הבלוג של אבו אלמוג

תם לו מבצע 'צוק איתן' או כמו שאומרים במאמע לושן - "די מלחמה איז גענדיקט, שלום און זאכטקייט אויף אלעס!". למרות התבוסה הצורבת, ותחושת החמיצות השוררת בכל, לא הכל שחור! יש שזכו לשדרוג משמעותי. כך, למשל, רב סרן שמועתי הפך לגנרל ווצאפ.

נו, אז איך היינו יודעים בלי הווצאפ שנחשפה מנהרה של החמאס שהגיעה עד באר שבע, אבל גילינו אותה בזמן, שלחנו דרכה חיילים ברברס, ואלו הצליחו להגיע למרתף של בית החולים 'שיפא' ולחטוף משם את הנייה, ועכשיו הוא במתקן סודי של השב"כ בגדרה עילית והבן דוד שלי ממש חוקר אותו בדיוק עכשיו וכבר הוציא ממנו את כל מה שצריך לדעת ואיפה המנהרות הנוספות, ואיזה פיגוע ענק מנענו בראש השנה, עם מינהרות מדרום, דאונים מצפון, ושייטת של מדוזות מאולפות על ידי דאע"ש ממערב!

אז הייתי יכול ללהג על הצנזורה והשמועות וכל זה, אבל זה עבר, ואני מקווה שכל אחד ואחד מכם הסיק את מסקנותיו והעיקרית -

בזמן מלחמה לא להאמין לאף מילה בווצאפ

אבל המלחמה נגמרה, ואנחנו ממשיכים הלאה.

מסתבר שגנרל ווצאפ הוא מטרד לא קטן גם בימי שלום. הבעייה היא 'הקבוצות'. אני אישית חבר בכמה וכמה קבוצות שמקבצות בעלי עניין בתחומים שונים. כך, למשל, אני חבר בקבוצה הנהדרת 'דוקטורנטים חסרי מ(נ)וח' שהדיון העיקרי בה זה 'מי נמצא בספריה ורוצה לאכול איתי ארוחת צהרים', בקבוצה של המשרד שלי, ואפילו 'הילדים שלי החמודים' שמאגדת את כל הילדים החמודים של אמא שלי, ואם אומר שאני נחשב בעיני עצמי כיותר חמוד בכנופייה הזו, אז תדעו באיזה צרות אמא שלי נמצאת. אבל אלו קבוצות מצומצמות יחסית. יש קבוצה של היישוב (ברוך השם, לא טרחו לצרף אותי, ויודעים טוב מאוד למה) ושל כל מיני פלגים וקבוצות בתוך היישוב, וקבוצות רבות אחרות.

קבוצה יכולה להיות משהו מאוד עוזר וענייני. ויכולה להיות מטרד מאוס. כך, הקבוצה של שומרי משקל שלי היא קבוצה נהדרת. יש בה המון מידע שנוגע לשומרי משקל, ובמיוחד אם לא ברור אם ההליכה הקבוצתית היא בשבת בשש וחצי (יצאתם מדעתכם?) או בשבע בבוקר. גם די סבבה החיזוקונים הקטנים שמקבלים מהמדריכה אחת לכמה זמן וכמובן המתכון היומי לסלט קינואה נטול קינואה באפס נקודות שומרי משקל. אבל כשכל אחד צריך לאחל יום הולדת שמח לעופר, אחת לשתי דקות, זה כבר מתחיל להיות מוגזם.

אם יש נאמר חמישים חברים בקבוצה כלשהי. זה יום הולדת אחת לשבוע. בואו ניקח בחשבון גם אירועים משמחים כגון לידות, מעבר דירה, עלייה בדרגה, חזרה מנסיעה לחו"ל, בן או בת שמתגייסים או שמשתחררים, יום נישואים, וכיוצא בזה, וחס וחלילה פטירות, מחלות ומרעין בישין אחרים שגם הם דורשים עידוד ותמיכה, אז יוצא שכל יום כל אחד חייב לאחל משהו לכל אחד אחר. וכך הקבוצה שמטרתה - לרדת במשקל, לנהל פאב קהילתי, מקום עבודה, תיאום טרמפים, קבוצת לימוד בחוג לדוקטורנטים, הופכת למעגל אין סופי של מאחלים ומאוחלים. שלא לדבר על זה שכל אחד מוצא משהו מגניב ממש שצריך לשתף לפחות פעמיים ביום - בדיחה, חידה, מם אינטרנט.

אז את הצליל המעצבן אפשר להפסיק מייד, אבל כשאתה מסתכל בטלפון אחרי שעתיים, ויש מאה שבעים וחמש הודעות שלא נקראו (וכולן מאחלות לדיקלה המגניבה יום הולדת שמח ותמשיכי להיות כמו שאת ותרדי במשקל ותהיי דוקטור מהר וכיוצא בזה) זה מעצבן, וזה גם מונע את השימוש בכלי הזה למטרה שלשמה הוא נועד. כי בשביל להגיע למתכון השבועי של סלט נטול סלט באפס נקודות, או כדי לשמוע שמ' שואלת איפה שירותי הצילום שקרובים לבניין אשכול, או ש'ק נמצאת במקרה בעיר ושואלת מי יכול לשבת איתה לצהריים, צריך לעבור על מיליון הודעות אחרות, ורוב הסיכויים שנפספס את זה.

אז הנה הכללים שצריכים לחול בשביל להפוך את הווצאפ ממטרד מאוס לכלי שימושי:

הראשון בקבוצה שמפרסם איחול - מפרסם אותו בשם כולם.

חבר בקבוצה יכול לפרסם רק אם הוא רוצה לחלוק על האיחול - אם האיחול הוא "לבת אל היקרה ברכות לשובך לעבודה והחלמתך המלאה", רק מי שכותב "בת אל היה נחמד כאן כמה ימים בלעדייך, בלי השטויות שאת מקשקשת כל היום,  ואולי היית יכולה להוציא מהרופא עוד כמה ימי מחלה, תאמיני לי זה היה משתלם גם לך וגם לנו" יוכל לפרסם.

אם יש אירוע כללי שלא נוגע לקבוצה - יש להניח שכולם חשים לגביו אותו דבר - "ברכות לתחילת שנת הלימודים". לכולנו יש ילדים במערכת החינוך. כולנו שמחים שנפטרנו מהם ויש מקום שממש רוצה לקבל אותם בשעות הבוקר חמישה ימים בשבוע, ועכשיו הוא יצטרך להעסיק אותם ולבדר אותם. אין שום דבר מיוחד בתחושות שלך לעניין הזה. שמור את הקבוצה הזו לצורך לו היא נועדה.

אם אתה, שבינינו אתה לא העיפרון הכי מחודד בקלמר, הצלחת למצוא את הבדיחה המצחיקה, סביר להניח שכבר מצאתי אותה לפניך, וקיבלתי אותה משבעים אידיוטים שקדמו לך, בשבעים קבוצות שונות. תחסוך.

אז אלה הכללים, שמרו עליהם ויהיה כיף בווצאפ.

נסיים בממתק. מה יותר טוב מ'שמעתי שמועה' הקלאסי, אבל לא בביצוע של מרווין גיי, אלא בזה היותר כועס של קרידנס. כי אוגוסט ונורא חם בחוץ.

אבל אמרתי לכם. ביום בו נפתחה המערכה כתבתי, בין היתר:

"אז? אז מה שיהיה זה המון טילים בימים הקרובים, אולי עם איזה 'הישג תודעתי' לחמאס איפשהוא במרחב שבין נתניה לצפון תל אביב (הזהרו לכם, בני עוולה, מלטווח את רחוב אריה שנקר בהרצליה פיתוח שיש שם את זוזוברה מצד אחד ואת מוזס מצד שני!) נורא לא נעים וזוועה לתושבי הדרום בטווח היותר קונבנציונלי שיספוג בלי הפסקה, אבדן החופש הגדול, ימי עבודה, בצד הפלסטיני - עשרות עד אלפי הרוגים תלוי בהתקדמות 'המבצע' ובאם בדיוק כשהפגז הטועה יפגע במקלט יהיו שם תשעים אנשים או שלושה אנשים. ואז מישהו יפסיק את זה והכל יהיה כשהיה, עד הפעם הבאה. ב'עשרות' אנחנו כבר, אם סופרים את השבעה של אתמול עם השמונה של היום. והיום הזה רק התחיל.

היינו שם ב'עופרת יצוקה' וב'עמוד ענן'. איך אנחנו שם עוד הפעם רק בתנאי התחלה יותר גרועים, כשלצד השני יותר יכולת לגרום לנו נזק? כי מי שחושב שאלימות זה הפתרון, ומוכן לשחרר כמויות אדירות של אלימות, תמיד יהיה תקוע באותה נקודה. חייבת להיות דרך אחרת...

אז מבצע 'צוק איתן' באמת הולך על שפת הצוק. מצד אחד באמת חייבים להוציא להם את החשק לירות עלינו. מצד שני אסור למוטט אותם לגמרי. כאן נכנסים לקטע שכמו שאצלנו הטילים שלהם רק עושים לנו חשק לפוצץ להם את הצורה, כך גם ההפגזות של חיל האוויר שלנו רק עושות להם מוטיבציה לשגר. אז? אז זה יימשך די הרבה זמן, ויהיו די הרבה הרוגים, להם הרבה יותר מלנו, ממי שמתנחם מדברים כאלה, ולא יצא כלום. אם נצא מזה במצב שאנחנו היום, יהיה טוב..." 

אז מה היה לנו כאן? בדיוק מה שכתבתי. באיזה מצב אנחנו היום? פירוז של הרצועה? יוק. הסרת איום הרקטות? ספירה לאחור עד הסבב הבא. מנהרות? כבר שומע את החפירות. הפעם הן יותר נמרצות כי ההסברה המטומטמת שלנו הסבירה להם כמה זה מפחיד, ואברי גלעד נתן להם המון תסריטים שאפשר לחשוב על הישימות שלהם. המעמד הבינלאומי של ישראל? הצחקתם אותי. מה שצפוי לנו עכשיו זה משהו שרק שר חוץ כמו ליברמן יכול לעמוד בו. מהסיבה שלא איכפת לו מיחסי החוץ של המדינה שלנו.

הישגים של החמאס? מכיוון שלא איכפת להם מהאוכלוסייה האזרחית שלהם, יש להם ים של הישגים - השביתו את נתב"ג, ירו עד זכרון, הרגו לנו ילדים וחיילים, הבריחו את כל תושבי עוטף עזה, והפחידו נורא את שר הביטחון שלנו. מבחינתם - ניצחון. גם מבחינתי. היה סיוט, היה מגעיל, וכל רגע שזה נמשך התחושה ששטייניץ קורא לה 'חמיצות' ואני קורא לה 'התחושה כשאירגון טרור מלמד אותך מאיפה משתין הדג' רק התגברה.

אז? התקווה היחידה היא להסביר לכל הממשלות שלנו העתידיות ש'הסבב הבא' זו לא אופציה קבילה, ולהתחיל לדבר. כן, לדבר גם עם החמאס. כי המבצע שהתחיל מנסיון לערער את הלגיטימיות של ממשלת האחדות הפלסטינית המשיך כשמטרתו המוצהרת 'להחזיר את החמאס לשולחן הדיונים'. 

ולבנות מחדש. את יחסי ערבים יהודים בתוכנו פנימה. כי מי שלא זוכר, לפני חודשיים שרפו אצלנו ילד רק בגלל שהוא ערבי.

אז להתייצב בכיכרות ולהפיל את הממשלה הזו מיד, ולהביא במקומה מישהו שיכול לדבר שלום, ולבנות כל מה שהאנשים האלה הרסו.

עכשיו. כבר ביום שישי, כבר במשמרת המחאה בכרמיאל. 

ושכל אחד ואחת מאיתנו יקחו באופן אישי את הרוגי הסבב הבא.

בכל טרגדיה טובה צריך פאוזה קומית. כך, למשל, באחת הטרגדיות היותר טובות שאני מכיר, 'פשעים ועבירות קלות' של וודי אלן, העלילה ה'כבדה' העוסקת בייסוריו של מרטין לנדאו שהזמין את חיסולה של אהובתו (אנג'ליקה יוסטון. אני, למשל, הייתי חושב פעמיים) שזורה במאבקיו הקומיים של וודי אלן כנגד גיסו הרודני אלן אלדה. אז? אפשר לסמוך על מטומטמי 'יש עתיד' שיספקו לנו את הפאוזה, הצחוק הבריא הנדרש לנו כדי להמשיך להרוג וליהרג.

והנה - "שנת הלימודים תיפתח כסידרה גם ביישובי עוטף עזה". כבוד הרב! כבוד הרב! אני יודע שישועת השם כהרף עין. אבל יש לנו משהו שהביבי שלנו קורא לו 'הכתשה' וזה לוקח המון זמן ואנחנו כבר ב-23 באוגוסט. אז אם לא לוקחים בחשבון התערבות אלוהית נוסח 'השם יילחם לכם ואתם תחרישון' (פעם אחרונה שזה קרה זה נגד הגירגשים בספר דברים או משהו כזה. לא בונה על זה) אז או שכבוד הרב לא יודע איפה הוא חי, או שמשקרים לנו במכוון. או ששניהם ביחד. ובינתיים כל יושבי עוטף עזה עזבו את בתיהם (הפסד אסטרטגי במלחמה הזו אם ייתכן כזה) הליגה בכדורגל לא התחילה, זה יביא לקריסה של הטוטו שבנוי על הימורים על הליגה שלנו והשבוע מציעים לו את הליגה התימנית למקומות עבודה, וכל החיים הנורמליים במדינה הזו הלכו פקאקט.

כי הדבר האמיץ להגיד ולעשות זה להודות שאין פיתרון צבאי, ולמצוא את הדרך לסיים. לא 'לכתוש', לא 'התשה' לא 'לתקופה ארוכה'. משהו מדיני, רחב אופקים, עם תמיכה בינלאומית. להכיר בזה שהחיסרון הענקי במלחמה הזו הוא שלנו יש מה להפסיד. יש לנו מדינה מתפקדת עם ליגת כדורגל, שדה תעופה ומערכת חינוך שאפשר, כנראה, להשבית. אנחנו רגישים ופגיעים הרבה מהם. ב'הכתשה' אנחנו רק נפסיד, ואם זה יימשך מעבר ל-1 בספטמבר הפסדנו, ובגדול. והנה תחזית קטנה - לא רק בעוטף עזה לא יהיו לימודים אלא בטווח גדול בהרבה. ההורים לא ישלחו את הילדים לבית הספר. או רעיון לכבוד הרב - אפשר להכריז שמערכת החינוך בעוטף עזה מתפקדת ומוכנה לקלוט את התלמידים. אלא שאלו, ברשעותם, ובחוסר הפטריוטיות שלהם, בחרו לברוח הרחק ממנה.

ובינתיים מתים ילדים. גם אצלם, אבל גם אצלנו. ליבו של מי לא נקרע כשאל מאות הילדים שנהרגו במלחמה הזו הצטרף דניאל הקטן, שתמונתו לבוש בחולצה של מסי קורעת את הלב. כאן אפשר רק לצטט את דרידה, כשקיבל את פרס אדורנו ב-2001 מייד לאחר אירועי 11 בספטמבר - "החמלה הבלתי מותנית שלי לקורבנות ה-11 בספטמבר אינה מונעת ממני לומר בקול גדול: בכל מה שקשור לפשע הזה, איני מאמין שמההיבט הפוליטי יש מישהו נקי מאשם".

זה מובא בעמ' 66 של 'ברוכים הבאים למדבר של הממשי' של ז'יז'ק, שכאילו נכתב היום על מלחמת עזה. מי שייקח את הספרון הזה ליד לא יפסיד. ז'יז'ק חכם מאוד, ולמרות שהדברים נכתבו לפני למעלה מעשור, הם תמיד רלוונטיים. עוד ציטוט קטן, מעמ' 137 שמסביר המון על מה שאנחנו עוברים עכשיו - "(מדבר על)... אותו היבט בסיטואציה המערער באופן טוטלי את יסודות ההתנגדות הפשוטה של ישראלים ליברלים ובני תרבות הלוחמים בפנאטים מוסלמיים. אותו היבט המכתיב את צמצומו של עם שלם למעמד של HOMO SACER. בהכפפת העם הפלשתינאי למערכת מקיפה של כללים כתובים ובלתי כתובים, השוללת את האוטונומיה שלהם כחברים בקהילה הפוליטית. הבה נעשה, אם כן, פעם נוספת, ניסוי מנטלי פשוט: הבה נתאר מצב של סטטוס קוו פשוט ונקי מכל אלימות ישירה הן בישראל והן בגדה המערבית (הדברים נכתבו בתקופת 'חומת מגן') - מה יתגלה לנגד עינינו? לא מצב נורמלי של שקט אלא מצב שבו קבוצת אנשים - הפלסטינאים - נונה להתקפה אדמיניסטרטיבית שיטתית ולקיפוח בנוגע לאפשרויות כלכליות, זכות לאספקת מים, רשיונות בניה, חופש התנועה וכדומה". 

אבל זה ז'יז'ק. עדיף לקרוא את 'טרור - איך המערב יכול לנצח' של ביבי, שעוד בשנות השמונים ידע איך לנצח את הטרור. חבל שהוא נותר קול קורא במדבר ולא היה מאז בעמדת כוח שאיפשרה לו ליישם את חזונו מרחיק הראות. אני מקווה שהישראלים יתעשתו וישימו אותו במקום בו יש לו השפעה של ממש על מהלך הדברים.

ועד אז? מפגינים. הנה אני בשישי בכרמיאל עם חנה ואליאס. אני עם הכובע סבא. חנה מחזיקה את השלט שאליאס הכין ומאוד גאה בו עם הציטוט מתהילים.

השבוע עברנו מצומת כרמיאל מערב למרכז 'ביג'. יותר נראות, אבל הרגשתי שם חשוף. בצומת כשהיו יורקים, בדרך כלל היו מגיעים עד טווח ביטחון של שניים שלושה מטרים. מה גם שלשוטרים אין פיתויים והם יכולים להתרכז בנו. במרכז אנחנו בטווח אגרוף של עוברים ושבים, ומעבר לזה השוטרים עסוקים בכל מיני דברים שקורים, ולא כל כך שמים אלינו לב. ובכל אופן עמדתי שם. בהתחלה היינו שלושה, ועוד דב הביא איתו את השלט הקצת מעצבן עם דגל פלסטין. ודינה - ראיתי מתאגרפים טובים ממנה. אבל אחרי כן הגיעו שולטי עם השלטים, ואליאס עם המורל, ועוד תוספת מכאן ומשם, והיה סבבי. הרבה מאוד סימני תמיכה - במיוחד מערבים שעברו במרכז המסחרי בכרמיאל, אבל גם מיהודים פה ושם, אבל גם קללות, איחולי מוות, וכאלה. 'לכו לעזה'.

הייתי שם, בעזה. לא עזר לי ולא עזר להם. זה שאחזור לשם לא יועיל לאף אחד. אני עומד בשביל שאף אחד לא ייאלץ להגיע לעזה כשם שאני נאלצתי. 

למה, בעצם אני עומד שם, שבוע אחר שבוע? למה אני כותב את הפוסט הזה, שאחוזים בודדים מקוראיו יסכימו ולו עם מילה שכתובה בו? אל מול החזית האחידה, הפטריוטית, הלאומנית, של התרכזות מסביב למנהיגות (הטועה ומטעה) לאתוס הפטריוטי (השגוי מבסיסו) לנרטיב (המנוצל בצורה צינית על ידי בעלי עניין) יש חשיבות עליונה בהעלאת דעה נוגדת. בלהראות - כל עוד זה אפשר - שיש אמת אחרת, אמירה אחרת. דרך אחרת. דינה אופטימית יותר. היא מדברת על תהליך, ועל 'מעגלי שיח' ועל זה שלאמת יש דרך למנף את עצמה ולהתקדם. יכול להיות. אני לא בעניין. אני חדלתי מלהאמין. אני שם רק כדי שידעו שיש יותר מאמת אחת. זה שהגענו למצב שזה אינו מובן מאליו, זו בעייה רצינית של החברה שלנו. את בעיית עזה כנראה לא אפתור. את הבעייה הזו אני יכול לנסות לפתור.

זה לזכרו של דניאל הקטן, וכל הילדים שמתו ואלו שעוד ימותו במלחמה הזו. כי כל עוד זה לא ייפסק ימותו ילדים, ולכן צריך להפסיק את זה עכשיו.