הבלוג של אבו אלמוג

שנה טובה לכן קוראות יקרות! וקוראים יקרים! רק טוב. כמה מכן כבר איחלו לי שנה טובה בתגובות לפוסט הקודם, ולא ממש הספקתי לכתוב פוסט בימים האחרונים, אז עכשיו עדיין ראש השנה אז אני מאחל לכן רק דברים טובים! 

סך הכל תשע"ד שנה לא משהו, ואני מאחל לכולן שתשע"ה תהיה שנה טובה בהרבה. תשע"ד התחילה עם זה שנפלתי מאופניים, ושברתי את היד, ובסוף גם הדוקטורט קצת מגמגם, וגזענות ומילט ומלחמה וכל זה. וכמובן יאיר לפיד. אבל זה צרות של עשירים. רק שלא נדע צרות גדולות יותר. ובקיצור - שתהיה לכן שנה נהדרת.

כמה נהדרת? התחלתי לרכב שוב על האופניים. היום בערב מסלול בצת מקוצר, ובשבת שמחה גדולה רכיבה קבוצתית עם קרן ורמה במסלול הקצת יותר ארוך. אז שיהיה לכולן בצת כזה, שזה חוף, וים, וצוקים לבנים, ודייגים, ושחפים, ושפני סלע, וסלעים, ורוח, ובריזה, ונחלים עם קני סוף, והבחור שמגיע בסוסיתא להאכיל את השפנים, ושקיעות וזריחות ואוניית חיל הים ששומרת על הכל. אז בדיוק ככה. לכולכן! או מה שזה לא יהיה שבצת היא מטאפורה בשבילו.

זה היה איחולים. עד כאן. החלטות? זו הרשימה של הדברים שהתחייבתי לעשות חוץ מזה שאני אבא, ובעל, ועורך דין ונוטריון ותנינאי.

אז ככה -

* עד יום כיפור להגיש הצעת מחקר מתוקנת בשנית.

* עד מוצאי ראש השנה להגיש את הדבר הדחוף לפרופסורית.

* אחרי כן להמשיך עם הפרופסורית בפרוייקט שהפסקנו קצת בשביל הדבר הדחוף.

* כנס דוקטורנטים בנובמבר. אז אני מארגן, וזה בערך פי עשר יותר עבודה ממה שחשבתי עם נסיעות לירושליים ואין סוף מיילים וקבוצת ווצאפ שלא סותמת את הפה לרגע, וגם אני יו"ר פאנל פמיניזם, וגם אני נושא הרצאה על המילט. אז ככה - זו מצגת, וצריך פייפר של חמישה עשר עשרים עמוד, והזמנתי את אחד היותר מבינים בתחום להיות מגיב אז אין מקום לחיפופים.

* מדבר גם בסמינריון דוקטורנטים בדצמבר. אז עקרונית זו צריכה להיות אותה מצגת של הכנס, אבל הכנס זה רבע שעה מצגת ובסמינריון מצפים לשעה שעה וחצי.

* נרשמתי בעוונותי לכנס היסטוריונים משפטיים בתל אביב ושלחתי אבסטרקט באנגלית שמתי שהוא צריך להיות הרצאה עם הרבה בשר באנגלית.

* סמינר דוקטורנטים במישיגן. בהתחלה לא חשבתי לנסות, אבל הם מוכנים לשקול מימון של הנסיעה והשהייה, ובדיוק בן דוד שלי מתחתן במישיגן במרץ. אז כל המשפחה שלי שם. אם אני אעשה את זה זה יהיה מטורף.

* מתי שהוא צריך לחזור המאמר מכתב העת, ואם אקבל את ה-R&R שאני רוצה, אז זה המון המון עבודה.

* וצריך לכתוב גם את הדוקטורט.

* להתחיל ממקצה שיפורים למה שכבר נכתב. טוב, צ'מעו סיפור. מגיעה איזה אחת למשרד שלי לשירותי נוטריון ואיך שאני ככה קושר את הסרט האדום מסתבר שהגברת היא ממש דוקטורית להיסטוריה בחיפה שכותבת על אותם נושאים שלי. אז נפלנו איש על צווארי רעותו, והחלפנו ביבליוגרפיה כמו משוגעים. אז היא עשתה לי היכרות עם אבי רובין ואיריס אגמון, ועכשיו יש לי המון המון מה לקרוא והמון מה לשפץ ברברס.

* אחרי שזה ייגמר אני מתכוון לכתוב את החלק התיאורטי המסובך. קוונטין סקינר היכון. זה יהיה קשה ומשוגע, אבל מה קל בחיים האלה?

* ויש את הפרויקט האומנותי הסודי עם זו שקוראת את הדברים האלה ויודעת שאני מדבר עליה (כן, זו את! אבל אין לי כוונה לכתוב על מה שאנחנו עושים בבלוג).

* ואבו אבשלום אומר שהתיק הכחול התעורר וזה סבבה כי אם נעשה את זה זה כסף.

* ואבו אבשלום אומר גם שהוא יביא את ב' שהוא האח של ב' המפורסם (מוזר שני אחים עם אותו שם משפחה) ונריץ את הפרויקט השווה. אבל הוא אומר את זה כבר שנתיים ושום דבר לא יצא מזה.

אז מה ההחלטה בכל זה? לא לקחת על עצמי עוד כלום. לא כתיבה ולא כנס ולא הרצאה ולא שיחה. להתרכז בדוקטורט.

איך? בערך ככה - שמעת שקמה מדינת ישראל אין את המועצה המוסלמית העליונה, אז מה שיצא זה שהמועצה המוסלמית העליונה היא העולמאא' שהיא החליפה של החליף (וזה ממש חידוש לשוני מאמם שלי!) ואם אין אותה אין את מי שיתקן את חוק המשפחה העות'מאני! אז יש במדינה חוקים שאי אפשר לתקן אותם. אז איזה מין מדינה ריבונית זו שלא יכולה לתקן את החוקים של עצמה? כמובן שהקטע של החוק שמפנה למין ואקום נעדר עולמאא' דורש איזה עיבוד קונספטואלי, והוא גם נוגד את מה שאני אומר בקשר לתחולה חובקת העולם (טוב, רק בדאר אל איסלאם, אבל זה הרבה וזה הולך ומתרחב, לא? עם כל הדאעש הזה) של בית הדין השרעי לפי סימן 52 לדבר המלך, אבל כשאני אתחיל לכתוב אז זה ירוץ ואגלה איך פותרים את הסתירה. אז ככה. ככה בדיוק להתרכז.

מוכן להתערב שעד השבוע הבא אני אפר את ההבטחה הזו מאתיים פעם. זה שאני כותב כאן את הפוסט הזה זה כבר די הפרה. אבל אם אתן רואות שיוצא שלא כתבתי כאן כמה זמן, כמו עכשיו, אז תבינו למה.

הבטחתי עירום נשי, נכון? היה די מייגע להגיע עד לכאן אבל תראו ששוה.

עוזי וייל הוא כותב נהדר. קצת נפל בקטע של המימון המון אבל נסלח לו כי סך הכל לא השקעתי בזה גרוש בעצמי. הוא כותב היום באיזה מגזין אינטרנטי נורא שווה שנקרא המקום הכי חם בגיהינום. והוא כתב שם סיפור מקסים על הסתיו.  אני נותן לינק אבל אל תלחצו. אני נותן תקציר, כדי שתהיה לכן קריאה שוטפת ותבינו מה הולך לקרות אחר כך. בקיצור הוא מספר על אחת שהיה איתה בתיכון לפני שלושים שנה שבאחד בספטמבר היה מתחיל אצלה הסתיו, והיא הייתה לובשת סוודר. אז באחד בספטמבר היה נורא חם, אבל היא הלכה עם סוודר. והם הלכו לקנות פלאפל ובפלאפליה היו שניים שהלכו מכות וכמעט הרגו אחד את השני, אז היא הורידה את הסוודר ומתחתיו היא הייתה ערומה וכך הם הפסיקו את המכות. ואחרי כן הוא הבטיח לא לספר לאף אחד אף פעם, אבל עכשיו היא מתה אז הוא מספר.

אז נזכרתי בקטע דומה שהיה לי גם בראש השנה ונורא בא לי לספר עליו.

כשהייתי צעיר ועול בימים הייתי סמל תורן בתורנות שלא נגמרת בבסיס של תותחנים בשטחים. הייתי כמה שבועות לפני השחרור ורבתי עם כולם, אז העיפו אותי מהצוות ועשו ממני סמל תורן עד סוף השירות, וכל הסוללה עלתה ללבנון. סך הכל עשיתי עיסקה לא רעה, כי הם ספגו שם מכונית תופת, אבל זה סיפור אחר, והרבה הרבה יותר עצוב. 

אז חלק מהתפקיד שלי, באותה תורנות שאינה מסתיימת לעולם, היה להעיר את הבנות. הן גרו במגורי בנות, כי זו הייתה מפקדה והיו בנות. המגורי בנות היו פריקסט (שזה סלנג צה"לי משנות השמונים למבנה טרומי) שהיה בעצם מסדרון שמשני צידיו חדרים של בנות, ובסוף יש מין שירותים מקלחות כזה שאף פעם לא נכנסתי לשם. הייתי צריך להעיר את כל המפקדה, ותמיד התחלתי מהבנות, והיום כשאני מטופל באישה ובבת מתבגרת אני מבין גם למה, כי לבנות לוקח המון המון המון זמן להתארגן בבוקר. אז לא הייתי מודע לזה. היום אני יודע בדיוק מה זה לארגן אישה לבוקר, ועוד הנשים שלי לא עוברות מסדר בבוקר ואלה כן היו עוברות. מצד שני אז לא המציאו את המחליק, שזה יכול לקחת עשרים דקות בבוקר זוועתי במיוחד.

אני כותב הרבה על כמה שאהבתי את הזריחות והשקיעות בלבנון. אבל הבסיס הזה היה בשטחים באיזה מקום חם ומגעיל שמה שאני זוכר משם זה אפרוריות כזו בלתי נגמרת בשעות הבוקר המוקדמות וחום בלתי נסבל לאחר מכן. אני ממש מקווה שהיום זה בסיס אימונים של החמאס ושהם סובלים כמו שאני סבלתי, אבל היו שם די הרבה התנחלויות וכאלה אז אין סיכוי שזה שטח A ואני בטוח שכרגע, כשאני כותב את המילים האלה, יש איזה אומלל סמל תורן שכמוני נשאר בבסיס בראש השנה.

אז מה שהיה קורה זה שהייתי מגיע ודופק על הדלת של הסמלת שלהן שהייתה הדלת הראשונה בפריקסט מצד שמאל, והייתי אומר משהו כמו 'בוקר טוב בנות, זמן לקום' או משהו כזה, עד שהייתי שומע איזה נהמה מבפנים שאמרה שמה שיש שם קם לתחיה, ואז הייתי עוזב אותן לענייניהן ופוגש אותן במסדר הבוקר כשהן מצוחצחות ומגולחות.

באותו בוקר כנראה הקדמתי בחמש דקות או משהו, כי כשנכנסתי למסדרון של המבנה הטרומי, פתאום נפתחה הדלת של המקלחות, ובפתח עמדה הקצינת ח"ן שלהן כשהיא עירומה לגמרי, עם מגבת ביד. היא בטח לא ציפתה לזה שאעיר אותן, וחשבה שתספיק ללכת במסדרון עד החדר שלה בלי שאגיע, או שלא חשבה עלי בכלל. אחרת הייתה כורכת את המגבת מסביב לעצמה.

אני הייתי אחרי משמרת לילה, ולא במלוא חושי, ועמדתי שם כמו אידיוט עם פה פעור ולא אמרתי כלום. גם לה לקח כמה שניות להבין מה קורה. אבל היא התעשתה ראשונה, ונזכרה שהיא סגן משנה בצבא הגנה לישראל ואני סמל.

"סמל גל"

לא עניתי 'כן המפקדת'. אבל אולי הנהנתי.

"ימינה פנה". פניתי.

"ימינה פנה." פניתי שוב. עכשיו הייתי עם הגב אליה.

"שתיים שלוש סגור! קדימה צעד. שמאל ימין שמאל ימין שמאל ימין".

היא הצעידה אותי עד מרחק בטוח משם, ואז שמעתי דלת נטרקת בחוזקה מאחורי.

צבא הגנה לישראל! בטח נזכרה בת"ס תס"ח שעשתה לא מזמן כשקיבלה את הדרגות. זה מה שנקרא משמעת ברזל מצידי, ואומץ לב ויוזמה בנסיבות קשות מצידה. תדע כל אם עברייה וכל זה.

בסך הכל שבועיים אחרי כן או משהו כזה עזבתי משם, ולא ראיתי אותה מאז. אין לי מושג גם איך קוראים לה. שכחתי או הדחקתי. אבל לנצח אזכור איך נראתה. זה היה העירום הנשי היפה ביותר שראיתי בחיים שלי. מין קטע כזה של נעורים מתפרצים, קרוב מאוד למודל התיאורטי (שעמד אז בגיבושו) מבחינת צורה, וצבע ומרקם ופרופורציות, וגם האור של הזריחה שנגה עליה מפתח הפריקסט לא הזיק. בחיי עד אז ראיתי מדי פעם עירום נשי, אם בחיים ואם על מרקע, ובעוונותי גם לאחר מכן. אבל הרגע הזה היה מאוד מיוחד. היא הייתה בסדר הסג"מית הזו. עיטור העוז או משהו כזה.

בסך הכל שלא כמו הבחורה של עוזי וייל אין לי מושג מה קרה לה, והאיחול שלי לה לשנה החדשה זה שעכשיו, בגיל ארבעים וחמש פלוס, היא יכולה לגשת לראי ולהציץ בגופה העירום, ולומר לעצמה שעדיין שווה לתפוס אותה בטעות בהפתעה בדרך החוצה מהמקלחת. שזה סבבה של איחול לשנה החדשה והלוואי על כל עם ישראל.

רוברט אי לי ברנסייד? בסבבה. חרמן זקן. מתאים מאוד לסיפור הזה. לכולן - שנה טובה!

כשהייתי צעיר ועול בימים הייתי סמל של צוות שישב בבופור והפעיל את הנגמ"ש הסודי שעשה את הדברים המאממים. הנגמ"ש עצמו היה ה'זלדה' שהושמצה כל כך ב'צוק איתן', ובדרך מעודפי מלחמת וייטנאם לצבא הנחמד שלנו עברה תחנה בגרמניה ובה התקינו בה את הדבר הסודי עם כפתורים שלצידם מילים בנות 17 אותיות בגרמנית. גרמנית יכולה להיות שפה נהדרת, אבל גם המילים היותר יפות בה כמו "Aufklarung" (כל קנטיאן ראוי לשמו יודע מה זה הדבר הזה) הן נורא ארוכות ובסופו של דבר תמיד נתקעות שם האותיות הגרוניות שנותנות למילה הזו, גם אם היא מאוד שמחה ועדינה כמו Gemütlichkeit צלצול של רכבת בדרכה אל התחנה האחרונה באזור הגנרל גוברנמנט.

ולענייננו - באותו הזמן שבו אנו מדברים, אני חושב דצמבר 1987, מילימטר לפני האינתיפאדה הראשונה, קצת אחרי ליל הגילשונים, אירע המקרה והידית של מכסה המנוע של הנגמ"ש נתקעה ואי אפשר היה לפתוח אותה. מכיוון שהיינו אמורים להעניק לנגמ"ש טיפול מסור מדי יום ומדי שבוע, זה לא ממש הזיז לנו שמכסה המנוע תקוע כי זה אמר פחות עבודה. אבל הזעקנו חימושניק. אלו לא כל כך אהבו להגיע למקום שאנו היינו בו כי הדרך הייתה לא סימפטית וגם המקום עצמו אללה יוסתור, ולכן החימושניק התעכב ומכסה המנוע נותר תקוע. והנה, בלילה זרוע כוכבים אחד - זרוע כוכבים באמת! זה אמנם היה חורף והיה נורא קר, והסתובבנו עם החרמוניות האלה (היה לי סטוק בלתי מוגבל כי החברה שלי אז הייתה קצינת תחזוקה של חטיבה, אבל לא רק בגלל זה אהבתי אותה. היו לי גם נעליים קנדיות מאותו מקור. אחרי שהסיפור נגמר, ברוב טפשותי, הלכתי וחילקתי את כל הציוד הזה - גם מחסנית חמישים עם צולבת! - לכל מיני אנשים ועד היום אני מצטער) אבל השמיים היו בהירים. שמיים בהירים כמו בבופור אין - נשמעה האזעקה של תקיפת המוצב. מישהו נורא נלחץ והודיע על תקיפת אמת. אלוהים עדי שאני לא זוכר מה קרה שם, אבל כולם התרוצצו כמו שצריך, צעקו, שרקו במשרוקיות וירו לכל עבר. אירוע שהיה חוזר באותו מקום אחת ליום או יומיים.

במסגרת זו, ואני מפקד הצוות, ובטוח שגם היום, כמו במיליון הפעמים הקודמות, לא יקרה כלום, זינקתי לי אל העמדה הנחמדה שלי שהייתה תא המפקד בנגמ"ש (שהייתי באמת אשקרה מפקד שלו!) שהיה מאובזר במקלע מא"ג שבו הייתי יכול לירות בקמים עלי להשמידני או סתם לנצל את האפשרות ולירות צרור נותבים אל תוך הלילה מה שתמיד שימח אותי ועד היום אני מתגעגע לתחושה. מכיוון שהשרוך שלי היה פתוח אז הזינוק לא יצא כמו שתכננתי ועפתי אל מעבר לתא המפקד, והמקלע, אל קדמת הנגמ"ש, והחלקתי על התחת לאורך המכסה התקוע. לא אתאר בדיוק את התיאור הנמצא על גבול הפורנוגרפיה בדבר האינטראקציה הלא עדינה בין העכוז שלי והידית התקועה, אבל התנופה של הזינוק הייתה כה כבירה עד שהצלחתי במה שכל המאמצים כשלו בשבועיים הקודמים, ופתחתי באמצעות העכוז את הידית. זה הביא לכך שמכסה המנוע התקוע זה מכבר נפתח בתנופה, עפתי כמה מטרים קדימה ונפלתי על הרצפה.

עכשיו תקיפת אמת לא הייתה ולא נבראה, והחיזבאללון הקרוב היה כנראה מאוד רחוק, אבל פצמ"רים נפלו גם נפלו, וכל החי"רניקים נצטוו להיכנס לשפניות. וכך אני שוכב על הריצפה, מתפתל מכאבים (הביטוי הזה יחזור בפוסט הזה עוד מעט) כשכל הצוות שלי, שלושה לוחמים (פקאקטה לוחמים. אני זוכר בדיוק מי אתם ומה אתם ואם אתם חושבים שאחרי שלושים שנה סלחתי אז אתם לא מכירים אותי) וקצין, - א' פ' שמו, וגם אותך לא שכחתי! - ואף אחד מהם לא מצליח לגשת לתת לי יד לעזור לי לקום ולראות מה קורה איתי, כי ארבעתם בהתקף צחוק היסטרי.

שורה תחתונה סדקתי את עצם הזנב. היה לא נחמד ולא נעים כמה שבועות, ואחרי כן קניתי לי כרית כזו שאם יושבים עליה היא עושה בררררררר שהמליץ לי אורטופד ואחרי כמה זמן הכאבים נחלשו ואחרי כמה שנים פסקו. גם על הכרית הזו יש לי סיפורים מכאן ומשם. טוב, לא אחסוך. יוסי פלד שהיה משמעתן מטורף וידוע בריתוקים שלו והיה בדיוק אלוף הפיקוד הגיע יום אחד לעמדה, והתחיל לצעוק כמו שהוא יודע. משסיים התיישב על הכרית, והיא עשתה את הבררר שלה. הוא זינק כנשוך נחש, ושאל מה זה הדבר הזה ומה זה עושה בעמדת תצפית במוצב קדמי של צה"ל. הסבירו לו במילים 'יש פה אחד, מקרה תחת'. והוא נרגע. וכך ניצלנו כולנו מריתוק שהיה יכול, לדעתי, להימשך עד היום.

 אז לפני כמה ימים הלכתי לי את הליכת הבוקר, וחשתי כאב באזור הירך. בצהריים כשטענתי בפני בית המשפט זו כבר הייתה תחושה בלתי נסבלת של כאב אדיר, ומכיוון שהטיעון היה ארוך ומסובך ונאלצתי לשאת אותו בעמידה, הסבל היה קשה מנשוא. אבל ניצחתי כי אני תמיד מנצח בסוג הזה של תביעות. חשבתי להגיע לאוניברסיטה כי היה לי משהו מאוד חשוב לעשות, אבל המחשבה הייתה כרוכה בכל כך הרבה כאב שפשוט נסעתי הביתה וקרסתי על המיטה בערך בשתיים בצהריים. בשמונה ש' הגיעה (היא עובדת בעבודה נורא רצינית ולכן היא חוזרת מאוחר) מצאה אותי מתפתל חסר אונים על המיטה מכאבים ועשתה את הדבר המתבקש שאני לא עשיתי ונתנה לי אדוויל. כשהכאב קצת פג התחלתי לחפש את מקורו, וניתחתי ביני לבין עצמי את מצב העניינים הגעתי למסקנה שלא מדובר בשריר תפוס, אלא שהפציעה הישנה נושנה חזרה לנקום בי אחרי עשרים ושבע שנים.

אז למחרת הייתה לי את הפגישה הגורלית עם פ' שבה נדון עתיד הדוקטורט שלי, רק אין לי כל כך מושג מה היה שם כי הייתי מסומם מאדווילים וגם הם לא כל כך עזרו. היא נתנה לי את המטלה הבלתי ניתנת לביצוע של כתיבת הצעה מתוקנת תוך שבועיים, אבל אני בנאדם נורא חרוץ ועכשיו אחת ועשרים ואני עובד על זה ברציפות מחמש וחצי, כשחזרתי מההליכה שלי. הליכה לא מחריפה את זה. אולי אפילו מרגיעה את זה קצת. 

אז היו לי שלושים ושש שעות די זוועתיות, אבל אני צופה סוף שבוע של הרגעת הכאב באמצעות עראק ותנינים. ואני גם קורא ספר על אלאסדייר מקינטייר והוא ממש חמוד. יהיה טוב. אני אופטימי. 

אסיים בבלוז הקלאסי 'שלעכט גליק און צורעס' ששר לייטנינג הופקינס, והוא באמת בלוזיסט זקן וחמוד וזאת קריירה שאני חושב לאמץ אם לא יצא לי להיות דוקטור למשפטים.

תפקידו של חיל התותחנים בעניין הזה הוא מה שהופך את קיבתי. 

השמש תדעך בין עזה לרפיח... פרחים בקנה ובנות בצריח.

וחניבעל.

תדע כל אם עבריה.

נזכרתי במשהו שכתבתי ב-2009 אבל הוא כנראה רלוונטי גם היום. הוא מובא בשינויים מועטים -

חיילי צה"ל יכולים ללכת לפי ההמלצה של קיפלינג בשיר "החייל הבריטי הצעיר". קיפלינג, הקולוניאליסט והגזען, ניחן בכל אופן בכישרון אדיר, שאין שני לו, להלחמת מילים, והשיר "החייל הבריטי הצעיר" כולל עצות מעשיות רבות לחיי החייל, נוסח –

 If"the wife should go wrong with a comrade, be loath

To shoot when you catch 'em you'll swing, on my oath! –

Make 'im take 'er and keep 'er: that's Hell for them both,

         An' you're shut o' the curse of a soldier."

עצה חביבה ביותר, בהינתן הניסיון החיילי עתיק היומין לפיו נשותיו של הדרג המסתער תמיד תהיינה נתונות לפיתוי של הדרג הפחות מסתער. אבל זה כבר נושא לפוסט אחר. העצה הרלוונטית לפוסט זה, עצת ממשלת ישראל, היא –

"When you're wounded and left on Afghanistan's plains,

And the women come out to cut up what remains,

Just roll to your rifle and blow out your brains

         An' go to your Gawd like a soldier."

אשלח את ידי בתרגום, למען אלו מקוראי שהאנגלית הקיפלינגית פחות שגורה על פיהם –

"אם נשארת נטוש בעזה או לבנון,

והנייה מגיע לגזור ת'קופון,

דפוק כדור בראש, ואל תדפוק חשבון,

ופגוש את האל כמו חייל!"

ואם לא תצליח לעשות זאת בעצמך, חניבעל יעשה לך את הטובה.

טוטו, יש לי הרגשה שאנחנו כבר לא בקנזס.