הבלוג של אבו אלמוג

נפאל. סופת שלגים. חבורה של ישראלים צועדים בקור המקפיא אל מקום המקלט הרחוק, רחוק מאוד. רחוק מהשגה. כולם תשושים עד אפיסת כוחות. כל אחד נושא בקושי את עצמו. אם לא יגיעו בתוך שעות ספורות אל מקום מקלט ימותו כולם. ת', אחת מהחבורה, נופלת אל השלג. ע' מביט בה ומבין כי לא יוכלו להמשיך איתה ועליהם להמשיך בלעדיה. הוא מחליט לעזוב אותה מאחור.

כולנו מכירים את הסיפור הזה. לא היינו צריכים להכיר אותו. הוא היה צריך להישאר בין השלגים בנפאל, אבל חדשות ערוץ '2, בין היתר, טרחו להביא לנו את הסיפור היישר ממיטת חוליו של ע' המאושפז בבית החולים לאחר שהגיע תשוש, למקום מבטחים, כשחבריו טמונים בשלג. 

מכיוון שת', וגם נוטשיה בשלג, הם מ'המגזר', התחיל דיון מוסרי והלכתי. כמובן שהגיעו לאותה מסכת מפורסמת בתלמוד הבבלי, בבא מציעא סב א, על שנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהם קיתון של ים. אם שותין שניהם - מתים, ואם שותה אחד מהן - מגיע לישוב. דרש בן פטורא - מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו, עד שבא רבי עקיבא ולימד 'וחי אחיך עמך' - חייך קודמים לחיי חבירך'.

זכור לי שכשלמדתי את המסכת הזו מפי מורי ורבי שמואל שילה, במסגרת הקורס 'דין מוסר ויושר במשפט העברי' העיר שילה כי 'בן פטורא' המוזכר במסכת הוא פטרוס, וכי הדעה היא דעתם של הנוצרים, המנוגדת ליהדות אותה מייצג רבי עקיבא. מה שמראה שיש כמה וכמה שיטות מוסר שניתן ליישם כאן, ושקשה לקבוע מסמרות. עיון מהיר במשנתו של קאנט, יכול לפרש את הציווי הקטגורי, לפחות בשני נוסחיו הראשונים, כתומך בדעת רבי עקיבא. ובכל אופן, האינטואיציה אומרת שההכרעה שהתקבלה הייתה אכזרית וקרה, רעה למי שנטש את חברתו בשלג בה במידה שהייתה רעה כלפי החברה.

לא ניתן לשפוט במקרים כאלו. איש אינו יכול להחליט מבלי שהיה בסיטואציה כזו. ויש מקרים רבים כאלו. באסונות טבע, במלחמות, בשואה. התותחן הנדרש לירות את הפגז במסגרת 'נוהל חניבעל' ב'צוק איתן' מתוך ידיעה שפגז זה אמור להרוג את חברו לנשק, נמצא במסגרת דומה, בה ההכרעה הפורמלית תינתן רק בשל סמכותה של הפקודה (כאן לא צריך לחשוב הרבה. קאנט היה אומר לו להתרחק מהתותח ולא למשוך את ידית הנוקר. למרות שאני די סגור על זה שבתותחים החדשים זה לא הידית הנמשכת בתנופה כמו בתקופה הפליאוליתית שלי, אלא הצתה חשמלית).

אבל מה זה משנה בעצם? אותי זה לא מעניין. הכרעות כאלו תתקבלנה במצבים דומים, ולא ניתן לדעת מראש מה יהיה. כל סוג של דיון אקדמי ערטילאי הוא עקר. ברגע האמת לא ברור מה מכריע. קאנט, שמעודו לא יצא מקניגסברג, אינו יכול לומר לע' כיצד לנהוג בנפאל. וכך גם פטורא ועקיבא. מה שמעניין אותי זה מה, לעזאזל הביא את ע' לספר על זה לכל עם ישראל בטלוויזיה. ואת ההורים של ת' להיפגש עם ע' באופן כל כך מתוקשר. 

איני בא בכל האשמה כלפי ע' או כלפי הוריה של ת'. הם עברו חוויות רגשיות מאוד קשות. המיקרופון שהיה בסביבה הוא האשם. לא צריך להיות שם מיקרופון. יש מקומות שאליהם אסור למצלמה, או למיקרופון להגיע. זה בדיוק אחד מהם. הווידוי הזה, על משהו שאין בו כל עניין לאיש חוץ מלת' המנוחה, לע' ולהוריה של ת', הגיע לציבור, והפך לנחלת הכלל. מה שאמור היה להיות הכרעה אמיצה, אינטימית, הפך לנושא לדיון ציבורי. וזה לא צריך להיות כך. הכבוד האנושי הבסיסי של כל המעורבים היה צריך להשאיר את העניין מאחורי הפרגוד.

אבל היום אין פרגוד. המצלמה מגיעה לכל מקום. לרגעי האבל ולרגעי השמחה. להכרעה הקשה, ולהודעה למשפחה. האלמנה מתראיינת לעיתון חודש לאחר שהבעל נהרג במלחמה. מוסף סוף שבוע מתעד יומן לידה יום אחר יום בין מות הבעל ובין הלידה. לא קראתי את זה. מבחינתי זו פורנוגרפיה. איני מאשים את האלמנה. זו דרך אחת להתמודד עם המצב. מצב לא קל שאני, לשמחתי, איני מצוי בו. מי שאשם זה העיתון. המערכת. הכתב.

אבל האשם הוא בחברה שלנו, המציצנית. יש ביקוש - שוב, איני מבין למה. ואז יש גם היצע. 'בייבי בום' בערוץ 10. אני רואה את הפרומו. אנשים שמכניסים צוות טלוויזיה לחדר הלידה. בשביל מה זה טוב? את מי זה מעניין? דרמה? ודאי. אבל לא מהסוג שצריך להיות משודר. כשהבעל אומר לאישה 'אני אוהב אותך' הוא אומר לאישה או למצלמה? בין היתר זה מעקר את הרגש. לא של הבעל. שלי. עד כמה אני יכול להאמין למילים כאלו שנאמרות לי? עד כמה אני יכול להאמין לעצמי כשאני מדבר? הדיבור האנושי מאבד את המשמעות. נותר רק התיווך. צד הביקוש נעלם, צד ההיצע נעלם גם הוא. נותר רק המתווך, המצלמה. והיא שייכת לזכיין. והזכיין זה כסף.

והמצלמה משדרת את הווידוי. על פי פוקו המין הוא תמיד העניין המועדף בווידוי. בנפאל הווידוי לא עסק במין אלא במוות. פתח צוהר מפחיד לרגע אפל, וסגר אותו מייד. זה לא יכול להחזיק עונה שלמה אצל זכיין, מאוד מצטער. 'בייבי בום' עוסק במין. בתוצר של המין. בלידה. במנגנוני הרבייה. והיי! למה להתרכז בסיום של התהליך. למה לא ללוות אותו מהתחלה? מההפריה? טבעית או מלאכותית.

פוקו כתב (מופיע אצל ארבל, פוקו וההומניזם, עמ' 48) "צריך להיות לכוד היטב בתוך אותה עורמה פנימית של הווידוי... כדי להאמין שכל אותם קולות בתרבות שלנו שזה עידן ועידנים טוחנים באזנינו את הציווי הלא יאומן להגיד מה אנחנו, מה אנו עושים, מה אנו זוכרים ומה שכחנו, מה אנו מסתירים ומה מסתתר מאיתנו, על מה איננו חושבים ועל מה אנו חושבים שאיננו חושבים , שכל אותם קולות מבקשים מאיתנו להיות חופשיים."

יש שיעבוד גדול בווידוי. שיעבוד למיקרופון. געגועים למיקרופון. רצון להיות ליד המיקרופון. והמצלמה. אני רוצה להיות חופשי. אני לא רוצה להתוודות. אני לא רוצה לשמוע את הווידוי, ובכך לשחרר גם את ע' מהצורך שלו להתוודות בפני.

אבל מה זה הבלוג הזה בעצם? 

שנת הלימודים נפתחת מחר!

עקרונית לגבי זה מתבטא בזה שאני עושה את הסמסטר האחרון מתוך שלושה בסמינר הדוקטורנטים, שזה להיפגש עם כל יתר הדוקטורנטים לשלוש שעות אחת לשבועיים וכל פעם מישהו נותן שעה וחצי דיבורים על הדוקטורט שהוא כותב. אני מאוד נהנה מזה כי זו אווירה ממש נהדרת ואנשים ממש חכמים, ומעבירה את זה ש' א' שאני עוזר מחקר שלה ונורא מעריץ, וגם שומעים דברים נורא מעניינים. וזה אומר שמתי שהוא בסוף הסמסטר שזה אולי פברואר מרץ אני אהיה נוכח בשיעור האחרון עם חובת נוכחות בחיים שלי. אני גם אמור לדבר שעה וחצי מתי שהוא בדצמבר על המילט בפני הפורום הנכבד. דוקטורנטים נכבדים, אתם כבר יכולים להכין את אישורי הרופא. אני היחיד בעולם שמתלהב ממש מהנושא הזה.

נתתי את הפרזנטציה של הרבע שעה שאני אמור לתת בכנס בדצמבר בפאב ביום חמישי. היה לא משהו. היה דווקא קהל לא רע. היו בעלי תארים מתקדמים בפיזיקה, ביולוגיה, פסיכולוגיה, ודוקטור של ממש בהנדסת אינסטלציה. גיליתי שכוסית גלנליווט לפני אינה מפקסת ומוסיפה לשמחה ולעונג של השיתוף בידע אלא קצת מוציאה מריכוז, ושאם המרצה הרבה יותר שתוי מהקהל, שמקסימום לקחו שם בריזר שניים ואני כבר בגלנליווט השלישי, אז חוסר האיזון הזה לא ממש מוסיף להרצאה. לא הצלחתי להעביר מה שרציתי בחמש עשרה הדקות, כשבפעמים קודמות בפני קהל קצת פחות ביקורתי (החתול שלי או השפנים והשועלים בהליכת הבוקר) הצלחתי בארבע עשרה דקות ונותרה לי דקה ספייר לשאלות של הקהל. דווקא קיבלתי פידבק מעניין החל מהעניינים הטכניים של הפונט של המצגת וכלה בהערות לגבי הקשר של השקופיות לנושא. מה שכן, כנראה שמי שאינו משפטן מתקשה קצת לצאת מהדוגמא הספציפית אל הכלל הכללי וזה די הרג לי את ההרצאה. כי אני פותח אותה בדוגמה פיצוצית על המרונים שמתגרשים בבירות, והקהל קצת התקשה להשתחרר מזה ולהפסיק לעסוק בדוגמה ולהתחיל לעסוק בכלל.

אבל אני סוטה מהנושא שהוא ברכות לשנת הלימודים החדשה והכי אחרונה בחיים שלי. ואני באמת באמת מאחל כמעט לכולם (פרטים בהמשך) שנה נהדרת.

אחרי כן, אם פ' תעביר אותי לשלב ב' אני רק אמור לשבת ולכתוב. אבל אתם ואתן סטודנטים וסטודנטיות, האמורים ממש לחבוש את ספסל הלימודים, שיהיה לכם נהדר! חוץ מאלה מכם שלומדים MBA (חוץ מהגיס שלי גולן שאני נורא אוהב, וע' ב' שגם אותה אני נורא אוהב) כי יצאו מכם מנהלים כאלה דוחים. אני מבין שיש מקום בעולם גם לכאלה, וגם לעורכי דין, אבל אתם יותר מדי בהשוואה לאחרים, וזה גם לא פייר וגם ממלא את העולם בעוד ועוד מהסוג הזה, לעומת כל מיני סוציולוגים ופילוסופים ומומחים לתולדות האומנות ולספרות ימי הביניים ולשירתו של יהושוע קנז, שפייר אם העולם היה מורכב מיותר מהם אז הוא היה מקום הרבה יותר טוב. היי! ואם אתם הולכים ללמוד פילוסופיה קונטיננטלית או אומנות אירוטית באשור העתיקה וכאלה, אז אל תקשיבו למה שאומרים. תלמדו בסבבה. אתם צעירים רק פעם אחת, ואם תעשו את השגיאה שאני עשיתי ותלמדו משהו שאתם לא אוהבים אז בסוף נורא תסבלו בחיים וחבל. לא הכל שקלים ודולרים. לפחות לא צריך להיות שקלים ודולרים. אם תלמדו משפטים כמו שאמא רוצה אז בסוף תצאו עורכי דין ותמכרו אותה בשקל. תגידו לה את זה. תגידו לה שאם אתם לומדים פילוסופיה אתם תצאו אנשים נורא טובים ומוסריים שאוהבים את אמא שלהם וגם יודעים למה. ואם תצאו מנהלים או עורכי דין אז תצאו אנשים קרים ומרושעים וזה ישפיע על היחס שלכם לאמא שלכם. ברצינות! לא חושב שיש אמא יהודיה אחת שזה יעבוד עליה, אבל כדאי לנסות. מה שכן, אל תנסו את זה עם פסיכולוגיה כי שם כל העניין של האמא זה בלגן.

לסיום דיאלוג בין וונאבי פילוסוף ואשתו המשפטנית:

ש: ערב טוב, מה אתה עושה שם?

ג: קורא. הגל.

ש: איך הוא?

ג: בנקודה הזאת הוא מדבר אלי יותר מקאנט. אני חושב שאני אזנח את קאנט ואעבור להגל.

ש: אז זה אומר שהתעוררת מתרדמתך הדוגמטית, או שאתה חוזר ונרדם?

מי שזיהה סרקזם מושחז היטב בתגובתה של ש' לא טעה. מאז שקאנט נהיה כזה ביג דיל בבית שלנו והתעוררותו מתרדמתו הדוגמטית הפכה למטבע לשון שגור על פי כל, החיים שלה קצת יותר קשים. 

זה קשה להיות נשואה לי או בכלל להסתובב לידי בימים האלה, אבל אני עושה מאמץ.

ממתק? פריג'יד פינק זה להקה משנות השבעים שאני מוכן להתערב על חולצתי האחרונה שאף אחד מכם לא שמע עליה, וגם עכשיו אתם לא מאמינים שיש דבר כזה, נכון? אז הלהיט הכי גדול שלהם זה ביצוע דיסטורשן היסטרי לבית השמש העולה, שאני נשבע לכם שמגיע באמת לרמה של האנימלז, אבל כאן אני מביא את בוזינ' בלוז. גם בגלל הבוזינ' וגם בגלל הבלוז. שנת לימודים נהדרת לכל! גבירותי ורבותי - ורוד קפוא. 

לא כתבתי כאן כבר כמה זמן. אם עד עתה הייתי למנויי הבלוג ולחסרי המזל שאישרו חברות שלי בפייסבוק מעין נוכחות וירטואלית טורדנית ובלתי פוסקת, הרי שבשבועות האחרונים הורדתי את התכיפות ואת הנוכחות בשל אי אלו עניינים ומאבקים המעסיקים אותי עד שכמעט ונעלמתי לחלוטין. יש דברים שאין לי רצון לדבר עליהם, אבל במישור הגלוי, הציבורי, האקדמי, אני שקוע עד מעבר לראש בנסיונות נואשים להחיות את הדוקטורט המפרפר, ובארגון כנס הדוקטורנטים.

פאוזה

כאן המקום להודעה - אני בין המארגנים של הכנס (עבודה בלתי נגמרת של מיליון מיילים לאנשים שלא ממש רוצים לשמוע ממני אבל אין להם ברירה), וגם יו"ר פאנל (משפט וחברה. תבואו. יהיה דיסקו. ויהיו גם כמה פמיניסטיות מובילות שידברו על נושאים שקשורים בפמיניזם בצורה נורא מעניינת) אבל אני גם נותן פרזנטציה מרגשת על הנושא המרתק תמיד של 'תפיסת הריבונות במשפט הישראלי לאור קיומו של הסדר העדה הדתית בדיני מדינת ישראל', מה שדורש מצגת מאממת, ולדבר על זה רבע שעה. דיבור בפני קהל דורש אימון, ולכן תיערך הצגת נסיון מחר, יום שישי, במתחם 'עיזה באר' בשעה עשר וחצי אם לא ירד גשם - ולקהל השבוי, ובשאיפה השתוי, תינתן האפשרות לחוות את הקאטינג אדג' של המחקר האינטרדיסציפלינרי המשפטי ממקור ראשון, וגם לשמוע מה קורה כשבית דין שרעי במזרח ירושלים מוציא צו ירושה לא חוקי, ולמה בדיוק זה צריך להיות איכפת להם, וגם גיסי בונה האתרים הכין לי מין אנימציה כזאת שמדגימה בדיוק את שדה המתח בין המדינה, העדה הדתית, והאזרח. יינתנו עשר דקות לשאלות הקהל.

סוף פאוזה.

אז לא היה לי זמן לכתוב, וגם לא חשק או רצון. היום יש לי עכשיו כמה דקות, ואני לא רוצה ממש להזניח את הבלוג. אז אני משחרר משהו לאוויר העולם על מנת לשמור על הגחלת הלוחשת וכזה.

האמת היא שבשבועיים בערך שלא כתבתי עלו בדעתי כמה נושאים, והנה כותרות של דברים שכמעט כתבתי אבל בסוף לא יצא -

17 ספקולציות על הזקן של יאיר לפיד (טוב, הזוכה היא כמובן 'הבין לא נכון משהו שרות קלדרון אמרה לפירון בישיבת סיעה על צום גדליה)

שובו של הלוחם המסוקס - פטריק קים חוזר.

ה-מוראליטט אצל קאנט, ולמה אני נורא מתחבר אליו.

למה אף פעם אף אחד לא ייתן לי לכתוב משהו רציני על המורליטט אצל קאנט.

הדאהריזם הפריקולריסטי והרגיונלי לעומת הדאעשיזם הג'יהאדיסטי האוניברסלי, ולמה מדינת ישראל הולכת שוב ושוב לפי הדגם השני.

אז תראו שניצלתם מהמון קישקושים, אבל מי שרוצה הרחבה בנושאים האלו ואחרים שירים טלפון.

אז נגיע לגוף העניין שלשמו נתכנסנו כאן?

בסוכות אנו קוראים את ספר קוהלת, בו מצויים דברי החוכמה הבאים, שהבאתי כאן יותר מפעם אחת -

"עד אשר לא-תחשך השמש, והאור, והירח, והכוכבים; ושבו העבים, אחר הגשם.   ג ביום, שיזועו שומרי הבית, והתעוותו, אנשי החיל; ובטלו הטוחנות כי מיעטו, וחשכו הרואות בארובות.   ד וסוגרו דלתיים בשוק, בשפל קול הטחנה; ויקום לקול הציפור, ויישחו כל-בנות השיר.   ה גם מגבוה ייראו, וחתחתים בדרך, וינץ השקד ויסתבל החגב, ותפר האבייונה:  כי-הולך האדם אל-בית עולמו, וסבבו בשוק הסופדים.   ו עד אשר לא-יירתק חבל הכסף, ותרוץ גולת הזהב; ותישבר כד על-המבוע, ונרוץ הגלגל אל-הבור.   ז וישוב העפר על-הארץ, כשהיה; והרוח תשוב, אל-האלוהים אשר נתנה."

אז כאילו עדיין חבל הכסף מחזיק, והאביונה ברוך השם אין טענות, אבל תחשך השמש בסבבה וגם האור והירח והכוכבים. 

שמתי לב לזה לראשונה בשנת 2008 כשנגמרה לי היד. זאת אומרת שהייתי מחזיק את המסמך או הספר שאני קורא במרחק גדל והולך ממני כדי לקרוא אותו עד שבסוף היד שלי לא הספיקה. הלכתי לאיזה אופטיקה הלפרין או משהו וסידרו לי שם משקפי קריאה שמייד איבדתי. מאז עברתי את החוייה הזו של לקנות בכמה מאות שקלים טובים ולאבד כבר כמה פעמים. אני מניח את המשקפיים הארורות באיזה מקום ואחרי כן שוכח. כשאני מגיע למסקנה שאני לא יכול בלי - יש גבול לכמה שאני יכול לחפות על זה שמה שמונח לפני הוא גוש מטושטש של טקסט בלתי קריא, בסיטואציות שדורשות התעמקות בטקסט כמו אישור נוטריוני, או להופיע בבית משפט או משהו כזה  - דווקא באקדמיה אפשר לפטור הכל עם אמירה כללית על זה כמובן דורש עיון וקריאה נוספת בדרידה אבל לדעתי אין כאן בעייה של מסמן מסומן כי כל הדילמה הזו היא מבנה על קולוניאליסטי מלאכותי שנועד לשעבד את השכבות המוחלשות, וכל התעמקות כאן רק מחזקת את השיח ההגמוני שאנחנו רוצים לצאת ממנו - אז בקיצור יש לי עקרונית שלושה זוגות (אם נוותר סופית על המולטי פוקל באלף ומאתיים פאקינג שקל שכנראה שכחתי בבית משפט השלום בבית שאן ב-2010 אבל ייתכן שהם יצוצו יום אחד) - ובכל רגע נתון שניים מהם נעלמו, והשלישי נמצא איפה שאני לא, זאת אומרת אם אני במשרד אז הזוג שאני יודע איפה הוא נמצא בעפולה ואם אני בעפולה אז הזוג שאני יודע איפה הוא נמצא באשחר.

למרות שכשאני כן מוצא אותן זה כלי עזר רטורי נהדר בהרצאות. אפשר להסיר אותן בקטעים המרגשים, לשחק קצת עם הידית, להניח אותן בזהירות על הדוכן ולאחר מכן לחבוט בו ולהקפיץ אותן, להרכיב אותן כשרוצים להתעמק בטקסט מוקרא, והלהיט - פצצת אטום שעובדת לפחות פעם אחת בכל הרצאה, להסיר אותן בעדינות, לנעוץ מבט חודר בחצוף הזה בקהל, להרים גבה אחת, ולהרכיב אותן שוב. אבל זה, כאמור, רק כשאני מצליח להתאחד איתן, ולהביא אותן למקום שאני מדבר בו, מה שלא קורה הרבה.

אז ככה - אם למישהו יש לבעיה הזו פיתרון רציני, איך אדם שמאבד כל מה שלא מקועקע עליו יכול לתחזק משקפיים - ההצעה צריכה להיות יותר אטרקטיבית מהחלופה להמשיך ולרמות את העולם ולבקש מחן שתקריא לי טקסטים נבחרים - הוא מוזמן להאיר את עיני תרתי משמע.

שנון הלהאיר את עיני - נכון? הבעייה הלא ממש כבדה והטריוויאלית הזו די מציקה לי והמאיסה עלי את החיים בקטע של ממש מה הטעם. לכן נסיים בשירו האופטימי תמיד של הזמר בעל קול הזמיר טום וייטס ששר המנון לעקרת הבית - Dirt in the Ground.