הבלוג של אבו אלמוג

נו, אז מה הוא עשה בצבא? לגבי רוב האנשים הפוליטיים השאלה הזו לא רלבנטית. לפיד, שמטיף לשירות צבאי אצל חרדים, וטוען כי חוק טל הוא חרפה מוסרית, ראוי לבדיקה מדוקדקת של שירותו הצבאי. איפה היה ומה עשה. האם תרם כפי יכולתו, או כפי צרכיו? האם שירותו היה משמעותי, תורם, מיצה את יכולותיו הפיזיות והמנטליות, או שהיה דומה יותר לשירות בחורי הישיבה הנהרגים באוהלה של תורה?

על פי הוויקיפדיה העברית, בערך "יאיר לפיד" בשירותו הצבאי היה "כתב עיתון 'במחנה'. עם זאת, בעבר סיפרה הוויקיפדיה כי "את שירותו הצבאי החל בחטיבה 500 של חיל השיריון. במהלך מלחמת לבנון הראשונה, כתוצאה משאיפת גז שנפלט מרימון גז בעת הנחתת מסוק, נתקף בהתקף קצרת קשה, בעקבות המקרה ירד הפרופיל הרפואי שלו". גירסה זו הוספה על ידי משתמש אלמוני ב-12 בינואר 2012, לאחר מכן נטען כי אין לה מקור, והיא הוסרה ב-20 בינואר על ידי ויקיפד רשום. למי שאינו יודע, המשתמשים בוויקיפדיה יכולים להזדהות בכינוי, או לעבוד כ"בלתי רשומים" ואז נותרת רק כתובת ה-IP שלהם. לא נתחיל להתחקות מיהו שהכניס את הגירסה היותר הירואית, אלא נמשיך הלאה.

בגירסה זו יש מספר תמיהות. מאימתי מנחיתים מסוק עם רימון גז? ורימוני גז, ככל הידוע לי מכלי ראשון, הוכנסו לשימוש נרחב רק במהלך האינתיפאדה הראשונה, כשש שנים לאחר מכן. ולפיד? אסתמה? המתאגרף מעשן הסיגרים? לא נשמע מדוייק.

חיפשתי את עקבותיה של הגירסה הזו בגוגל, כדי למצוא לה מקור. זה נמצא רק בדוחק. החוג לתקשורת של אוניברסיטת חיפה מפרסם עלון אינטרנטי בשם "פרספקטיבי". זה אכן כלל ראיון עם יאיר לפיד מפברואר 2006, אלא שבינתיים הראיון הוסר מהאתר וניתן למצוא אותו רק במטמון של גוגל.

בראיון חוזר לפיד על הגירסה "הייתי בחטיבת שריון במלחמת לבנון, ואז מישהו זרק עלי רימון עשן וחטפתי התקפת אסתמה, ואז הגשתי כתבת מבחן לבוחנים של 'במחנה' ונהייתי כתב צבאי". ומה באשר לשירות ב"במחנה" עצמו? "זו הייתה תקופת מלחמת לבנון. לבנון הייתה אז פחות או יותר שטח צבאי סגור. כלומר שהעיתונאים היחידים שהיה מותר להם להסתובב שם באופן חופשי היו העיתונאים של 'במחנה'... בשנה האחרונה שלי הייתי עורך החדשות של במחנה".

יש לנו כאן יופי של גירסה. קצת מלחמה, קצת הירואיקה, פציעה לא יותר מדי קשה, ואחר כך משהו נוסח סרטי מלחמת וייטנאם, שני הכתבים הצבאיים הצעירים, לפיד ועמנואל רוזן (מוזכר שם, אבל לא הבאתי את הציטוט) מסתובבים במקומות אליהם לא מגיעים עיתונאים אחרים.

טוב. אני רוצה להאמין לו. בסך הכל עד עכשיו הוא יצא דובר אמת. בסך הכל גם בעניין המביך של הגראס  העדיף לא לענות. מהיכרות עם בני שכבת הגיל והמעמד (הביניים!) של לפיד, הרי שמעטים מביניהם, וודאי אלו המסתובבים בחוגי התקשורת והמדיה, שמעודם לא טעמו את המתוק האסור הזה. אם גם לפיד בחוטאים, הרי שהעדיף להתעלם על פני לשקר, וזה נחמד מצידו. מצד שני, עישון גראס היא פעולה שנעשית לרוב בחברה, וכרוכה גם ברכישת החומר מגורם שלישי. זה די אידיוטי להגיד "מעולם לא עישנתי גראס" ואחרי יומיים יצוץ איזה דילר צעיר, שצילם אותו בפלאפון או משהו כזה. שוב, אני איני אומר שהוא עישן גראס. כל עוד אינו מכחיש או מאשר הדבר פתוח לספקולציות, וזה מה שאני עושה כאן. אני רק אומר שאם עישן, זה יהיה אידיוטי להכחיש. מאותה סיבה זה אידיוטי לתת גירסה לא נכונה לגבי השירות הצבאי. תמיד יצוץ איזה ג'ובניק מעצבן עם תמונה מצהיבה ובה בלורית מוכרת, ויגיד - "ואו, הנה אני ויאיר בטירונות בה"ד 4. איזה קטעים!"

אבל יש משהו נכון מדי, מסתדר מדי, בגירסה הזאת. "נכון, הייתי קרבי, אבל נפצעתי במלחמה. אבל אחר כך הסתובבתי בלבנון ועשיתי דברים שעיתונאים אחרים לא היו יכולים לעשות". אז צריך לבדוק. אולי לא הכל כמו שנראה? אולי הזכרון מתעתע? אולי הכתבת לא רשמה בדיוק ואחרי כן לא היה נעים לתקן?

אז חייבים להבהיר עוד דבר. מתי בדיוק זה מלחמת לבנון? על פי האתר הרשמי של צבא הגנה לישראל, המלחמה החלה בשישי ביוני 1982, ו"באוגוסט הושלם פינוי המחבלים והכוחות הסוריים מבירות". וזהו? לי זכור שהיו עוד אירועים אחרי אוגוסט, כמו - אתם יודעים, סברה ושתילה וכל זה, וגם שהייה קשה ורבת נפגעים באזורי לבנון שמצפון למה שהיה לאחר מכן ל'רצועת הביטחון'. אבל מהאתר של צה"ל עולה שאירעו שני אירועים חשובים ב-1983 - הקמת המפח"ש, ומציאת 'נס הצוללת דקר' בפאב באירלנד.  נו שוין... לא שעתם היפה. גם אני לא הייתי כותב על זה באתר שלי. אנציקלופדיה YNET נותנת לוח זמנים יותר מסודר  ומתוכו עולה שהמלחמה נמשכה גם אחרי אוגוסט 1982, במאי היה 'הסכם שלום' שהביא לנסיגה חלקית ראשונה. בספטמבר נסוגו גם מהרי השוף, וב-1985 נסוגו לקו 'רצועת הביטחון'. כך שעקרונית, אין איזה קו סיום מסודר. כל הזמן היו פיגועים קשים שנהרגו בהם עשרות חיילים, ואפשר לראות בקלות את כל התקופה שמיוני 1982 עד 1985 כ'מלחמת לבנון הראשונה' באיזה שהוא מובן.

אם כך, הכל ברור. אם נמצא מאמר של יאיר לפיד ב'במחנה' מלפני 6.6.82 - הסיפור שקרי. אם הגיע ל'במחנה' מתי שהוא אחרי אוגוסט 1982, סביר להניח ששלד הסיפור אמת. או לפחות שלא מצאנו סתירה.

עוד הבהרה לפני התוצאות. 'במחנה' באותה תקופה כלל שלושה חלקים. 'חדשות' שדיווחו על אירועים שוטפים, כתבות מגזין, וטורים אישיים. ה'חדשות' היו לעיתים קרובות לא חתומות. גם הכרכים במקום בו איתרתי אותם אינם רצופים. יש כפילויות וקפיצות.

הדבר הראשון שמצאתי שיאיר לפיד חתום עליו, הוא כתבה מיום 6.10.1982. גם בלי החתימה "יאיר לפיד", ניתן לזהות את הלפידיזמים במשפטים כגון המשפט הפותח - "מבין ארבע הזרועות של צבא ארצות הברית, הנחתים ("מרינס") הם הזרוע הקטנה והשרירית ביותר".

אז זה מתאים לסיפור. נפצע איפשהו בין יוני 1982 לאוגוסט - ספטמבר 1982, ועבר ל"במחנה". לא מצאנו משהו ששולל את הסיפור הזה, אם כי לגבי יתר הפרטים - חטיבה 500, רימון עשן, משלוח כתבה, עלינו להאמין ללפיד עצמו. עכשיו זה קצת יותר קל.

מה עם יתר רכיבי הסיפור? האם הסתובב ככתב צבאי בלבנון וראה דברים שאחרים לא ראו? מקריאת הגיליונות הראשונים בהם כתב עולה תמונה מעט שונה. בתחילה החל בסידרה על צבאות זרים, שמן הסתם לא דרשה תחקיר שטח בלבנון - הנחתים, לגיון הזרים, הברסיליירי, וסתם 'שכירי חרב' ("מי שנלחם בעל כורחו על חייו לא יכול שלא לחוש סלידה אל אלה שעבורם המלחמה היא מקצוע ומקום עבודה: שכירי חרב" - 20.10.1982.) היו גם ראיונות עם דני סנדרסון ועם מפקד חיל האוויר, רשמים מיום עיון על סופרים ומלחמה בבית הסופר בתל אביב, כתבה על ההסברה, משאל בין פוליטיקאים על ממשלת אחדות מייד לאחר פרסום דו"ח ועדת כהן, וסתם כתבות קטנות כמו "מחסן אוטומטי נחנך בשדה עובדה".

אז היה לו חופש מלבנון של חצי שנה, והוא ראיין את דני סנדרסון, אבל ב-9.3.1983 מתפרסמת כתבה ראשונה מעליי, ולאחר מכן הוא ממשיך לפרסם מלבנון - דיר אל קמר, הרי השוף, מחנה אנצאר, ודיווח מיוחד מאסון צור. כן. הוא כנראה היה שם, בזמן אמת, גם במקומות המסוכנים.

ואחרי כן? לכמה חודשים בתחילת 1984 היה אכן עורך מדור החדשות, ובאפריל 1984 החליף אותו רז זמצקי. במאי התפרסם "טור אישי" חד פעמי - לעשות אהבה עם תל אביב - "הקדשתי לך לילה ויום עם הילדה-העיר הזאת, בת ה-75, שביחד עם דיזינגוף והניאון שמרה לך בכל זאת כמה פינות". אחרי כן שב לכתבות. כתבה על גלישה ימית בישראל, ובספטמבר 1984 על שוטרים צבאיים בדרום לבנון.

אז עיקרי הסיפור מסתדרים. כן, הוא הגיע ל'במחנה' לאחר שפרצה מלחמת לבנון. הוא הסתובב בלבנון. הוא היה לזמן מה עורך מדור החדשות. הזהרתי אתכם בפוסט שעבר, שאין גילויים מדהימים. "האקדח המעשן" לא נמצא. הגירסה הנוחה מאוד של לפיד על שירותו הצבאי, מסתברת כאמת בעיקריה. נו... גם את זה צריך לדעת, ואני בטוח שחסכתי לאיזה תחקירן של קדימה או של השמאלנית הרדיקלית שלי יחימוביץ' כמה שעות טובות של נבירה בחוברות מעלות אבק, ויהי זה שכרי.

בכתבה של לפיד מ-26.1.1983 בנוגע למוסר במלחמה (עוד נשוב אליה) משווה רוני סומק את האומן במלחמה לפסנתרן במערבון. הוא חזר אחרי כן די הרבה על הדימוי הזה כמה וכמה פעמים במקומות אחרים. אם זכרוני אינו מטעני אף פירסם טור באותו 'במחנה עצמו' באמצע שנות השמונים, כשאני נמניתי על מנוייו שלא מרצון של העיתון הזה, בשם 'אל תירו בי אני רק הפסנתרן'. אז מה שמעניין אותי הוא איזה מנגינות ניגן הפסנתרן יאיר לפיד לקוראיו? מה לקח עמו מההתנסויות שלו? מה בעצם ראה? מה חשב על כך אז?

על כך בפרק הבא - הרפתקאות יאיר הצעיר בלבנון הראשונה. יהיה יותר מעניין, אני מבטיח. גם כאן אין ממצאים כמו איזו הבעת התנגדות מרדנית למלחמה (נו... במחנה בכל אופן, לא? והרמטכ"ל היה רפול. מה אפשר לצפות) או תמיכה נלהבת במלחמה. אבל יש כמה אמירות מעניינות שאפשר לנתח. בכל אופן הוא בנאדם מעניין (עובדה שאני כותב עליו) שהיה במקומות מעניינים, ועשה דברים מעניינים. יהיה גם אחרי כן פרק נוסף, שמסכם ומביא עוד דבר או שניים מעניינים. תלוי כמה עניין יעורר הפוסט הזה.

ל פ ר ס ו מ ו ת.

יאיר לפיד נורא אוהב לדבר בשמי, אחיו, העבד. אני, יליד שנות השישים ואיש מעמד הביניים, הוא האדם המדוייק שלפיד מדבר בשמו. בואו נדייק - יליד שנות השישים, הגבר, האשכנזי, המשכיל,  ואיש מעמד הביניים. לא יכולתי לבקש דובר רהוט יותר. אמנם, לא שפר גורלי כגורלם של ילידי שנותיה הראשונות של המדינה שהוציאו להם כדמות מרכזית את ביבי, שמדבר אפילו יותר יפה ורהוט וגם באנגלית, אבל בכל אופן, זה ממש סקונד בסט, ואין מה להתלונן. טוב, יש את כל הטענות הרגילות - שהוא לא ממש מעמד הביניים, כל הסיפור עם הדוקטורט שאני צריך לקרוע את התחת ולו יש הישגים ספרותיים, וכל זה, אבל למה להיות קטנוניים? הוא קם ועמד ומדבר בשמנו, לא שאל אותנו, והוא שם.

אז מי אתה בדיוק, המדבר בשמי? אם אני מסתכל על עצמי, כאדם שעיקריה של השקפת עולמו עוצבו בשנות נערותו ובחרותו, יש שני אירועים שאירעו בשנות השמונים, שעיצבו אותי להיות מה שאני היום, ודאי מבחינה פוליטית, ומכל בחינה אחרת. מלחמת לבנון הראשונה, והאינתיפאדה הראשונה. כל מי שנולד בטווח של 63 - 73 מגיע מאותם מקומות ולאותם מקומות, אלא אם כן לא היה כאן כשהם קרו.

מלחמת לבנון הראשונה היא היום אירוע נשכח, ומושכח. עוד מעט היורצייט ה-30, וחוץ מ-650 משפחות, ועוד כמה נרגנים, כמוני, שמאלנים להכעיס, אף אחד לא יזכור. יש לזה המון סיבות. רוב מי שנמצא היום בארץ, לא היה כאן בשנת 1982. או שלא נולד, או שעלה לאחריה. האירועים הטראומתיים שלאחריה די השכיחו אותה. האיש הרע (והוא היה רע. רע מאוד) עבר בינתיים שינוי תדמית. אצל השמאל הוא נתפס כסבא הטוב שפינה את המתנחלים מגוש קטיף. אצל הימין הוא נזכר כסבא הרע שפינה את המתנחלים מגוש קטיף. כל מה שעשה לפני 2005 לוט בערפל. כן. הייתה שם יחידה 101, ומשהו עם יום כיפור ותחבושת ותעלה, משהו הירואי כזה, עם יפה ירקוני שרה בנגמ"ש כשהמיג המצרי צולל, ומלחמת לבנון הראשונה. הוא עצמו תייג את המלחמה כ"אחת מהמוצדקות במלחמות ישראל". ספק אם רוב אזרחי המדינה כיום זוכרים משהו מעבר לזה.

אז איך אפשר להעביר את האווירה? את התרמית, את ההטעייה, את השיסוי, את הפלגנות, את הזדון שבו הושלכו חיילי צה"ל אל מותם בשם תכנית הזויה שנועדה להשליט את ישראל על לבנון. מה עובר בלב כששומעים שמות כמו בשיר ג'ומייל, סמיר ג'עג'ע, אלי חבייקה, בעלי בריתנו הנצחיים. את הבוץ הלבנוני שדישדשנו בו במקומות הזויים כמו עליי ובחמדון. איך צה"ל שימש במשך חודשים ארוכים, במחיר דמים נורא, עד 'הנסיגה' ב-1985, כשוטר במלחמה שלא מתחילה ולא נגמרת בין הסונים לשיעים לנוצרים לדרוזים. את ההודעות על נפילת החיילים מדי יום. את ההרגשה כשראיתי בטלוויזיה את החובש חופר בגלי ההריסות בצור, מוציא משם יד, בודק את הדופק ועוד בטרם יחפור הלאה מכניס לאותה יד עירוי. את המדריך בצופים שגוייס ונשלח ללבנון. את בן הדוד שמדי יום חיכינו לקבל ממנו בדל מידע. את הידיעה שזו מלחמה פוליטית, מלחמת שולל, מלחמת כזב. אי אפשר. זה מאוד קשה. מי שהיה שם יודע. מי שלא היה יכול רק לנחש. אני הייתי בן 14 כשהמלחמה פרצה. הייתי מודע לכל מה שקרה. יאיר לפיד ממש היה שם.

אני לא חושב שהוא כותב על זה הרבה. בכל אופן לא קראתי שום דבר שכתב שעוסק בזה. אני מניח שבזמן אמת, לפני שלושים שנה, הוא הרגיש את אותם רגשות חזקים שהיו לכולנו. בעד או נגד. אם ארצה לנחש ניחוש מושכל, אני יכול לנחש שהוא דווקא היה בצד 'של הרעים'. לפני שהיה מעין ליברל מחמד, נשלח טומי לפיד על ידי בגין, בתור קומיסר תרבות, לנקות את אורוות רשות השידור מהשמאלנים. והצליח לא רע. אני מניח שבתחילת שנות השמונים הבית שלפיד גדל בו היה בית של ליכוד, בעל אוריינטציה מובהקת של הימין של אז. ימין, שכמה שהתלוננו עליו, היה הרבה יותר טוב מהמוטציה הקלירקלית או הפשיסטית שצמחה ממנו מאז, אבל עדיין לא גליק גדול, אם תשאלו אותי.

אז מה חשב יאיר בן ה-19 על מלחמת לבנון? זה הזיז לו? זה היה טוב? זה היה רע? אני לא יכול לדעת מה חושב יאיר בן ה-48 על שום דבר, טוב - לא בלי לשלם כדי לשמוע גם את רמי קליינשטיין ולא בא לי. אבל יאיר בן ה-19 דווקא כתב, והרבה, ב"במחנה". אז צריך לבדוק מה היה לו אז להגיד על ענייני השעה. ובאמת זה מעניין. מה הוא חשב אז? האם הוא השתנה מאז? כשהוא מדבר בשמי, האם חווה את אותם דברים שחוויתי אני? איפה היה ומה עשה כשהמלחמה השתוללה? כשבני דורו הובלו אל מוות חסר טעם בהרי השוף ובג'בל ברוך? מה היה לו להגיד על זה אז?

אז הלכתי לעשות דבר שממילא מישהו יעשה מתי שהוא, ולחפש את הכתבות הישנות של יאיר לפיד ב'במחנה'. מישהו הרי יגיע לשם בסוף. אז מישהו חושב על זה אני יכול לחסוך שלוש שעות עבודה מעצבנת. אני כבר יכול לתת את השורה התחתונה. אין 'אקדח מעשן'. מהכתבות עולה תמונה די סטנדרטית, בלי התבטאויות מיוחדות לטוב או לרע, בלי משהו מאוד מרשיע (או מאוד מזכה). נורא סתם. אבל גם בסתם הזה יש משהו. אני חייב להודות שהגעתי לשם עם כוונות רעות לחלוטין, שאפילו טרחתי לפרסם כאן. ודי נשביתי בקיסמו. הכתיבה שלו תמיד הייתה בעיני ריקה ומשעממת. לא ממש טרחתי, אתם יודעים. בדרך כלל הייתי נופל בשורה השנייה של הטור או בשאלה השנייה של הראיון. אבל הכל נמצא שם עוד ב-1982! הנרקיסיזם הזה, חסר המודעות העצמית, תחושת החשיבות העצמית, המאמיות הלאומית, הניים דרופינג, הכל!

"בצרי בערבית פירושו בוקר. 'קראו לי כך כי נולדתי מוקדם בבוקר' הוא אומר. קשה לא לגלוש לסימליות עם השם הזה. בצרי הוא איש של בוקר, של אדמה. יש לו חמש בנות ואישה והוא גם רכז הספורט של המושב. הוא 'ישראל היפה' בעיקר משום שהוא לא יודע את זה". האם השורות האלה נכתבו ב-1983? ב-1993? ב-2003? זה כמובן יאיר לפיד בן ה-20 כותב על סמ"ר עזרא בצרי, שקיבל צל"ש מפקד אוגדה, ב"במחנה" שפורסם ב-6.4.1983. אבל הוא לא השתנה הרבה מאז. הוא לא השתנה בכלל. וזה למה שאני אוהב אותו פתאום. אני לא אצביע בעדו. הוא מדבר בשמי בלי לשאול אותי, ויעשה כנראה המון דברים שאני לא אוהב, אבל היי, גם אני וגם הוא תקועים בגיל 19 ולא יכולים לצאת!

זו הייתה חוויה, העיתונים האלה. מלחמת לבנון בשיא רשעותה, טיפשותה ואיוולתה. לא היה כזה דבר לפני כן, ואהין לומר שגם אחרי כן. המון שמות מוכרים. עמנואל רוזן, ספי בן יוסף, יזהר כהן, עלי מוהר. האם חובב ארצי שהיה כתב ב-1982 הוא היום האחראי על מחלקת אכיפת דיני מקרקעין בפרקליטות המדינה? והפוליטיקאים של אז, והגנרלים של אז. וכל מיני דברים שנראים היום מוזרים או מביכים. טור שבועי של חנן גולדבלט. כתבה על 'חבר הכנסת השקט' משה קצב. קרוליין לנגפורד בבגדי שפנפנה מפרסמת משהו זה או אחר.  ולפעמים יש תמונה של שתי חיילות במדים הנכונים, אלו שאני מכיר, מכוונות מכוון. והתותח רועם, והלב נשבר...

בפוסטים הבאים אקח אתכם למסע אל 1982 - 1984 עם יאיר לפיד. זה יכול להיות מעניין. פוסט אחד יוקדש לשאלה מה בדיוק עשה ב'במחנה' והאם הסיפור שעולה מהדפים תואם את ההיסטוריה הרשמית שסיפר בראיונות. פוסט נוסף יוקדש למסעות יאיר הצעיר במלחמת לבנון הראשונה. מה ראה שם, מה חשב על זה. מה כתב. כמו שכתב ב-14.9.1983 - "את דיווחו של צוות 'במחנה' שנלווה אל הכוחות שירדו מעליי דרומה אפשר כבר לקרוא היום כמעט כטכסט בספר לתולדות עמנו'. אשרי שזכיתי להוציא טכסט משובח זה מתהומות הנשייה ולהביאו לקורא, 30 שנה אחרי. חשוב כבר לדעת שכשם שיאיר בן ה-48 מתגאה בכך שאין טקס צה"לי בו לא מוקרא טכסט (טוב. על בדיחה חוזרים פעם אחת. הטעות במקור...) שכתב, כך חשב יאיר בן ה-19 שהטקסטים שמשפריץ עטו הנובע ייכתבו ב'ספר לתולדות עמנו'. אחיזה במציאות היא דבר חשוב. אני מקווה שמצאתי ואוכל להביא את הדברים החשובים והמעניינים. ושוב, לא לצפות ליותר מדי. אין דרמות. אין 'אקדח מעשן'. יאיר בן ה-19 אהב לשמור על האמצע המדוייק בדיוק כמו יאיר בן ה-48. אבל גם את זה חשוב לדעת. נקווה שיהיה מעניין. שבת שלום.

למי שלא זוכר, היום בשתיים בצהריים משודרת ברדיו אורנים שאפשר לקלוט אם אתם גרים בטווח של עשרה קילומטר ממכללת אורנים, או פשוט להאזין דרך האינטרנט, התכנית המרגשת והמחכימה "חדווה לבנת מראיינת את ג' א' על כל דבר שבעולם, ומאזינים ביחד למוזיקה שג' א' אוהב".

את הפלייליסט בחרתי די בקפידה על פי טעמי הייחודי -

* דקלון - סורו ממני.

* רד בנד ושלומי סרנגה - דונ'ט לט מי בי מיסאנדרסטוד.

* נטשה אטלס - לייש נתעארק.

* צילה דגן - ולא היה בינינו אלא זהר.

* רות דולורס וייס - משירי ארץ אהבתי.

אז זה בערך רבע שעה ויש בטח כל מיני פרומואים ופירסומות אז יצא לי לדבר חצי שעה בערך, וזה לא משהו שכדאי להפסיד.

אבל גם בתכנית הזו אני לא אגלה מה החשיפה הגדולה שהולכת להיות (או לא) כאן ממש עוד כמה ימים.

האזנה נעימה.

עדכון -

התוכנית הוקלטה, והיה ממש נפלא. חדווה היא אישה מופלאה ומראיינת אינטליגנטית, והוציאה ממני דברים שאפילו אני לא ידעתי על קיומם... הספקתי להשמיע כמעט הכל, חוץ מדקלון, שלוקח שש דקות ולא היה זמן. עוד שבועיים חדווה תעלה את ההקלטה לאתר שלה וכולם יוכלו להקשיב, ואני אתן מכאן קישור.