הבלוג של אבו אלמוג

מזמן לא נהניתי מקריאה של ספר כמו שנהניתי מקריאת הספר הזה. למרות שהמדובר בספרון קצרצר בן כ-240 עמודים, שרק לקרוא את השם הבלתי אפשרי של הסופר לוקח את מחצית זמן הקריאה (טס בלי להרגיש. שעתיים במצטבר. פזורים על יומיים של חג) המדובר בחוויה מענגת ביותר. בדרך כלל השבחים שכתובים על הכריכה הם שקר גס, ששיקרה אם הוצאת הספרים או המבקר האלמוני (מי מאמין למבקרים ב'אל פאיס'? ידוע שעבור בקבוק מסקל הם יכתבו שבחים גם על 'טיל לוגי מדעי' של שטייניץ, אם מישהו יסית אותם לכך), אבל הפעם הזו 'קלאסיקה מקסיקנית פרועה וחושנית' מתאים בדיוק.

המדובר בסיפורו של אחד, מרכוס גונסלס, שעובד במשרה אפרורית במשרד התכנון במקסיקו סיטי, ולאחר שחבר קומוניסט המעורב כנראה בדבר מה שאינו הגון מבקש ממנו לישון אצלו לילה, המשטרה חושדת בו שהוא מחבל מסוכן, והוא נאלץ להסתתר אצל משפחתו במדינה הדמיונית (ממדינות מקסיקו) פלאן דל אבאחו. שם הוא מוצא דוד עשיר, וארבעה אחיינים הממתינים למותו על מנת שיוכלו להשתלט על רכושו. מה שהרווק הנאה (הוא מטופל בחברה שנקראת בכינוי 'לה צ'מוקה, או 'השדה', אבל זו נאלצת להסתתר במקום אחר, וכמובן שתחזור משם בדיוק ברגע הלא נכון, בתזמון מושלם) מצליח לעשות לחבורה תאבת הבצע הזו במשך הימים שלאחר שהגיע אל הכפר, הוא כמובן לשכב עם כל הנשים היפות, לרמות את כל הגברים, לשתות כמויות אדירות של אלכוהול, ולנסות לזכות בכסף. הוא עצמו, מעיד על עצמו אין ספור פעמים במהלך הספר שאין לו מזל, ברשימת תלונות החוזרת ונשנית, הולכת ומתעבה - "נולדתי בחווה נידחת, אבא שלי היה חבר בתנועת האיכרים, כולם קוראים לי 'הכושי', אין ספק שאכלתי אותה". 

המדובר במעין קומדיה דל ארטה מאוד מאוד מצחיקה, שכשרון התיאור של אותו חורחה (תסלחו לי שאיני חוזר על שם המשפחה) מצליח להחיות, בחוש תזמון קומי מופלא, ובתיאורים מקסימים. יש גם מזימה, וזו נפרשת לאיטה עד לסיומה, כאשר הקלפים נטרפים כל פעם מחדש, כשקופה של 14 מיליון פסו (נראה שערכו של פסו בספר מקביל לשקל בישראל) נמצאת על הכף לחלוקה. חורחה כותב כמו שאני אוהב. קצר וקולע, מצחיק מאוד, ואף פרט אינו מיותר. לא הפונצ'ו שנותנת חברה במתנה לגיבור בעמוד הראשון של הספר המשחק תפקיד בכל הספר, וגם ב'פתרון' בעמוד האחרון, ולא ספר התרופות מצמחי מרפא שמוצא הגיבור במקרה אצל חבר אותו הוא מבקר ביומו הראשון בעיירה.

העיירה המקסיקנית היא כנראה מקום מאוד נחמד, בו מנהלת הגברת אאורליה ברח' מלקיטס את בית הבושת היחיד בעיירה המיועד לאנשים מהוגנים, הגיבורים שותים הרבה מסקל, שומעים את שירת המריאצ'י (גם אלו משחקים תפקיד נכבד בעלילה) ואוכלים אוכל המתובל במולה שהוא רוטב מקסיקני טיפוסי עשוי שוקולד ומגוון סוגי צ'ילי.

ספרות גדולה? ודאי שלא. לא מתקרב למארקס ז"ל, למרות התפאורה הדומה והשפה הדומה. כמו לצפות בטלנובלה, אבל כזו שכתובה ממש ממש טוב. זו כנראה פרודיה, אך הבדלי התרבות מונעים ממני להתענג על השוואה למקור (הספרותי?) עליו מלעיג הספר. יש הרבה מאוד ביקורת חברתית. הפוליטיקה היא כמובן שמאלית, אך חורחה יודע גם ללעוג היטב לשמאלנים, במיוחד בתיאור של המסיבה הקומוניסטית ההזויה בתחילת הספר, אליה מגיע לפתע איש הפרקליטות, המתגלה כ'אנטי מרקסיסט'. הייתי מוותר על המלודרמה בשני העמודים האחרונים של הספר, והטוויסט העלילתי הטראגי המיותר, לטעמי, החותם את הספר, אבל פרט לכך זה ספר נהדר.

התרגום של רינת שניידובר זורם מאוד, נותן כבוד לידע הכללי של הקורא, אך לעיתים מסביר מונחים הדרושים הסבר כגון שמות של מאכלים או דמויות היסטוריות המוכרות בספר (אין בספר סתם 'שפם'. השפם הוא נוסח 'ספאטה' או 'אלברו אורגון'). הסלנג המקסיקאי מקבל מקבילות ראויות בעברית. אחת הדמויות נקראת 'החתיך'. כנראה תרגום של מילת סלנג מקסיקאית, אך מתיאור התנהגותו של 'החתיך' ניתן לראות שהמתרגמת הצליחה למצוא את המקבילה הראויה. 

הספר הוא עשיר בתיאורים, בשמות של צמחים, מאכלים, מינרלים (התרמית סביבה עוסק הספר נוגעת למכרה של בריליום. מישהו עשה כאן תחקיר מאוד משמעותי על כריית מתכות, או שהסופר עובד עלינו בעיניים כשם שגיבור הספר עובד על דודו העשיר). נהניתי מאוד לקרוא שאחת הדמויות לקתה ב'דליריום טרמנס' - שם שאותו הכרתי רק כשם של בירה בלגית משובחת (עוד המלצה. תחפשו את הבקבוק האטום עם הפיל הוורוד על התווית), ומסתבר שהמדובר בתסמונת נבזית של הזיות הנגרמת כתוצאה מגמילה מאלכוהול (עוד סיבה לקחת ליד עוד בקבוק של דליריום טרמנס). 

מסתבר שחורחה היה סופר פורה למדי במקסיקו, עד שמת בתאונת מטוס טראגית בשנת 1983. עד כמה שאני יודע זה ספרו הראשון שתורגם לעברית, ואני בהחלט חושב שאפשר להתחיל לתרגם גם את יתר הספרים.

בקיצור - אם פסטיבל האבל על גרסיה מרקס היה כבד לכם קצת, ואתם רוצים להתעודד אחרי פסח אכזרי זה, בו העליתם שבעה קילו לפחות (אני נפגש מחר עם המשקל האכזרי של קרן בשומרי משקל אחרי שבועיים שלא נפגשנו. נראה לי שהוא יהיה מאוד שמח להכיר אותי), עם משהו נחמד קליל וזורם בניחוח לטיני, 'שני פשעים' הוא הספר בשבילכם.

לפני שבוע הייתה את האזכרה לשומסק. השנה דיברתי ונשאתי את הנאום שרציתי לשאת לפני שנה. אציין, בקצרה, שעקרונות הדאהריזם נשמעים טוב בכל הקשר אם אומרים אותם בטון מדוד, בקצב איטי, בהקשר מתאים, ובאיצטלה של מכובדות. מי שממש רוצה, העליתי את הווידיאו לפייסבוק. 

מכל מיני טעמים וסיבות בעולם החלטתי לקחת איתי את אלמוג, כי רציתי שתספוג קצת ממורשתה כפולנייה בהתהוות. אם כבר יש לה את הגנים האלה, שימררו את חיי בעלה העתידי, לפחות נכניס בהם קצת תוכן. טעות חמורה ביותר. בשנייה שהגיעה לאולם, וראתה את הגיל הממוצע של הנוכחים - אני הייתי שם אחד הצעירים ביותר חוץ ממנה, הבינה שעשתה מקח טעות, ונאטמה. מכל מקום, לאירוע הזה קדם בוקר של בילויים, מוזיאון, מסעדה, וקניות בנמל, רק בשביל לרכך את המכה. לא שזה עזר.

אז היינו בוורהול במוזיאון תל אביב. התערוכה מציגה כמה וכמה אומנים, מהם יותר מוכרים כבסקיאט, ופחות מוכרים כוסלמן, מקיואן ופרינס. זה היה המפגש הראשון של אלמוג עם וורהול, כך שהתרכזנו בו. החיבור אליו היה מיידי, לשמחתי. אחרים פחות דיברו אליה, למרות שעניינו אותי. בסקיאט מורכב מדי לטעמי. אני אדם מאוד פשוט. העירום הסכימאטי עם הפטמות הזקורות והטבע הדומם של וסלמן לא דיבר אלי, ואת מקיואן לא הבנתי. כך שהתרכזנו בוורהול.

לא אנסה לתמצת את החוויה של אלמוג, שודאי הייתה מאוד שונה משלי, וחשובה לא פחות, בהתחשב בעובדה שאני רואה את העתיד שלה בתחום יצירתי זה או אחר. אנסה להעביר את הדברים דרך עיני. התערוכה היא לא מאוד מקיפה, ולא מאוד עשירה. עד של' שהתקשרתי אליה לשאול אם זה שווה כי פירסמה סטטוס בפייסבוק עם אחת התמונות משם, הביעה הסתייגות. ל' היא אולי אחד האנשים הכי תרבותיים שאני מכיר. היא גם תלביבית, וגם עובדת ממש בעיתון לאנשים חושבים (שזה היה משהו מאוד נחשב עד הפירסומת הזו של המזדיינים), ובענייני אומנות דברה לי הוא קודש, אבל הלכתי בכל אופן ולא הצטערתי.

 יש שם את הוורהול ההכרחי. זאת אומרת כמובן את המרילין מונרו, ואני לא מגזים - זה כמו לראות את המונה ליזה במקור. ואת המרק קמפבל, וג'קי קנדי, ונעלי היהלומים. מי שאינו מכיר את וורהול ומגיע לתערוכה מקבל מבוא לא רע, ואפילו יותר מזה. 

וכאן נכנסת החוויה שלי - העיון במקור חושף את הטכניקה. ואצל וורהול הטכניקה היא הרבה מאוד באמירה האומנותית. המבט אל יצירת האומנות המקורית, מראה היכן הודפס צילום מוכן מראש על משטח של צבע. מונרו, מרק הקמפבל, ג'קי קנדי, הם יצירות כה מוכרות, שאדם מהתרבות המערבית מוקף בהם בכל כך הרבה שיעתוקים, עד שאתה לא חושב שיש להם ממש מקור. אתה לא נותן להן את העיון הנוסף המגיע להן. הן המובן מאליו. כשאתה עומד מול מונרו של ורהול במקור, אתה יכול להבין בפעם הראשונה את העבודה לעומק. הדימוי עומד, מבודד. בפני עצמו. ללא כל הקשר חיצוני. רק אתה והתמונה. וורהול. וזה אדיר.

האמירה היא אמירה מאוד חזקה. השיעתוק אינו מושלם. אין המדובר במספר שיעתוקים זהים, אלא בשיעתוקים שונים. בכל תמונה פגם או שוני קטן לעומת האחרת. הדימוי של הזוהר, של המוות, של הבלונד, שעליו הלביש וורהול איפור מוגזם וצבע מוגזם, מדבר אליך מהתמונה, ועובר אצלך את התהליך הנוסף של השיעתוק עד שהוא הופך לדימוי המוכר, שמרוב ששוכפל ושועתק הוא כבר חסר משמעות. זו הייתה חוויה משמעותית, והייתי יכול לבלות את כל יתר זמני עד שקיעתו הסופית של הקפיטליזם אל מול הציור הזה.

השיעתוק הוא האמירה, וכאן דווקא מתחברים לדימויים של וסלמן ופרינס, ולחפצי הגרפיט הענקיים של מקיואן. הם יוצרים איזה מרחב הרמטי עם אמירה ברורה, סגורה כמעט. (בסקיאט דווקא חריג שם, והייתי אולי אפילו מוותר עליו, אבל אני לא מוגרבי ולא האוצרים של מוזיאון תל אביב). בקיצור - נורא שווה. 

בדרך החוצה תפסתי תערוכה של הדפסים ממקסיקו. זה היה משהו מדהים. היו שם הדפסים ורישומים, רובם פוליטיים. אומנות סוציאליסטית מהפכנית מהסוג המאוד אהוב עלי, עם האמירה הנאיבית. ביליתי שם עוד כמה דקות מענגות ביותר. לשמחתי גם אלמוג התחברה להדפסים האלה. זו הטכניקה שהכי מדברת אליה ושהיא הכי אוהבת ליצור בה. הילדה הזו היא כל כך קפיטליסטית שכמעט ועלתה להיות מועמדת לנגידה הבאה, והקטע המהפכני הסוציאליסטי, והשם אמיליאנו זפאטה - גיבורם של רבים מההדפסים, לא ממש מדברים אליה, אבל אומנות גדולה היא אומנות גדולה גם אם לא מתחברים לקטע הפוליטי, והאומנות שבהדפסים האלה היא מדהימה. היא ניסתה את ידה בהדפס בעצמה, והייתה יכולה להעריך גם את מידת העבודה שהושקעה בהדפסים, וגם את המיומנות שנדרשה ליצירתם.

כמו עם גורדון דאגלס, שהגעתי למוזיאון תל אביב בשביל לראות את אנג'ליקה כץ, ותפסתי את התערוכה שלו, גם כאן הדבר שלא הגעתי לראות היה החוויה המשמעותית מבחינתי. התערוכה נסגרת ב-28.9 - לוורהול אין תאריך סגירה, הוא מוכר יותר מזפאטה. רוצו בהמוניכם.

מתבקש לסיים במשהו של ולווט אנדרגראונד או לו ריד, אבל הגיעה אלי הידיעה על מותו של גבריאל בלחסן. זו אבידה ענקית. אני לא אשים כאן משהו של בלחסן עצמו. אשים לזכרו את אחד משלושת היוצרים הגדולים שיצאו ממושב תלמי אליהו, ששיתוף הפעולה שלו עם בלחסן ולפעמים גם עם גדג' הביא אותם לשיאים של יצירה - שלום גד.

השיר שאני מביא הוא 'תלמי אליהו'. אם הייתי כותב שיר, הייתי כותב את השיר הזה. 

מאיר אריאל, למשל, שירת באותו סוג של שירות שאני שירתתי בצבא. אז יש בשירים שלו כל מיני מילים ורמיזות שרק מי שהיה שם מבין. אני לא מדבר על המובן מאליו - לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ, אלא על שטויות כמו 'חבית הדגים'. אני יודע מה זה חבית הדגים, ורוב המאזינים לא יודעים. 'ושוב אני יושב על חבית הדגים בתקווה שיצא לי משפט מפתח' הוא משפט שלי הוא נורא ברור, ולא מטאפורי, ולאחרים זה תשבץ מוחין. 

'תלמי אליהו' מדבר אלי כמעט באותו האופן. הוא מאוד מטאפורי, אבל אני מבין את ההרגשה כי הייתי שם. מבפנים. לגמרי. שלום גד הוא בן גילי. השנה היא תמיד שבעים והשנה היא תמיד שמונים הן הרגשות שאני מרגיש בפנים מהבטן. 'אלוהים הוא תמיד איתנו' ו'אלוהים הוא תמיד נגדנו' אלה קטבים שחוויתי בעצמי. לא צריך לגדול מרוקאי (ויסלח לי מאוד אמנון לוי) בנגב המערבי. אפשר לגדול גם אשכנזי בעפולה ולהרגיש את זה מבפנים, מהבטן, כי החוויה היא החוויה של הפריפריה הישראלית, וזו נמצאת בכל מקום.

אז זה לזכרו של גבריאל בלחסן. השירים שלו עצמו כואבים מדי ליום הזה. אולי בהזדמנות אחרת. אני בטוח שהוא היה נהנה לשמוע את זה. -

- עדכון - לאחר צאת הפוסט התקשר אלי א' שהיה איתי בצבא, והזכיר לי את מה ששכחתי, או שלא ידעתי, ששלום גד שירת ממש באותו בסיס שכוח אל איתנו בשנת 1986 הידועה לשימצה, בבסיס התותחנים במבוא שילה. הוא היה סמב"צ או משהו כזה בשנת השירות האחרונה שלו, ואני הייתי איכוניסט בשנת השירות הראשונה, ואלה ואלה לא מתערבבים, אבל עם הזכרון (ומערכת הקשרים החברתית) של אמיר אי אפשר להתווכח. אז כבוד - ועכשיו תלמי אליהו, שוב, לזכר גבריאל בלחסן זכרונו לברכה.
 

כל אחד מאלו יכול להיות פוסט נפרד.

* מקריות גרידא או טרנסצנדנטליזם היסטורי? שנות חייו של דאהר אל עומר חופפות כמעט לאלו של עמנואל קאנט! האם ידע הגאון מקניגסברג על עצם קיומו של שליט הגליל? האם ידע שליט הגליל על התעוררותו של הפילוסוף מתרדמתו הדוגמטית? האם עותק חדש מן הדפוס של "ביקורת התבונה הטהורה" מצא את דרכו לעכו?האם כתונת הלילה של הפילוסוף הייתה עשויה מ'כותנת עכו'?

* עוד פעם מנסים לעבוד עלינו בעיניים עם 'ברית הזוגיות'. לא יצא מזה כלום מכמה סיבות - ההסכם הקואליציוני נותן את זכות הווטו לבנט, ולזה יש מניות בשיטת המילט, והוא לא ימהר לוותר על המונופול. החבר'ה מיש עתיד לא רציניים. כבר היינו בכל הסיפור של וועדה ב-2004 ובסוף יצא מזה חוק הגטו הרוסי המכונה 'חוק ברית הזוגיות לחסרי דת'. כוונות יפות מצטלמות יפה בטלוויזיה. אף זוג עוד לא בא בברית זוגיות בשלהן (קאנט לא היה מסכים איתי כי כידוע אין דבר טוב בעולם פרט לרצון הטוב. אבל קאנט לא רצה להתחתן בכלל).

* המכירה של ווייז לגוגל זה רק בשביל להשלים את אפשרויות המעקב וצבירת הנתונים אחרי כל אחד מאיתנו. אני לא הייתי מתלהב. גם זה שעוברים לישראלים מיליארד דולר זה לא גליק גדול. מה, זה עובר לסבתא שלי? זה עובר לידיים פרטיות, אני לא סגור שישלמו על זה מס, זה בטח יהפוך לרווחים כלואים או משהו - לא שאני יודע משהו ספציפי, אבל מיליארד דולר יכולים לקנות שירותי ראיית חשבון ותכנון מס ברמות על - ובניגוד ללואו טק, שבונה תשתיות ויוצר מקומות עבודה, הון של הייטק נשאר למעלה.

* ג'ניפר איגן 'מפגש עם חוליית הבריונים'. כבר כמה זמן שאני רוצה לכתוב פוסט מסודר. לא יוצא. בקיצור - אכזבה. היא כל כך מתאמצת לכתוב 'ספרות גדולה' שהמאמץ ניכר בספר, ומחליש מאוד את כוחו. דווקא מה שנראה כמו גימיק, הקטע שכתוב במצגת 'פאואר פוינט' הוא הקטע היפה והמרגש בספר - ועם זאת כל כך בורגני! - ספוילר - הגיבורה עוברת כל כך הרבה במהלך הספר רק בשביל להתחתן עם אהוב נעוריה ולגדל שני ילדים באיזה חווה סולארית ואקולוגית - בקיצור - תקראו, אבל אל תצפו ליותר מדי.

* איגן כתבה בפאואר פוינט וזכתה בפרס פוליצר. את ספרי הבא "דאהר והזומבים" אני כותב באקסל. אקסל מתחרז עם פרס נובל.

* היום הבגרות בלשון. בשלושים השנים שחלפו מהבגרות שלי בלשון המקצוע עבר טרנספורמציה מ'דקדוק' ל'לשון'. אנחנו היינו לומדים לזה כל השנה כמו משוגעים, ועושים את זה כבחינה יחידה (היה גם משהו מצחיק, בשרטוט, לצייר בורג או משהו. לא רציני) ומשקיעים בזה את הנשמה. אצל אלמוג נתנו חמש בחינות קטנות בכיתה י'. דקדוק זו הבחינה הרביעית וכבר שום דבר לא ממש מזיז לה. ישבה אתמול עם החבר'ה ולמדה קצת, או שריכלה קצת, או שאלוהים יודע מה הם עשו שם עד אמצע הלילה. בכל אופן סימסה לי עשיו ש'היה ממש סבבה'. עד כמה שמשפט תת תקני זה מנוגד (קאונטרפרודוקטיבי) לעצם המהות של בחינה בדקדוק, נותר רק לקוות שאכן היה ממש סבבה, אם לא סבבה אגוזים.

* ומה זה המיקוד הזה? גיליתי שני דברים. ראשית - שחלק גדול מאוד מבני האדם יודעים היסטוריה רק ממה שלמדו בבית הספר. שנית, שבגלל המיקוד הם לומדים מעט מאוד. בתי תחיה (חיים ארוכים ומאושרים) ותמות (בעוד הרבה מאוד שנים) מבלי לדעת מיהו אלכסנדר ינאי. פשוט כי זה לא במיקוד. פירון, זה בסדר? האם לדעתך חיים העוברים מבלי לדעת מיהו אלכסנדר ינאי הם חיים ששווה לחיותם? אני מבין שבשנה הבאה לא יהיה מיקוד, אבל ילמדו מראש רק את השבריר הזעיר של המידע שצריך לדעת לבחינה. עוד עבודה בעיניים נוסח 'יש עתיד'.

* מתבשל פוסט ארוך ודוגמטי בשאלה למה לומדים בתיכון פיזיקה חובה ולא פילוסופיה חובה. היה דיון בפייסבוק שלי שכבר הגיע ל-70 תגובות, רובן מאוד מעניינות.

* אני לא גרופי של הנשיא החדש של איראן, אבל בוגי יצא אידיוט איך שלא תסתכלו על זה. זה לא מפתיע, הוא אידיוט. יש לחלוץ חוסר מזל שהיה צריך לנהל את המלחמה איזה שנה אחרי שבוגי המטומטם פירק את צה"ל. אז הוא ספג את כל הביקורת. לא שמה שהוא ספג לא מגיע לו, אבל גם לבוגי מגיע. אז עכשיו יש לנו את בוגי (עוד לא סגרתי איתך חשבון, עוד לא התחלתי אפילו) בתור שר הביטחון, דני דנון כסגנו, ורוחאני כנשיא איראן. צוות מהחלומות. תעירו אותי כשנגיע לקו האדום, בסדר?

* 'ישראל היום'. חרגתי ממנהגי ולקחתי את העיתון מהאיש לבוש הסרבל האדום כי הייתה שם כתבה אוהדת על ש'. שאלתי את עצמי מה - חוץ מאותה כתבה - לא יעצבן אותי ברמות על כשאקרא אותו. ניסיתי את כוחי בכתבה תמימה על 100 שנים לבית הספר הריאלי. הסתבר שמבין בוגרי בית הספר הריאלי - אלופים ורבי אלופים בצה"ל, שרים וחברי כנסת, מדענים, שופטים עליונים, הבוגרת הכי חשובה שהכתבה מוקדשת לסקירה ארוכה מאוד של פועלה, היא אחת, ד"ר מרים פרבשטיין אדלסון. להקיא ממש. לא עוד! הכותרת הראשית יכולה להיות 'גל אמיר הסופר המהולל שבכל הדורות ראוי לפרס נובל', ואני לא אקח ליד את הסמרטוט המתועב. יש גבול לכל תעלול.

ולמה אני כותב את כל השטויות האלה? כי אני לא רוצה לכתוב על מה שאני יודע שאתם רוצים לקרוא. אגב - תגובות המתייחסות למה שאני לא רוצה לכתוב עליו תימחקנה.

ערב צח וזך לכולם.