הבלוג של אבו אלמוג

יש פוסט קצת ישן של תומר פרסיקו שזכה בימים האחרונים לעדנה. הוא נקרא "אהוב את בת זוגך ואל תירשם ברבנות". למי שלא מכיר, הבלוג של תומר פרסיקו, הוא אחד הבלוגים מרחיבי הדעת העוסקים בדת ורוחניות במובן הנכון והיפה של המילה. לא קיצוניות דתית או אנטי דתית, לא ניו אייג'יזם מאוס, אלא מבט עמוק, רציני ובלתי מתפשר אל הדת באשר היא דת והרוחניות באשר היא רוחניות. הפוסט הזה קצת חלש, לדעתי, ותיכף אני אומר מה שיש לי לומר לגביו, אבל הבלוג עצמו עומד על רמה מאוד מאוד גבוהה, והוא אחד המקומות היותר מעניינים ברשת.

הפוסט בקיצור מונה את כל הבעיות המוכרות עם "להירשם ברבנות", והמסר שלו הוא פחות או יותר - "זו האלטרנטיבה שאני מציע: תתחתנו מתוך מחשבה, מתוך נאמנות למסורת, מתוך העולם הערכי שלכם, מתוך בעלות על יהדותכם, ואל תירשמו ברבנות. אגב, כידועים בציבור אתם ממילא מקבלים את כל הזכויות כחוק, בדקו והיווכחו."

בואו נתחיל מה'אגב'. ידועים בציבור אינם מקבלים את מלוא הזכויות. למשל, החוק הפלילי אינו מגן על ידועים בציבור מביגמיה. וזו הדוגמה הכי פשוטה שאני יכול לחשוב עליה. תאמרו שזה עניין שולי. יש עוד כמה דוגמאות. יציאה מקשר נישואים דורשת בדרך כלל עילה. לבן הזוג החלש מבחינה כלכלית יש איזו אחיזה בבן הזוג החזק. יש איזה הליך רשמי שבסופו של דבר אמור להסדיר את היחסים ביניהם על הצד הטוב, בהתערבות של גורמים חיצוניים כבית הדין, בית משפט, או מגשרים וכיוצא בזה. יציאה מקשר של 'ידועים בציבור' היא בהחלטה חד צדדית של אחד מבני הזוג. זה מתכון בטוח לכך שבן הזוג החלש מבחינה כלכלית יכול למצוא עצמו בכל רגע מחוץ לקשר ובלי זכויות. תחשבו על זה. וזה רק שני דברים קטנים מאוד ששלפתי מהשרוול. אפשר לחפש ולמצוא עוד הרבה.

נמשיך לעיקר. פרסיקו מבין טוב את הבעייה עם נישואים ברבנות. הוא מונה המון המון סיבות שהשורה התחתונה שלהן היא 'צריך להפריד את הדת מהמדינה'. וזה נכון. וזה חשוב. אבל הוא לא מסביר מדוע, כמו שהוא מראה מאוד יפה בפוסט שלו, אם נקודת היציאה מהקשר היא ממילא דרך 'הרבנות', אי הרישום ברבנות יחליש במשהו את הממסד הדתי? למי שלא הבין, שני יהודים שמתחתנים בנישואים אזרחיים בקפריסין, גם הם יצטרכו להתגרש דרך הרבנות, וזאת אם הם רוצים את האופציה להתחתן שוב ברבנות (מי לידי יתקע שזיווגי הבא גם היא קוראת את הבלוג של תומר פרסיקו?) ולגבי האישה, כדי שילדיה מזיווגה השני לא ייחשבו כספק ממזרים וייכנסו לרשימות השחורות של הרבנות. 

כמו שכתבתי בפוסט קודם על רבני צוה"ר. זה לא משנה איך אתה נכנס לקשר. אם זה בטקס רפורמי, טקס אזרחי בקפריסין, טקס שמעביר יאיר לפיד או אברי גלעד, או כמו אחד ממכרי, מחול שבטי אצל לובנגולו מלך זולו. או אפילו עם רב מצוה"ר שמחייך כל החופה, לא לוקח את המעטפה עם המזומן, מגיע בזמן, מדבר עברית של בני אדם, ומקריא פסוקים משיר השירים. בנקודת היציאה יחכה לך דיין אורתודוכסי, עם השולחן ערוך ביד, ותקבל את התכנית המלאה כולל כל הבונוסים. 

מי שמתחתן בדרך כלל לא חושב על נקודת היציאה. אבל זה קורה לעשרות אחוזים מהזוגות בישראל. נקודת היציאה חשובה בדיוק כמו נקודת הכניסה. 

אבל גם זו לא הטעות של פרסיקו, הטעות היא כבר בכותרת של הפוסט - "אהוב את בת זוגך ואל תירשם ברבנות". פרסיקו, שהוא בדרך כלל אדם עם מבט רחב מאוד, פשוט מתעלם מכך שהסדר המילט העות'מאני, המחלק את תושבי מדינת ישראל לעדות דתיות היכולות להינשא רק בינן ובין עצמן, (מי שנמצא במילט - בעדה הדתית - שלי יכול להינשא רק לאחר הנמצא באותו מילט, אך לא למישהו ממילט אחר או למישהו שהוא חסר מילט, כמו שלוש מאות וחמישים אלף עולים מברית המועצות שהם אינם יהודים על פי ההלכה) אינו חל רק על יהודים כי אם גם על ערבים. 

הבעייה אינה עם 'הרבנות' אלא עם החלוקה של תושבי ישראל לעדות דתיות, חלוקה המבחינה, למעשה, בין מי שהוא 'ערבי' (כולל את תשע העדות הנוצריות, מוסלמים ודרוזים) ומי ש'אינו ערבי' (יהודים ו'חסרי דת'). איאן לוסטיק הבחין בהבחנה הזו וכתב את המאמר "ישראל כמדינה לא ערבית" שהוא קריאת חובה, אבל אני סוטה מהעניין.

כל עוד החלוקה הזו נשמרת, נמשיך להירשם ברבנות ולסבול את עונשה. ולהיפך - למרות כל הדברים היפים שכתב תומר פרסיקו, אנחנו עדיין ממשיכים להירשם ברבנות ולסבול את עונשה כדי לשמור על החלוקה הזו.

זו פחות או יותר התזה שלי בשתי מילים. ותקציר מנהלים למי שלא רוצה לקרוא 140 עמוד - הבעייה היא לא עם 'הפרדת הדת מהמדינה'. זו סיסמה יפה. היא לוקחת אותנו לדיכוטומיה הידועה "מדינה יהודית" מול "מדינה דמוקרטית", שזה ויכוח אבוד ומוכרע מראש. הבעייה היא עם משטר ההפרדה האתני, שהוא חיית המחמד הציונית הקטנה שלנו. זה כבר לוקח אותנו לשאלות שעומדות בבסיס של הסכסוך האתני כאן, ואלו שאלות שהרבה יותר קשה להשיב עליהן.

היום ביקשה ממני חברות בפייסבוק מישהי שלא הכרתי. אבל לפעמים מאחורי בקשות כאלה עומדים כל מיני דברים. אז גיגלתי אותה וגיליתי שהיא קשורה לכל מיני דברים שמעניינים אותי ושאני אוהב, ובסוף אישרתי את החברות. אבל בתהליך הזה מצאתי גם את האתר הזה, שזה אתר של אנשים שעשו לעצמם רשימה של עשר משימות שהם מתכוונים ליישם בתוך ארבע מאות ימים, והחברה החדשה שלי היא אחת מהן, ואכן שמה לה למטרה יעדים מרגשים ונשגבים, וזה סבבה כי אני אוהב אנשים עם יעדים בחיים.

אז חלק מהם רוצים ללמוד איטלקית, לקפוץ באנג'י, הרבה רוצים לפרסם ספר, ויש כל מיני דברים מעניינים ויפים אחרים.

על אף סלידתי משיטות אמריקאיות לשיפור עצמי, ומאנשים ודברים שמזכירים לי את אלון גל, רוברט קיוסאקי, רובין שארמה ומגזינים לנשים (טוב... פמיניזם פמיניזם פמיניזם. מגזינים המייעדים עצמם לנשים. שנשים לא ממש קוראות אלא רק בתור לאורתודנט, ואם במשפחה האבא לוקח את הילדה לאורתודנט אז לפעמים גם הוא מעלעל), הייתי יכול להתחיל לפרסם רשימה משלי -

לסיים את כתיבת התזה.

ללכת עם הילדה שלי לקונצרט של בוב דילן ולגרום לה לאהוב אותו.

לכתוב את הרומן העברי הגדול של המאה ה-21 העוסק בדמותו של דאהר אל-עומר.

וזומבים. להכניס שם כמה שיותר זומבים.

למכור את הזכויות לסרט בכיכובו של אדם סנדלר בתפקיד דאהר אל-עומר, ומיה קירשנר בתפקיד פאוזיה.

להקים בגליל סולטנות יהודית ערבית ברוח חזונו של דאהר אל-עומר.

ללכת לפסיכולוג ולהיפטר מהפיקסציה לדמותו של דאהר אל-עומר.

וכיוצא בזה.

אבל אין בזה שום טעם. יש לי רשימה של יעדים קצרי טווח להיום, נאמר עד השעה 3:

לנסוע בגליל ולשרוד את הנהיגה המטורפת של הנהגים שמסביבי.

בטראנטה שלי שגם כך לא משהו.

להופיע בבית משפט, לחקור עדים שלי ושל הצד השני. לשכנע שהצד השני שקרן והצד שלי דובר אמת.

לא להקיא במהלך כל התהליך הזה.

לא לקבל התקף לב בגיל 43 הנובע מעודף משקל, חוסר פעילות גופנית, ועצבים עצבים עצבים.

לא להתעצבן מאוד כשמקבלים את ה-SMS היומי מהבנק.

לא לפחד מאוד כשמקבלים את ה-SMS היומי מהבנק.

החיים הם אך מאבק של הישרדות יום יומית. היעד הנשגב ביותר של אנשי הרשימות (להביא שלום עולמי!) הניתן להשגה ביותר (לאכול שבוע שלם רק שניצל ופירה!) או האישי ביותר (לעלות על קברו של הדוד משה ולהתעמת איתו על כל מה שהוא עשה לי בילדותי) יכול להתקרב מאוד, אך להיקטע, באופן אופייני במקרה שלי בשל נהיגה של צעיר בן 19 מכפר מנדא (אין גזענות, חבר'ה. זו באופן רשמי בירת תאונות הדרכים של המזרח התיכון, ואני נוסע שם מדי יום), או רגע של חוסר זהירות. או סתם, אתם יודעים, סיום בנוסח אלביס פרסלי / ג'רי גרסיה. אבל בלי להנות מהחיים רבע ממה שהם נהנו. או סתם, כמו שכתב מאיר אריאל 'המיחוש הזה, שפעם כאן פעם כאן' יתברר סוף סוף שהוא הדבר האמיתי, ורק אספיק להגיד 'צדקתי', לפני שאפול שדוד. וחוץ מזה, אתם יודעים, הבנאדם מצוי על סף פשיטת רגל תמידית. ג'אנקי של אשראי. רץ כמו מטורף במרוץ העכברים, כמו בנאדם שעושה ג'אגלינג תמידי. ואם כדור אחד נופל אז זה הסוף. אז יעד ל-400 ימים? מי יודע מה יקרה מחר? וחבר'ה - יש לנו מלחמה אזורית בספטמבר, שכחתם? בואו נהיה ריאליים. לכולנו יש יעד אחד בדיוק. לשרוד עד מחר במצב הכי טוב שאפשר. כל דבר מעבר לזה זה צ'ופר.

זו כמובן הזדמנות להביא לכאן בפעם השלישית בתוך שנה את דברי החכם מכל אדם - "כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ, לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ עֲשֵׂה:  כִּי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן, וְדַעַת וְחָכְמָה, בִּשְׁאוֹל, אֲשֶׁר אַתָּה הֹלֵךְ שָׁמָּה."

מי מבין המנויים שקיבל מייל על פוסט מאתמול, אז פירסמתי משהו תת רמה, ומייד מחקתי אותו. מצטער, אשתדל שזה לא יקרה יותר.

למרות הכל - בוקר טוב ויום נפלא לכולם!

לפני זמן קצר התבשרנו על תפיסת הרוצחים שביצעו את הרצח המתועב במשפחת פוגל באיתמר. כל רצח הוא מתועב, אבל רצח זה, של משפחה שלמה, הוא מתועב במיוחד. והנה, כבר התחיל הריקוד הנחמד על הדם מצד חובבי עונש המוות למיניהם.

זה לא רק סילבן שלום, אלא גם הביביתון הקדיש לכך את מהדורתו החגיגית לפסח והפך את חג המצות לחג המוות. נו... גם לסילבן ברור, וגם לביבי ולכתבים הנחמדים של הביביתון, שעונש מוות לא יוטל כאן. לא רק ממיליון סיבות משפטיות שאני יכול לחשוב עליהן, אלא מהסיבה הפשוטה ששני גרדומים ברמלה יהפכו בתוך דקה לגרדום אחד בעזה.

אם כבר בהקשר הזה, גלעד שליט יכול להמשיך להתכונן לעוד סדרי פסח בעזה. מעכשיו כל עסקת שבויים תכלול דרישה לשחרור רוצחי עוורתא, מה שקמפיין ה"מוות" הנוכחי הופך לבלתי אפשרי לכל ממשלת ימין. אבל זו רק הערת אגב. גם בלי זה לא נראה לי שמישהו שם פועל בעניין יותר מדי במרץ.

ונחזור לענייננו. לא צריך להיות מתנגד מוחלט לעונש המוות כדי להבין את האיוולת בדרישה הנוכחית. אני מתנגד אידיאולוגי לעונש המוות מאז שקראתי את "הזר" של קאמי, בערך בגיל 18. השנים שחלפו מאז רק חיזקו אותי בדעתי זו. יש חריג קטן - נאצים. אבל נאצים ממש, דמיאניוק וכאלה, שהיו קמים, הורגים כמה אלפי אנשים, וחוזרים הביתה לארוחת ערב. אבל אני מבין שסילבן וביבי לא חושבים כמוני, והם לא יחידים. אבל הם מבינים שזה בלתי אפשרי. שזו פעולה שתהפוך את שני הרוצחים הללו, המתועבים באמת, לגיבורים בינלאומיים, לקורבנות של הפשע המתועב שהם עצמם בצעו.

למה, אם כן, הקמפיין? דבר ראשון, לרקוד על הדם זה מאוד נחמד, חמים ודביק. זה מאחד את כולם ומביא קולות. תמיד עוזר, ויש גם מסורת נחמדה עוד מימי רבין והפיגועים. אז אפשר להתחרות במי מסית יותר את ההמון. ביבי לוקח בהליכה. סילבן - אתם לא כוחות. אבל גם זו לא הסיבה.

יש לי חשש שמשהו רע יקרה בחג בשטחים. פוסטים בבלוגים אלטרנטיביים מהסוג הזה מחזקים את החשש הזה שלי. נכון, בכפר הזה תפסו שני חשודים ברצח. נכון, הרצח הזה נורא ואיום. אבל עולה כאן ריח של עונש קולקטיבי, וגם אם הם שכנים ואפילו קרובים מדרגה ראשונה של החשודים, עונש קולקטיבי זה משהו שלא צריך לקרות. גם בשטחים, גם בעווארתא, גם למשפחותיהם ושכניהם של הרוצחים. תיקון - של החשודים ברצח. אבל זה נראה לי רק הדבר הקטן שקורה, ונראה לי, חלילה, שבחג הזה יקרו עוד דברים רעים. האם יהיו אלו אנשים מאיתמר שיצאו לנקום בשכניהם בעווארתא? או סתם אנשי נוער הגבעות ש"יקחו את החוק לידיים" בכל מקום אחר בשטחים? או איזה נוקמים אחרים? או יחידה של צה"ל שתפעל בצורה שמייד יגנו, והם יועמדו למשפט, המג"ד יזוכה, והמ"מ יקבל עונש של שנתיים מאסר?  האם לזה מכינים אותנו? הלוואי ואתבדה.

לפני תשע שנים, בליל הסדר של 2002, הרג מחבל מתאבד בנתניה 30 איש. למחרת קראו לנו למבצע חומת מגן. הסתובבנו פה ושם כמה ימים, ואחרי כן שלחו אותנו לגזרת בית לחם. שם, במחסום גילה, היה כל צה"ל, ערוך ומוכן לרדת על בית לחם. עשרות טנקים, מאות כלים אחרים, אלפי חיילים. וכל עם ישראל בא לראות. הייתה מין חגיגה כזאת. נורא שמח. נשים עם עוגות שמחפשות את הילדים שלהם, וכל זה. עצרנו שם לכמה דקות. הייתה לי תחושה רעה שמשהו לא טוב יקרה, ולא טרחתי להסתיר אותה מהמ"מ שלי, שגילה יוזמה, סיים שם את העניינים שלנו במהירות, ופינה את הצוות מהמקום. אחרי כן שמענו ברדיו שכמה שעות לאחר מכן, ירו צלפים מבית צחור על הכוחות שם, ועד כמה שאני זוכר הרגו מילואימניק.

בכל אופן, היו שם גם עיתונאים מכל העולם. היו חבר'ה עם דגל אנגליה, שטרחו לעצור לידנו ולהסביר שאם אנחנו רואים את הדגל שלהם בבית לחם, לא לירות, כי הם עיתונאים. היה גם עיתונאי מה"וושינגטון פוסט" (אני חושב, לא זוכר בדיוק) שראיין כמה מהחבר'ה שלנו. הוא שאל אותי למה בדיוק אני כאן, ועניתי לו באנגלית, את מה שהרגשתי - No more jews will be slaughtered on passover. הייתי מודע לזה שאני נשמע כמו פלדרמאוס מהחמישייה הקאמרית, אבל זה מה שהרגשתי. לא עוד יטבחו בנו בפסח. בפסח הזה אני מקווה שאף אחד לא יבצע טבח, ולא יהיה קורבן לטבח. אני מקווה ש-No more people will be slaughtered on passover.

אני מאחל לכל עם ישראל פסח שמח. אני מקווה שבפסח הזה לא נהרוג ולא ניהרג. אני מקווה שמי שעונש המוות עושה לו את זה יסתפק בעשרת המכות שבהגדה. אני מאחל לכולם חירות אמיתית.