הבלוג של אבו אלמוג

אף מילה על פוליטיקה. לא שאין מה להגיד. אין כוח.

אז אתמול הייתי בערב בו ידידתי מנוער, דיוות הפייסבוק, יקירת מדור הספרות של 'הארץ', האחת והיחידה איריס בוקר הקריאה משיריה.

הערב התקיים בספרייה העירונית בעפולה, שזה די מקום סבבה לערוך בו ערב כזה. הסיפריה היא כמו מעגל גדול עם כל הספרים מסביב, ואף פעם לא שמתי לב לכך שבמרכז אפשר לקיים מין הופעות ואירועים. היי! אם מישהו בספרייה שם קורא את זה אין לי בעייה לעשות ערב ספרותי כזה, אבל אני מקריא פחות טוב מאיריס, אני פחות יפה, יותר קרח, לא יכול להביא נגן בלוז שילווה אותי, ומתי שהוא זה יידרדר לדיון ארוך בהשפעתו של ד'אהר אל עומר על עמנואל קאנט או להיפך, ואנשים ידרשו את הכסף בחזרה, אפילו שהערב בחינם, כמו הערב של איריס.

אז היה ערב מאוד נחמד. פגשתי את סיגלית ונורית ועוד כל מיני שהיו איתנו בכיתה והיה מעין מיני פגישת מחזור, אבל זה לא העניין כי סיגלית, למשל, עובדת אצל הסוכן ביטוח ממש ממולי. איריס עצמה מקסימה, כרגיל, בשמלת דיווה מאוד שחורה, שפתון מאוד אדום, ונעלי פלטפורמה עפולאיות אמיתיות. 

בכלל הערב היה מאוד עפולאי. לא רק בתכנים, אלא גם בקהל. נראה שאיריס חוזרת למגרש הביתי, ומרגישה כמו בבית, אבל מי שמכיר אותה גם ראה מתחת לזה את ההתרגשות. והמון דיבורים על 'אילו אמא שלי הייתה כאן'. היא הייתה מאוד גאה בבת שלה, אני בטוח. גם כשהבת כותבת ומפיצה ומקריאה את השירים עם המילים האלה. 

שירה זה לא הקטע שלי. יש לי טעם צנוע עם כל מיני העדפות שאני לא ממש מצליח להסביר לעצמי, ואני נוטה להיות שמרן כעורך מדור הספרות של 'הפועל הצעיר' שדחה את כתבי השחרות של ברנר. אבל מאיריס התרגשתי.

לא אעטה כאן את כובע מבקר השירה, כי זה לא כובע שממש עולה עלי. כל מה שנוצר מתוך אמת ותשוקה וכנות הוא טוב, והשירים של איריס באים מתוך אמת ותשוקה וכנות. והם טובים בהגדרה.

אבל זה לא העניין. לאיריס יש ראיית עולם מאוד רומנטית. היא מחפשת את האהבה (מילה שחזרה שוב ושוב בערב הזה). אני קצת יותר סקפטי, ובנוסף לאהבה אני מחפש גם 'משמעות' ואולי 'ייעוד' ואפילו 'גורל', וייתכן שזו הסיבה שאני בקשר מונוגמי מונוליטי מונוטוני מזה רבע מאה, ואיריס לא.

אבל שנינו נפגשנו בערב הזה. באיזה שהוא שלב היא דיברה על 1987 (השנה שבה עזבה את עפולה כי ההורים עזבו לרמת גן) וחשבתי על 1987 שלי, שנראית היום רחוקה כמו 1897. וחשבתי על הנער הגמלוני שהייתי, ועל הנערה שהיא הייתה, ואיפה אני חשבתי שאהיה בגיל 46 ואיפה היא מן הסתם חשבה שתהיה, ואם חשבתי שאשב על כיסא מפלסטיק בספרייה החדשה בעפולה ואשמע אותה מקריאה שירה. ושאנחנו כאן שני אנשים שבעי קרבות ומצולקים, רחוקים מאוד מהפנטזיות הרומנטיות שהיו לנו כילדים על איך מה נעשה בחיים, ואיך נעשה את זה ועם מי.

ולרגע אחד הייתי עצוב, ואז היא חייכה ממשהו שהבלוזאי שלצידה עם הגיטרה החשמלית אמר, ואז הייתי לא עצוב. אבל אחרי כן בדרך הבייתה הייתי עצוב בחזרה.

אבל לא הייתי מוותר על אף שנייה מ-46 השנים האלה, וגם היא לא. קרו לי מעט מאוד ניסים בחיים, חד פעמיים. ואני צריך להחזיק בהם חזק מאוד שלא יברחו ולהודות כל רגע למזלי הטוב על כל אחד מהם.

או כמו שאיריס כותבת בספר הנפלא שלה - ואשקרה יש לי אותו עם הקדשה אישית! יום אחד זה יהיה שווה המון, אבל לא אמכור את זה. אולי הנכדים שלי בשביל לממן את החתונה של הנינים או משהו -

אני בת 46 / היום מחר אתמול / הבט בי בעיניים / תראה את תוכי / הכל גלוי זאת אני.

טעם אותי / התבשלתי זמן רב / כדי להגיע לטעם הזה.

ממתק? 1987 הביאה לנו את 'פרנקס וויילד יירז' של ווייטס. אלבום שיצא אחרי שני השיאים הענקיים של 'ריין דוגז' ו'סורדפישטרומבונז', ובזמן אמת נראה לי די אכזבה, אבל היום אני שומע אותו בסבבה. בחרתי את 'שיחת טלפון מאיסטנבול' כי זה משהו שלא מומלץ לענות היום.

זו וושינגטוניה חסונה. היא נשתלה בשדרות ארלוזורוב בעפולה, בשנת 1925, לפני שהן נקראו שדרות ארלוזורוב. לפני שארלוזורוב נרצח. לפני המון דברים. עוד מעט היא תהיה בת מאה שנה. הגובה שלה למעלה מ-20 מטר. היא ראתה המון דברים.

את השדרה תכנן ריכרד קאופמן שלמד אדריכלות בעיר דכאו, והוזמן לארץ ישראל על ידי ארתור רופין. הוא ראה בחלומו שדרה של עצים גבוהים, עצי דקל, משהו מזרח תיכוני. בהיר. שטוף שמש. לא כמו בדכאו. הוא הביא לעפולה את הוושינגטוניה החסונה, כשהייתה עוד שתיל.

פעם הלך בשדרה שלמה פיינגולד שהיה יזם והוזה, ונשוי לשתי נשים, ובנה בה את הבניין הגדול שנמצא ליד הוושינגטוניה החסונה. פעם ראתה הוושינגטוניה החסונה חיילים בריטים עם כובעי ספארי עשויים משעם ומכוסים מבד, ליד 'מלון ירושלים'. והיה שם צלם שצילם תמונה והיום התמונה תלויה על קירות המשרד שלי.

ב-1945, ביום הניצחון, צעד בשדרה סבא שלי עם הדגל האדום, ועבר ליד הוושינגטוניה החסונה. לידו צעד חבר, פועל, עם דגל ישראל. הדגל האדום לא אמר שסבא שלי אוהב את סטאלין. הוא לא אהב אותו. הדגל סיפר שסבא שלי חלוץ ועובד עבודת כפיים, ואולי גם שהוא אומר תודה למי שניצח את האנשים שהרגו את כל המשפחה שלו.

פעם הלכתי ליד הוושינגטוניה החסונה כשהייתי ילד קטן וראיתי בקולנוע 'נווה אור' את 'עזית הכלבה הצנחנית'. בצד השני של השדרה הייתה חנות של עיתון 'דבר' שהייתה לו רשת ספרים כמו סטימצקי של היום, ואמא שלי עבדה שם. היום אין עיתון 'דבר', אבל הוושינגטוניה החסונה עוד עומדת. כולם חשבו שהעיתון, והמפלגה, יחזיקו לנצח. זה לא קרה. אבל הוושינגטוניה עוד שם.

ב-1975 בא ראש ממשלת ישראל לבקר בעפולה, שמלאו לה חמישים שנה. העץ היה יותר צעיר וכך גם ראש הממשלה. וכולם אהבו אותו כי הוא ניצח במלחמת ששת הימים. הוא איחל לכולם להיפגש בשנת 2025 בחגיגות מאה השנים לעפולה. הייתי אז עם אבא שלי, יד ביד. הייתי בן שבע. זה היה בערב, בכיכר. הוושינגטוניה החסונה הייתה יכולה לשמוע את הנאום כי שידרו אותו ברמקול לכל עפולה. הוושינגטוניה החסונה היא לא מאוד רחוקה מהכיכר. עשרים שנה אחרי כן, בכיכר אחרת, ירו בראש הממשלה. זה היה אותו ראש ממשלה. רק הוא כבר היה זקן ונורא רצה שלום.

ב-1984 היו בחירות ובכיכר נאם איש אחד עם זקן וניסה לשכנע אותנו שצריך לגרש את הערבים. ומכל הקיבוצים שמסביב הגיעו אנשים עם משרוקיות ושרקו וניסו להשתיק אותו.

ב-1985 רצחו כאן שני מורים, ואחרי כן הרביצו לערבים ברחובות. גם את זה ראתה הוושינגטוניה החסונה.

ב-1994 היה אוטובוס תופת ברח' חטיבה תשע בעפולה, שזה לא רחוק מהמקום שנמצאת הוושינגטוניה החסונה. אפשר היה לשמוע את הפיצוץ עד לשם. בפיצוץ הזה נרצחו שמונה אנשים.

ב-2014 רצחו כאן נערה נהדרת, ואחרי כן אנשים התפרעו והלכו לאורך השדרה שבה מוצבת הוושינגטוניה החסונה. סיפרו לי שהם שמו מצור על מסעדה שהיו בה שני ערבים, ורק אחרי עשרים דקות הצליחה המשטרה לפזר אותם. זה היה לא רחוק מהוושינגטוניה החסונה. והיא נזכרה במה שקרה שלושים שנה לפני כן. אבל שלושים שנה זה לא הרבה בשבילה.

אומרים שחלק מהאנשים שהלכו בעקבות האיש עם הזקן שהשתיקו אותו החבר'ה מהשמוץ עם המשרוקיות, קצת הסעירו שם את הרוחות. האיש הזה והאנשים שלו לא עושים טוב לעפולה, חושבת הוושינגטוניה החסונה.

היום הוושינגטוניה החסונה התעוררה וראתה שהיא, וכל החברות שלה, הוושינגטוניות החסונות, וגם כל המכוניות בשדרה עטויות בסרטים אדומים.

הוושינגטוניה החסונה חושבת שאם מי שכרך סביבה את הסרט האדום הוא חבר אמת של הנערה הנהדרת שנרצחה, או קרוב משפחה, אז זה בטח מאוד כואב לו, ולא איכפת לה לחלוק את הכאב ולענוד סרט אדום. אבל אם זה אחד מהמתפרעים ורודפי הערבים, שרק רוצים עוד שינאה ועוד מוות ומנצלים את מה שקרה ואת הכאב האמיתי של החברים ושל המשפחה כדי להביא עוד כאב, אז הוושינגטוניה מאוד מבקשת שמישהו יבוא ויוריד ממנה את הסרט הזה.

את קיץ 1985 ביליתי כשאני ממתין לגיוסי ועבדתי במושב בדרום. לשמחתי, פיספסתי את מהומות הגזע לאחר רצח שני המורים בעפולה בשנת 1985. את הכתבות בטלוויזיה ראיתי, ואת העיתונים קראתי. כמה חודשים לאחר מכן, חזרתי לעפולה ועבדתי במכולת, והבעלים סיפר לי כיצד החביא במשך יום שלם שני פועלים ערבים מאחורי המקרר של דברי החלב, והסכים שישתו שוקו מבלי לשלם. הם לא יצאו עד שירדה החשיכה והצליחו להימלט בחזרה לכפרם.

גם היום העיר רוחשת. ב'הפגנה' אתמול לא הייתי, אך שמעתי גם שמעתי על הלוך הרוחות. שמעתי גם על הדרך הלא עדינה בה הביע הקהל את מחאתו. מותה של נערה צעירה, בת עשרים, בת עירי, כואב לי כשם שהוא כואב לכל אחד אחר. אם הדבר נעשה ממניעים 'לאומניים' או מכל מניע אחר, המבצעים הם בני עוולה הראויים למקסימום העונש הקבוע בחוק. ועדיין, הפגנה הקוראת - עוד בטרם ידוע מיהם המבצעים ומהם מניעיהם - להחמיר את העונשים עם רוצחים לאומניים, נשמעת פחות כמו זעקה אותנטית של אנשים שאבלים אבל של אמת על מות יקירתם, ויותר כמו מישהו שמנסה לגזור קופון פוליטי תוך כדי ניצול אסון נוראי. אין לי ספק שבני משפחתה הקרובים של הנרצחת, מעגל ידידיה ושכניה זועקים זעקת אמת, אך רבים אחרים מוצאים כאן תואנה ועילה לקדם אג'נדה פוליטית מסוג מאוד מסויים. חשוב לציין כי בני המשפחה הקרובים, באצילותם, ביקשו להעביר "מסר של שלום בלי אלימות בלי התלהמות ובלי גזענות", וכי מי "שאינו מסוגל לשלוט ברגשותיו" שלא יגיע. ממה שהבנתי הבקשה כובדה בצורה חלקית בלבד. ההמון המתלהם ניסה לפגוע ב'מכוניות של ערבים', יידה אבנים, ועשרה אנשים נעצרו.

איני יודע ואין לי דרך לדעת מהי 'פריצת הדרך בחקירה' עליה דיבר אהרונוביץ', והשמועות (ואף אחת מהן אינה ממקור מוסמך) סותרות זו את זו ורודפות זו אחר זו. אך הרחוב (והפייסבוק) כבר קבעו מהו שאירע, מיהם המבצעים, מדוע ביצעו, מה דינם, ומה דין בני עמם הקרובים והרחוקים.

הפחד שולט היום בעפולה. היום שמעתי את שמועות הרחש-לחש של התוסס מתחת לפני השטח. אני קובע כאן חד משמעית - אם האנשים שראיתי היום ושמעתי ברחובות עפולה מהווים אינדיקציה, השטח עומד להתפוצץ. כמות השמועות היא מטורפת. התיסכול אדיר. ההסתה הגיעה לכל בית. הפחד שולט ברחוב.

היום נאלצתי, לחרדתי, להשיב לידיד ערבי שרצה לבקרני במשרדי, ושאל אם זה בטוח להגיע לעפולה, בשלילה, ולמסור לו שאגיע לבקרו כשיזדמן לי הדבר. אמירת הדברים הייתה קשה לי מאוד.

מהו שניתן לעשות? ניתן לעשות הרבה. ראש העיר יצחק מירון יכול להיפגש עם ראשי מועצות מקומיות ורשויות אחרות ערבים, לצאת בגינוי חריף והדדי כנגד הרצח, ולקרוא להרגעת הרוחות. משטרת ישראל צריכה להפגין נוכחות בשטח. ממשלת ישראל צריכה להבהיר כי גם אבל על נערה שנרצחה, אינו מצדיק הפרת הסדר מכל סוג שהוא.

מהו שייעשה? החבית מלאה כבר באבק השריפה. ממתינה לניצוץ של ההודעה הרשמית. כשזו תבוא, לכל כיוון, אם ייקבע כי המניע היה 'פלילי' ואם ייקבע כי המניע היה 'לאומני' ('לאומני'. צריך סוג מיוחד של אדם כדי לרצוח נערה בת 20 בשם כל מטרה שהיא. סבורני כי גם מניע 'לאומני' הוא אך תירוץ ליצר אפל שהיה מוצא כל סיבה או אמתלה אחרת להתפרץ) יהיה זה הניצוץ שידליק את אבק השריפה. או אז ירקדו כל השחקנים הפוליטיים מסביב למדורה, ילבו את האש, וירחצו בנקיון כפיהם. כן, גם ראש עיריית מגדל העמק וראש העיר המכהן של נצרת (הגזען שנבחר לראשות העיר מנוע מלכהן בתפקידו בשל חשד לפלילים), שמעל הבמה חרצו דין, חרצו לשון, והזרימו עוד ועוד דלק על הלהבות.

כו, גם אלו מחברי הכנסת של 'הבית היהודי' שכאשר הועמדה ביניהם הברירה בין שחרור אסירים ובין הקפאת הבנייה בהתנחלויות, בחרו בשחרור אסירים, ועתה הם הראשונים המסיתים, הראשונים הדורשים את החמרת הענישה, הראשונים המלבים את האש.

כשיוכו הערבים ברחובות, כשיתבצע מעשה הלינץ', זה הידוע מראש, העולם לא יזכור את הילדה בת ה-20 שנרצחה. הוא יראה ויזכור משהו אחר. מהומות הגזע תמחקנה את מעשה הרצח בתודעת העולם, כשם שטבח גולדשטיין מחק את זוועת טבח תרפ"א.

עפולה, זו האהובה עלי כל כך, שוב תהיה ברחבי העולם שם נרדף למהומות גזע בהן יהודים מכים בערבים.

ובינתיים - עד שתגיע ההודעה, והחבית תתפוצץ, ופרעות הגזע ייפרעו (אם אתם ערבים, ומוצאים עצמכם בסמוך לרח' הכנסת 3, היכנסו נא. אבל אין לי מקרר עם מוצרי חלב), אני נזכר בדיסלדורף, בשנת 1931, ב-M. והנה הממתק - פיטר לורה. הילדה הקטנה הסופרת בתחילת הסרטון היא חנה מרון. פריץ לאנג הגאון. האומנות היא נחמה פורתא. נחמת טפשים.