הבלוג של אבו אלמוג

שנה טובה לכן קוראות יקרות! וקוראים יקרים! רק טוב. כמה מכן כבר איחלו לי שנה טובה בתגובות לפוסט הקודם, ולא ממש הספקתי לכתוב פוסט בימים האחרונים, אז עכשיו עדיין ראש השנה אז אני מאחל לכן רק דברים טובים! 

סך הכל תשע"ד שנה לא משהו, ואני מאחל לכולן שתשע"ה תהיה שנה טובה בהרבה. תשע"ד התחילה עם זה שנפלתי מאופניים, ושברתי את היד, ובסוף גם הדוקטורט קצת מגמגם, וגזענות ומילט ומלחמה וכל זה. וכמובן יאיר לפיד. אבל זה צרות של עשירים. רק שלא נדע צרות גדולות יותר. ובקיצור - שתהיה לכן שנה נהדרת.

כמה נהדרת? התחלתי לרכב שוב על האופניים. היום בערב מסלול בצת מקוצר, ובשבת שמחה גדולה רכיבה קבוצתית עם קרן ורמה במסלול הקצת יותר ארוך. אז שיהיה לכולן בצת כזה, שזה חוף, וים, וצוקים לבנים, ודייגים, ושחפים, ושפני סלע, וסלעים, ורוח, ובריזה, ונחלים עם קני סוף, והבחור שמגיע בסוסיתא להאכיל את השפנים, ושקיעות וזריחות ואוניית חיל הים ששומרת על הכל. אז בדיוק ככה. לכולכן! או מה שזה לא יהיה שבצת היא מטאפורה בשבילו.

זה היה איחולים. עד כאן. החלטות? זו הרשימה של הדברים שהתחייבתי לעשות חוץ מזה שאני אבא, ובעל, ועורך דין ונוטריון ותנינאי.

אז ככה -

* עד יום כיפור להגיש הצעת מחקר מתוקנת בשנית.

* עד מוצאי ראש השנה להגיש את הדבר הדחוף לפרופסורית.

* אחרי כן להמשיך עם הפרופסורית בפרוייקט שהפסקנו קצת בשביל הדבר הדחוף.

* כנס דוקטורנטים בנובמבר. אז אני מארגן, וזה בערך פי עשר יותר עבודה ממה שחשבתי עם נסיעות לירושליים ואין סוף מיילים וקבוצת ווצאפ שלא סותמת את הפה לרגע, וגם אני יו"ר פאנל פמיניזם, וגם אני נושא הרצאה על המילט. אז ככה - זו מצגת, וצריך פייפר של חמישה עשר עשרים עמוד, והזמנתי את אחד היותר מבינים בתחום להיות מגיב אז אין מקום לחיפופים.

* מדבר גם בסמינריון דוקטורנטים בדצמבר. אז עקרונית זו צריכה להיות אותה מצגת של הכנס, אבל הכנס זה רבע שעה מצגת ובסמינריון מצפים לשעה שעה וחצי.

* נרשמתי בעוונותי לכנס היסטוריונים משפטיים בתל אביב ושלחתי אבסטרקט באנגלית שמתי שהוא צריך להיות הרצאה עם הרבה בשר באנגלית.

* סמינר דוקטורנטים במישיגן. בהתחלה לא חשבתי לנסות, אבל הם מוכנים לשקול מימון של הנסיעה והשהייה, ובדיוק בן דוד שלי מתחתן במישיגן במרץ. אז כל המשפחה שלי שם. אם אני אעשה את זה זה יהיה מטורף.

* מתי שהוא צריך לחזור המאמר מכתב העת, ואם אקבל את ה-R&R שאני רוצה, אז זה המון המון עבודה.

* וצריך לכתוב גם את הדוקטורט.

* להתחיל ממקצה שיפורים למה שכבר נכתב. טוב, צ'מעו סיפור. מגיעה איזה אחת למשרד שלי לשירותי נוטריון ואיך שאני ככה קושר את הסרט האדום מסתבר שהגברת היא ממש דוקטורית להיסטוריה בחיפה שכותבת על אותם נושאים שלי. אז נפלנו איש על צווארי רעותו, והחלפנו ביבליוגרפיה כמו משוגעים. אז היא עשתה לי היכרות עם אבי רובין ואיריס אגמון, ועכשיו יש לי המון המון מה לקרוא והמון מה לשפץ ברברס.

* אחרי שזה ייגמר אני מתכוון לכתוב את החלק התיאורטי המסובך. קוונטין סקינר היכון. זה יהיה קשה ומשוגע, אבל מה קל בחיים האלה?

* ויש את הפרויקט האומנותי הסודי עם זו שקוראת את הדברים האלה ויודעת שאני מדבר עליה (כן, זו את! אבל אין לי כוונה לכתוב על מה שאנחנו עושים בבלוג).

* ואבו אבשלום אומר שהתיק הכחול התעורר וזה סבבה כי אם נעשה את זה זה כסף.

* ואבו אבשלום אומר גם שהוא יביא את ב' שהוא האח של ב' המפורסם (מוזר שני אחים עם אותו שם משפחה) ונריץ את הפרויקט השווה. אבל הוא אומר את זה כבר שנתיים ושום דבר לא יצא מזה.

אז מה ההחלטה בכל זה? לא לקחת על עצמי עוד כלום. לא כתיבה ולא כנס ולא הרצאה ולא שיחה. להתרכז בדוקטורט.

איך? בערך ככה - שמעת שקמה מדינת ישראל אין את המועצה המוסלמית העליונה, אז מה שיצא זה שהמועצה המוסלמית העליונה היא העולמאא' שהיא החליפה של החליף (וזה ממש חידוש לשוני מאמם שלי!) ואם אין אותה אין את מי שיתקן את חוק המשפחה העות'מאני! אז יש במדינה חוקים שאי אפשר לתקן אותם. אז איזה מין מדינה ריבונית זו שלא יכולה לתקן את החוקים של עצמה? כמובן שהקטע של החוק שמפנה למין ואקום נעדר עולמאא' דורש איזה עיבוד קונספטואלי, והוא גם נוגד את מה שאני אומר בקשר לתחולה חובקת העולם (טוב, רק בדאר אל איסלאם, אבל זה הרבה וזה הולך ומתרחב, לא? עם כל הדאעש הזה) של בית הדין השרעי לפי סימן 52 לדבר המלך, אבל כשאני אתחיל לכתוב אז זה ירוץ ואגלה איך פותרים את הסתירה. אז ככה. ככה בדיוק להתרכז.

מוכן להתערב שעד השבוע הבא אני אפר את ההבטחה הזו מאתיים פעם. זה שאני כותב כאן את הפוסט הזה זה כבר די הפרה. אבל אם אתן רואות שיוצא שלא כתבתי כאן כמה זמן, כמו עכשיו, אז תבינו למה.

הבטחתי עירום נשי, נכון? היה די מייגע להגיע עד לכאן אבל תראו ששוה.

עוזי וייל הוא כותב נהדר. קצת נפל בקטע של המימון המון אבל נסלח לו כי סך הכל לא השקעתי בזה גרוש בעצמי. הוא כותב היום באיזה מגזין אינטרנטי נורא שווה שנקרא המקום הכי חם בגיהינום. והוא כתב שם סיפור מקסים על הסתיו.  אני נותן לינק אבל אל תלחצו. אני נותן תקציר, כדי שתהיה לכן קריאה שוטפת ותבינו מה הולך לקרות אחר כך. בקיצור הוא מספר על אחת שהיה איתה בתיכון לפני שלושים שנה שבאחד בספטמבר היה מתחיל אצלה הסתיו, והיא הייתה לובשת סוודר. אז באחד בספטמבר היה נורא חם, אבל היא הלכה עם סוודר. והם הלכו לקנות פלאפל ובפלאפליה היו שניים שהלכו מכות וכמעט הרגו אחד את השני, אז היא הורידה את הסוודר ומתחתיו היא הייתה ערומה וכך הם הפסיקו את המכות. ואחרי כן הוא הבטיח לא לספר לאף אחד אף פעם, אבל עכשיו היא מתה אז הוא מספר.

אז נזכרתי בקטע דומה שהיה לי גם בראש השנה ונורא בא לי לספר עליו.

כשהייתי צעיר ועול בימים הייתי סמל תורן בתורנות שלא נגמרת בבסיס של תותחנים בשטחים. הייתי כמה שבועות לפני השחרור ורבתי עם כולם, אז העיפו אותי מהצוות ועשו ממני סמל תורן עד סוף השירות, וכל הסוללה עלתה ללבנון. סך הכל עשיתי עיסקה לא רעה, כי הם ספגו שם מכונית תופת, אבל זה סיפור אחר, והרבה הרבה יותר עצוב. 

אז חלק מהתפקיד שלי, באותה תורנות שאינה מסתיימת לעולם, היה להעיר את הבנות. הן גרו במגורי בנות, כי זו הייתה מפקדה והיו בנות. המגורי בנות היו פריקסט (שזה סלנג צה"לי משנות השמונים למבנה טרומי) שהיה בעצם מסדרון שמשני צידיו חדרים של בנות, ובסוף יש מין שירותים מקלחות כזה שאף פעם לא נכנסתי לשם. הייתי צריך להעיר את כל המפקדה, ותמיד התחלתי מהבנות, והיום כשאני מטופל באישה ובבת מתבגרת אני מבין גם למה, כי לבנות לוקח המון המון המון זמן להתארגן בבוקר. אז לא הייתי מודע לזה. היום אני יודע בדיוק מה זה לארגן אישה לבוקר, ועוד הנשים שלי לא עוברות מסדר בבוקר ואלה כן היו עוברות. מצד שני אז לא המציאו את המחליק, שזה יכול לקחת עשרים דקות בבוקר זוועתי במיוחד.

אני כותב הרבה על כמה שאהבתי את הזריחות והשקיעות בלבנון. אבל הבסיס הזה היה בשטחים באיזה מקום חם ומגעיל שמה שאני זוכר משם זה אפרוריות כזו בלתי נגמרת בשעות הבוקר המוקדמות וחום בלתי נסבל לאחר מכן. אני ממש מקווה שהיום זה בסיס אימונים של החמאס ושהם סובלים כמו שאני סבלתי, אבל היו שם די הרבה התנחלויות וכאלה אז אין סיכוי שזה שטח A ואני בטוח שכרגע, כשאני כותב את המילים האלה, יש איזה אומלל סמל תורן שכמוני נשאר בבסיס בראש השנה.

אז מה שהיה קורה זה שהייתי מגיע ודופק על הדלת של הסמלת שלהן שהייתה הדלת הראשונה בפריקסט מצד שמאל, והייתי אומר משהו כמו 'בוקר טוב בנות, זמן לקום' או משהו כזה, עד שהייתי שומע איזה נהמה מבפנים שאמרה שמה שיש שם קם לתחיה, ואז הייתי עוזב אותן לענייניהן ופוגש אותן במסדר הבוקר כשהן מצוחצחות ומגולחות.

באותו בוקר כנראה הקדמתי בחמש דקות או משהו, כי כשנכנסתי למסדרון של המבנה הטרומי, פתאום נפתחה הדלת של המקלחות, ובפתח עמדה הקצינת ח"ן שלהן כשהיא עירומה לגמרי, עם מגבת ביד. היא בטח לא ציפתה לזה שאעיר אותן, וחשבה שתספיק ללכת במסדרון עד החדר שלה בלי שאגיע, או שלא חשבה עלי בכלל. אחרת הייתה כורכת את המגבת מסביב לעצמה.

אני הייתי אחרי משמרת לילה, ולא במלוא חושי, ועמדתי שם כמו אידיוט עם פה פעור ולא אמרתי כלום. גם לה לקח כמה שניות להבין מה קורה. אבל היא התעשתה ראשונה, ונזכרה שהיא סגן משנה בצבא הגנה לישראל ואני סמל.

"סמל גל"

לא עניתי 'כן המפקדת'. אבל אולי הנהנתי.

"ימינה פנה". פניתי.

"ימינה פנה." פניתי שוב. עכשיו הייתי עם הגב אליה.

"שתיים שלוש סגור! קדימה צעד. שמאל ימין שמאל ימין שמאל ימין".

היא הצעידה אותי עד מרחק בטוח משם, ואז שמעתי דלת נטרקת בחוזקה מאחורי.

צבא הגנה לישראל! בטח נזכרה בת"ס תס"ח שעשתה לא מזמן כשקיבלה את הדרגות. זה מה שנקרא משמעת ברזל מצידי, ואומץ לב ויוזמה בנסיבות קשות מצידה. תדע כל אם עברייה וכל זה.

בסך הכל שבועיים אחרי כן או משהו כזה עזבתי משם, ולא ראיתי אותה מאז. אין לי מושג גם איך קוראים לה. שכחתי או הדחקתי. אבל לנצח אזכור איך נראתה. זה היה העירום הנשי היפה ביותר שראיתי בחיים שלי. מין קטע כזה של נעורים מתפרצים, קרוב מאוד למודל התיאורטי (שעמד אז בגיבושו) מבחינת צורה, וצבע ומרקם ופרופורציות, וגם האור של הזריחה שנגה עליה מפתח הפריקסט לא הזיק. בחיי עד אז ראיתי מדי פעם עירום נשי, אם בחיים ואם על מרקע, ובעוונותי גם לאחר מכן. אבל הרגע הזה היה מאוד מיוחד. היא הייתה בסדר הסג"מית הזו. עיטור העוז או משהו כזה.

בסך הכל שלא כמו הבחורה של עוזי וייל אין לי מושג מה קרה לה, והאיחול שלי לה לשנה החדשה זה שעכשיו, בגיל ארבעים וחמש פלוס, היא יכולה לגשת לראי ולהציץ בגופה העירום, ולומר לעצמה שעדיין שווה לתפוס אותה בטעות בהפתעה בדרך החוצה מהמקלחת. שזה סבבה של איחול לשנה החדשה והלוואי על כל עם ישראל.

רוברט אי לי ברנסייד? בסבבה. חרמן זקן. מתאים מאוד לסיפור הזה. לכולן - שנה טובה!

זה סוד גלוי שמאז הנפילה שלי מהאופניים מתי שהוא באוקטובר שעבר - אני חשבתי ששברתי את היד. ש' חשבה שלא. הרופא לא הצליח להכריע ודן אותי לאיזה סד אידיוטי שבסוף השלכתי - לא ממש חזרתי לרכב. זה לא שנטשתי את הכושר הגופני וכאלה כי אני עדיין מחוייב למראה הנערי והכשיר שרכשתי בעמל כה רב. אז הצטרפתי לקבוצת הליכה בשבת בבוקר, והייתי הולך שעה ורבע עם קרן ורמה ועופר וענת והיה סבבה. לפעמים גם יהודית הצטרפה עם באדי. והוא היה נובח על מי שהיה רוכב באותו שביל עם האופניים, וזה היה הקשר שלי לאופניים.

אז לפני כמה ימים נפגשתי עם שחף שהיא גם לקוחה וגם חברה וגם יש לה קבוצת אופניים. ולא ראיתי אותה שנה, כי התיק שלה המתין עד שיקבעו קדם משפט, וכשהיא שאלה איך הולך עם האופניים השפלתי מבט וגימגמתי משהו. היא מייד פקדה עלי לחזור ולרכב. היא המליצה שאקנה אופנים חדשות אבל זה כבר מוגזם. מה שכן כשהחלטתי שאני רוצה לחזור לרכב הלכתי והשקעתי מאה ומשהו שקל בכפפות וגאדג'ט כזה חמוד, וזה יצר איזו מחוייבות פיננסית שאם לא ארכב אז זה הלך לעזאזל. 

החלטתי לרכב ביום שבת בבוקר. אבל בשביל זה היה צריך לעבור את יום שישי בערב שהייתי ברמן בעיזה בר. המצאתי קוקטייל חדש וקראתי לו דעאש (דאייט ערק אשכוליות - دايت عرق أشكوليات). אבל אף אחד לא הזמין את זה, למרות שנתתי מחיר מציאה של 15 ש"ח. מה שכן הבאתי בקבוק ג'ין הניצחון וכמעט גמרתי אותו בעצמי עם האשכוליות. הולך לא רע, בעיקר אחרי הכוס השלישית. השיחה התרוממה לגבהים. לא נתתי את ההרצאה שלי על סימן 52 לדבר המלך שלדעתי זה מה שמבריח אנשים מהפאב בשבועות שאני מברמן, או סתם כשחושדים שאני עלול להגיע. למרות שזו בדיוק ההזדמנות לשייף את החלקים התיאורטיים וללטש אותם. אבל דיברנו על ספרות וגיליתי שגם אחרי בקבוק של ג'ין אני מסוגל לדקלם בעל פה את כל אילן היחש של בית בואנדיה מחוסה ארקדיו ועד אאורליאנו האחרון. אני לא יודע מה לחשוב על זה. אם זה טוב או רע. זה מאוד בידר את הסובבים אותי מסיבה לא ברורה. אחרי כן הגיעו פליטים מההופעה של אריאל הורוביץ ביובלים. וכל הסיפור נגמר בערך באחת. לסגור את הפאב לוקח פי שלושה יותר זמן מלפתוח אותו, לא רק כי צריך לנקות את כל הזבל ולטטא את כל גלעיני הזיתים ולרוקן את המאפרות - אסור לעשן על הדק - ולשטוף את הכוסות וזה. אלא גם כי ג'ין לא מוסיף לקואורדינציה. אני חושב שבשבוע הבא אגמור את הבקבוק. לא נשאר הרבה. 

כשקמתי בשש הייתי די הלום ג'ין, אבל לקחתי את האופניים. יש לי את המסלול הקצר של בערך שנים עשר קילומטר קצת פחות, והארוך שהוא משהו בין שבעה עשר לעשרים. חשבתי שלסיפתח אני אעשה את הקצרצר, אבל לא ויתרתי לעצמי. החניתי את המכונית בקיבוץ סער בבטר פלייס הנטוש, אנדרטה לטיפשות האנושית, והתחלתי במסלול הארוך. היה סבבי. הדייגים היו במקום, וכך גם העורבים והשחפים, ושפני הסלע, והגלים, והאוויר. והרצים, והרוכבים. והשמש הסתווית כבר. שבדיוק סיימתי את הרכיבה לפני שהתחילה להיות מעצבנת ומעיקה. היה קל וחמוד ולא הבנתי למה הפסקתי.

נורא חששתי מהסיפור של כאבי הגב וזה. לא הרגשתי אותם ברכיבה, והם מאוד השתפרו אחריה. וזה סבבה. זה כמובן לא פתר לי כלום במשבר הדוקטורט או ביתר המשברים שהולכים ליפול עלי השבוע (שבוע קשה, רע ומורכב. אל תשאלו כי זה לא הדברים שאפשר כאן לכתוב עליהם) אבל היה חמוד כל עוד זה נמשך ועשה טעם של עוד.

אז ארכב בשבוע הבא? ראשית, החלטתי לא לנטוש את קבוצת ההליכה, כי בכל אופן חברה נהדרים ואני נורא אוהב אותם. אולי נעשה שבוע שבוע כמו טבחים בצבא. שנית, היתרון של ההליכה היא שאני מסיים את כל הסיפור ומגיע לאשחר בשמונה וחצי. ברכיבה אני מגיע בתשע וחצי עשר. זה הבדל משמעותי מאוד, כי אם אני רוצה לכתוב בשבת, אז השעה הזו משחקת תפקיד משמעותי. נראה. אבל אני לא אתן לשבועיים לעבור בלי רכיבה. 

אז בקיצור השבת הולכת להסתיים. אני לא אוהב אי ודאות ותקיעות במקום. יש כל מיני סימנים שדברים לא טובים יקרו. אני חייב להתנער כארי או משהו כזה. ביום חמישי אני שולח לפ' את המסמך. יום לפני ראש השנה אני נפגש איתה. אני כל הזמן אומר לעצמי שכל הקטע הזה זה דיאלקטיקה מפרה שמכניסה לעבודה שלי עוד כל מיני גורמים לא צפויים מכל מיני מקומות ומתבלת אותה בדברים טובים. אבל יש לי מין תחושה נוראית בקרקע הבטן שהכל בולשיט, שאני מתפשר על הכתיבה שלי, שאני נגרר למקום שאני לא רוצה להיות בו, ושזה ייגמר לא טוב. קשה קצת לכתוב וליצור מהנקודה הזו. אולי זה טוב שהשבת הזאת לא נגעתי בטקסט בכלל. אבל כל הזמן הרגשתי אשם, ושורה תחתונה שביזבזתי יום מתוך לא יותר מדי ימים שיש לי.

ועוד מבין כל המלחמות שאני נלחם בהן בזמן האחרון זו אחת הקלות.

רציתי לכתוב פוסט חמוד ואופטימי על רכיבה באופניים ונגררתי לקיטורים. אני בלתי נסבל בזמן האחרון. אבל היי! אתם רק צריכים לסבול אותי כאן, ואם אתם רוצים אתם לא קוראים.

כמה דברים שמחים לסיום - כשאני לובש את החולצה והמכנסיים והכפפות והקסדה אני נראה ממש כמו רוכב אופנים! התחילה העונה של האפרסמונים, ובמכולת הצ'רקסית בכפר תבור הם מתוקים ועגולים וגדולים! היום בערב אשב על המרפסת שלי, ואוכל תירס, ואראה את העונה החדשה של 'אימפרית הפשע' ואם נורא יתחשק לי אגוז מלך אני אשלח את היד לעץ ואקטוף אותו משם.

יש בלוזיסט זקן מהדלתא של המיסיסיפי, בחור בלי שיניים עם פה מלוכלך. קוראים לו רוברט לי ברנסייד. סך הכל זה די מוזר, כי האסוציאציה המיידית היא לרוברט אי לי, ולמה שלבלוזיסט שחור כשולי הקדרה יקראו על שם אביר הקונפדרציה? אבל ראיתי דברים גרועים יותר. אתמול שמעתי במקרה שיר שלו ברדיו וחיפשתי ביו טיוב, ואני שמח לבשר שנמצא זוכה (ולו זמני) במכרז למוזיקת הרקע לכתיבת הדוקטורט, אם זו אכן תתאפשר, אי"ה. לט מיי בייבי רייד. זה אפילו קשור איכשהו לאופניים. לא?

עדכונים קצרים - ברמת המבזק. 

* חידון הציונות - הגמר מחר. כל העניין הזה די מיותר בחיים שלי ואני עושה את זה מ'כיבוד אב ואם'. כמובן שאשתדל לתת פסאדה ציונית הולמת, אבל כשאיזה פונקציונר עלה ביום ההכנה (סיוט בפני עצמו) ואמר שחלק מהעניין זה להלחם בגישות פוסט ציוניות, שפשו גם בקרב היהודים והישראלים, אני קצת רציתי לקום ולצאת מהחדר, בקטע של אני לא ראוי. לא נורא. עוד 48 שעות זה יהיה מאחורי לטוב ולרע.

* דוקטורט - הפרק הראשון נכתב בחול המועד. היה קשה מאוד. בקריאה אצל מישהי שאני נורא סומך עליה לפני שאני מעביר לפ' המנחה, כי יש שם כמה טריקים וטוויסטים וסלטות מאוד מרהיבות באוויר, שאני לא בטוח שאני רוצה שיהיו בנוסח שיעבור הלאה, ואני צריך עין נוספת שתבחן.

* הידעתם שאלם של הדאקים הקדמונים נקרא זלמוקסיס? גם זה בדוקטורט. אל תשאלו איך. 

* זה לא חלק מהסלטה אלא מהזיקוקין די נור הרטוריים. הסלטה מתחבאת במקום פחות נגיש. צריך להתאמץ כדי לראות אותה, ואז נורא מתלהבים.

* או שלא. אני בטוח שדוקטורטים טובים באמת לא כוללים סלטות.

* בערב חג עשיתי רכיבת שקיעה במקום רכיבת זריחה. שמתי את ש' בים, ולקח לי את השעה וחצי לעשות את העשרים ומשהו קילומטר. דיוושתי לאט. היה לי וגם לש' מאוד כיף.

* אחרי כן הוזמנו לאוסטיודן מימונע אצל חברים. בעצם חברות. היו שם רוני ונעמה וחגית ושירה. זה היה בפאב באיזה יישוב קהילתי. כל אחד הביא משהו אשכנזי לאכול, שתינו יין אדום מתוק של קידוש, ישבנו בחושך ושמענו שירים של חווה אלברשטיין ביידיש.

* היה הרבה יותר מגניב ממה שזה נשמע.

* פארידען און שענקען. זה תרבחו ותסעדו ביידיש.

* במאי הפתיחה החגיגית של הפאב באשחר. זה אחלה רעיון לשנה הבאה. האוסטיודן מימונע.

* מכינים מהדורה מיוחדת של התנין לפתיחת הפאב. בהתחלה רצינו להכין מהדורה ליום העצמאות ולקרוא לה 'תנינכבה', אבל לא הספקנו כי כל החנויות של החומרים סגורות בפסח.

* ביום שבת ישבנו עם חברים באיזה מקום, שלמרות שהם נורא הייטק הם לא ממש בקטע של פייסבוק ובלוגים וכאלה. הם דיברו על איזה אחת ש'לא תאמינו היא כל יום כותבת בפייסבוק ומצלמת ומעלה תמונות של כל מיני מקומות שהיא הולכת', בקטע של איך היא חושפת את החיים שלה.

* זה התחבר לשערוריית הפייסבוק האחרונה שהזאתי כתבה על הזהו כמה שהיא חושקת בו, כשהזאתי והזהו כל אחד נשוי למישהו אחר. קלושמרל כמרקחה. אני לא שופט. הזאתי מאד מיוחדת וזה מאוד מתאים לה כל הקטע הזה.

* אבל התחלתי לחשוב שאולי החשיפה בבלוג וכל אלו לא עושה לי טוב. בקטע של משפחה וילדים וכאלה ובמי אני פוגע. למרות שהסנטימנט היחידי שאני מעז לגלות כאן זו אהבה אין קץ לש', והטוויסט היחיד בחיי הרגש שלי שנחשף כאן הוא מתאריך שפג תקפו - 1987, עדיין יש כאן חשיפה אישית מסוימת ולכו תדעו מי נפגע ממה והדבר האחרון שאני רוצה לעשות זה לפגוע במישהו מהאנשים שאני אוהב, בטח בשביל בלוג.

* אז אולי אני אסגור כאן. אשמיד את כל העבר ואפתח משהו חדש, פוליטי / אקדמי נטו. למחשבות כמו 'אם הובס כתב שיש לקהילה רק ריבון אחד אז מה זה הקטע הזה של המתנחלים' וכאלה. 

* להעיף מהפייסבוק את כל ה'חברים' שלא ראיתי בחיים, ולהישאר רק עם משפחה קרובה וחברים שאני באמת נפגש איתם ביום יום. ולהיות הרבה פחות חכם ומתחכם. לסגור את חשבון הטוויטר.

* בקיצור לא לעשות ברשת שום דבר שהסבתא המאוד פולניה שלי לא הייתה עושה.

* ואולי בעצם להמשיך כמו קודם ולנסות לשמור על בסיס של כבוד עצמי וכבוד לסביבה הקרובה שלי כמו שאני מנסה עכשיו.

* נראה.

* ממתק? באמת שלא מסוגל לחשוב על משהו. יום כזה. עוד מעט בית משפט מחוזי, הילדים חוזרים לבית הספר - התחכמות אחרונה אם אחליט לסגור את הבלוג - האיסרו חג זה ההנג אובר של המורים. - הסיבה היחידה שאני כותב כאן זה כי אני יודע שלא יצא לי עכשיו כמה ימים ורציתי לעדכן בזה ובהוא. יהיה בלי ממתק הפעם. תסתדרו. יום נעים ומוצלח לכל.