הבלוג של אבו אלמוג

צער גידול בנות! מבלי להיכנס יותר מדי לפרטים המסווגים הייתי צריך להסיע את אלמוג ליום מיונים בצה"ל לאיזה תפקיד שלא בא לה יותר מדי לעשות, אבל לי מאוד בא שהיא תעשה, ולכן פיתיתי אותה בטרמפ הלוך ושוב. חשבתי שהמיון לתפקיד הזה הוא כמו המיון לתפקיד התותחן שעברתי ב-1985, מיון שבחן בערך בשנייה את יכולתי למשוך את ידי לאחור בתנועה המהירה הנדרשת כדי למשוך את הנוקר הלא אלקטרוני והמיושן של התותחים שהיו אז. תנועה אותה אגב, לא ביצעתי מעולם כשנוקר בידי. לא! מסתבר שהדבר אליו נבחנה הוא יותר מתותחנות, ורק ממש כשהורדתי אותה במקום שבו נבחנה אמרה לי שכנראה ניפגש אחר הצהריים.

זה נתן לי משהו כמו שמונה שעות להעביר. בהתחלה התעלקתי על אבו אבשלום ומשפחתו, אך משנמאס להם ממני, בערך בשתים עשרה, הייתי צריך לחפש מקום אחר להיות בו. בהתחלה חשבתי שאסע לשפת הים. ידידי הטוב אבן ח'אלדון ורעיו אבן סינא ואבן פארבי היו איתי להנעים לי את זמני, ונראה לי רומנטי - במובן של תואם אידיאל רומנטי של האמן המיוסר, או התלמיד השקדן - לשבת ולקרוא על שפת הים. אבל מהר מאוד מצאתי את עצמי במוזיאון תל אביב כשאבן ח'לדון וחבריו זרוקים בבגז'. אין מה לדאוג, הם יצאו משם במהלך השבת. בי נשבעתי. 

אז מוזיאון תל אביב הוא מקום סבבה וביליתי שם ארבע שעות נהדרות, שטענו אותי באומנות. אני תמיד הולך לתערוכות המתחלפות כי את תצוגת הקבע אני כבר יודע בעל פה. למרות שסך הכל אני חייב להגיד 'שלום' לקלימט בכל פעם שאני נכנס, כמו שאני אומר 'שלום' לנמרוד בכל ביקור במוזיאון ישראל. הפעם חשבתי להציץ במירו ובמקס ארנסט, אבל זה לקח לי בערך שנייה כי כל הציורים שלהם נראים לי אותו דבר (במקרה של מירו כמו משהו שרואים במיקרוסקופ, במקרה של ארנסט כמו משהו שילד בן 16 צייר בעיפרון במחברת בשיעור כשהיה לו משעמם ולא היה ממש סגור מה הוא רוצה לצייר) אז המשכתי הלאה והחלטתי להתרכז באמנות עכשווית. אז ככה -

* 'למעלה באוויר' של טום פרידמן. ואשקרה לא העיתונאי! מרחיבים אופקים. באמת. מתוך הארבע שעות ששהיתי במוזיאון ביליתי בערך שעה בלהסתכל ביצירה הזו. יש את גרם המדרגות המכונה 'מפל האור' במוזיאון. הוא לקח ותלה שם באוויר כל מיני חפצים מסוגים שונים. התחלתי את דרכי כשהסתכלתי מלמטה, בשכיבה על כרים שסיפק המוזיאון באדיבותו, במבט כולל על התצוגה, ולאחר מכן עליתי וראיתי את הפרטים מלמעלה. חווייה מהממת ומומלצת לכל. התחלתי לקרוא את הקטלוג אבל זה קישקוש, באמת. רציתי להבין את היצירה מתוך עצמה, ולא כדי שמישהו יספר לי שזו מחווה לדושאן. החפצים התלויים (עשרות, אם לא מאות חפצים) הם לפעמים חפצים יומיומיים כבננה או עטיפה ריקה של צ'יפס, יש תמונות, יש מילים, יש אובייקטים כמו טיל או רובה, יש גם שניים שלושה אברי מין זכריים ענקיים אחד מהם מודבק לבובת בארבי. כשמסתכלים מלמטה רואים תמונה כללית ומתמקדים מטבע הדברים במה שרואים מלמטה. התמונה הזו משתנה כשעולים לאט במעלה המדרגות ומסתכלים בכל מפלס. הפוקוס משתנה, זווית הראיה משתנה. חפצים שלא היה ברור מה הם פתאום מקבלים חדות. מלמעלה הכל כבר נראה שונה. לי זה אמר משהו על תת מודע, ועל תפיסה, ועל זכרון, ועל החיים שלנו כמבט אל העבר, וכל מיני. אם יש לכם שעה פנויה - אל תפספסו.

* וידיאו ארט זה דבר שלא הבנתי אף פעם, והחלטתי להשקיע, פשוט כי היה לי זמן. יש שם תערוכה נהדרת של מרינה אברמוביץ. היא עמדה בשנות השבעים בגלריה בנאפולי, ושמה על שולחן שבעים ושניים חפצים, חלקם גורמי עונג, חלקם גורמי כאב, ואף אקדח טעון, וביקשה מבאי התערוכה לעשות בה כרצונם באמצעות החפצים. היא צילמה את כל התהליך. צריך לראות בשביל להבין. במוזיאון מראים שולחן עם אותם החפצים (לפי התגיות על בקבוק שמן הזית ושקית הקמח למשל, זה לא בדיוק אותם חפצים אבל מקבילה ישראלית שלהם. מעניין מאיפה מצאו סכיני גילוח ישנים, מהסוג שחותך) ומראים שקופיות סטילס מתחלפות בשחור לבן של מה שעשו המבקרים לאברמוביץ. זה ממש מרתק. חייבים לראות כדי להבין. שילוב של אומנות ומבחן פסיכולוגי בנוסח מילגרום או זימברדו. גם זה לא להפסיד. מה שכן, אברמוביץ היא ילידת סרביה בשנת 1946. בחדר ישבה שומרת מטעם המוזיאון, אולי כדי שלא יגנבו את השמן או האקדח או סכיני הגילוח, שגם היא נראתה ילידת מזרח אירופה בשנת 1946. תהיתי על המקבילה בינה ובין אברמוביץ, מה דומה בחיים שלהם ומה שונה. הנוכחות הדוממת שלה (בטח ראתה את השקופיות חמשת'לפים פעם וקצת נמאס לה) הוסיפה איזה נופך קצת יותר מעמיק לחוויה.

* הקונצרט של נבט יצחק - גם כן וידאו ארט. וכאן ברמה של וואו. החוויה האומנותית הכי מעמיקה שהייתה לי במוזיאון. וידאו ארט מהפנט ברמות. תמיד אמרתי שמסתתרת בתוך הגוף של הגבר האשכנזי מהמעמד הבינוני לסבית מזרחית זועמת שרק מחכה שיוציאו אותה. אז הטקסט של 'הקונצרט' דיבר על מזרחיות. לא ציפיתי מי יודע כמה, ונכנסתי והתמכרתי. התחברתי לשורשים המזרחיים הלא קיימים של עצמי. וברצינות - כל מי שגדל, כמוני, על הסרט הערבי של יום שישי, חייב לראות את היצירה הזו. היא מדהימה בכל כך הרבה רמות שקשה לתאר. הקטע הגאוני ממש הוא לא מה שקורה על המסך, אלא השטיח המונח על השולחן המואר, שהאורנמנטים האוריינטליים שבו מתפרקים לאט. לוקח שנייה להבין את זה, אבל אז האמירה הזו בועטת במקום רגיש.

אז - יום הולדתי ה-47 מגיע (הפוסט הבכייני יגיע בדיוק בשבוע הבא בשעה הזו). החלטתי לחגוג אותו בקעקוע חדש. היו כל מיני רעיונות, החל ממוטיב חוזר של קולומן מוזר - נפסל על ידי ש' - וכלה במשהו שלקוח מעטיפה של הוצאה של 'האמן ומרגריטה' באנגלית, צללית של הסצינה בה בהמות תולש את ראשו של הכרוז ז'ורז' בולגנוב. כשהייתי במוזיאון נזכרתי בתערוכה של התחריטים המקסיקניים שראיתי לפני כשנה. מייד נכנסתי לחנות ועיינתי בקטלוג שלה. ואכן נפל הפור, ויש בחור נחמד בשם חוזה גואדלופה פוסדה, POSADA, שסיפק לי את המוטיב הנדרש, והוא גם חורט ברמה שהקעקועיסט שלי בהחלט מסוגל לחרוט יפה על הגוף שלי. אבל על זה בשבוע הבא.

נו, שמישהו ייקח לפירומן את הגפרורים מהיד? לא יקרה. זה כבר יצא משליטה שלו. אם יגיב - מלחמה. אם לא יגיב - לא יצא גבר. 

בסיבוב הקודם, באלפיים ושש לא היה לי ממ"ד כי כשבניתי את הבית ב-1992, הרעיון היה שהטיל יוצא מעיראק ויש לנו רבע שעה עד שהוא מגיע ואפשר לאסוף את הסבתא על כיסא הגלגלים ולגלגל אותה לאט לאט למקלט הקרוב. אז מה שקרה זה שהיינו יושבים במסדרון שהוא החדר היחיד בלי חלונות ומחכים לשמוע את הבום. עד שיום אחד הבום היה נורא קרוב ואז עברנו לגור שבוע בעפולה. היה כיף כי בניגוד לעשרים ומשהו טילים ביום של אשחר היה בעפולה טיל אחד ליום בצהריים. 

הפעם אני מוכן. השקענו במקלחות, השקענו בעזרים טקטיים, בנינו ממ"ד. סך הכל ישבתי היום עם פ' וסיכמנו שמה שבאמת חסר בדוקטורט שלי זה ההשתלשלות הרעיונית המדוייקת מאריסטו לפילוסופים האיסלמיים של ימי הביניים. אז אני קצת עם פוליטיקה של אריסטו והמדינה של אפלטון, אבל גם כל מיני אבן חאלדון ואבן סינא ואבן פרבי, שעד עכשיו היו פחות או יותר שמות של רחובות בשבילי. לא בעייה לשבת בממ"ד ולקרוא. כשאצא ואסתכל על כל ההרס שמסביבי, לפחות אהיה יותר חכם במשהו. מי שיצטרך לסבול אותי בממ"ד אחד עם אריסטו ואבן חלדון זה כבר סיפור אחר. 

אפשר להפסיק את זה כבר עכשיו, כבר היום. אבל אין לו את השכל ולא את האומץ לעשות את זה. 

ערב טוב. מקווה שאקום מחר בבוקר לבוקר שקט. 

הנה משהו שלא ממש תקראו במקומות אחרים. זה עבר כמעט בלי שאף אחד שם לב - לא פלא. זה קרה לנשים רחוקות במטוסים רחוקים, ויש נאום של ביבי בקונגרס ומלחמה עם חיזבאללה בסוריה ולא ברור אם חוטובלי או דיכטר יהיו מקום עשרים בליכוד - אז זה רק עשה קצת רעש בפייסבוק, וכתבונת קטנטונת במאקו.

אז בשתי מילים. יש מיליארדר אחד שנקרא ג'פרי אפשטיין. הבחור היה קצת סוטה מין, והחזיק מטוס פרטי שכונה 'לוליטה המעופפת', ואי פרטי, שם היה תוקף מינית קטינות, ומסרסר אותן לכל מיני חברים שלו. מי שממש ישתדל להיזכר, ייזכר בכל מיני כותרות שקשורות בנסיך אנדריו בהקשר הזה. 

אז לבנאדם היה משרת פרטי בשם רודריגז, והבחור החזיק פנקס שחור קטן עם שמות מוקפים בעיגול, של אנשים שכנראה היו מעורבים בעניין. יש שם כמה חבר'ה נורא מעניינים כמו קלינטון ואלן דרשוביץ, אבל גם - גאווה ישראלית - אהוד ברק שלנו. אז הנה קישור לכתבה המקורית באתר גאוקר. והנה איזה תרגום וקצת רקע שעשו במאקו. 

אז לפי גאוקר, ראש ממשלתנו סומן על ידי אותו רודריגז כ'עד פוטנציאלי לתקיפתן של קטינות על ידי אפשטיין'וחבריו. ברק כמובן מכחיש, ותגובתו מעניינת: "אין לידיעות שום שחר. אני מכיר את האיש הרבה שנים כפי שמכירים אותו מנהיגים אחרים שהוזכרו. מעולם לא השתתפתי בשום מסיבה או ארוע דומה שאורגנה בידי מר אפשטיין. אינני מכיר אף אחד מהמתלוננים/ות".

זה דווקא מעניין. מה לברק ולג'פרי אפשטיין? עד לנפילתו ב-2005 בשל תלונה כנגדו על עבירות מין כנגד קטינות שהביאה להרשעתו במקרה אחד של שידול קטינה לזנות, שהתגבש מתוך ארבעים תלונות שהוגשו נגדו, היה אפשטיין סוחר בבורסה האמריקאית, שכונה 'מלך האופציות'. לא בדיוק מי שעמד עם ברק על הכנף של מטוס סבאנה, לא מהאספסת בקיבוץ, ותאמינו או לא, לא נפגשו בלובי של מלון 'סאלאזאר' בליסבון בישיבת האינטרנציונל הסוציאליסטי, שברק הוא סגן נשיא של כבוד שלו לכל החיים (כמו כל ראש מדינה סוציאליסט בהווה או בעבר).

ברק סומן על ידי כבר מזמן כ'נסיך האופל' של הפוליטיקה הישראלית. כל מה שבו נגע - כשל. הוא היה מהכושלים בראשי הממשלה שלנו, והפיצוץ האלים של האינתיפאדה השנייה ומהומות אוקטובר 2000 הוא השיא השלילי של כהונתו, אחת הקצרות בתולדות ראשי הממשלה שלנו. לאחר מכן שימש זמן מה כשר ביטחון, ועל שמו רשום 'עמוד ענן' שהיה כישלון טוטאלי, שהוביל לאחר מכן לכישלון הגרוע יותר של 'צוק איתן'. בין לבין, ובסבבה, פירק וחיסל את המפלגה שהעלתה אותו לשלטון, וזה הסתיים כשפיצל אותה לשתיים. המפלגה עברה תהליך שיקום ארוך, ועכשיו היא מתחילה לחזור לעצמה. בחברים לדרך בגד, וכשהסתבר שהמפלגה החדשה שהקים לא תעבור את אחוז החסימה, הודיע כי אינו מתמודד לבחירות, והותיר את כל מי שהאמין בו והלך בדרכו מחוץ לכנסת. לא שאני דואג להם. מלכתחילה היה מדובר בחבורה דוחה של אופורטוניסטים, ואני בטוח שהשמות 'שלום שמחון' או 'מתן וילנאי' לא חסרים לאף אחד בפוליטיקה הישראלית מי יודע מה. עד כמה שאני יודע, וילנאי, למשל, אירגן לעצמו סידור עבודה כשגרירנו בסין מייד לפני שהכל קרס.

אז בנוסף להכל, הוא גם ניהל אורח חיים ראוותני, עם דירות בפרוייקט אקירוב, ומיליונים שלא ברור בדיוק מאיפה באו, ומה הקשר שלו בדיוק לאנשים שמעסיקים אותו. היום הוא משמש כיועץ אסטרטגי לבנק שווייצרי שמינה אותו על מנת שיביא את החברים העשירים שלו שיפתחו שם חשבון.  ההיכרות עם אפשטיין היא כנראה במסגרת הזו של ההתחככות במיליארדים ובעושר הגדול. יכול להיות שאהוד אולמרט יודע משהו על הדרך שבה השיג את הכסף הזה,  אבל כמו במקרה של אפשטיין, גם כאן טוען ברק כי זו 'איוולת שמופצת על ידי עבריין מורשע'. ברק המסכן, איכשהו לעבריינים מורשעים יש נטייה להפיץ עליו רכילות מרושעת, חסרת יסוד וחסרת בסיס. חוסר מזל כזה. כמו שנטפלים לילד החנון בכיתה.

מה קורה להם? מה קורה לבן של האינטלקטואל מרחביה, שחייב לחיות את חיי חוג הסילון? לילד שגדל בבינימינה, שחייב עוד ועוד נסיעות, עוד ועוד מעטפות כסף, לקיבוצניק ממשמר השרון, שמתחכך עם הנסיך אנדרו וקורטני לאב ב'לוליטה המעופפת'? זה היה לפני 2005, כשברק היה בתקופת ה'עושה לביתו' שלאחר הכשלון המדמם בראשות הממשלה, ולפני ששב לפוליטיקה. תקופה בה עשה הרבה מאוד כסף במעט מאוד זמן.

אבל הם לא יוצאי דופן. מסרוסי של וייצמן ועד אמסלם של פואד, מסתבר שכל פוליטיקאי שלנו קשור בטבור לאיזה מיליונר שמממן אותו. לרוב זה לתועלת הפוליטיקאי והקבלן, אבל פחות לתועלת הציבור. הקשרים האלה אגב מאוד לא פומביים, ונחשפים רק כשהחבר המיליארדר מסרסר בקטינות, או מפקיד סכומים אדירים במזומן בכספת סודית וכאלה.

אז? אז בואו לא נבחר כאלה יותר. בואו נציב רף גבוה לנבחרים שלנו. אם יש רמיזות להתנהגות קיסרית, לתאוות ממון שאינה יודעת שובעה, אז לא מצביעים. אפילו אם הוא לא סחבק - מנהיג, או שהוא יביא שלום בטוח (דרך אגב, לזה אני עדיין מחכה. אבל זה בטוח) או אנ'לא יודע מה. פשוט לא לבחור בהם.

והרצוג? הוא מגיע מהבפנוכו של הבפנוכו של כל הדבר הזה. מהכסף הגדול של 'הרצוג פוקס נאמן' וממשרת יועץ הסתרים של אותו ברק עצמו, שסיבכה אותו בין היתר בחקירה במשטרה בה שמר על זכות השתיקה. לא נתוני פתיחה מעודדים, ובכל אופן -

ראשית, ייתכן שיש צורך בו כדי להחליף מושחת גדול הימנו. מי שרוצה לדעת בדיוק איך זה עובד אצל ביבי, שיקרא את הקישור הזה.  זה פק"ל הנסיעות של שרה  - פתק עם דרישות כתובות בכתב ידה לסטנדרט שמלווה אותה בנסיעותיה בחו"ל - "לוודא שיש תשלום מלא על כרטיס FIRST (מחלקה ראשונה)...במידה שקונים לאחד הילדים (או לשניהם) בנקודות – צריך לבקש כרטיס יותר זול (או עסקים) ולבקש מחברת התעופה UPGRADE משום שאנחנו בעלי כרטיס פלטיניום... במלון סוויטה. תמיד שחדר השינה לא יהיה מעבר מהסלון למקלחת או (וזה עדיף) שיש 2 שירותים ומקלחות (לחדר שינה ולסלון לחוד) או (כמו בלונדון) שהמקלחת תהיה באמצע". לא רכיליויות, לא שמועות, לא תביעה של עובד ממורמר, הדבר עצמו. אולי באמת צריך בעדיפות ראשונה לשלוח אותה לממן את אורח החיים הזה מכיסה, ולקוות שמחליפתה בתפקיד הגברת הראשונה תהייה עם דרישות יותר צנועות. 

שנית, ייתכן שדווקא מי שבא מהכסף לא צריך - פסיכולוגית או פיננסית - את הדברים האלה. אולי מי שבא מהצנע של הקיבוץ בשנות החמישים או מהדירה הספרטנית ברחביה שם השקיעו יותר בספרים מאשר במותרות וראוותנות, צריך את הטיסה במטוס הפרטי והסוויטה עם המקלחת באמצע. ומי שבא מתוך הכסף הדבר הזה פחות מהווה אצלו צורך. 

נקווה.

ובקשר לברק? הידע המועט שלי במשפט הפלילי אומר לי שאם אזרח ישראל הוא עד מטריאלי פוטנציאלי לעבירות מין בקטינה במטוס פרטי, אולי כדאי להזמיו אותו למשטרה ולבקש קצת הבהרות. אולי הכחשה של יועץ תקשורת לא מספיקה במקרה של חשדות כל כך חמורים? יהודה ויינשטיין, תחשוב על זה.

ממתק? 

פיונה אפל (ציונה כפי שאני מכנה אותה) היא שם ששב ועולה בבלוג הזה מעת לעת. מישהי מהקוראות סיפרה לי שהשבירות והפגיעות שציונה משדרת נובעות מפגיעה מינית שנפגעה כשהייתה נערה. אז הנה, עם המון אמפתיה לפיונה, לקורבנות של אפשטיין, ובתקווה אדירה שיסתבר שראש ממשלת ישראל לא עמד מן הצד כשפדופיל אנס חבורה של בנות עשרה, הגירסה הנהדרת של ציונה ל'אקרוס דה יוניברס'.