הבלוג של אבו אלמוג

נובמבר, שהתחיל היום, הוא חודש של הכרעות בעניינים רבים, שכרגיל אין לי עניין או רצון לחלוק כאן. מעצבן, נכון? מה שכן אחת ההכרעות שצריכה להתקבל זה שאני אעבור סוף סוף לשלב ב', או שלא. אין לי כל כך מה לעשות עד אז, אז אני פשוט ממשיך לכתוב. את השבת ביליתי (חוץ מהליכה רגלית בגשם עם רמה שהיא היחידה מקבוצת ההליכה שהעזה להגיע למקום הקבוע, והיה ממש כיף) בלכתוב מאמר באנגלית על סימן 65א לדבר המלך, שאני חושב שאני רוצה להציג באיזה כנס במרץ אם יקבלו אותי. זו ממש עבודה אידיוטית, כי אני לא ממש בטוח לאן אני ממשיך ומה אני עושה ואם זה לא פול גז בניוטרל ואם בחודש מרץ אני עדיין אהיה 'דוקטורנט', אבל התהליך של כתיבה משפטית בעברית ותרגום לאנגלית נחמד לי ואני עושה את זה כדי להעביר את הזמן. אני גם מתאמן בבלוג הזה על תרגום מאנגלית אחת לחודש, אבל עוד לא קיבלתי פידבק אמיתי מדובר אנגלית איך זה. למרות שאני חושב שזה על רמה גבוהה כי זה כולל כל מיני משפטים כמו "Article 47 of the POC granted the secular district court residual jurisdiction in matters of personal status. Thus the preferred status of the Sharia Court was abolished. ." שלא יכולים להיות לא נכונים כי יש שם רזידיואל שזה מילה נורא נדירה וד'אס שזה בכלל מילה שמוסיפה לכל משפט מין נופך אקדמי כזה. אבל זה מאוד מייבש את השכל ואני צריך משהו מאוד ירוד כדי להשתעשע בו.

הרגלי הטלוויזיה שלי כוללים מאז ומתמיד את הערוצים גבוהיי המצח 'נשיונל ג'יאוגרפיק', 'היסטוריה' 'אנימל פלנט' 'דיסקברי' וכאלה. שמתי לב שיש בהם תקופות ומתקפות של סוגי תכניות. למשל אי אפשר היה לפתוח את הטלוויזיה לפני עשור על אחד הערוצים האלה בלי לראות תכנית שעסקה במומיות של האינקה, ועכשיו זה פחות מעניין אותם. אז עכשיו יש שם שני ז'אנרים של תכניות, שלא משנה אם הערוץ עוסק בהיסטוריה או גיאוגרפיה, יש כל יום לפחות שלוש ארבע שעות של תכניות כאלה.

הסוג האחד הוא סוג תכניות של 'מוכרים וקונים כל מיני חפצים ישנים' המתעדת בצורה ריאליסטית את חייהם המבויימים להפליא של אנשים שעיסוקם הוא למכור ולקנות כל מיני חפצים ישנים שאף אחד אחר לא רוצה. זה התחיל עם תכנית דווקא מעניינת שנקראת 'היסטוריה למכירה' שתיעדה חיים של משפחה (דיספונקציונלית להפליא) של בעלי חנות משכון בלאס וגאס. באנגלית זה נקרא PAWN STARS. זה הוליד עשרות ילדים וחיקויים, והידרדר משם לפורמט של אנשים שקונים כל מיני חפצים ומכולות שנשכחו בשדה תעופה או סתם ננטשו.  הפורמט הוא זהה. יש כמה דמויות. לעיתים הן מתחרות ביניהן. הן עוסקות ברכישת חפצים. יש תמיד אלמנט של התמקחות - אם החפץ הוא עם בעלים אז עם הבעלים, ואם החפץ הוא נטוש אז יש קטע של מכירה פומבית. ואז הגיבור של הסידרה נותר עם חפץ שלפעמים הוא לא יודע מה הוא עושה ולרוב הוא לא יודע מה הוא שווה. ואז הוא הולך למומחה. והמומחה בודק את החפץ, ואומר לו שזה בובת פעולה של סטאר טרק מ-1976 במצב כמעט מושלם שאפשר למכור ב-200 דולר. ואז אם הוא קנה את הדבר הזה במאה דולר הוא נורא שמח, ואם הוא קנה אותו בשלוש מאות דולר הוא נורא עצוב.

אפשר כמובן להריץ כאן ניתוח בורדזיאני, או גרמשיאני, ולראות איך האלמנט של ההתמקחות הבלתי פוסקת יוצר את ההגמוניה הקפיטליסטית וכאלה - טוב זה קצת גרמשי, בורדייה היה הולך למקום אחר - אבל אפשר גם סתם לכבות את המוח ולהסתכל וכשהמומחה לגרוטאות שהביאו במיוחד אומר "זו מטחנת קמח אמיתית ממלחמת האזרחים עם חותמת של צבא הקונפדרציה, אבל יש בשוק המון כאלה, ואני חושב שאפשר לקבל עליה במצב שלה..." תיפוף תופים, לפעמים מעברון, שתיקה רועמת - "שלוש מאות וחמישים דולר" אז השחרור שאחרי הפאוזה והמתח שווה הכל. ב'היסטוריה למכירה' נותנים בדרך כלל רקע היסטורי נחמד על כל חפץ. אבל רוב הצאצאים שלה מתרכזים יותר בהליך של התמחור וההתמקחות. יש גם תכנית של פורצי מכולות נטושות שיש שם צוות 'ישראלי' עם בחור בשם 'עוזי' שלדעתי באמת יש לו בן דוד בישראל והוא אולי בא פעם לבקר אותו כי אף ישראלי לא מתנהג ככה, למרות שהוא עושה כמיטב יכולתו לחקות את המבטא.

הסוג האחר והמטורף יותר זה 'אנשים במקומות נורא נידחים בארצות הברית שמתנהגים בצורה אנטי סוציאלית'. זה התחיל עם סידרה שנקראת 'דאק דיינסטי' (אין לזה שם בעברית) של אנשים באיזה מונטנה כזאת שמגדלים זקנים נורא ארוכים וצדים ברווזים. הם הולידו את 'אנשי ההר', 'אנשי הביצה', וכאלה, שזה אנשים במקום נידח (הר או ביצה) שמגדלים זקנים ועוסקים בעיסוק אקזוטי וחיים חיים אנטי סוציאליים מחוץ לחברה המסודרת. זה הידרדר עד התכנית הכי איומה מסוג זה, שביליתי את חגי אוקטובר האיום בצפייה בלתי נגמרת בהקלטות שלה, ואחרי חודש כזה אני לא אותו בן אדם. התכנית נקראת 'פורטר רידג', והיא מתארת את חייהם של סוחרי גרוטאות באמריקה הכפרית. יש שם בחור בלי חולצה ובלי זקן שנקרא פורטר שמקלל כל הזמן וחי באיזה מקום שנקרא פורטר רידג'. הוא נלחם בסוחרי הגרוטאות המתחרים שגרים בכפר סמוך שנקרא 'דוג קילר רידג'' שהם דווקא כן לובשים חולצה ומגדלים זקן, והם כל הזמן עושים כל מיני תכניות מטומטמות שנכשלות איך להכשיל אחד את סחר הגרוטאות של השני. כאן אני כבר איבדתי כל קשר להיסטוריה או לגיאוגרפיה שבשבילם רכשתי את הערוצים האלה ואתכם הסליחה.

אז ככה. היה ערוץ 'ביוגרפיה' שבאמת התחיל עם ביוגרפיות, ואחרי כן הידרדר לשדר תכניות משני הסוגים האלה יותר ממה שהוא שידר ביוגרפיות. אז מישהו שם בהנהלה של יס או מה שזה לא יהיה החליט לקרוא לילד בשמו ולהפוך את ערוץ הביוגרפיה גבוה המצח, שגם דוקטורנטים למשפטים יכולים להסתכל בו בטראש ריאליטי מסוג דאק דיינסטי בלי לחוות רגשי אשם, לערוץ 'לייף סטייל'. אז היום ביליתי שעתיים בקיפול כביסה מול הערוץ הזה וזו ההידרדרות הסופית שלי. נקודת השפל הסופית שאי אפשר לרדת ממנה נמוך יותר.

אתחיל בהבהרה שאלו היו שעתיים וחצי נהדרות ושנהניתי כפי שלא נהניתי מטלוויזיה הרבה זמן. ראיתי שתי תכניות טראש ריאליטי - 'סיוט של קעקוע' שזה פחות או יותר בז'אנר הטיפוסים המשונים האנטי סוציאליים, שמראה שני אנשים נורא מקועקעים שלובשים בגדים שחורים כאלה ומסתובבים בלאס וגאס ואם הם מוצאים מישהו עם קעקוע שהוא לא אוהב אז הם מקעקעים עליו משהו יותר יפה. ראיתי עם אלמוג שלוש ארבע תכניות כאלה ברצף, ואני נורא שמח כי היא ראתה מה רגע אחד של טמטום בחנות קעקועים יכול לגרום. למרות שאבא שלה הוא דוגמה מהלכת לזה, אבל לא נרחיב. טוב - אני נורא מרוצה מהקעקועים שלי דווקא. נמשיך הלאה. אחרי כן היה את שיא שיאי השפל שנקרא 'דאבל דיוואס' - תכנית ריאליטי שעוסקת בבעלים של חנות הלבשה תחתונה לנשים. עוד שעה שעה וחצי ירדו לטמיון אבל היה מרתק. היו כל הזמן פירסומות למשהו שנקרא 'בנות המטיפים' שזה סידרת ריאליטי על בנות של מטיפים שאוהבות לבלות ולחטוא וההורים שלהן לא מרשים להן, אבל אני חושב שזה פורמט קצת בעייתי, כי אם ההורים יודעים שהבת רוצה לחטוא והם רוצים למנוע את זה הם יכולים פשוט לעקוב אחרי צוות הצילום, לא? או שזה יוצא בדיוק כשהם הולכים להטיף?

נכון שעכשיו מה שמתבקש בתור ממתק זה 'סן אוף א פריצ'ר מן?'. אז לא תקבלו את זה. היום נתקלתי במקרה בגב' ליבי הולמן, בשיטוט אקראי ביוטיוב כשחיפשתי מוזיקת רקע ממש טובה לכתיבה על סימן 51 לדבר המלך במועצתו שכולל את רשימת 11 ענייני המעמד האישי. מייד התאהבתי. הוויקיפדיה סיפרה לי שהגב' הולמן הייתה איזה סוג של דיווה מוטרפת משנות העשרים שיצאה עם שורה של גברים ונשים מאוד מעניינים, ניהלה רומן לסבי ארוך שנים עם היורשת של מפעל דו פונט, התחתנה עם בעל צעיר ממנה בשבע שנים ונורא עשיר, ורצחה אותו אחרי שנכנסה להריון מהמאהב - היורשת של דו פונט ניהלה את ההגנה המשפטית שלה כשהיא מחופשת לגבר - מה שכן, הוויקיפדיה אומרת שהיה מחקר שהיא לא עשתה את זה וכל האישומים נבעו מאנטישמיות - כן, היא משלנו! - ובקיצור עשתה חיים משוגעים. והיא גם יודעת לשיר נורא יפה. תודו שלא הכרתם אותה? אז אם אין ערוץ ביוגרפיה לפחות סיפרנו כאן קצת על הביוגרפיה שלה, שאפשר היה לעשות ממנה גם טראש ריאליטי מאמם, ועכשיו נשמע אותה באיזה מואנינג לואו בלוז.

חמש שנים אני כותב כאן!

הלכתי והסתכלתי בבלוגולדת קודמים והם כולם שמחים ומאושרים.

מה שקרה בחודשיים שלושה האחרונים הוא שהנושאים שאיני יכול לכתוב עליהם קיבלו פחות או יותר את קדמת הבמה בחיים שלי, והם לא גורמים לי שמחה ואושר. שהדוקטורט שהיה מקור להשראה לכתיבה גם כאן וגם לכתיבת הדוקטורט עצמו הפך למעין מועקה בלתי פוסקת וייסורים מתמשכים, ושהמדינה הלכה פקאקט. וכך, למשל, נדונתי היום לשמוע שיעור במדע המדינה מח"כ איילת שקד, שיודעת יפה מאוד מהי הפרדת רשויות ומיהו הריבון, ואפילו שמונטסקייה ובודן חושבים אחרת, למה מי הם בכלל? טוב זה אזכור ל'חוק עוקף בג"צ' שועדת השרים לחקיקה החליטה לאשר, מה שאומר שחרויות האזרח של כל אחד ואחת מאיתנו נמצאים בסכנה חמורה, מה שאומר שהפוסט הולדת השישי הוא לא משהו סגור ובטוח. מה שמאזן את כל אלו זה שיש פחות ופחות קוראים, כך שאני יכול לקטר עד מחרתיים ואף אחד לא ישמע!

היום למשל עברה בראשי המחשבה שבאמת לא יהיה אסון אם מחשבותי הבלתי מעובדות המערבבות את תורתו של ז'אן בודן (זה שאיילת שקד לא ממש מכירה) עם כתביו של שייח' אל אסלאם מוסטפא סברי אפנדי - זה שהורה על ביטול חוק המשפחה העות'מאני במדינה העות'מאנית ב-1919, ומייד לאחר מכן הבריטים באו וקיבלו את אותו החוק עצמו כאן כחוק המדינה - לא תקבלנה את הגושפנקא האקדמית ותמשכנה לשעשע אותי בלבד. אבל כתבתי בכל אופן שעתיים על התחולה של החקיקה הירדנית בעניין הנזאע והשיקאק, ולרגע היה לי קצת נחמד. אבל אז שבה תחושת המועקה - האם מישהו באמת יקרא את זה אי פעם?

מצד שני הורדתי לפלאפון משחק מאוד מטומטם על פרות שעוברות מוטציה, שצריך לזווג אותן זו עם זו וליצור מוטציות חדשות והגעתי עמוק לתוך המסך השני. יש נחמה אדירה בדברים האלה. טעם לחיים ממש. אני צריך לבדוק את הטלפון אחת לארבע שעות כי אחרת כל הכסף שנצבר ממה שהפרות שגידלתי מחרבנות (באמת. זה המשחק. ואני דוקטורנט למשפטים, בחיי!) הולך לטמיון. אז יש למה לצפות ולא הכל אבוד.

מה שכן יומולדת חמש זו הזדמנות נהדרת להביא לכאן שוב את החבר שלי דודו. האמת, הבוקר מת ג'ק ברוס, שהוא מגדולי הגדולים וענקי הענקים ואני עפר לרגליו ומאוד אבל. אבל איכשהו הקרים זה משהו שנורא אוהבים בגיל 14 - ואני הייתי מת על הקרים בגיל 14 עוד כשברדיו קראו להם 'הקצפת', ומתי שהוא מתבגרים את זה ומפסיקים לאהוב קצת. אז שלום לעפרו של אחד מגדולי הבאסיסטים עלי אדמות, אבל אם יש יומולדת חמש אז הטבעי ביותר זה דודו. הגישו פינג'אן והגידו, היש עוד פלמחניק כמו דודו?

שנת הלימודים נפתחת מחר!

עקרונית לגבי זה מתבטא בזה שאני עושה את הסמסטר האחרון מתוך שלושה בסמינר הדוקטורנטים, שזה להיפגש עם כל יתר הדוקטורנטים לשלוש שעות אחת לשבועיים וכל פעם מישהו נותן שעה וחצי דיבורים על הדוקטורט שהוא כותב. אני מאוד נהנה מזה כי זו אווירה ממש נהדרת ואנשים ממש חכמים, ומעבירה את זה ש' א' שאני עוזר מחקר שלה ונורא מעריץ, וגם שומעים דברים נורא מעניינים. וזה אומר שמתי שהוא בסוף הסמסטר שזה אולי פברואר מרץ אני אהיה נוכח בשיעור האחרון עם חובת נוכחות בחיים שלי. אני גם אמור לדבר שעה וחצי מתי שהוא בדצמבר על המילט בפני הפורום הנכבד. דוקטורנטים נכבדים, אתם כבר יכולים להכין את אישורי הרופא. אני היחיד בעולם שמתלהב ממש מהנושא הזה.

נתתי את הפרזנטציה של הרבע שעה שאני אמור לתת בכנס בדצמבר בפאב ביום חמישי. היה לא משהו. היה דווקא קהל לא רע. היו בעלי תארים מתקדמים בפיזיקה, ביולוגיה, פסיכולוגיה, ודוקטור של ממש בהנדסת אינסטלציה. גיליתי שכוסית גלנליווט לפני אינה מפקסת ומוסיפה לשמחה ולעונג של השיתוף בידע אלא קצת מוציאה מריכוז, ושאם המרצה הרבה יותר שתוי מהקהל, שמקסימום לקחו שם בריזר שניים ואני כבר בגלנליווט השלישי, אז חוסר האיזון הזה לא ממש מוסיף להרצאה. לא הצלחתי להעביר מה שרציתי בחמש עשרה הדקות, כשבפעמים קודמות בפני קהל קצת פחות ביקורתי (החתול שלי או השפנים והשועלים בהליכת הבוקר) הצלחתי בארבע עשרה דקות ונותרה לי דקה ספייר לשאלות של הקהל. דווקא קיבלתי פידבק מעניין החל מהעניינים הטכניים של הפונט של המצגת וכלה בהערות לגבי הקשר של השקופיות לנושא. מה שכן, כנראה שמי שאינו משפטן מתקשה קצת לצאת מהדוגמא הספציפית אל הכלל הכללי וזה די הרג לי את ההרצאה. כי אני פותח אותה בדוגמה פיצוצית על המרונים שמתגרשים בבירות, והקהל קצת התקשה להשתחרר מזה ולהפסיק לעסוק בדוגמה ולהתחיל לעסוק בכלל.

אבל אני סוטה מהנושא שהוא ברכות לשנת הלימודים החדשה והכי אחרונה בחיים שלי. ואני באמת באמת מאחל כמעט לכולם (פרטים בהמשך) שנה נהדרת.

אחרי כן, אם פ' תעביר אותי לשלב ב' אני רק אמור לשבת ולכתוב. אבל אתם ואתן סטודנטים וסטודנטיות, האמורים ממש לחבוש את ספסל הלימודים, שיהיה לכם נהדר! חוץ מאלה מכם שלומדים MBA (חוץ מהגיס שלי גולן שאני נורא אוהב, וע' ב' שגם אותה אני נורא אוהב) כי יצאו מכם מנהלים כאלה דוחים. אני מבין שיש מקום בעולם גם לכאלה, וגם לעורכי דין, אבל אתם יותר מדי בהשוואה לאחרים, וזה גם לא פייר וגם ממלא את העולם בעוד ועוד מהסוג הזה, לעומת כל מיני סוציולוגים ופילוסופים ומומחים לתולדות האומנות ולספרות ימי הביניים ולשירתו של יהושוע קנז, שפייר אם העולם היה מורכב מיותר מהם אז הוא היה מקום הרבה יותר טוב. היי! ואם אתם הולכים ללמוד פילוסופיה קונטיננטלית או אומנות אירוטית באשור העתיקה וכאלה, אז אל תקשיבו למה שאומרים. תלמדו בסבבה. אתם צעירים רק פעם אחת, ואם תעשו את השגיאה שאני עשיתי ותלמדו משהו שאתם לא אוהבים אז בסוף נורא תסבלו בחיים וחבל. לא הכל שקלים ודולרים. לפחות לא צריך להיות שקלים ודולרים. אם תלמדו משפטים כמו שאמא רוצה אז בסוף תצאו עורכי דין ותמכרו אותה בשקל. תגידו לה את זה. תגידו לה שאם אתם לומדים פילוסופיה אתם תצאו אנשים נורא טובים ומוסריים שאוהבים את אמא שלהם וגם יודעים למה. ואם תצאו מנהלים או עורכי דין אז תצאו אנשים קרים ומרושעים וזה ישפיע על היחס שלכם לאמא שלכם. ברצינות! לא חושב שיש אמא יהודיה אחת שזה יעבוד עליה, אבל כדאי לנסות. מה שכן, אל תנסו את זה עם פסיכולוגיה כי שם כל העניין של האמא זה בלגן.

לסיום דיאלוג בין וונאבי פילוסוף ואשתו המשפטנית:

ש: ערב טוב, מה אתה עושה שם?

ג: קורא. הגל.

ש: איך הוא?

ג: בנקודה הזאת הוא מדבר אלי יותר מקאנט. אני חושב שאני אזנח את קאנט ואעבור להגל.

ש: אז זה אומר שהתעוררת מתרדמתך הדוגמטית, או שאתה חוזר ונרדם?

מי שזיהה סרקזם מושחז היטב בתגובתה של ש' לא טעה. מאז שקאנט נהיה כזה ביג דיל בבית שלנו והתעוררותו מתרדמתו הדוגמטית הפכה למטבע לשון שגור על פי כל, החיים שלה קצת יותר קשים. 

זה קשה להיות נשואה לי או בכלל להסתובב לידי בימים האלה, אבל אני עושה מאמץ.

ממתק? פריג'יד פינק זה להקה משנות השבעים שאני מוכן להתערב על חולצתי האחרונה שאף אחד מכם לא שמע עליה, וגם עכשיו אתם לא מאמינים שיש דבר כזה, נכון? אז הלהיט הכי גדול שלהם זה ביצוע דיסטורשן היסטרי לבית השמש העולה, שאני נשבע לכם שמגיע באמת לרמה של האנימלז, אבל כאן אני מביא את בוזינ' בלוז. גם בגלל הבוזינ' וגם בגלל הבלוז. שנת לימודים נהדרת לכל! גבירותי ורבותי - ורוד קפוא.