הבלוג של אבו אלמוג

לא רק בזירה המדינית והביטחונית העניינים יגעים, אלא גם הדוקטורט עלה על איזה שירטון. שילוב של בעיות אדמיניסטרטיביות והשגות לגופו של עניין שהשיגו אלו ואחרים. וזאת לאחר שנכתבו מאה וארבעה עמודים מרתקים, חלקם בתורכית עות'מאנית שוטפת! 

אני ממתין לשובה של פ' ממסעותיה כדי לשבת עמה. אני אופטימי שהישיבה הזו תעלה אותי שוב על המסלול, שממנו ירדתי לאחרונה. מה זה ירדתי? תאונת רכבות. בכל אופן, המנטורית הממש אישית שלי, שאני משמש כעוזרת המחקר שלה, רמזה לי שעלי לנהוג כרולאן בארת, ולתפוס את הפרדיגמות במעופן. את הציטוט מבארת לא הכרתי, אבל הרמז העדין נקלט. הנחתי באחת את ספרי החוק העות'מאניים, את החלטות בית הדין הרבני הגדול משנות השלושים, את פסק הדין המרתק בעניין שוולבוים, ואפילו את הספר הזה על הרבנות ששלחה לי ש' הירושלמית שכנראה עוברת דירה ונפטרת מעודפים, ואיזה אישה נהדרת שלחה לי את הספר ממש בדואר על חשבונה. אני צריך להתנתק מהכל ולמצוא את ההשראה במקום אחר. וכך ביליתי מספר ימים עם 'אייכמן בירושלים' הקלאסי של חנה ארנדט, שיתרונו הוא שלא קראתיו מזמן, ושהקשר בינו ובין נושא הדוקטורט שלי הוא רופף עד אפסי, ושהכתיבה המרושעת מאוד של חנה תמיד נותנת לי השראה. חשבתי שאולי תוך כדי קריאת משהו בלתי קשור בעליל תעופף הפרדיגמה החסרה בגובה כה נמוך עד שאוכל לשלוח את ידי ולקטפה.

לאחרונה, אגב, ראיתי כמה וכמה פעמים את הסרט של מרגרטה פון טרוטה על ארנדט, שמשום מה שודר השבוע כמה וכמה פעמים בערוצי הסרטים של 'יס' ועשה לי חשק לקרוא שוב את הספר. אציין, עם זאת, שברברה סוקובה היא אישה נאה מאוד, וחנה ארנדט שלה היא מקסימה ושובת לב. אני סבור שהמקור היה פחות יפה ומקסים, וזאת לאחר שצפיתי ביוטיוב במספר סרטונים בהם היא מופיעה. אבל היא אחת ההוגות החריפות והמקוריות שאני מכיר.

היא יכולה להיות משעממת עד מוות, חנה, וכך למשל בספר הפרשנות שלה לקאנט - רכשתי, בשבעים ותשעה שקלים שלמים - אם חשבתי שאני יודע משהו על קאנט או על ארנדט לפני, אז אחרי שלושים ומשהו עמודים הייתי בספק. אני לא זוכר אם משכתי עד הסוף. 'יסודות הטוטליטריות' - תשע מאות ומשהו עמוד - הוא על סף הבלתי קריא, ואולי זה רק האימפקט של העובי. אבל ב'אייכמן בירושלים' מישהו כנראה עצבן אותה, והיא יורה לכל הכיוונים. לקרוא למחזה האימים הזה משעשע זה בדיחת שואה גרועה, אבל זה משהו שאי אפשר להסיר ממנו את העיניים.

אז ככה. יש לי כמה וכמה אמירות שלקחתי משם לחלק התיאורטי של הדוקטורט, אבל זה לא ממש מבושל ודורש עיון חוזר בסמוך לכתיבה, וגם אז הערת שוליים להערת שוליים. בגדול, לא מצאתי אף פרדיגמה, בשמים מעל או בשאול מתחת. חידשתי את ההיכרות שלי עם האדונים אייכמן, ויסליצני קרומיי ושות', וזו לא היכרות נעימה, והמבט מעיניה של ארנדט למוחו הריק (לשיטתה) של אייכמן, הוא לא נעים וזו לשון המעטה. ביני לבין עצמי עוד לא הכרעתי בוויכוח בינה לבין גרשום שלום על 'אהבת ישראל', אם כי לאחרונה אני נוטה מעט לצד של ארדנט, אחרי שכמעט הומרתי לצד של שלום בשיחות שהיו לי עם פרופסור יבלונקה. החודשיים האחרונים קצת הוציאו לי את ה'אהבת ישראל' מהמערכת. אולי זה רק זמני. אבל תובנה אחת אני חייב חייב חייב לחלוק כאן.

במהלך כל הספר מתוארת שוב ושוב השיטה של אייכמן לשכנע ממשלות זרות למסור לידיו את היהודים. הוא התחיל ביהודים 'חסרי האזרחות' שהגיעו למדינה כפליטים, לאחר מכן שכנע למסור אנשים שהתאזרחו בשנים האחרונות, ולבסוף כשהמחסומים הפסיכולוגיים נשברו בזה אחר זה, נמסרו גם האזרחים היהודים שישבו בארץ מדורי דורות. התבנית הזו נשברה - והיהודים ניצלו - רק בארצות שהתייחסו באופן ראוי לפליטים חסרי האזרחות שהגיעו אליהן, כמו בולגריה, שסירבה למסור ולו יהודי אחד, אזרח או נטול אזרחות, ואימצה אותם אל ליבה.

 עד כמה הזדעזעתי כשחשבתי מה הייתה ארנדט חושבת על היחס לפליטים אצלנו ובמקומותינו. נכון, בחודשיים האחרונים היינו מאוד עסוקים בלהרוג וליהרג, וזוועות חדשות כמו שריפת הנער בשועיפת האפילו על הזוועות הישנות, אבל עדיין 'סהרונים' עודו במקום, והדרך בה מתייחסת מדינתנו אל פליטי הג'נוסייד המגיעים אליה לא רוככה בשל כך שהמדינה עסוקה בהרג מאסיבי במקום אחר. לשאלה, מה היינו עושים לו היה אייכמן של הסודנים מגיע ודורש את הסגרתם, יש לי רק תשובה אחת ברורה, וזו אינה תשובה נאה, וקשה לי להעלותה על הכתב. כל כך מהר שכחנו! זהו כנראה נייר הלקמוס, המבחן. משנכשלנו במבחן זה, איני מתפלא שאנו נכשלים גם במבחנים אחרים. אולי צריך להתחיל מכאן. לעבור את המבחן הזה, ולהמשיך הלאה.

ומשחלקתי, אפשר להמשיך.

הגעתי למסקנה שהבעייה היא לא בפרדיגמה או במתודולוגיה אלא במוסיקת הרקע. אני כותב, לרוב, כשהשיר 'אלבמה' של לינרד סקינרד נשמע אצלי בלופ. יש משהו מחזק הדדית בין הפיתולים הרטוריים שלי בדוקטורט, הטקסטים העות'מאניים הנפתלים לכשעצמם, ונגינת הגיטרה הנפתלת של ואן זאנט זצ"ל. סלחתי להם על המילים הגזעניות. אני רק מהופנט מהגיטרה. אבל לא עוד. זה הלינרד סקינרד אשמים. הדיסוננס גדול מדי. אי אפשר לכתוב דוקטורט מתקדם באמת תוך האזנה לרוק דרומי מנוון כשדגל הקונפדרציה מתנוסס ברקע. 

נפתח המכרז למוזיקת רקע ראויה לתגובותיכם אודה. ועד אז - שחק אותה רוני. 

'מדינת ישראל של היום אינה רק המצבה היחידה האפשרית הניצבת על קברם של אחינו ואחיותינו שהושמדו, מדינת ישראל היא ההרתעה בפני כל ניסיון של שואה נוספת'.  כך נשא דברים אתמול נשיאנו בטקס יום השואה ביד ושם. הנאום כרך, כדרכם של נאומי יום השואה, סיפור אישי מרגש על סבו שנשרף ביחד עם יהודי העיירה בבית הכנסת הגדול בווישנייבה, וערימה של קלישאות, ברמה זו או אחרת של מקפיץ לי את הפיוז ואני חייב לכתוב פוסט.

אותה וישנייבה עליה סיפר פרס אינה זרה לי. סב סבתי, יונה הימן, נולד באותה וישנייבה, ומשם עלה בגיל 18 לארץ ישראל. יש ענף שלם של משפחתי המחשיב עצמו ליוצאי וישנייבה, ולעיתים אני מקבל במייל תמונות של מצבות ישנות שנמצאו בבית העלמין בווישנייבה ועליהם שם המשפחה הימן. יש להניח כי אחים ואחיות של אותו יונה הימן, שלא נחנו בתאוות הנדודים שלו (הוא עשה מסע ארוך שהסתיים מכל העולם דווקא בשיקגו, שם מצויים כיום רוב צאצאיו. אם סבתי, שהיה לה חוסר המזל להיות בגיל הנכון, הושאה בירושלים לאדם שגילו פי שלושה מגילה ונותרה מאחור כשכל המשפחה נדדה לה לשיקגו.) נותרו מאחור בווישנייבה, והם, או צאצאיהם, נספו ביחד עם סבו של פרס בבית הכנסת הבוער בווישנייבה.

כך שהסנטימנט מצוי, והדמעה נוזלת כמעט מאליה, אבל הקלישאות, הוי הקלישאות.

"מדינת ישראל של היום אינה רק המצבה היחידה האפשרית הניצבת על קברם של אחינו ואחיותינו שהושמדו" - נו שוין. לא נתחיל כאן בוויכוח האם לאחר השואה ניתן לחיות כיהודי טוב רק בישראל, אלא שיש אופציות לא פחות קבילות גם בניו יורק, או שיקגו, או אפילו - רחמנא ליצלן - ברלין, ואם באמת מדינה יהודית תורמת להישרדות לטווח ארוך של העם שלנו, או כמו שרמז נתניהו בנאום שלאחר מכן, התקבצנו כאן, שישה מיליון נפש, רק בשביל שהאיראנים יסיימו את המלאכה במכה (או החמאס... עם הקסאמים. אבל זה היתולי. זה לא ליום השואה). מה שמקפיץ לי את הפיוז הוא ההתייחסות אל המדינה שלי כמצבה. אני לא רוצה לחיות במצבה. אני רוצה לחיות במדינה. מצבה זה משהו אחר לגמרי. אם הנשיא של המדינה אומר שהיא מצבה, המצב שלנו לא משהו. לדעתי אם תשאלו את היטלר, מה הוא היה רוצה שהמורשת שלו תהיה, אז 'המדינה היהודית כמצבה' היה נמצא במקום די גבוה. אבל זו רק ספקולציה. אי אפשר לדעת מה הוא היה חושב. אי אפשר לדעת גם מה פרס חושב. אני בטוח שהקלישאה הזו נכתבה כמעט אוטומטית על ידי כותב נאומים לא חכם, מבלי שאיש באמת חשב על הדבר הזה. דווקא פרס, התוסס מרעיונות, החל משלום אזורי וכלה בננו טכנולוגיה מסתכל על המדינה כמשהו חי ובועט, ולא כמצבה.

אבל הקלישאה השנייה יותר גרועה, כי היא שקר. "מדינת ישראל היא ההרתעה בפני כל נסיון של שואה נוספת." הצחקתם אותי. איזה הרתעה? איזה שואה נוספת? נתחיל מזה שראש הממשלה שלנו, בנאום באותו אירוע עצמו הסביר בדיוק כיצד תתרחש השואה הנוספת, כשהאיראנים והחמסניקים וכאלה ינסו להשמידנו, ולא נראה לי שמדינת ישראל ממש מרתיעה אותם מזה, אלא שעצם הקיום שלה משמש כתמריץ נהדר להשמדה המתוכננת. אבל בואו נאמר שבאמת לא אוהבים אותנו בכל מיני מקומות ויש גם מפלגות אנטישמיות וכאלה. בואו ניקח את הונגריה, שיש בה מין יוביק כזה אנטישמי. מחר עולים היוביקים האלה לשלטון ורוצים לחדש את ימי צלב החץ היפים והטובים. מישהו רואה את חיל האוויר מפציץ את בודפשט? המקסימום שנוכל לעשות זה לעצור את ייבוא הנקניק ההונגרי, שלמרות שנקניק בשר הסוס שלהם הוא הטוב בעולם (אני יודע, ניסיתי!) הייבוא שלו לארץ הוא לא מה שעליו תקום או תיפול הכלכלה ההונגרית. אז מה? מה יעצור אותם? האיחוד האירופי כמובן. זה לא רק שבטח בבריסל קבעו שם תקנים מאוד מחמירים לאיך צריך להיות תא גזים ולאחוזי הציקלון בה, שבאמת ייקח שנים עד שיצליחו לקבל רשיון להפעיל את התאים. זה גם שהמדינה הכי חזקה באיחוד האירופי זו גרמניה, והיא לא תיתן לאנטישמים להרים את הראש באיחוד שלה. אמור מעתה "גרמניה חזקה ומאוחדת היא ההרתעה בפני כל נסיון של שואה נוספת".

אז בבקשה, שמעון, בפעם הבאה נאום בלי קלישאות, בסדר? הסיפור האישי מספיק. את הלקחים שלנו תן לנו להסיק בעצמנו. 

כה כתב סגן אלוף העולם בציונות, ביום השואה, מכפרו הסגור ליהודים בלבד, מוקף בגדר גבוהה, ובה קבוע שער צהוב.

אני מאוד אוהב את אורי משגב. הוא כותב ב'הארץ' וזו כבר סיבה טובה. הוא יורד על כל האנשים האלה שקוראי הארץ, ובכללם אני, מאוד לא אוהבים, וזו סיבה נהדרת. לפני יומיים הוא הכניס לבנט בקטנה, ואחרי כן בנט החזיר לו בהפוכה וכאלה. אני אוהב את משגב ולא אוהב את בנט, אבל במריבת הפייסבוק הזו (אין לי שום סיבה לקרוא לזה משהו אחר, למרות שזה התחיל ב'בלוג של משגב' בהארץ. לבנט, אני חושש, אין קיום של ממש מחוץ לפייסבוק. הוא מתנחל שם. - נוט טו סלף - התנחלויות וירטואליות כפתרון לסכסוך - הלאה) אני עם בנט. וכך פני הדברים. משגב כתב פוסט שנקרא 'אם בנט ושקד היו גרמנים' ושם קצת ירד על האמירות הלא ממש חכמות של בנט ושקד בעניין השולץ הגרמני הנואם בכנסת, וסיים את טורו בזו הלשון:

"מה היה גורלם הפוליטי של האחים בנט ובן דהן והאחיות שקד וסטרוק לו היו נולדים כגרמנים לא יהודים בתחילת המאה העשרים. לאיזו מפלגה הם היו מצטרפים שם בדיוק בתחילת שנות השלושים - לסוציאל־דמוקרטים? לקומוניסטים? האם ייתכן שבמעמקי הלב והלא־מודע שלהם הם יודעים את התשובה, וזה מה שאוכל אותם הרבה יותר ממכסות המים ברמאללה?"

התשובה לשאלה הזו מאוד פשוטה. אם נאמר שאנחנו בבחירות של 1930, אז בנט, וגם שקד, הם חברים נושאי כרטיס ב'מפלגת המרכז' הקתולית ימנית, שהיא פחות או יותר המקבילה של 'הבית היהודי' אצלנו. המפלגה אליה רומז משגב היא באותו שלב היסטורי המפלגה של יוצאי הדופן, של הדחויים, של אנשי השוליים. לא מקום בשביל בנט, וודאי שלא בשביל שקד. הם היום המיין סטרים של המיין סטרים. אם משגב רומז לדעות של בנט ושקד כיום, ומנסה להשוות אותן לדעות של אותה מפלגה, גם כאן יש כמה בעיות. המפלגה הנאצית, במיוחד זו המוקדמת, של 1930, היא בעלת 'אגף שמאלי' פלבאי פרולטרי מובהק, לא מקום בשביל ניאו ליברל פטריקי כבנט. היא גם חילונית במפגיע. בנט לא היה מוצא שם את מקומו מבחינה אידיאולוגית. 'העדפת הדם היהודי' עליה קובל משגב במאמרו, וקידוש האדמה, אינם לקוחים מהמיסטיקה הגיאו פוליטית המבולבלת שרקחו היטלר ושטרייכר בשנות העשרים, אלא מכתבי הקודש שזכו לפרשנות קוקיאנית. גם התבשיל הזה אינו לטעמי, ואינו ראוי למאכל, אבל אין המדובר באותו התבשיל.

ומשגב? הוא היה, מן הסתם, איש ה-SPD. השוליים הרדיקליים של השמאל, הקומוניסטים והספרטקיסטים למיניהם, לא תואמים את תפיסותיו, עד כמה שאני מבין אותן. ליברלים ורדרדים נוסח מרץ, לא היו מאורגנים פוליטית ברפובליקה של ויימאר. נראה לי שהוא היה מוצא את מקומו באחד מהאגפים של ה-SPD, מפלגת ההמונים הרחבה, הסוציאל דמוקרטית, מקימי הרפובליקה של ויימאר, ומנהיגיה במשך חלק ניכר מקיומה.

מה שמעניין הוא מה שהיה קורה עם אלו ועם אלו לאחר 1933. כאשר השוליים חדרו למרכז. כאן אני צופה את אותו המהלך הן לגבי בנט והן לגבי משגב. העובדה ההיסטורית מספרת שבבחירות של ספטמבר 1930 הצביע רבע מהמצביעים עבור ה-SPD. אותו רבע לא נעלם ב-1933. לא עזב את גרמניה, לא הוכנס כולו למחנה ריכוז. חלקים גדולים מאוד מאנשים אלו שיתפו פעולה מרצון או מכורח עם מנגנון הרשע הנאצי. למעשה בלי החלק הזה של החברה הגרמנית היה קשה מאוד לנאצים להמשיך ולשלוט. מהו שהיה עושה משגב? כאן אנו צריכים להיעזר בסטטיסטיקה. מעט מאוד יצאו חוצץ כנגד הנאצים. מעט מאוד עזבו את המולדת. מעט מאוד הסתכנו במאסר במחנה ריכוז. אני רוצה לקוות שהיה קם ויוצא חוצץ. מתנגד. אולי נאסר. אולי גולה. הסטטיסטיקה יוצאת כנגדו. ייתכן שהיה בין הרוב השותק. ייתכן שהיה בשלב מסויים כלשהו נסחף לפעילות כלשהי - תופס את המקום במערכת של חבר יהודי שעזב. נהנה באיזה אופן מהחרמת רכוש יהודי. אנחנו רק בני אדם. לו הייתי שואל לגבי עצמי, הייתי חייב לתת בכנות את אותה התשובה עצמה בדיוק.

אין די באמירה השטוחה שבנט הוא 'ימין' ולכן לו היה בגרמניה בשנות השלושים היה נאצי, ומשגב הוא 'שמאל' ולכן לו היה בגרמניה בשנות השלושים לא היה נאצי. היה צורך במשהו מעבר לזה כדי שלא להיות 'נאצי' בגרמניה של שנות השלושים והארבעים. היה צורך לקום, באופן אקטיבי, להסתכן, להתנגד. משהו שמעטים מסוגלים לו. בראייה הזו האמירה של משגב לגבי בנט היא לא יותר מגידוף, ואינה חכמה בהרבה מהאמירה של בנט בנוגע לאותו שולץ. 

אני חושב שאת השיח הציבורי שלנו צריך לנקות מהשוואות לנאצים, מתהיות מי נאצי ומי דומה לנאצים. יש לנו אידיאולוגיות ממאירות משלנו, מייד אין איזראל. אנחנו לא צריכים ייבוא זר. 'סהרונים' ו'חולות' הם נוראים מספיק גם בלי להשוותם לאושוויץ. שיטת המילט גורמת כאן מספיק סבל גם בלי להשוותה לחוקי נירנברג (למרות שאני עצמי נפלתי בהשוואה דומה לפני כמה פוסטים), ההתנחלויות הן איוולת במובן הטוכמני של המילה ועוול היסטורי ממשי גם בלי להגיע ללבנסראום. הגזענות של הרגבדנונים היא שפלה מספיק גם בלי להשוותם לגזענים אחרים. ההשוואות האלה מלמדות יותר על המשווה מאשר על מי שמשווים אותו. זה המקום הקל ללכת אליו. אני יכול להסביר טוב מאוד למה המדיניות של בנט בנוגע למים ברמאללה היא רשעות ואווילות לכשעצמה. איני צריך את היטלר לשם כך. שינוח לו בקבר השחור. לי יש צרות משלי. נפתלי בנט, למשל.

ברטולד ברכט, שהיה אחד מאלו שעזבו, שיצאו חוצץ כנגד המשטר (אבל היה רדיקלי בהרבה ממשגב), כתב "כשהרשע בא כמו גשם נופל, איש אינו צועק עצור". זו אמירה אוניברסלית. אפשר ללכת עם זה. עם ברכט. וזה גם הממתק שלנו להיום. סורביה ג'וני, בביצוע הנהדר של לוטה לניה. בגרמנית שבנט כל כך לא אוהב לשמוע.