הבלוג של אבו אלמוג

חמש שנים אני כותב כאן!

הלכתי והסתכלתי בבלוגולדת קודמים והם כולם שמחים ומאושרים.

מה שקרה בחודשיים שלושה האחרונים הוא שהנושאים שאיני יכול לכתוב עליהם קיבלו פחות או יותר את קדמת הבמה בחיים שלי, והם לא גורמים לי שמחה ואושר. שהדוקטורט שהיה מקור להשראה לכתיבה גם כאן וגם לכתיבת הדוקטורט עצמו הפך למעין מועקה בלתי פוסקת וייסורים מתמשכים, ושהמדינה הלכה פקאקט. וכך, למשל, נדונתי היום לשמוע שיעור במדע המדינה מח"כ איילת שקד, שיודעת יפה מאוד מהי הפרדת רשויות ומיהו הריבון, ואפילו שמונטסקייה ובודן חושבים אחרת, למה מי הם בכלל? טוב זה אזכור ל'חוק עוקף בג"צ' שועדת השרים לחקיקה החליטה לאשר, מה שאומר שחרויות האזרח של כל אחד ואחת מאיתנו נמצאים בסכנה חמורה, מה שאומר שהפוסט הולדת השישי הוא לא משהו סגור ובטוח. מה שמאזן את כל אלו זה שיש פחות ופחות קוראים, כך שאני יכול לקטר עד מחרתיים ואף אחד לא ישמע!

היום למשל עברה בראשי המחשבה שבאמת לא יהיה אסון אם מחשבותי הבלתי מעובדות המערבבות את תורתו של ז'אן בודן (זה שאיילת שקד לא ממש מכירה) עם כתביו של שייח' אל אסלאם מוסטפא סברי אפנדי - זה שהורה על ביטול חוק המשפחה העות'מאני במדינה העות'מאנית ב-1919, ומייד לאחר מכן הבריטים באו וקיבלו את אותו החוק עצמו כאן כחוק המדינה - לא תקבלנה את הגושפנקא האקדמית ותמשכנה לשעשע אותי בלבד. אבל כתבתי בכל אופן שעתיים על התחולה של החקיקה הירדנית בעניין הנזאע והשיקאק, ולרגע היה לי קצת נחמד. אבל אז שבה תחושת המועקה - האם מישהו באמת יקרא את זה אי פעם?

מצד שני הורדתי לפלאפון משחק מאוד מטומטם על פרות שעוברות מוטציה, שצריך לזווג אותן זו עם זו וליצור מוטציות חדשות והגעתי עמוק לתוך המסך השני. יש נחמה אדירה בדברים האלה. טעם לחיים ממש. אני צריך לבדוק את הטלפון אחת לארבע שעות כי אחרת כל הכסף שנצבר ממה שהפרות שגידלתי מחרבנות (באמת. זה המשחק. ואני דוקטורנט למשפטים, בחיי!) הולך לטמיון. אז יש למה לצפות ולא הכל אבוד.

מה שכן יומולדת חמש זו הזדמנות נהדרת להביא לכאן שוב את החבר שלי דודו. האמת, הבוקר מת ג'ק ברוס, שהוא מגדולי הגדולים וענקי הענקים ואני עפר לרגליו ומאוד אבל. אבל איכשהו הקרים זה משהו שנורא אוהבים בגיל 14 - ואני הייתי מת על הקרים בגיל 14 עוד כשברדיו קראו להם 'הקצפת', ומתי שהוא מתבגרים את זה ומפסיקים לאהוב קצת. אז שלום לעפרו של אחד מגדולי הבאסיסטים עלי אדמות, אבל אם יש יומולדת חמש אז הטבעי ביותר זה דודו. הגישו פינג'אן והגידו, היש עוד פלמחניק כמו דודו?

אני כותב את הפוסט הזה מכמה סיבות:

א. הפוסט הקודם הוא די מביך ואני רוצה להעלים אותו.

ב. הבטחתי לטליק ולקנקן, שני הכותבים הכי טובים שאני מכיר כאן.

ג. באמת באמת חשוב להצטרף למאבק.

אז ככה - ישראבלוג היא פלטפורמת בלוגים ששייכת לנענע10. נענע10 רוצים לחסוך. נענע10 פיטרו את מריאט שהייתה עורכת תוכן במשרה מלאה, והפילו את תפקידיה על אחרים שאינם עוסקים בכך במשרה מלאה. מה זאת אומרת? זאת אומרת שאנחנו מאוד מפחדים שמתחיל תהליך איטי של 'ייבוש' ישראבלוג עד שהוא ימות מאליו. את זה חייבים למנוע.

זה עניין של צרכנות בסיסית. אני הגעתי לכאן ב-2009 כשישראבלוג הייתה אחת מכמה אופציות, בין היתר כי חיפשתי מספר רב של קוראים, תמיכה טכנית ראויה, וקהילה תוססת. בינתיים אני מושקע כאן בחמש שנות עבודה, במספר משמעותי של פוסטים, שיצרו ארכיון שאם הפלטפורמה תיסגר זה יפגע בי פגיעה של ממש. לא הייתה לי את אותה בעייה אם הייתי פונה ל'תפוז' או ל'וורדפרס' למשל.

אז חייבים לנו תשובות, כי הפוסטים שאני כותב כאן הביאו לכאן מספר רב של קוראים וכניסות, שיש להן ערך כספי לא מבוטל מבחינת עמותת ישראבלוג. אני לא אומר שחייבים לי מעבר לכך. כמובן שלא חייבים להעסיק עורך תוכן במשרה מלאה. לא חייבים למעשה להיענות לכל דרישה שלי. אבל חייבים לתת לי תשובות מסודרות ונכונות לפיהן אדע לכלכל את מעשי, ולהחליט החלטות נבונות הנוגעות לצד הזה של החיים שלי שהוא חשוב לי מאוד.

וכן, אם אכן נענע10 מסרבת למכור את הפלטפורמה הזו למשתמשים, ורוצה להחזיק בה לעצמה - צריך להיות לזה הסבר ראוי מבחינת המשתמשים שהשקיעו הרבה מזמנם וממאמציהם כדי להפוך את הפלטפורמה הזו לכזו שראוי לשמור עליה. ההסבר הזה צריך להיות מלווה בערובות ראויות לשמירה על הפלטפורמה לפחות במצב הנוכחי.

כולנו מרגישים ירידה במספר הקוראים ומספר המגיבים. פוסט שלי שזוכה למספר חד ספרתי של תגובות ולמספר דו ספרתי של קוראים הוא פתאום 'פוסט חם'. יש גם בעיות טכניות שאנחנו מרגישים. אני רוצה להרגיש אחרת. אני רוצה להרגיש שמה שהביא אותי לכאן ב-2009 נשאר - קהילה תוססת, חשיפה רבה, תמיכה טכנית ראויה. כרגע שלושת הרכיבים האלו מבחינתי מצויים בסכנה.

אז הדבר הראשון לעשות כצרכנים הוא להתאגד, וקנקן התה וטליק שהם שניהם אנשים נבונים היודעים כיצד להתנהל מול מוסדות, התחילו בכך בזה שיסדו את הבלוג 'הצלת ישראבלוג'. הם מנווטים את הספינה הזו במים די סוערים וכל הכבוד להם. מה שנדרש מאיתנו, קוראי וכותבי ישראבלוג הוא לעשות מינוי במייל על הבלוג. כרגע יש 141 מינויים. זה מספר מצחיק ולא ראוי. הכוח הריאלי שלנו הוא לפחות פי עשרה מזה. אם זה לא יגיע למספרים האלה, כל מאמצינו הם לריק.

אז נא להיכנס שם לקישור (יש כל מיני כפתורים שמבקשים ממני לשים בבלוג. אין לי מושג איך. נא ללחוץ על הקישור...), ולהיות מנוי במייל, שכשטליק וקנקן באים אל ההנהלה הם יבואו עם כוח ריאלי של אלפי אנשים מאחוריהם.

אני סומך כל על אחד ואחת מכן שידעו שזה הדבר הנכון לעשותו.

טליק וקנקן - אני יודע כמה החיים שלכם מורכבים, כי אני עוקב אחר הבלוגים שלכם. אתם לא צריכים את כל זה על הראש, יש לכם מספיק בעיות משלכם. אם יש מקום להגיד תודה, תודה רבה, תודה רבה מאוד, זה כאן ועכשיו. אתם פועלים הרבה מעל ומעבר לנדרש, וכל זאת למעני, ככותב וכקורא. תודה, תודה, תודה.

טוב - הפוגה מהפוליטיקה. מותר? 

כנראה שפירסום הפוסט הזה מביא אותי אל מעבר לרף מאה אלף הצפיות, בקצת פחות מחמש שנים. זה לא משהו מבחינה סטטיסטית - סך הכל אם עושים את החישוב הגס זה משהו כמו עשרים אלף בשנה, שזה קצת יותר מאלף בחודש, שזה משהו כמו חמישים צפיות ביום בממוצע. אבל, כמו שאמר הנרי החמישי - מה שפחות יותר טוב. אם אספתי לכאן את האנשים הכי טובים, אני לא צריך אפילו אחד נוסף. ובמילותיו בנות האלמוות של שייקספיר -

אז זה יהיה פוסט של הפעלות הקוראים. אחת לכמה זמן יש כזה. בפעם הקודמת שלחתי אתכם לגוגל דוקס, התבקשתם לענות על שאלון קצר, שקראתי את התשובות לו בעניין רב, והתעלמתי לחלוטין מהמסקנות והלקחים. עכשיו יש הפעלה מסובכת והפעלה קלה.

את ההפעלה המסובכת גנבתי משיר-דמע. יש לה בלוג חסום שבו היא מספרת על הא ועל דא, ובגלל שאני מכיר אותה פחות או יותר גם בחיים האמיתיים, היא מאפשרת לי להיות מנוי. כשהיא עמדה במצב דומה לשלי היא ביקשה ממי שרואה שהוא הכניסה המאה אלף לעשות צילום מסך ולשלוח לה במייל. אני הייתי הזוכה המאושר, אבל בצורה מאוד מוזרה הייתה עוד אחת ששלחה לה, מנפלאות המערכת. אז אם אתם הקוראים של הכניסה המאה אלף - אתם מוזמנים לשלוח צילום מסך אל agal39 שטרודל יאהו דוט קום. מאוד אשמח.

ההפעלה הקלה - תחרות הפוסט האהוב. יש פוסטים שאתם זוכרים? רוצים לחזור אליהם? עושים לכם נוסטלגיה? אז ספרו לי. יהיה נעים להיזכר, ואולי אכתוב עוד פוסטים כאלה.

האהוב עלי אישית - הפוסט על פאנקדליק. הטקסט המשובח ביותר שכתבתי בימי חיי. אני שוקל להכניס אותו מילה במילה לדוקטורט. אבל מעט מאוד מכם אהבו אותו. אין לו שום תגובה, וסך הכל לא נראה לי שהדעה הזו שלי היא פופולרית יותר מהדעות שלי בעניין המלחמה בעזה (כל הסובבים אותי, כולל אשתי, הורי, חברי לעבודה, שכני וחברי ליישוב נמצאים על הסקאלה שבין בוז לרחמים, כשהפתרון נע בין 'לך לעזה' הקלאסי, לאשפוז פסיכיאטרי כפוי). אבל כל מה שטוב בכתיבה שלי נמצא שם, ובסך הכל למרות שדי מאשימים אותי בשנאה עצמית בימים האחרונים, אני נורא מעריץ את עצמי, ונורא נהנה כשאני כותב משהו טוב.

אז אם תמצאו בארכיונים המעופשים של הבלוג משהו כזה שעשה לכם את זה, והוא אפילו יותר טוב מהפוסט שאני אוהב, אז תגידו לי ואל תתביישו לנמק למה. זו מתנה קטנה שאני מבקש שתעניקו לי.

אז תודה רבה מראש על האיחולים וכל זה.

נסיים במשהו ממש מגניב. גם בהקשר של המלחמה זה לא רע. הנאום של הנרי החמישי שציטטתי קודם. קצת התלבטתי אם לתת את קנת' בראנה, שהוא לא רע, אבל בסוף הלכתי על סיר לארי, שהוא קצת יותר נדיר, אבל לא פחות טוב. 

ואם חשבתם שנפטרתם מזה, אז לא -  וּפְרֹשׂ סֻכַּת שְׁלוֹמֶךָ עַל זֶרַע יִשְׁמָעֵאל בֶּן הָגָר וְעַל בְּנֵי יִצְחָק בֶּן שָׂרָה.

שחק אותה לארי -