אתמול הייתי בסיור של הוויקיפדיה בכפר קרע. בוויקיפדיה יש מסורת של סיורים, שמכונים "אלף מילים" שמטרתם לצלם תמונות ברשיון חופשי שכל אחד יוכל להשתמש בהן, בכל מיני אזורים בארץ, מנהריה ועד מכתש רמון. הסיור של אתמול בכפר קרע תואם עם המועצה המקומית, וזכינו לליווי צמוד של יושב ראש המועצה.

אני לא ממש רוצה להתייחס אל מה שהיה בסיור, כי זה לא העניין כאן. התקבלנו בכבוד מלכים, ועל כל ויקיפד שטרח להגיע צצו לפתע שלושה עיתונאים. אבל זה לא המקום כאן לתאר את זה. אני רק רוצה להתייחס לכמה רגעים שהיו לנו בבית הספר "גשר על הואדי" בכפר קרע.

הגענו לבית הספר ביום שישי, בו לא לומדים. התקבלנו בבית ספר ריק מתלמידים, על ידי המנהל, חסן, שטרח להגיע ביום חופשתו השבועי, ודיבר איתנו ארוכות.

אלמוג למדה חמש שנים בבית ספר של עמותת "יד ביד", בית הספר גליל. איני יכול לומר האם בדיעבד הייתי שולח אותה אל הלימוד בבית הספר או לא. המטרה שלי הייתה כפולה - ראשית, שתכיר את השפה והתרבות הערבית כבת המקום. שנית, שתפתח נוגדנים חזקים לגזענות. המטרה הראשונה לא הושגה במלואה. הדינאמיקה בין התלמידים בבית הספר מעודדת, שלא במודע, וודאי שלא בכוונה, דיבור בינם ובין עצמם בעברית, כך שהערבית שרכשה אינה ברמה שקיוויתי לאחר חמש שנות לימוד. לגבי המטרה השנייה, אני מקווה שהיא הושגה. היא מסתובבת בחברה האשחרית בה נהוג הפלורליזם והסובלנות לדעות אחרות ולעמים אחרים, כל עוד הדעה היא דעתך והעם הוא עמך, עם ילדות בוגרות החינוך הממלכתי הדתי, שאיך להגיד... נו... לא מי יודע מה אפשר לסמוך עליו בכל מה שנוגע ליחס ראוי לשכנינו הערבים. כך שייתכן שזריקת החיזוק שקיבלה שם היא נחוצה. וייתכן שלא. היא יצאה אדם א-פוליטי לחלוטין, בעוד שאחיה, שלא הלך לבית הספר 'גליל' מגלה סימנים של שמאלן קטן. היא אדם אופטימי, פתוח וחברותי, כך שייתכן שמראש ביטוי גזעני או שנאה לזר זה לא משהו שהייתה מפתחת ממילא. הצד הקשה של העניין הוא שמבחינתה חמש השנים בבית הספר גליל היו חמש שנים של בידוד חברתי. על זה איני רוצה להרחיב, אבל מבחינתה זה היה תשלום במטבע קשה ובמזומן, כאשר התמורה היא עתידית ולא ברורה.

ובכל אופן היה משהו מרגש, גם מבחינתי וגם מבחינתה, לשבת ולשמוע את שני המנהלים, חסן ומאשה, ושוב לשמוע על החינוך המשותף ועל האידיאלים, ועל הקשיים, ועל השיטה. כאשר חסן סיפר איך לומדים את ספרי הקודש של כל דת, איך מארגנים מערכת לימודים שתציין את ימי החג של שתי הדתות, איך מתייחסים ליום הזכרון וליום הנכבה, נשטפנו שנינו בזכרונות. במשך חמש שנים התמודדנו מדי יום עם אותן שאלות. כל מי שמעורב בבתי הספר האלה הוא אדם נפלא. כששמעתי את חסן ומאשה מדברים מייד נזכרתי בנועה וכמאל, מנהלי בית הספר גליל כשאלמוג למדה בו, שמבחינתי עומדים בקו אחד עם מחנכים כמו יאנוש קורצ'ק. ואני רציני.

העולם בחוץ עושה סימנים של טירוף מתקדם. אם מציצים החוצה רואים כל מיני תופעות של שנאה, גזענות, שוביניזם והומופביה. כמו כל מיני רבנים שאוסרים על שירת נשים (בואו נתחיל לספור לאחור עד שזה יגיע לאשחר. עשר. תשע. שמונה...), פעולות תג המחיר שהגיעו משום מה אלינו לגליל, חקיקה ימנית מטורפת שיצאה משליטה, וכל הדברים האלה, בנוסף לספירה לאחור הנוספת, למלחמה האזורית. אז לשלושים ושלוש הדקות (הבחור שישב לידי הקליט, אז ראיתי כמה זמן זה ארך) שנמשכה הפגישה עם חסן ומאשה היינו במין שטח אקס טריטוריאלי שבו שררו הגיון, אהבה, אחווה, רצון טוב, ושוויון.

לכמה רגעים שקלתי לספח את כפר קרע אל הסולטנות הדאהר אל עומרית, שתחום שלטונה הדרומי עד עתה היה בקו עפולה / הרי הגלבוע. היתרון היה כמובן סיפוח אל-באבור על כל שלושת סניפיה - ואדי עארה, יקנעם, ו'אל באבור אקספרס' במזרע. אבל החלטתי שלא להיות גרגרן, וויתרתי על סיפוח המשולש. בתי הספר של 'יד ביד' יהיו כמו 'מכון גתה' או 'מכון סרוונטס' של הסולטנות הגלילית. יפיצו את התרבות השוויונית והאחווה בין העמים גם במקומות בהם אלו לא יהיו נהוגים כדרך הטבע. בסולטנות ברירת המחדל תהיה חינוך מעורב. מי שירצה לשלוח את ילדו לבית ספר שאינו מעורב, ייתקל בכל אותם מכשולים ביורוקרטיים ואחרים שבהם נתקל החינוך המעורב אצלנו.

על הקיר בבית הספר הייתה שמיכת טלאים. בדרך כלל אני לא מתלהב משמיכות טלאים, כי זו תרבות אמריקאית פר-אקסלנס. מכיוון שישבתי אל מול השמיכה, קראתי שוב ושוב את מה שכתוב על משבצותיה, בעברית, ועד כמה שהבנתי מגעת, בערבית. הגעתי למסקנה שהיא יפה להפליא, והחלטתי להביא את היופי הזה גם לכאן.

היום העיר אותי המואזין ברבע לשש. שירת המואזין מעוררת בי נוסטלגיה עזה לבט"ר חת"ם בשבי שומרון ב-1985, שם פיתחתי חסינות וחיבה עזה לקולות העולים מן הרמקול. באיזה שהוא שלב התעוררתי לגמרי כי אשתי לא הייתה בבט"ר חת"ם ולא פיתחה את החסינות או את החיבה. שכבתי במיטה וחשבתי איזה מין חג זה שהמוסלמים, שבדרך כלל קמים בשעות האלה לעבודה שהיא לרוב פיזית וקשה, לא יכולים להישאר במיטה ביום הקר הזה, אלא צריכים גם הם לקום. אכן, דין מוחמד בסיף. מכיוון שנותר לי עוד די הרבה זמן בבוקר, החלטתי לכתוב הבוקר פוסט נבואי קוסמי עליז בהשראת המואזין.

לפני שבועיים בערך התקלקל לי האוטו, פחות או יותר בדרך לבת-מצווה של שקד. הוא תוקן על ידי משהור המפורסם (כך הוא קורא לעצמו). כשבאתי לקחת ממנו את האוטו, הוא היה במצב רוח מה זה טוב, כי סח'נין קרעו בדוחא את בית"ר שלוש אפס. הוא הזמין אותי לקפה, ואז הגיע חבר שלו וישבנו. אני לא אומר לא לקפה ערבי. הוא והחבר די התעלמו מנוכחותי, ודיברו ביניהם בערבית שוטפת. ולמרות שאיני מבין ערבית הבנתי כל מילה. אני מניח ש"א-גול א-תאנייה" יכול להיות ביטוי בערבית תקנית, אבל "השופט" ו"אדום ברור" ו"חלוצים" נאמרו בעברית, והשתלבו במשפטים הערבים כאילו נולדו לתוכם. אני מכיר את התופעה הזו משיחות של עורכי דין ערבים, שמתנהלות חציין בעברית, בלי שהמשוחחים ישימו לב לכך. אני די בטוח שאם שני משפטנים מצרים היו מנהלים שיחה ביניהם היו מוצאים ביטויים ערביים נאים ל"בית משפט מחוזי" או "ערעור ברשות". כך גם משהור וחברו, לו היו גרים בדוחא שבקטאר, ולא ליד אצטדיון דוחא שבסח'נין, היו מוצאים ביטויים גם ל"אדום ברור" וגם ל"חלוצים".

העניין עורר בי תקווה שבעתיד, בסולטנות הדאהר אל עומרית שתכונן, תקום השפה הערברית, או העברבית, שתהייה שפת הדיבור, השפה המהירה, שפת השוק, כאשר העברית הטהורה והערבית הטהורה יהיו השפות הרשמיות, שפות התפילה, הספרות הגבוהה, החקיקה. אין כמו שפה משותפת לאחד ולקרב את הלבבות. וגם חשבתי והגיתי בכתב בו תיכתב השפה הזו.

לערבית ולעברית יש בעייה דומה. הן נכתבות מימין לשמאל באותיות נורא משונות שאיש חוץ מאיתנו לא מבין. יש אנשים כמו אמיר א' שמקדישים פחות או יותר את החיים שלהם להתאים את העולם כך שיתאים לנו, ולהתעקשות שלנו לכתוב הפוך ממה שכל יתר העולם, באותיות המשונות שלנו. יש אנשים כמו זאב ז'בוטינסקי שרצו להתאים אותנו אל העולם, ולכתוב עברית באותיות לטיניות. האמת היא שזה רעיון טוב בהרבה משאר הרעיונות שלו, ועדיין, עד לפני כמה שבועות, זה נראה לי רעיון די גרוע. הרי אנחנו נאבד גם את הייחודיות שלנו, וגם עושר של ביטוי והבעה המתבטא בכתב שלנו, ובסימני הפיסוק והניקוד המיוחדים לו.

אז ככה, אני כותב עכשיו ספר ילדים, ואחרי שכתבתי כבר די הרבה טקסט החלטתי לנקד. אַחֲרֵי שְׁתֵּי שׁוּרוֹת נִשְׁבַּר לִי הַזַיִן. זה נורא. ובשביל מה בדיוק? מי מבחין בין קמץ, פתח, חטף פתח? איזה מבוגר שפוי שעיסוקו אינו בלשון יבחין בין שווא נח ושווא נע? אם אני כותב "אחרי" לא קוראים את זה "אחרי" ומישהו צריך בדיוק את החטף פתח בח' בשביל להבין איזו מילה זו? אז ניקוד הוא במקרה הטוב לא שימושי. במקרה הרע זה מבזבז זמן בכיתה א' - ג' שאפשר ללמוד דברים מועילים. כך גם ההבדלים בין כל מיני אותיות שאבדו בלשון הדיבור כמו ההבדל בין כ' דגושה ובין ק' (יש הבדל אם אתה עיראקי. זה לא מצדיק שתי אותיות שלמות בשביל הדבר הזה.) או בין ט' ות' (נכון, זה שימושי לאיות של שפות זרות, ולהבחין בין T לבין TH. מה לעשות שעברית היא לא שפה זרה?). בואו נשים גם בצד את המקף העברי - היו כאן כמה פוסטים על העניין ההזוי הזה. אף אחד לא מכיר את זה, לאף אחד לא איכפת. ואת הגרשיים העבריות שהן נמוכות יותר מהמרכאות הכפולות, ואלו בכלל מתחילות למטה ונגמרות למעלה. נכון שלא ידעתם? אז גם המחשב שלכם לא מבחין בין מקף עברי ומינוס, וגם לא יכול לייצר לכם גרשיים בלי ללחוץ על ארבעה כפתורים ביחד, שלא לדבר על מרכאות תקניות. אז מי צריך את זה בדיוק? אחד מכל אלף אנשים מכיר את זה, ואף אחד לא יכול להשתמש בזה. 

אז מצד אחד פיסוק ניקוד ואיות עברי ראוי זה לא שימושי, ומצד שני אני לא רוצה לאבד את זה, כי זה חלק מהתרבות והמורשת שלי. אז הרעיון של שפה גבוהה הנכתבת באותיות המקוריות, ושפה נמוכה הנכתבת באותיות לטיניות, מאפשר לנו גם לשמור על העושר האדיר של שפתנו, וגם להיפטר ממנו בלי להרגיש רגשות אשמה לטובת משהו עדכני, מהיר, שניתן להשתמש בו.

כך גם הערבים, לדעתי. אני די בטוח שבין 28 האותיות באלפבית הערבי יש כמה שאיבדו את ההבחנה ביניהן. אני חושד שזו אבדה זה מכבר בהבחנה בין  ص ל- س, כמו בעניין סלאח א-דין, או סדאם חוסיין, שרק מעריב בשנות התשעים הענישו בכינוי "צדאם". כך גם ה-غ האיומה, שאיש אינו יכול לבטא אותה, שיכולה להיות ג' כמו ב"בגדד", ע' כמו ב"עזה" או "ר" כמו במר'אר. זה גם יכול להביא לסטנדרטיזציה של אותיות פיראטיות ופיראטיות למחצה כמו ﭺ (המופיעה בתעודה שקיבלתי מהלשכה בנצרת עם סיום קורס הגישור, במילה "גל" המתועתקת לערבית) או ה- ﭪ המתעתקת ו' כמו במילה "يوروﭪيجن" - "יורווויז'ן" (תעתיק ערבי נכון של אירוויזיון) - או בנו הערבי הערוויזיון, שגם הוא מתועתק באותה אות.

למעשה, הכתיבה בערבית באותיות לטיניות, כמו גם בעברית, נהוגה זה מכבר בצ'אטים, בפייסבוקים, וכאלה, ויש אפילו תעתיק די מסודר לדברים האלה. אני זוכר מסע פירסום של סלקום שכתב ערבית באותיות לטיניות, כחיקוי לשפת הצ'אט, ויצר משפטים כמו "kif el wade3" (כיף אל וואדע, מה המצב?). זה מהיר, זה קל, זה סלולרי, זה דיגיטלי. זה אפילו כיף, אז למה לא?

אז הנה מצאנו לסולטנות הדאהר אל עומרית הקטנה שלנו שפה לאומית, וכתב, שיקרבו את הלבבות, ויאחדו את בני הגליל לגורלם המשותף באופן דיגיטלי וסלולרי התואם את המאה ה-21.

עוד יגיע היום ובו יישא השער הצהוב את הכיתוב - EШXAR - YIШUV ME3ORAV LEDATIYIM VXILONIM, 3ARVIM VYEHUDIM. AHLAN WASAHLAN

ולקוראי הערבים, אם יש כאלו, אאחל לכם ביום חגכם -

KUL 3AM WAINTOM BEXEYR

רק תבקשו מהמואזין שייתן לי איזה רבע שעה הנחה, כי השעון מצלצל ממילא בשש.

העולם כמרקחה. ממאוריטניה ועד טהרן, קמה תנועה חדשה, תנועת שחרור עממי, המוני, דמוקרטי, שכל ישראלי עם מעט שאיפה לחופש, וקמצוץ של אהבת אדם באשר הוא אדם יכול רק להזדהות איתה. הרודנים הישנים נלחמים, בבחריין יורים במפגינים בשנתם, בטריפולי מפציצים אותם מהאוויר, אבל מה שהיה כבר לא יהיה, וגורלה של כל רודנות, גם זו שבטריפולי וגם זו שבטהרן נחרץ.

אלו ימים של שמחה. של האזנה לתחנות הרדיו וצפייה בטלוויזיה בהשתאות, בהערצה. רק אתמול הלכתי בנצרת, וראיתי סטיקר נפלא עם תמונתו של המנוח נאצר, סמל הנשר המצרי, וכיתוב בערבית ממנו הצלחתי לקרוא את הכותרת "אירפע ראסכ יא אחי!" (בערבית בדרך כלל אני מצליח לקרוא, ופחות להבין. הפעם, באדיבות צה"ל, הצלחתי לקרוא את כל המשפט. אין חייל שלא יודע מה פירוש המילה "אירפע"). רציתי לצלם את הסטיקר בפלאפון ולהעלות אותו לכאן, אבל המונית הגיעה...

והשאלה הנשאלת, כרגיל, זה טוב ליהודים? דבר ראשון, בטח שזה טוב, והבלוג הזה עשה כל שביכולתו כדי להראות את זה בשבועות האחרונים, כולל הבאת האורח סלבוי ז'יז'ק שיסביר את זה, אבל בואו נלך באופן סדור. פרה פרה שאלה שאלה.

אבל זה ערבים! לא יכולה להיות אצלם דמוקרטיה! הם יהפכו מייד לאיסלם קיצוני - פחות או יותר הדעה הרווחת בקרב הישראלים בעלי "הקומון סנס" המסרבים להשתכר מהמראות המרגשים המגיעים מככרות העולם הערבי, ומזכירים לנו שאלו... ערבים. בדרך כלל מצביעי קדימה, מה שמראה על עמקות מחשבתית לפחות כמו צירוף של צחי הנגבי, עתניאל שנלר, והזאתי נגד המשפחות החד הוריות. מה לעשות, לשלוח אותם לקרוא קצת אדוארד סעיד? אולי נתחיל מהומי באבא או פרנץ פנון. לא. נתעלם ונמשיך הלאה.

אבל כל השנים אמרנו שאי אפשר לעשות שלום עם הערבים, עד שתהיה אצלהם דמוקרטיה. תראו איך צדקנו! גם ג'ורג' בוש צדק - לא צדקנו ולא בטיח. מתי שהוא בשנות התשעים העליזות המציא חנן שרנסקי את 'דוקטרינת שרנסקי' שאומרת שאם אדם לא יכול לעמוד בכיכר העיר ולצעוק "הנשיא בן זונה" אין מה לדבר עם המשטר. זה מאוד תפס אצל ג'ורג' בוש וכאלה, ומייד הם רצו לכבוש את בגדד ולהביא לשם את יתרונות הדמוקרטיה, והיום יש שם דמוקרטיה נפלאה שכל אחד יכול לעמוד על ארגז בכיכר העיר, בין הגוויות, ולצעוק "הצילו". הדוקטרינה הזו שימשה כאן במיוחד כדי להדוף נסיונות למשא ומתן מדיני על ידי כל מיני אנשי ימין מתוחכמים שהאמירה הפשוטה "אני רוצה להשאיר את הגולן בידי ישראל כי זה נורא כיף לגלוש בחרמון, וחוץ מזה זה שלנו, ויש שם מתנחלים ולא מוסרים שטחי מולדת לערבים" לא יאה להם. אז ככה, המדובר באמירה פשטנית על גבול חוסר ההבנה של תהליכים פוליטיים (ולזה עוד נגיע). שרנסקי עצמו, הגיע לכאן על תקן סטאר בינלאומי, ואם רק היה נמנע מהפוליטיקה הקטנונית, וממשיך בקטע של זכויות האדם שעליו רכב עד לכאן, היה יכול להיות סלבריטי בינלאומי בסדר גודל של נלסון מנדלה. מה לעשות שהגיע לכאן, שקע בפוליטיקה הקטנונית, הקים מפלגה עדתית, שכשלה בין היתר כי לא היה איכפת לה מהאוכלוסייה הנזקקת באמת שבחרה בה, ויותר היה אכפת לה שחברון שלנו מאז ומתמיד, גרם נזק פה ושם, ונעלם. בפועל, ממשלות ישראל אף פעם לא נמנעו מתמיכה בדיקטטורות צמאות דם כשזה ממש היה בא להן. ידידינו הנחמדים והטובים השאח הפרסי, הפלנגות של ג'ומייל, ומשטר האפרטהייד בדרא"פ, אם למנות שלוש דוגמאות בולטות, לא היו בדיוק מופת לדמוקרטיה וזכויות אדם. הדרישה הזו לדמוקרטיזציה עלתה רק כשהיה איזה סימן של שלום בפתח, כאיזה טריק לדחות את הקץ ולהביא עלינו עוד אי אלו שנים של מלחמה. אז ככה. צריך לעשות שלום עם כל מי שמסביבנו, ולא משנה מה צורת המשטר שלו, דבר ראשון בשבילנו, בשביל לתת לנו את הדבר שהוא הצורך המיידי וההכרחי לקיומנו. וכן, גם לידידים חדשים אלו, אם יוצא שהם כמו מובארק, דיקטטורים השולטים בכוח הזרוע, צריך להסביר יפה מהן זכויות אדם, ולתמוך בתנועות דמוקרטיות כשהן עולות בארצותיהם. וכל זאת לא בצורה מכתיבה, מתנשאת, שאומרת "אנחנו טובים יותר ממכם. תראו איזה דמוקרטיה יש אצלנו ולכם אין". מי ירצה לעשות איתנו שלום בתנאים האלה?

אבל באמת באמת לא יצא מזה כלום. אין להם חברה אזרחית. זה לא יתפתח לדמוקרטיה אלא רק לעוד דיקטטורה צבאית. זו צורה מתונה יותר של הטיעון הראשון, אלא שהיא נמנעת מהמילה "ערבים". אז ככה. אני לומד תואר שני בדמוקרטיה כבר שש שנים, ולפי התכנית שמאפשרת לי האוניברסיטה הפתוחה יש לי רק עוד 17 שנים להשלים אותו. עדיין לא ראיתי מתכון ל'דמוקרטיזציה' שעובד תמיד. דמוקרטיזציה היא תהליך קשה, ארוך ומסובך. הגורמים בו רבים - המשטר, הצבא, המפלגה, ארגוני זכויות אדם מחוץ למדינה, ארגונים שונים בתוך המדינה, איגודים מקצועיים, וכיוצא בזה. יש הרבה נוסחאות, הרבה מחקרים, אין תשובה אחת. חמישים השנים האחרונות ראו כמה גלים של דמוקרטיזציה - הראשון בדרום אירופה, יוון, ספרד, פורטוגל בשנות השבעים. השני באמל"ט בשנות השמונים. השלישי במזרח אירופה בשנות התשעים. אנחנו עכשיו בעיצומו של גל כזה, אדיר אף מקודמיו. כשהגל נסוג, וזה לא במשך שבועות ולא במשך חודשים, אלא תהליך שנמשך שנים, הוא מותיר אחריו משטר שיכול להיות דמוקרטי, ויכול להיות אחר. למה נוצרה דמוקרטיה אמיתית בצ'כיה, אבל לא בבלארוס שנותרה דיקטטורה? מה בדיוק צריך כדי להביא דמוקרטיה לרוסיה? למה ספרד הצליחה ליצור דמוקרטיה משגשגת ומצליחה כלכלית ויוון שקעה למה ששקעה לאחרונה? אלוהים יודע. האם מצרים דומה יותר לרוסיה מאשר לצ'כיה? האם תוניסיה תוכל ללכת בעקבות ספרד? או שכן או שלא. זה לא מדע מדוייק. אי אפשר לערבב את החומרים במעבדה. אפשר רק לקוות. דמוקרטיות צמחו במקומות שלא ידעו דמוקרטיה מעולם, פרצו, ושגשגו. דמוקרטיות כשלו במקומות שהיה צפוי שתשגשגנה. מצרים, למשל, לא צריכה להתמודד עם רבות מהבעיות שדמוקרטיות צעירות אחרות היו צריכות להתמודד - אין שם כת גנרלים רצחנית שצריך להתמודד עם פשעיה במשך שנים כמו בארגנטינה, אין שם כלכלה ריכוזית שצריך לפרק כמו במזרח אירופה. אין שם שאלה של מושבות כמו בפורטוגל. אבל כל מדינה ובעיותיה היא, כל מדינה והתהליכים שלה. אם מישהו נותן לכם נוסחה פשטנית נוסח "אין שם חברה אזרחית" תשאלו אותו בדיוק למה הוא מתכוון, ומאיפה הוא לקח שמה שהוא אומר זה תנאי לדמוקרטיה. אם הוא לא יודע לענות תחזרו לכאן. אני אומר לכם - ואני כמעט כמעט מוסמך להגיד את זה, שאין נוסחה, וצריך רק לקוות.

תראו מה קרה עם החמאס. רק נתנו להם בחירות חופשיות, וכבר החארות האלה בחרו בדיקטטורה איסלמית. באמת דוגמה נפלאה. זה היה ממש בחירות חופשיות באווירה חופשית. אחרי שתהליך אוסלו הביא את החבר'ה הנפלאים האלה מתוניס, והושיב אותם בעזה ורמאללה. אחרי שהם שדדו ושתו את המיץ בחסותנו ובחסות ארה"ב ואירופה, והתעשרו עושר אדיר על חשבון האומללים שחיו בשטחי הרשות. אחרי שכל זה נמשך, אבל גם הכיבוש נמשך, ונמשך, ונמשך, ולא ממש נגמר. אחרי שיצרנו שם משטר שהיה שילוב של וסאל אמריקאי וישראלי (היינו רוצים... זה לא בדיוק מה שיצא, אבל ממש היינו רוצים) עם שחיתות שלא הייתה כדוגמתה מאז אימלדה מרקוס, ואחרי שהמנהיג הכריזמטי שהמיתוס שלו חיפה על כל אלה מת, אז נתנו להם לבחור, והם בחרו באופוזיציה. מאוד מוזר. כמובן שמייד הכרזנו שהבחירה לא לגיטימית, והמשכנו במה שאנחנו יודעים לעשות הכי טוב - לא לדבר. להדק את הכיבוש. וואלה. הערבים האלה. שמו עליהם דיקטטורת חמאס. אין עם מי לדבר. באמת.

ומה אנחנו יכולים לעשות -

די הרבה. לקוות. להתפלל. לשמור על האופטימיות. להרים את הראש. להתפעל מהבלוגים והבלוגרים אחינו בארצות ערב. לראות CNN או אלג'זירה באנגלית ולהתרגש כל פעם מחדש. לקרוא למנהיגים שלנו להושיט יד לדמוקרטיה. לשמור על החזון של מזרח תיכון פתוח וחופשי מכיבוש ומדיקטטורות בו יכול אדם בעל אזרחות ישראלית לנסוע ברכבו מטריפולי ועד טהרן, ולראות בכל מקום גבולות פתוחים ואנשים חופשיים. להושיט יד לאחינו הערבים, גם מחוץ לגבולות ארץ ישראל, גם בתוך מדינת ישראל ובשטחי הרשות - בגדה ובעזה. החזון הוא נשגב, והוא משותף גם לנו וגם להם.

וכאן - אתמול נמנעה הקריקטורה של 'ועדת החקירה לעניין אירגוני השמאל'. אבל המאבק לא נפסק. הוא נמשך, והטובים מפסידים. גזענות, לאומנות, פשיזם, מובילים רק לכיוון אחד. לכך שבעוד מספר שנים 'הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון' תהיה לדיקטטורה היחידה במזרח התיכון. בשנים הקשות באמת העומדות לבוא עלינו נצטרך לזכור את המפגינים שקמו במצרים, בתוניס, שנרצחו בשנתם בבחריין, שהופצצו מהאוויר בטריפולי, ולשאוב מהם את האומץ האזרחי להגיד לא.

אסיים בוידאו מרגש. שיר של בחור ממצרים, שראיתי בדף הפייסבוק של ידידי כאח לי האני חדאד. השיר הוא מעין פרודיה על ילד השואל את אביו מה כדאי לו להיות כשיהיה גדול. זה רוצה להיות מהנדס, זה רוצה להיות אמן, זה רוצה להיות ספיידרמן (מתחרז בערבית עם 'פנאן'). אבל הבחור שלנו רוצה להיות כמו שומר הראש שעומד מאחורי עומר סולימאן. השיר נחמד, אבל מה שיפה הוא תמונות האזרחים המופיעות בקליפ - פניה של המהפכה המצרית. פנים יפות, אמיתיות. פני אדם. אדם שרוצה דבר ראשון את הכבוד האנושי. אדם שרוצה להשתכר את מחייתו בכבוד. אדם שרוצה חירות. אדם שרוצה להרגיש שווה לכל אחד אחר. גם לשומר הראש של סולימאן. אלו האנשים. לא 'אחים מוסלמים' צמאי דם שרוצים לעלות בג'יהאד על ירושלים. אנשים כמונו, שרוצים בערך מה שאנחנו רוצים. אנחנו חייבים לעודד אותם, להושיט להם יד.  צריך לשאוב מהם חוזק ואמונה לשמור על מעט הדמוקרטיה שנותרה כאן. להתנגד לכיבוש, לדיכוי, להשפלה, לניצול. הרם ראשך, אחי!