הבלוג של אבו אלמוג

קהילת הספקנים בישראל, "שפינוזה", יצאה בקמפיין ראוי לשבח (למרות שכל הפוסט הזה יוקדש לביקורת עליו) על מנת להראות את נזקי "הרפואה ההומיאופתית". במסגרת הזאת מפרסמים בלוגים של ספקנים היוצאים כנגד ההומיאופתיה, ואחד משעשע במיוחד הוא זה שבו ספקן מסכן עצמו ולוקח "מנת יתר" של כדורים הומיאופתיים (שכידוע כוללים רק כמויות אפסיות של חומר פעיל) ומתעד את מה ש(לא) קורה לגופו.

לפני שאמשיך אני חייב הבהרה למי שלא קורא מספיק את הבלוג, לא מכיר אותי או לא מודע לדעותי או לאמת המדעית. הומיאופתיה היא קשקוש. כמויות קטנות של חומר מזיק לא יכולות לרפא את הסימפטומים שכמויות גדולות של אותו חומר גורמות. זו תפיסה מיסטית, בת המאה ה-18 שאין לה מקום בחברה מודרנית (זכרו את הניסוח). אה, ומים לא זוכרים. באמת. ניסיתי. שום דבר. אפילו לא קצת. לא עובד, פשוט. זה מים, תבינו. איך הם אמורים לזכור משהו? הם נורא מתערבבים בברז. אה, כן, וקראתי גם את הספר "ריפוי או פיתוי" וברור לי כי מבחינות רבות ההומיאופתיה גורמת לנזק (במיוחד מבחינת מדיניות ציבורית וחלוקת משאבים, כי בהומיאופתיה לכשעצמה אין שום דבר מזיק. היא פשוט לא עוזרת).

אבל ככל שזה ברור לי, וברור להרבה אחרים שחולקים איתי את ראיית העולם המטריאליסטית והרציונליסטית, זה לא ברור לרבים אחרים. יש המון אנשים שנעזרים בהומיאופתיה, למרות שחיפוש הכי קטן באינטרנט או קצת קריאה עצמאית היו מבהירים להם שמבחינה מדעית זה קישקוש בגרוש. הקמפיין המעניין של חבורת 10:23 לא יגיע לאנשים האלה. אולי הם ישמעו עליו, אבל הוא לא ידבר אליהם.

הקמפיין הזה מדבר בשפה מודרניסטית ומדעית. הוא מבוסס על הוכחות מדעיות, על ניסוי וטעייה, על השפה המדעית. לא עם כולם זה עובד. יש אנשים שיראו בזה שיח מתנשא. יש אנשים שישאלו לאן השפה המדעית הזו הובילה את הרפואה הקונבנציונלית. האם כבר יש לנו ברפואה הקונבנציונלית תרופה לכל מחלה? האם הרפואה הקונבנציונלית, עם התרופות והחיסונים, לא גורמת לפעמים יותר נזק מתועלת? יש לי תשובות מדעיות וברורות גם לאנשים האלה. אני נמנה על גדולי מעריציה של הרפואה הקונבנציונלית, והניסוי הקליני הוא אחת המתודות המדעיות שאני פשוט מעריץ. אבל זה לא ממש תשובה. כי אני מדבר איתם בשפה אחרת. אני מדבר איתם בשפה של מדע, ושל ניסוי קליני. והם אומרים לי משהו אחר לגמרי. הם אומרים לי שכואב להם, והם לא רוצים ללכת לרופא של קופת חולים שיקבל אותם לחמש דקות, יעשה להם בדיקת דם, ויגיד להם לקחת חומר כימי. הם רוצים לשבת אצל מישהו אמפתי, שיבדוק את כל המערכת הגופנית שלהם באופן הוליסטי, יקשיב למה שיש להם להגיד, וינסה למצוא משהו שיסייע לכאב שלהם. ואת זה אי אפשר למצוא לרוב ברפואה הקונבנציונלית. וכאן אני חייב להסכים איתם. מה שמתאים לי, שמישהו יבדוק אותי בצורה מדעית ורדוקציוניסטית וימצא לי תשובה מדעית לסימפטום שמציק לי, לא מתאים לכל אחד ולכל מצב.

אז השיח המתנשא הזה הוא לא בדיוק במקום. הפילוסוף האהוב עלי, ירגן הברמס, מסביר כי בהינתן העובדה של הפלורליזם החברתי, התרבותי והאידיאולוגי, על הטיעונים בכיכר העיר לכלול שלושה סוגי הנמקה תבונית – שיח פרגמטי על הדרך הטובה ביותר להשיג את המטרות, שיח אתי העוסק בטוב, בערכים, ובזהויות, ושיח מוסרי העוסק בצדק, הוגנות, ומהו המוסכם על הכול באופן שווה. כאשר אני מתכנס בכיכר העיר, לוקח אוברדוז של תרופה הומיאופתית, כמו שמתכננים אנשי 10:23, ומראה שלא קורה כלום, אני נמצא איפה שהוא רק בתוך הממד הפרגמטי של השיח. איבדתי את הממד האתי והמוסרי. ואני צריך להגיע גם לשם. אני צריך לראות מה יש בה ברפואה הקונבנציונלית שכל כך מרתיע אנשים עד כדי כך שהם הולכים לממבו ג'מבו כמו הומיאופתיה. אני צריך לבחון מה הצרכים של האנשים היוצאים בדרישה מהמערכת הרפואית, ולמה ההומיאופתיה ממלאת חלק מהם, ואיך אפשר לתת גם את זה לאנשים, אולי גם באמצעות ההומיאופתיה.

הברמס עצמו עבר תפנית מרתקת ביחסו לדת בשנים האחרונות. בשנים האחרונות התחיל להביע דעות מפורשות לפיהן פרויקט המודרניזציה שתחילתו בתקופת הנאורות סובל מסטייה בדרכו. האינדיבידואליזם והאנוכיות שינו את הקודים של זכויות האדם לכלי נשק המספקים תחמושת לעימותים בין קבוצות ויחידים המחפשים לעצמם נתח גדול יותר מן העוגה הכלכלית והחברתית. על פי הברמס אנו על סף עידן "פוסט חילוני", בו המודרניות תמצא את היציאה מהמבוי הסתום בו מצאה את עצמה רק בדרך של אוריינטציה דתית הנשענת על נקודת התייחסות טרנסנדנטלית, וזאת בשל העובדה האמפירית כי הדת שרדה מאות בשנים בסביבה חילונית, וכי נראה שנטישת הדת, השיח הדתי והערכים הדתיים שנשמרו אלפי שנים, מביאה לנטישת רגישויות, ניואנסים ואופני ביטוי שאין להם תחליף.

מה שאומר הברמס לגבי הדת, ולגבי הדרך בה יש לצאת אל מעבר לשיח הרציונלי של חברת המומחים והמקצוענים, נכון גם לגבי ההומיאופתיה. נכון, זה קשקוש. נכון, מבחינה מדעית ורציונלית זה לא עוזר. אבל בואו ננסה להבין את האנשים האלה במקום ללעוג להם. אולי נלמד מהם גם משהו.

הקמפיין צריך להיות קמפיין של למידה הדדית. כמו שלא נוכל להעביר מהעולם את הדת - גם היא במובנים רבים לא רציונלית ואף מזיקה - כך לא נוכל להעביר מהעולם את ההומיאופתיה. יש לנו הרבה מה ללמוד מהדת. יש שם מוסר, ואתיקה, ופילוסופיה עמוקה (וגם הרבה שטויות, גזענות, וצרות אופקים). יש לנו גם משהו קטן ללמוד מההומיאופתיה. אסור לנו ללעוג לה, כשם שאסור לנו לחבק אותה. אנחנו צריכים לשמוע אותה.

אפשר לדבר עם האנשים שפונים לרפואה ההומיאופתית. אפשר לשאול אותם מה מציק להם, מה מפריע להם. אפשר לשאול אותם מה מרתיע אותם ברפואה הקונבנציונלית. לראות איך אפשר לקבל משהו מהאמפתיה והגישה ההוליסטית שמפגין הרופא ההומיאופתי כלפי חוליו לתוך המערכת הלחוצה של הרפואה הקונבנציונלית. אפשר גם להסכים איתם על גבולות. להבהיר להם שיש מקום לרפואה הומיאופתית במצבים ובמקרים מסויימים, אבל אין לה מקום במקרים אחרים. שיח כזה, עם המרפאים ההומיאופתים, שיקבע גדרות אתיים המבוססים על הבנה והסכמה הדדית, יכול לרפא מעט מנזקי ההומיאופתיה. נוכל להיות בטוחים שמי שמגיע למרפא כזה עם סרטן, יקבל מנה של בלדונה מדוללת, אבל גם המלצה חד משמעית וברורה, עד כדי התניית המשך הטיפול ההומיאופתי, להגיע מייד לרופא קונבנציונלי ולשמוע מה שיש לו להגיד. ייתכן ששיח כזה יוכל גם לתקן מעט ממה שפגום ברפואה הקונבנציונלית, ולגרום לכך שאנשים לא ימצאו את הצורך להגיע להומיאופת. זה עדיף על מפגנים רציונליסטים ומדעיים, שהם בסופו של דבר התנשאות, והתנשאות שלא במקומה. הרציונליזם לא מתאים לכל אחד. יש אנשים שלא מדברים את השפה הזאת. יש אפילו יותר אנשים שלא מדברים את השפה הזאת מאנשים שכן מדברים את השפה הזאת. ואותם אנשים הם גם אנשים אינטליגנטים וחכמים ומתוחכמים בדיוק כמונו. אנחנו צריכים לדבר איתם. להשמיע את מה שיש לנו להגיד, אבל גם לשמוע מה שיש להם להגיד. ויש להם דווקא הרבה מה להגיד. ולא תמיד הם אומרים שמים זוכרים. לפעמים הם יכולים ללמד אותנו להקשיב. גם זה משהו.

המזרח התיכון מתעורר. משטרים מושחתים, החוסים תחת כנפיה של ארצות הברית, וכופים על עמיהם מיני רודנויות, סולטנויות, משטרים נשיאותיים עבשים, ושאר סוגי ממשל לא דמוקרטי, מזדעזעים עכשיו מקהיר ועד עמאן, מטריפולי ועד דמשק. איני יכול אפילו לייחל לממשלה ישראלית שתראה בדברים את ההזדמנות, שתראה בדמוקרטיה ערבית מצב רצוי, שתושיט יד לתנועה הדמוקרטית. שתאמר, גם מדינה כמצרים שיש לנו עמה הסכם שלום, יכולה להינות ממה שאנו מעניקים לאזרחינו - חופש ביטוי, בחירות חופשיות, שוויון זכויות לכל (טוב... נו... בסדר...). לא. יש מין קונספציה כזו שעדיף משטר נשיאותי רודני שיחזיק את העם במקום, וישמור על קשרים סבירים עם ישראל וארצות הברית, מאשר להסתכן בהכרעתו החופשית של העם באשר לסוג המשטר שהוא רוצה, והיחסים שהוא רוצה עם סביבתו. כך היה עם נאצר (הזדמנות אדירה, שהתפספסה) ב-1953, וכך היה עם מוצאדק באיראן, וכך היה עם כל נסיון אותנטי של עמי ערב להתנער מהרודנויות השולטות בהם. בן גוריון אינו שונה מביבי בנקודה זו. אם כך, פנינו אינן לשלום, אלא למלחמה אזורית.

המלחמה האזורית אינה עניין חדש. היא למעשה הפלטפורמה עליה נבחרו שלושת מנהיגינו רבי החזון, ביבי, ברק וליברמן, בסיסמה "נטפל בבעיה האיראנית". זה שזה קצת קצת גדול עליהם, ושזה לא יקרה בתקופת כהונתם, לפחות לא באופן יזום על ידם, כבר ברור לכל ילד. אבל יכול להיות, כמו שאנחנו רואים, שזה יקרה להם בלי שהם יתכננו. שתתרחש מין שרשרת אירועים כזו הדורשת מנהיג ענק, עם חזון, עם מוטת כנפיים ששלושתם ביחד לא מגיעים לקצה קצה, ושבהעדר מנהיג אמיתי, שבמקומו יש לנו את שלושת הלצים, ניגרר למלחמה האזורית בלי ממש לרצות בה, במועד שלא נוח לנו, ובחזיתות שלא ממש חשבנו עליהן. אז בטח שכדאי שהרמטכ"ל יהיה קליבר. מישהו שיוכל להוביל את הטנקים, להגיד בקשר "סדין אדום". מנהיג. וגם אסטרטג מהמעלה הראשונה. מתוחכם, רואה שני צעדים קדימה, רב תחבולות.

אז זה לא גלנט כי הוא אידיוט.

נעזוב את הדרך שבה הוא נבחר. לדעתי רמטכ"ל צריך לבחור לגופו של עניין ולא משיקולים פוליטיים. היו לנו רמטכ"לים פוליטיים בעבר (רפול, אבל הדוגמה הבולטת היא חלוץ). זה לא עובד. ואני לא רוצה להרחיב. אבל זו לא הנקודה. יכול להיות שחוץ מזה שהוא בצד הנכון של הוויכוח בין ברק ואשכנזי הוא גם אסטרטג גאוני? אני גם לא נופל מהרגליים מהתמונות של הווילה, ומהפלישה לשטח ציבורי. במדינה המושחתת שלנו התרגלנו לסיפורי זוועות איומים על ראשי המדינה. כולם יודעים במה אריק היה מעורב, ואיך השבץ הציל אותו מבירור העניין עד הסוף. אולמרט עומד היום למשפט. הירשזון, הנגבי, ליברמן. מי שלא חטא שיזרוק את האבן הראשונה. אז יש לנו רמטכ"ל שפלש לשטח ציבורי ונטע שם זיתים. הוא אנס מישהו? מישהי? קיבל שוחד? הוא לא מגיע לסטנדרט. צריך לקוות שיעמוד בקצב עד שיגיע לפוליטיקה (והוא יגיע), אחרת אני לא רואה סיכויים רבים למי שזה כל מה שהוא מסוגל. אין כאן אפילו כתב אישום עסיסי. מקסימום איזה שופט לעניינים מקומיים בתיק של תכנון ובנייה, מהסוג שאני תובע בו.  

אז איפה הבעייה? הבעייה מתחילה בזה שהוא ידע שהוא מסומן. גלנט היה אלוף פיקוד הדרום בשעת ההתנתקות. בימין המתנחלי ההזוי יש מין תיאוריה כזאת נחמדה, שמסוכמת די יפה בשיר של אריאל זילבר "יש דין ויש דיין", שלפיה כל מי שהיה מעורב בהתנתקות נענש בצורה כזאת או אחרת. הגעתי לזה כשחיפשתי את השיר "יהודי לא מגרש יהודי" ביוטיוב בשביל הפוסט הקודם בבלוג הזה. זילבר הדוס לבוש השחורים שמר על המגניבות והכיף של זילבר עם התלתלים וחולצת הטריקו המפוספסת. יש במנגינות האלה משהו חמוד כזה, קופצני. נסו גם את "קונה מיהודים". הקליפ קצת לא ממש ברור מה קורה שם, והמילים זוועה, אבל המנגינות האלה קופצניות ונחמדות. ממש רוצי שמוליק.

אז בקליפ "יש דין ויש דיין" מראים שכל מי שהיה מעורב בהתנתקות נענש - שרון חלה. עמרי בכלא. קראדי הודח. חלוץ הודח. קצב - נו... טוב, בקיצור, זה עונש משמיים. אבל כמו שרואים בקליפ, זה קורה לא רק למי שהיה בהתנתקות, אלא לכל מי שמוסר חבלי מולדת, והקליפ מראה את תמונתו של רבין. איני יודע איפה זילבר היה ב-1995, ומה הייתה מידת המודעות הפוליטית שלו, אבל אני רוצה לספר לו שרבין לא לקה בשבץ, אלא שהיה איזה בחור, יגאל עמיר, שממש לקח אקדח וירה בו. בעצם זילבר יודע את זה. אז הנקודה היא שאם אלוהים לא ממש ממהר להעניש את המוסרים חבלי מולדת לאויב, יש מישהו שמסייע לו.

אז אם אני גלנט, ואני יודע שמחפשים אותי, אז במקום לפלוש לקרקע הציבורית, אתן לשכן לפלוש אלי. אבנה וילה קצת פחות ראוותנית, עם צריחים קצת פחות מחודדים. אם קרה ואמרו לי "לא" לבקשה, אקבל את ה"לא". אם חתמתי על תצהיר, אקרא כל מילה. שלא יהיה לי מה להסביר. שלא אצטרך להסביר. שכשאהיה רמטכ"ל, מה שיהיה לי בראש זה הג'ינג'י בביירות ולא הג'ינג'י בתנועה לאיכות השלטון. קשה? כנראה שכן. גלנט דהר קדימה כמו פיל בחנות חרסינה, ונתן למי שמחפש אותו בדיוק את מה שהוא צריך.

אז לדעתי זה לא ממש מקרה שהעיתונאי במעריב שחשף את העניין זה קלמן ליבסקינד, ולא בן כספית או מישהו אחר שם. ראשית, עבודה עיתונאית נהדרת. בשביל זה אני משלם את המנוי. אבל די ברור איפה נמצא הסנטימנט של ליבסקינד, בוגר "מקור ראשון", שאינו מסתיר, בהגינותו, את דעותיו, ומביע אותן בהרחבה בבלוג שלו ובטור שלו, ומה התחושות האישיות שלו כלפי גלנט, ומדוע זה משלל אלופי המטכ"ל התמקד ליבסקינד דווקא בו. כעיתונאי, זכותו של ליבסקינד להתמקד במה שהוא רוצה, ולחפש את הסיפור במקום שמעניין אותו, והידיעה שהוא הביא היא חשובה ולא משנה מה היו המניעים (אם אלו אכן היו) להביא אותה. אבל גלנט, שידע שמחפשים אותו, שידע מאיזה כיוון מחפשים אותו, ושידע שיש מה למצוא, היה חייב להתנהג אחרת. הוא נכנס לאמבוש בשאננות, וחטף על הראש. אלו לא התכונות שאני הייתי רוצה מהרמטכ"ל. אני רוצה מישהו שידע מאיפה מחפשים אותנו, מי מחפש אותנו, ויצליח להתחמק מהמכה או לתת מכת מנע.

אז כפי הנראה שהתקיימה בנו הקללה הסינית "שתחייה בזמנים מעניינים". אז אם סון דזה, זה מאומנות המלחמה, לא נמצא בין היורשים המיועדים של אשכנזי, ואם פנינו אל המלחמה האזורית, לפחות תנו לנו מישהו שייתן לנו צ'אנס. וגלנט - יש חיים גם באזרחות. תראה, הבוס שלך עשה חמישים מיליון דולר בכמה שנים אחרי שגמר עם הצבא והפוליטיקה (ולפני שהתחיל שוב בפוליטיקה). גם הבוס הקודם שלך, השמנמן, איך לומר, לא היה עני מרוד. ממה שראיתי אתה אוהב את החיים הטובים. זכותך. תוריד את המדים, ותעשה חיים! ותיזהר מהפקחים של המינהל ושל המועצה האזורית. אלה - אין להם אלוהים. קודם רושמים את הדו"ח, ואחרי כן לך תתמודד עם זה. יאללה, ביי! 

ה-27 בינואר הוא אחד הימים החשובים בשנה. זהו יום הולדתו של בני פלג, יום הולדתו של מוצארט, יום שחרור המחנה אושוויץ, ומסתבר שגם יום הלימוד של מורשת גוש קטיף בבתי הספר, לפי איזה חוק הזוי שקיבלה הכנסת, שהקים איזה מכון לחקר מורשת גוש קטיף, שפועל להנצחת 'ערכים לאומיים וחינוכיים'.

טוב. אם היה לי חשש כלשהו שהנושא הזה יעורר איזה עניין במי מילדי, עד שיטרחו לזכור את התעמולה שילמדו אותם בבית הספר, ולא שיעבור מאוזן שמאל לאוזן ימין, כרגיל, הייתי טורח ומסביר להם את האמת, הברורה לכל והשווה לכל נפש, הפשוטה כל כך, והרחוקה כל כך ממה שבית הספר הניוספיקי שלהם, בעזרת המכון האמור, מסוגל לנפק. אבל יש לי חשש שמי מקוראי שכח את האמת, ואינו יודע אותה, אז מאוד בקצרה, זו מורשת גוש קטיף:

גוש קטיף הוקם תוך גזל אדמות פלסטיניות, במקום שלא היה מעולם חלק מארץ ישראל ההיסטורית, ומעולם לא גרו בו יהודים. במקום הצפוף והעני בעולם, על עתודות הקרקע הדרושות כל כך לאוכלוסייה הענייה של הפלסטינים בעזה, הוקמו וילות צמודות קרקע בעלות גגות אדומים, ושדות רחבים של חסה כשרה נזרעו, ובהם הועסקו תאילנדים. אלפים בודדים של קיצונים איכלסו את השטחים הנרחבים, ויצרו "יישובים" ו"התנחלויות" חלקם מקוממים והזויים במיוחד כמו "שליו" - שני קרוואנים זרוקים בשטח, ושומרת עליהם פלוגת חיילים.

במזבלות של היישובים העשירים חיטטו ילדים פלסטינים עניים וחיפשו שמא מישהו זרק בדל משהו שיכול לשמש לפרנסת משפחתם (ושלא יספרו לי סיפורים. בגופי שם הייתי ובמו עיני ראיתי). מיום הקמתו לא הצליח הגוש ליצור אלא אינטראקציה של אלימות עם העולם מסביבו. אנשיו הרגו ונהרגו. מכיוון שכך, עשו רבים מתושבי ישראל שמחוץ לגוש, ביניהם עבדכם הנאמן, מילואים בגוש, וסייעו בגופם בהגנה על תושביו. בשלב מסויים הגיעו הדברים לכך ששם כמו "נצרים" נשמע כמו גזר דין מוות. עד כדי כך רב היה ההרג. אותם אנשים שנקרעו מבתיהם ומשפחותיהם, ונשלחו לסכנת מוות למשך שבועות ארוכים, על מנת להגן על האידיאולוגיה ההזויה של אותם קיצונים, שהחליטו "להתיישב" בלב האוכלוסייה הפלסטינית, בהתנחלויות מבודדות, הנתונות לאש בלתי פוסקת, כיבדו את הצווים שניתנו להם, על אף שחלק גדול מהם סבר שאין להרג הזה כל סיבה ושצריך לפנות את הגוש ואת תושביו.

והנה קמה ממשלה בישראל שהחליטה להוריד את הגוש, ולפנות את תושביו. החלטה נבונה זו הודעה ברבים זמן רב מראש, וניתן לאנשי הגוש זמן רב להתארגן אליה, ולארגן לעצמם חיים חדשים בגבולות מדינת ישראל המוכרים על ידי הקהילה הבינלאומית, תוך שהם מסתייעים בפיצויים נדיבים. הסתבר שהקיצונים מוצלחים הרבה פחות בכיבוד החלטות דמוקרטיות מיתר האוכלוסייה, שעד עתה שילמה מחיר כבד בדם ובדמים על שהייתם במקום. הם לא עשו כל צעד על מנת לכבד את ההחלטה שקיבלה הכנסת, במקום זה הכריזו "היה לא תהיה", חיכו עד הרגע שאחרי האחרון, וכשצה"ל הגיע לפנות אותם בפרומיל מהברוטליות שהוא יודע להפגין במקומות אחרים (או בלשונו "ברגישות ובנחישות") התנגדו בכוח והיה צריך לשאת אותם על כפיים אחד אחד החוצה.

את ההישג של עקירת הקיצונים היהודים מתוך היורה הרותחת הפלסטינית בה בחרו להתגורר ניתן היה למנף לכל מיני דברים. בפועל העניין בוצע כעניין ישראלי פנימי ('מהלך חד צדדי' או 'ללא הסכם') לאחר שהמשך השהייה שם היה כבר בלתי אפשרי, תוך בזבוז כל האשראי המדיני והדיפלומטי שאפשר היה להשיג ממהלך כזה אם היה מבוצע בתיאום, מתוך רצון טוב, כמה שנים או אף כמה חודשים לפני כן, וזאת במקום לחכות לרגע שאחרי האחרון, עד שמחיר הדמים הוא בלתי נסבל, ואז לברוח עם הזנב בין הרגליים כמי שכפאו שד. את היישובים והמתקנים החקלאיים שיכולים היו לשמש לרווחת תושבי האיזור הצפוף והעני בעולם השמידו והפכו לעיי חורבות עשנים, בהם מסתובבים רק כלבים שוטים וחוליות משגרי קסאמים.

והקיצונים עצמם? אלו למדו מבני דודיהם, שגורשו בנכבה ב-48, והפכו לפליטים מרצון, תוך שהם הופכים את מסכנותם לקרדום פוליטי לחפור בו. (שאף אחד לא יספר לי סיפורים. תנו לי התראה של שנה מראש, ואת הכסף שנתנו להם, ותראו איך אני משתקם יפה. אני מכיר גם אישית יוצאי גוש קטיף שהסתדרו לא רע הלוואי על כולנו).

כך שבהחלט יש כאן סיפור שניתן ללמוד ממנו. ואני מודה למשרד החינוך על שמצא לנכון להעביר לדור הבא מורשת כה מפוארת.

ואסיים בשיר נחמד  - יהודי לא מגרש יהודי. ועל זאת נאמר - באבוה! ורק התחלנו! חכו חכו!