קים חוזר.

ה-מוראליטט אצל קאנט, ולמה אני נורא מתחבר אליו.

למה אף פעם אף אחד לא ייתן לי לכתוב משהו רציני על המורליטט אצל קאנט.

הדאהריזם הפריקולריסטי והרגיונלי לעומת הדאעשיזם הג'יהאדיסטי האוניברסלי, ולמה מדינת ישראל הולכת שוב ושוב לפי הדגם השני.

אז תראו שניצלתם מהמון קישקושים, אבל מי שרוצה הרחבה בנושאים האלו ואחרים שירים טלפון.

אז נגיע לגוף העניין שלשמו נתכנסנו כאן?

בסוכות אנו קוראים את ספר קוהלת, בו מצויים דברי החוכמה הבאים, שהבאתי כאן יותר מפעם אחת -

"עד אשר לא-תחשך השמש, והאור, והירח, והכוכבים; ושבו העבים, אחר הגשם.   ג ביום, שיזועו שומרי הבית, והתעוותו, אנשי החיל; ובטלו הטוחנות כי מיעטו, וחשכו הרואות בארובות.   ד וסוגרו דלתיים בשוק, בשפל קול הטחנה; ויקום לקול הציפור, ויישחו כל-בנות השיר.   ה גם מגבוה ייראו, וחתחתים בדרך, וינץ השקד ויסתבל החגב, ותפר האבייונה:  כי-הולך האדם אל-בית עולמו, וסבבו בשוק הסופדים.   ו עד אשר לא-יירתק חבל הכסף, ותרוץ גולת הזהב; ותישבר כד על-המבוע, ונרוץ הגלגל אל-הבור.   ז וישוב העפר על-הארץ, כשהיה; והרוח תשוב, אל-האלוהים אשר נתנה."

אז כאילו עדיין חבל הכסף מחזיק, והאביונה ברוך השם אין טענות, אבל תחשך השמש בסבבה וגם האור והירח והכוכבים. 

שמתי לב לזה לראשונה בשנת 2008 כשנגמרה לי היד. זאת אומרת שהייתי מחזיק את המסמך או הספר שאני קורא במרחק גדל והולך ממני כדי לקרוא אותו עד שבסוף היד שלי לא הספיקה. הלכתי לאיזה אופטיקה הלפרין או משהו וסידרו לי שם משקפי קריאה שמייד איבדתי. מאז עברתי את החוייה הזו של לקנות בכמה מאות שקלים טובים ולאבד כבר כמה פעמים. אני מניח את המשקפיים הארורות באיזה מקום ואחרי כן שוכח. כשאני מגיע למסקנה שאני לא יכול בלי - יש גבול לכמה שאני יכול לחפות על זה שמה שמונח לפני הוא גוש מטושטש של טקסט בלתי קריא, בסיטואציות שדורשות התעמקות בטקסט כמו אישור נוטריוני, או להופיע בבית משפט או משהו כזה  - דווקא באקדמיה אפשר לפטור הכל עם אמירה כללית על זה כמובן דורש עיון וקריאה נוספת בדרידה אבל לדעתי אין כאן בעייה של מסמן מסומן כי כל הדילמה הזו היא מבנה על קולוניאליסטי מלאכותי שנועד לשעבד את השכבות המוחלשות, וכל התעמקות כאן רק מחזקת את השיח ההגמוני שאנחנו רוצים לצאת ממנו - אז בקיצור יש לי עקרונית שלושה זוגות (אם נוותר סופית על המולטי פוקל באלף ומאתיים פאקינג שקל שכנראה שכחתי בבית משפט השלום בבית שאן ב-2010 אבל ייתכן שהם יצוצו יום אחד) - ובכל רגע נתון שניים מהם נעלמו, והשלישי נמצא איפה שאני לא, זאת אומרת אם אני במשרד אז הזוג שאני יודע איפה הוא נמצא בעפולה ואם אני בעפולה אז הזוג שאני יודע איפה הוא נמצא באשחר.

למרות שכשאני כן מוצא אותן זה כלי עזר רטורי נהדר בהרצאות. אפשר להסיר אותן בקטעים המרגשים, לשחק קצת עם הידית, להניח אותן בזהירות על הדוכן ולאחר מכן לחבוט בו ולהקפיץ אותן, להרכיב אותן כשרוצים להתעמק בטקסט מוקרא, והלהיט - פצצת אטום שעובדת לפחות פעם אחת בכל הרצאה, להסיר אותן בעדינות, לנעוץ מבט חודר בחצוף הזה בקהל, להרים גבה אחת, ולהרכיב אותן שוב. אבל זה, כאמור, רק כשאני מצליח להתאחד איתן, ולהביא אותן למקום שאני מדבר בו, מה שלא קורה הרבה.

אז ככה - אם למישהו יש לבעיה הזו פיתרון רציני, איך אדם שמאבד כל מה שלא מקועקע עליו יכול לתחזק משקפיים - ההצעה צריכה להיות יותר אטרקטיבית מהחלופה להמשיך ולרמות את העולם ולבקש מחן שתקריא לי טקסטים נבחרים - הוא מוזמן להאיר את עיני תרתי משמע.

שנון הלהאיר את עיני - נכון? הבעייה הלא ממש כבדה והטריוויאלית הזו די מציקה לי והמאיסה עלי את החיים בקטע של ממש מה הטעם. לכן נסיים בשירו האופטימי תמיד של הזמר בעל קול הזמיר טום וייטס ששר המנון לעקרת הבית - Dirt in the Ground.

כל החג חיכיתי ליד הטלפון, והטלפון מהוועדה בשבדיה לא הגיע. לא באמת התאכזבתי. כסופר ז'אנרי ולא קנוני איני יכול לצפות לזכות אי פעם בפרס נובל.

האמת - לא זכיתי אפילו בפרס רמת גן. הייתי מועמד פעם אחת לפרס גפן ב-2003 וורד טוכטרמן גנבה אותו ממני. סתם. הגיע לה. בכל אופן, אין לי ציפיה לגיטימית לפרס נובל. אבל אני זה אני. מה עם הגדולים באמת שכתבו ספרות 'לא קנונית'? מריימונד צ'נדלר דרך ג' ר.ר. טולקין ועד איזאק אסימוב? אלו יכלו לחכות עד בוש ליד הטלפון. שלא לדבר על לאבקרפט, קינג או בואו נתפרע באמת - אלן מור.

אם, נאמר, ניתן היה לראות את צ'נדלר כמועמד לפרס ב-1939, השנה בה יצא לאור 'השינה הגדולה', שיא יצירתו, הרי שבאותה שנה זכה הפיני פראנס אמיל סילנפא, על "על הבנתו העמוקה ואמונתו המיוחדת במינה בתיאור חיי האיכרים והטבע של ארצו ועל תיאור ההשפעה ההדדית ביניהם". מעודי לא קראתי ספר של סילנפא. זה לא ממש מפתיע כי הבחור נשכח, וספריו לא תורגמו מעולם לעברית. בכל פרמטר מדיד של השפעה, ממספר העותקים ועד מספר התרגומים לשפות שונות עולה צ'נדלר על סילנפא כמה וכמה מונים. אם ניקח את הפרמטר החמקמק של 'איכות ספרותית' הרי שלא קראתי את סילנפא, אבל צ'נדלר הוא בעל איכות על זמנית ספרותית צרופה, שקשה לי להאמין שסילנפא השתווה אליה. חיי האיכרים בפינלנד נשמעים לי נושא שקשה מאוד לכתוב עליו בצורה מעניינת, למרות שהוא אשקרה קיבל על זה נובל אז הוא יודע איך.

 ומה עם בוב דילן? מספר המשוררים שזכו בנובל הוא מצומצם למדי, והם כוללים שמות כמו ט.ס. אליוט או שימבורסקה, אבל אני די סגור על זה שבכל פרמטר של איכות השירה דילן משתווה לזוכים כמו וולה סווינקה (1986) או יוסף ברודסקי (1987) או אפילו עולה עליהם. מתן הפרס לדילן יכול היה להיות אמירה נועזת על הרלבנטיות של 'תרבות הנגד'. אבל השבדים מעדיפים להתבצר במגדל השן.

האמת היא שגם במגדל הזה הם מפספסים. אני לא מדבר על גדול סופרי המאה ה-21 לטעמי, רוברטו בולניו, שמת צעיר מדי וחסר עדיין את ההכרה בגדולתו. מה עם בורחס? למה מיגל אנחל אסטוריאס - תאמינו לי, סופר בינוני ומטה - ולא בורחס? גרהם גרין? עוז? למרות שאתם יודעים, DUM SPIRO SPERO וכל עוד הוא חי (ראיתי אותו ביום עיון מתי שהוא ביוני. נראה נהדר) יש עוד תקווה.

בסך הכל המדובר בטעם שמרני של חבורת שוודים קשישים. לפעמים הם קולעים בול, ונותנים למישהו שבאמת מגיע לו, שמייצג את רוח התקופה, או שיש משהו מיוחד באמת ביצירתו, כמו אליס מונרו או שימבורסקה. לפעמים יוצא להם איזה אלפרידה ילינק כזאת, שבאמת מרימים גבה.

ומודיאנו? מודיאנו נהדר. אחד האהובים עלי. קראתי כנער את 'רחוב החנויות האפלות' והוא נכנס אצלי לרשימה המצומצמת. סיפור בלשי כמעט על אדם המאבד את זכרונו, ולאחר מכן מתחיל לעבוד כבלש פרטי, ומחפש אחר זהותו האמיתית. סיפור מאוד עצוב עם סוף לא סגור על זכרון ושכחה, ועל הפרטים הקטנים המרכיבים את החיים שלנו. יש שם כמה תחבולות עלילתיות נהדרות, וכמה מהלכים 'בלשיים' קלאסיים, וביני לבין עצמי כמעט וסיווגתי את מודיאנו בז'אנר 'הבלש הפרטי', ואני שמח שהשבדים חשבו אחרת. כי הוא נורא חמוד. לא יודע אם 'מגיע' לו, אבל אם כבר קיבל, אז יופי.

 ותגידו, חילקו כבר את פרס נובל לכלכלה? כי יש לי זוכה. הוא עבר קריירה מעיתונאי וסופר - פרס נובל בטוח אם אך היה ממשיך - לכלכלן עולמי מוביל ממציא שיטת המע"מ אפס, ולשמחתי גם בזה מעניקים פרס! שמח בשמחתך יאיר. זה לא היה יכול לקרות לבנאדם יותר טוב. ואני בטוח שבסוף תוריד את מחיר המילקי. יש לי רעיון, תעשה מע"מ אפס גם על מילקי. תראה איך כולם יחזרו מברלין. ברכבת אווירית.

למה תמיד כשאני כותב פוסט רציני אני חייב להשתטות בסוף? אז זהו - שעוד לא נגמר. ממתק לחג. שוב קיבלתם את שאנטל עם כוכב הפפריקה. מגיע לו נובל על התמצות של המצב האנושי במילים - "There's too much death and too little sex". מוכן להתערב שגם אם זוכה פרס נובל תומס טרנאטרמר (2011) היה יושב מהיום עד חנוכה הוא לא היה חושב על שורה כזו. חג שמח!

האמת, כל העניינים והמלחמה וכל זה קצת הורידו את הפוקוס משר האוצר שלנו, שנגרר אחרי יתר הממשלה בכשלונה, וככל שלקח חלק בהכרעות, לא ניתן לדעת אם תרם תרומה ייחודית לפיאסקו הכללי, או שהדברים היו די מחורבנים גם בלעדיו. אבל עכשיו הזמן לקומם את ההריסות, ומי לנו כשר האוצר היודע להחליט החלטות קשות ולנמקן ברהיטות בדף הפייסבוק שלו? וכך כתב היהיר לעדת מאמיניו עם היפתח שנת הלימודים החדשה:

"תקציב 2015, שעלי להגיש לממשלה בעוד תשעה ימים בדיוק, נושא בחובו את דילמת חיינו: איפה לשים את הכסף? אם לא נשים אותו בחינוך, לא נגדל את הדור הבא של 8200, אם לא תהיה לנו 8200, הקסאמים ימשיכו לפגוע בבתי הספר של נחל עוז ושדרות ולא יהיה לנו חינוך."

הוא ממשיך בטקסט ארוך ומבולבל שמצדיק את החלטתו להעדיף 'גרעון תקציבי' על 'העלאת מיסים' שניכר ממנו שאינו מבין דבר בנושא. ועם כל זאת, גם אני איני מבין דבר בנושא, ולכן לא אדון בשאלה הזו כלל ועיקר, אם כי כלל האצבע לפיו בכל החלטה מקצועית נתונה שוגה שר האוצר שלנו שגיאה קריטית, יכול לשמש אותי גם כאן. מה שכן עולה מבין השורות הוא ראיית עולם אליטיסטית, מיליטריסטית, מתנשאת, שדי בה כדי לפסול את היהיר מכהונה ציבורית כלשהי.

לא נתעכב על היהיריזמים - 'בעוד תשעה ימים בדיוק', 'דילמת חיינו', שאף הם משעשעים במידה, ונגיע ישר לעיקר. המנגנון אותו רואה היהיר בעיני דמיונו הוא כי הכסף שיזרים לחינוך יביא לכך שתוצרי המערכת יהפכו לחיילים ביחידה 8200, יחידת פיענוח הצפנים של צה"ל. אם לא נעשה זאת, יפגעו הקסאמים בבתי הספר של נחל עוז ושדרות.

ראשית, יש בדברים אלו הודאה מוחלטת בכשלון 'צוק איתן' שכן לתומי סברתי שצה"ל כבר הביא לחיסול האיום הרקטי במלחמה זו, שהשיגה כידוע את כל מטרותיה. אבל למה לדוק פורתא. בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו. התהליך של דגרדציה של החינוך אותו חוזה השר בדמיונו, אם לא יוגדל הגרעון התקציבי, מן הסתם ייקח שנים מספר, ומי לידינו יתקע שעד אז לא יצליח החמאס להתחזק, ולאיין את הישגי המלחמה ויהיו אלו כבירים ככל שיהיו?

אבל הרעיון החמור העולה במפורש מבין שורותיו של היהיר הוא שמטרת החינוך היא להביא לגידולו של דור חיילים טובים יותר. ומה עם - חינוך לערכים, סגירת פערים חברתיים, מתן כלים ראויים לחיים במדינה דמוקרטית בעלת טכנולוגיה מתקדמת, מתן אפשרויות בחירה בתעסוקה עתידית ובחיים בכלל, חיזוק אוכלוסיות מוחלשות? למה נועדה 'למידה משמעותית'? מהו 'האחר הוא אני'? למה לא לגייס אותם (לשמונה מאתיים) כבר בגיל שש ולסגור עניין?

האידיאל הוא אם כן לא עדה יונת או ישראל אומן, לא ההמצאות האזרחיות הישראליות מדיסק און קי ועד הטפטפת, לא א.ב. יהושע (קראתי עכשיו את 'ניצבת'. בעצם הוא גם לא האידיאל שלי) או עמוס עוז. לא כל הממציאים, והיוצרים, ההוגים ואנשי הרוח שהוציא החינוך הישראלי לדורותיו. האידיאל הוא אותו חייל שמונה מאתיים. הוא מטרת החינוך. לשם כך אנו שולחים את ילדינו לבית הספר. הא ותו לא.

ה'שמונה מאתיים' גם הוא דורש עיון. הרי הקשר בין יחידה זו, יחידת פיענוח הצפנים של צה"ל (עד כמה שאני יודע, ואני תותחן פשוט, שמעודי לא פיענחתי כל צופן, ואת המנעול עם המספר של השק"ם פרצתי לא באמצעות פיענוח הצופן אלא באמצעות פטיש חמש, כשעלה לכך הצורך המבצעי) ובין הקאסמים המאיימים לפגוע על בתי הספר של נחל עוז ושדרות, הוא עקיף, אם בכלל? קסאמים אלו נהדפו אם בשל 'כיפת ברזל' שהיא אמנם הישג טכנולוגי אך אינה קשורה ל'8200', ככל הידוע לי, ואם בשל גבורתם של לוחמים שלחמו במלחמה, וגם אם נעזרו במידע שהביאה להם 8200, הרי שמידע זה היה אך כלי במערך של כלים שנועד להביא לתוצאה הסופית.

שמונה מאתיים היא יחידה אליטיסטית. היא בית הגידול - ויצירת הקשרים - לאליטה העיסקית והטכנולוגית של מדינת ישראל. היא סובלת מייצוג חסר לתושבי הפריפריה, ומייצגת במידה רבה את 'המרכז התלביבי' אליו מייחס עצמו היהיר. זה הרואה עצמו כ'מעמד הבינוני' (אם לא הצליח לעשות את האקזיט ולעשות מיליונים) 'האשכנזי', 'הנורמלי'. זה המקום אליו לא יגיעו 'תושבי הדרום' תושבי שדרות ונחל עוז, להם שומר יהיר את תפקיד קורבן הקסאמים, שאנשי המרכז, שהשכילו להתגייס לשמונה מאתיים (בזכות הגדלת הגירעון, בל נשכח) מצליחים להמציא את הכלים הטכנולוגיים המדהימים ולהגן עליו.

דוחה? מאוד. מתנשא? ברמות. למרות שאיך שאני רואה את זה, היהיר עצמו לא היה מתקבל לשמונה מאתיים, בהיעדר תעודת בגרות. אבל הוא הצליח להסתדר לא רע ב'במחנה' ולהבדיל מאותם אנשי הפריפריה, חסרון זה שלו, עליו הצליח לפצות עצמו היטב בכך שנולד לאב הנכון, הוא מבחירה ולא כתוצאה מדחיקתו המכוונת לשולי החברה. מה חדש במבט הזה אל ראיית העולם היהירית? כלום. ידענו שה'ישראלי' של לפיד הוא לא תושב הפריפריה, שאינו מתגייס לשמונה מאתיים, לא הערבי, שאינו מתגייס כלל, ולא החרדי, שגם לאחר שיגוייס בכפייה (כשיבוא המשיח. במהרה בימינו אמן. לא כתוצאה ממשהו שיהיר עשה או חשב לעשות) לא ימצא את מקומו בשמונה מאתיים, בהיעדר כישורים טכנולוגיים ומתימטיים בסיסיים. מטרת החינוך היא, אם כן, לגדל מתושבי המרכז האמידים, בעלי תעודת הבגרות, דור נוסף של מפענחי צפנים.

והנה פתרנו את כל הבעייה. אין צורך בהגדלת הגרעון או העלאת מיסים ר"ל. אפשר להזרים המון כסף לשלושה בתי ספר טכנולוגיים בתל אביב, ולדחוס את כל השאר בכיתות של ארבעים תלמידים.

רגע, זה לא מה שהוא עושה בעצם? כן, ועכשיו אנחנו מבינים בדיוק למה.