הבלוג של אבו אלמוג

באנגלית יש ביטוי נחמד "The Moose on the Table" המתאר מצב בו יושבת קבוצת אנשים לארוחת ערב, זה מבקש מהשני את המלחיה, זה מדבר עם ההוא על מזג האוויר, אך אף אחד מהם אינו מתייחס לעובדה שעל השולחן נמצא "מוס" (אייל קורא) ענק.

והנה, ישבו לדיון מסביב לשולחן שלושה שופטים מחוזיים מכובדים - אחיטוב, דיסקין ובן יוסף, זה ביקש מחברו את המלחיה, וזה התלונן על הגשם הממאן לבוא, אך אף אחד לא התייחס למוס האדיר המנפנף בקרניו לעומתם.

ענת קם, נושא השיחה, די עזרה להם, כשביססה את כתב הגנתה על "בת שש עשרה הייתי ולא ידעתי כלום / לפתע התאהבתי בצועני ערום". לא שזה עזר לה, והיא חטפה את הארבע וחצי שנים, בלי לנכות את תקופת מעצר הבית, אבל בסופו של דבר, לאור הפסיקה הזו, זו הייתה החלטה נכונה. כי אם הייתה אומרת - "חובתי האזרחית הייתה להביא בפני הציבור את מה שהמערכת העלימה ממנו - פעולות בלתי חוקיות בעליל של צה"ל המנוגדות להחלטת בג"צ", הייתה חוטפת פי שלוש.

קראתי את גזר הדין, ושוב קראתי. גזר הדין מייחס שוב ושוב לקם "מניע אידיאולוגי" אך אינו מרחיב בשאלה איזו אידיאולוגיה היא שעמדה מאחורי הדברים. האם היה זה הקומוניזם? הפאשיזם? תמיכה במפלגת הגראס וניצולי השואה? ליברטריאניזם? אנרכו-סינדיקליזם?

כאן דווקא המוס יכול לעזור. כי המוס הענק שישב על השולחן ונפנף בקרניו הוא מוס שיש לו שם, וכתובת, ודרגה. המדובר בבוס של ענת, אחד, יאיר נווה, המוזכר בגזר הדין רק בהתייחסות לכך שקם שירתה בלשכתו. אותו מוס, על פי המסמכים של קם, פעל, לכאורה, בניגוד להכרעת בג"צ בנוגע לסיכולים ממוקדים, והורה לחסל מבוקש ג'יהאד איסלמי באופן הנחזה לכאורה, על ידי כמה וכמה אנשים, כמנוגד להחלטת בג"צ. כל אלו אינם מוזכרים בגזר הדין. - ודייק: בג"צ שנדרש בבג"צ 8707/2010 לפסול את מינויו של נווה לסגן הרמטכ"ל הגיע למסקנה כי לאור עמדת הפצ"ר והיועץ המשפטי כי הנחיותיו של נווה תואמות את פסיקת בג"צ, "אינו יכול לקבוע מסמרות בעניין", וכי ממילא נווה הוא רק חלק משרשרת פיקוד עניפה הנוגעת לאישור הסיכולים הממוקדים. המילים "סיכול ממוקד" אכן מופיעות בגזר הדין במשפט המתאר, כטענת הגנה, כיצד פירסמה קם, בהיותה עיתונאית, "מאמר המגנה את תופעת הסרבנות לשירות צבאי ומצדד בקיומם של סכולים ממוקדים".

בית המשפט יכול היה לפרוס את אותה "אידיאולוגיה" של קם, ולהסביר מדוע היא כה פסולה. הוא בחר שלא לעשות זאת. קצת קשה להסביר מדוע מי שמתנהג באופן העולה לכאורה ממסמכי קם / בלאו לא הוא העומד על דוכן הנאשמים, ומסביר בדיוק כיצד תואמים מעשיו את הנחיות בג"צ, אלא מי שבחרה לחשוף את מעשיו. בהתעלמות מהמוס האדיר של יאיר נווה בתיק, אומר בית המשפט בעצם, כי אין ביכולתו להסביר מדוע פסול המניע האידיאולוגי של קם, אך לדעתו אסור היה לה לפעול על פיו שכן "אם צה"ל לא יוכל לתת אמון בחיילים המשרתים ביחידות השונות והנחשפים מתוקף תפקידם לנושאים רגישים, הוא לא יוכל לתפקד כצבא סדיר הבנוי על חיילים בשירות סדיר".

בית משפט אחר, בזמן אחר, דיבר על פקודה בלתי חוקית בעליל, וקבע כי - "סימן היכרה של פקודה "בלתי חוקית בעליל" - מן הדין שיתנוסס כדגל שחור מעל לפקודה הנתונה, ככתובת אזהרה האומרת: "אסור!". לא אי חוקיות פורמלית, נסתרת או נסתרת למחצה, לא אי חוקיות המתגלה רק לעיני חכמי משפט חשובה כאן, אלא: הפרת חוק גלויה ומובהקת, אי חוקיות ודאית והכרחית המופיעה על פני הפקודה עצמה, אופי פלילי ברור של הפקודה או של המעשים שהפקודה מצווה לעשותם, אי חוקיות הדוקרת את העין ומקוממת את הלב, אם העין אינה עיוורת והלב אינו אטום או מושחת - זוהי מידת אי החוקיות הדרושה כדי לבטל את חובת הציות של חייל ולהטיל עליו את האחריות הפלילית למעשיו"

צה"ל היום שונה מאוד מצה"ל של שנות החמישים. חלק גדול מהלחימה נערך באמצעים אלקטרוניים, בלשכות אלופים, בחדרים ממוזגים. הלוחמים בחזית אינם רק הגולניסט עם המקלע ביד, אלא גם מפעיל המזל"ט עם הג'ויסטיק ביד, איש 8200 האמור לאשר או לפסול פקודת אש, והפקידה בלשכת האלוף שעליה להעביר את הפקודה לדרג המבצע, על מנת שזה יפעל בניגוד להוראות בג"צ (ל כ א ו ר ה).

האם זהו הרקע ה"אידיאולוגי" למעשיה של ענת קם? האם סברה כי היא משמשת כלי לביצועה של פקודה בלתי חוקית בעליל ורצתה למנוע ביצוען של פקודות כאלה בעתיד?

בית המשפט אינו מתייחס לכך, ומתייחס רק ל"אידיאולוגיה" סתם. לטעמי, זה אינו מעשה אמיץ. על בית המשפט היה להסביר את המערכת כולה, את החלטת בג"צ, את המסמך של נווה, את הדרך בה נראה כי הם סותרים לכאורה זה את זה, ועל רקע זה לומר - גם בנסיבות אלו, גם במצב זה, היה לה, לענת קם, אסור לעשות את שעשתה. כאשר הוא אינו עושה זאת, נותר פסק הדין סתום, ובמובנים רבים "אידיאולוגי" בהרבה מהמעשה של ענת קם.

אני מאחל לענת שתעביר באופן הטוב ביותר האפשרי את ארבע וחצי השנים הבאות, ושתשכיל לשקם את הריסות חייה לאחריהן. היא תצא כשהיא עדיין אישה צעירה, ואת זה לפחות העניק לה בית המשפט.

כנראה שאני צריך להפסיק עם הטוויטר הזה. זה הפוסט השני תוך שבוע שאני כותב כי מישהו עצבן אותי בטוויטר. הפוסט הראשון היה על הבחור הטל מור שדרס את חשין ז"ל. האמת היא שאתמול דווקא ניסיתי להוציא משהו חיובי מהטוויטר ושאלתי את כל 19 העוקבים שלי אם הם יכולים להפנות אותי לתרגום טוב של המאמר "הפוליטיקה כייעוד" של וובר. טוב. כל ה-19 כולל דוקטורנט אחד לסוציולוגיה, וגם היתר לא ממש סתומים (צריך להיות נורא חכם בשביל להיות עוקב שלי. חכם ועם טעם טוב, ועובדה שאין הרבה כאלה) לא הצליחו לייצר תשובה. אז לידיעתכם זה הספר "הפוליטיקה בתורת מקצוע" שיצא בשוקן ב-1961. גם כן מקצוע, אם תשאלו אותי, או כמו ששר פבלו למילותיו של השלומוארצי "יש בני זונות, פוליטיקאים וגנבים". אבל אני עורך דין, אז מה כבר יש לי להגיד?

ולענייננו. כבר כמה ימים יש ברשת ובטוויטר באז די שלילי לגבי איזה החלטה של בית דין רבני בחיפה ששללה חצי כתובתה של אישה שהורשעה בכישוף. אז הגברת עסקה בכישוף, ובעלה גם קצת פזל הצידה, כנראה, ואז הם רבו והלכו לבית הדין הרבני, ושם היא ביקשה את הכתובה, והוא טען שהכתובה לא מגיעה לה כי היא מכשפה, ובית הדין קיבל את הטיעון חלקית, והוריד לה חצי מהכתובה. נורא ואיום, נכון? אז זהו שלא.

דבר ראשון, באשר לעיסוק בכישוף עצמו, הרי שהמדובר בעיסוק נאה בו עוסקים רבים. נא להריץ את המילה "כישוף" בגוגל. מתקבלות, אצלי לפחות, שלוש תוצאות ראשונות, ממומנות, ועוד חמש מודעות בצד, שהן לא פחות ולא יותר מאשר מודעות של מכשפים, המשדלים לרכוש מסחורתם. חלק מהם מתיימרים לעבוד לפי ה'קבלה', ובאמת, "קבלה מעשית" היא עניין די מקובל במדינה שלנו, ורבים וטובים נוהרים אחר המקובלים ונעזרים בקבלתם. אז זה קורא לעצמו 'מקובל' וזה 'מכשף' וזה 'מרפא אלטרנטיבי'. מדוע נפלה את ה'מכשפה' מה'מתקשרת' או מה'מקובל'? נסו להריץ את המילה "מתקשרת" בגוגל. אז יש לנו כמה וכמה בחורות טובות המתקשרות עם עולמות עליונים באמצעים שונים. העיסוק הזה הוא עיסוק ניו אייג'י נאה וטוב, ורבים מתפרנסים ממנו. כאן אגב יש לנו הסבר אפשרי מאוד לעניין של המכשפה מחיפה. הכתבה אינה אומרת ואין לדעת במה בדיוק עסקה. ייתכן שפער תרבותי הביא לכך שעיסוק שנקרא בחוגי הניו אייג' "תקשור" הפך ל"כישוף" כשהגיע לבית הדין הרבני. כך שייתכן שהבחורה לא לבשה כובע שחור מחודד ועפה על מטאטא, אלא קיבלה לקוחות בחדר קטן, לאור נרות וריח קטורת, וקישרה ביניהם לבין מלאכים / חוצנים / נשמות / כל דבר טוב שרוצה ליצור איתנו קשר ולעזור לנו.

אני די בטוח שאף אחד מקוראי לא יחשוב שהמתקשרים למיניהם, המרפאים האלטרנטיביים בכל דבר החל מכוסות רוח וכלה בהומיאופתיה, וכל דבר אחר המבוסס על איזו אמונה לא רציונלית שלא הייתה עומדת במבחן האמיתי של המתודה המדעית - הניסוי הקליני, צריכים לעמוד במבחנו המחמיר של סעיף 417 בחוק העונשין - " המתחזה לעשות מעשה כישוף בכוונה לקבל דבר, דינו - מאסר שנתיים; לענין סעיף זה, "כישוף" - לרבות מעשה קוסם והגדת עתידות." סך הכל עיסוק לא מזיק, עוזר לאנשים, מקובל וסבבי לגמרי. אם אתה לא עושה את זה בצורה ממש סליזית, וקצת מאמין בעצמך ביכולות התקשור / כישוף / מקובלות, אז סך הכל אין כאן עניין חריג או יוצא דופן.

אז על מה הרעש? כנראה על זה שזה בית דין רבני, והוא מדבר בשפה שהרבנים מבינים, וקורא לדבר הזה "כישוף". נו, באמת... והיתר מקובל עליכם? בואו נחשוב למשל מה האישה ביקשה. היא ביקשה את כתובתה בסך 180,000 ש"ח. זה סכום נאה, ובטח מבוסס על ח"י עשרות אלפים, שהתחייב הבעל באופן חגיגי בחתונה. יש הרבה כתובות כאלה. היותר רעשניות מדברות על 18 מיליון ש"ח וסכומים כאלה. מה זה כתובה, בעצם? זהו מסמך משפטי המהווה התחייבות של הבעל לאשתו. הוא מתחייב לזון ולפרנס אותה, לא לנגוע במה שהביאה איתה מהבית (נכסי מלוג ונכסי צאן ברזל) ולשלם לה סכום מסויים אם יגרש אותה. המינימום, הוא, אגב, מאתיים זוז לבתולה, ומאה זוז לגרושה או אלמנה. זה בטח נכון כי זה כתוב בוויקיפדיה.  האמת היא שרוב החתונות שאני הייתי בהן עסקו במקרה ביניים, אישה שכבר אינה בתולה, אך אינה אלמנה או גרושה. אז מה עושים? טוב, לאמשנה.

גירושין בין בני זוג במאה ה-21 צריכים להתבסס על משטר ממוני נורמלי, למשל כזה המופיע בחוק יחסי ממון בין בני זוג משנת 1973. נכון, ענתיקה, אבל עדיף על חוק האלוהים משנת מינוס חמשת'לפפים. במשטר ממוני כזה עושים חלוקה נורמלית של הרכוש שמבוססת על קריטריונים ברורים. אם יש עוד נושאים כספיים כמו מזונות ילדים, אפשר לדון בהם. והדיון מבוסס על המצב בפועל של בני הזוג והרכוש שצברו במהלך הנישואים ושהביאו איתם אל הקשר, ולא על איזו התחייבות ערטילאית של חתן שיכור שלרוב אין בינה ובין המציאות כל קשר.

עוד עניין הוא העילות לתשלום הכתובה, או מתי בדיוק מחוייב הבעל בתשלום כתובתו. כאן יש רשימה נאה של עילות ופטורים, שאיך להגיד, לא ממש מתאימות לערכים המוסריים והתרבותיים של החילוני המצוי בישראל במאה ה-21. למשל, אישה המקיימת עם בעלה יחסי מין בשעת נידתה, היא 'עוברת על דת יהודית' ובנסיבות מסויימות מאבדת את כתובתה. נו, שוין...

אז דיונים של בית הדין הרבני בכתובה הם לא הכלל אלא החריג, כי לרוב מגיעים עם הסכמה בנושא הממוני, ששוללת את הצורך בדיון בכתובה, אבל הם בכל אופן מתקיימים, ומדי יום.

אז מה יש לבוא לבית הדין הרבני בטענה שפסק, כפי שהחוק מסמיך אותו, על פי מערכת הדינים לה הוא מחוייב, בהתאם לעולם התרבותי והמנטלי של דייניו? פסק הדין של המכשפה הוא לא יוצא דופן משום בחינה. הוא עניין שגרתי ויום יומי. הבעייה היא לא עם ההתייחסות למושג "מכשפה", אלא בכלל עם הדיון בענייני אישות במאה ה-21 על פי עולם מנטלי שגובש בימי הביניים, ודיון ב"כתובה" במקום במשטר רציני והגיוני של יחסי ממון.

אסיים בשיר הכי יפה על כישוף שיש - "I put a spell on you". זה בכלל שיר שדורש פוסט נפרד, או אפילו כמה פוסטים. יש המון ביצועים, כל אחד יותר יפה מהשני. אבל אני מקשר לקרידנס קלירווטר ריווייוול (או כמו שהיו אומרים ברדיו בשנות השבעים - תחיית מי הישועה הזכים), כי השם שלהם הכי בית דין רבני מכל יתר המבצעים. תיהנו מהשיר, ואחרי כן לכו לכשף. זה כיף. ומאבדים רק חצי מהכתובה!

סתם, סתם מלכלכים עלי באשחר. עד כמה שאני מבין הדעה הרווחת היא שאני איזה שמאלן חילוני קיצוני שכותב בלוג שמלכלך בו על היישוב בפרהסיה, מוציא דיבתו רעה, ומוציא החוצה את כל הלכלוכים הפנימיים, ואם חסרים לכלוכים פנימיים, גורם להם, בכל מיני מעשים קיצוניים כמו לרוץ לוועדת קליטה עם פלטפורמה הזויה שצריך לקלוט את כולם - דרך אגב, תוצאות הבחירות טרם התקבלו אצלי אלא באופן חלקי - וכל מיני כאלה. אז קבל עם ועדה אני מכריז כאן ועכשיו - אשחר הוא יישוב קהילתי צנוע ושומר מצוות, מקדש שם שמים ברבים.

ומניין לי כל אלה? המחיצה סיפרה לי.

מנהג נאה באשחר מזה כחמש עשרה שנים - ההקפות השניות. מדי שנה, במועד ההקפות השניות, כ"ב תשרי, מתכנסים כל תושבי אשחר, גברים, נשים וטף, מזמינים את כל תושבי משגב, ורבים מהם באים, ומקיימים בציבור וברוב עם את מצוות ההקפות השניות. האמת - אירוע סבבה. לא שהקפדתי להגיע בכל חמש עשרה הפעמים שהאירוע התקיים, אבל כשהייתי היה שמח, והייתה מוזיקה והיו ריקודים, והייתה תחושה של ביחד אשחרי, ובקיצור 'מצווה גדולה להיות בשמחה'. האירוע, שהפך להיות לאירוע הדגל של אשחר, מתקיים במגרש הכדורסל. מקימים במה, עליה די ג'יי, בית הכנסת לא רחוק, מביאים את הספרים, ויאללה הקפות!

השנה נתווסף לשמחה חידוש נאה, ונוספה מחיצה מאחוריה חוללו בנות אשחר הצנועות, מבלי שעינו של זכר תשזוף אותן. זה עשה די רעש קצת לפני וקצת אחרי. התוצאה הייתה פלורליזם אשחרי אמיתי, אלו רוקדות להן בצנעה מאחורי הפרגוד, אחרים מקיפים עם התורה מבלי שתפרענה להן הנשים, ובסמוך, ולעיתים בתגובה למחיצה מעגלי שמחה מעורבים, ובהם בני אשחר, ואלו המופקרות מבנות אשחר שמוכנות להיראות בפרהסיה באירוע ציבורי כשהן מחוללות עם בנים. פלורליזם במיטבו! איש לפי דרכו! יישוב מעורב לאמיתו! כל אחד מקדש את ההקפות השנות לפי דרכו, זו בצניעות וזו בהפקרות, וכולן חיות יחדיו ביישוב קהילתי מעורב ופלורליסטי.

לא אלך כאן לשני כיוונים. לא אביא כאן את חילופי הדברים המרתקים באמת בפורומים באתר של אשחר - שהחליפו את הגוגל גרופ הידוע לשימצה - שבהם זו מוחה וזה צוהל וזה חושש שיכוהו במקל. בין היתר כי זה פורום סגור ואין בדברים עניין לציבור. אפשר גם לשים את הדברים בהקשר רחב ביחד עם כמה סוגיות כגון שירת נשים בצבא וקווי מהדרין, ולדבר ברמה התיאורטית היותר גבוהה על מסמן ומסומן והדרה ומה היה אומר לאקאן על נשים מאחורי מחיצה, ולמה צריך את לאקאן. טוטם וטאבו של פרויד די סוגר את הפינה הזו. אבל גם לשם לא אלך.

אני רוצה רק להפנות למאמר פיצ-פיצפון של חגי בועז בתיאוריה וביקורת 21 שנקרא בשם היבשושי משהו "פרשת המאבק על זכות הבחירה לנשים בתקופת היישוב: הסטטוס קוו ויצירת קטגוריות חברתיות". כמו מאמר בתיאוריה וביקורת הוא כולל הרבה תיאוריה והרבה ביקורת, אבל החלק של הסקירה ההיסטורית מראה איך ממש בשנות העשרים של המאה העשרים, לפני כמעט מאה שנה, ניסתה הציונות החילונית, כתנועה מהפכנית, לשבור את המחיצות המגדריות של היישוב הישן, ולתת לנשים זכות בחירה, אל מול התנגדות קשה של היישוב הישן והחרדים. המאבק על זכות הבחירה לנשים נתפס כסוגיה העומדת בלב האתוס הציוני, ונקשר עם נושאים כיצרנות, כיבוש העבודה וחידוש השפה. האמירה הייתה פשוטה - הנשים שותפות לנו, הגברים, במעשה הציוני. לא נוציא אותן אל מחוץ לגדר ולא נעמיד אותן מאחורי מחיצה. וביטאה את הדברים יפה חברת הכנסת עדה מימון -

"אחד מראשי עדת ישראל אמר בהמשך לדבריו בשאלה זו: 'ידעתי את סבל נשותינו הצנועות, אלו הנשים שמתו בביצות חדרה ונתאלמנו ביסוד המעלה: ידעתי את האשה העבריה עוד מלפני עשרים שנה ויותר, זו שנשאה כדי מים על שכמה בלכתה ברגל מראשון לנס ציונה. אבל התדעו, רבותי, בשל מה היו חביבים עליה הסבל והייסורים? כי הכל מילאה אך ורק לשם 'עשיית רצון בעלה', וכעת, בעוונותינו הרבים?...' מי מהקהל קרא - לא את רצון בעלה עשתה אלא את רצון האומה! אבל האמת נבלעה בנעימה ואנן נענה אבתריה: רצון עצמה עשתה!"

כל הכבוד עדה! (תסתכלו בתמונה ותקראו את הערך בוויקיפדיה. לא בר רפאלי, אבל האישה הזו בנתה את הארץ בידיים.) האישה, לא כקניינו של בעלה שיש להסתיר מאחורי פרגוד שמא יחשוק בו זר, ולא ככלי בלבד במאבק המהפכני להקמת האומה, אלא כיצור אוטונומי בעל אמירה עצמאית משלו. אז במאבק הזה, על זכות הבחירה לנשים, ניצח הצד החילוני, וכיום ראיתי גם חרדיות גמורות המשלשלות את הפתק לקלפי, למרות שהרב זוננפלד היה מתפלץ. אבל עכשיו מדירי ומסתירי הנשים למיניהם לוקחים אותנו קצת אחורה, ומנסים להוציא את דמות האישה מהפרהסיה הציבורית, ולהחזירה למקום הראוי לה, אותו פרגוד, אותה מחיצה, שהציונות הסירה. אז מי שרוצה לחיות כך זה סבבה והכל טוב ויפה. אבל אם כבר, אל תמכרו לי סיפורים על יישוב מעורב לחילונים ודתיים, אלא ספרו לי שאני הולך לגור במאה שערים בשנות העשרים של המאה שעברה. ואני אומר בפירוש, מי שמסתיר את הנשים בהקפות השניות באשחר מאחורי מחיצה, מיישר קו עם קיצוניות דתית, עם מחרימי שירת הנשים בצבא, ועם מסירי הנשים מהפרסומות בירושלים. וכמו בצבא, אם מישהו רוצה שיתוף פעולה ודו קיום בין דתיים וחילונים, אין מקום לקיצוניות. המחיצה אומרת לי - אם אתה חילוני, ליברל ומאמין בשוויון האישה, מקומך לא כאן. אז זה הבית שלי, ואני מתכוון לשמור עליו, ועל אחדותו בכל דרך. מקומי כאן. מקומה של המחיצה - לא.

ואסיים בקישור לקליפ של האירוע המרגש. את המחיצה רואים לכמה שניות בהתחלה וכמה שניות בסוף. המוסיקה די סבבה. זה מתחיל עם 'מי שמאמין לא מפחד', וממשיך ל'ברוך הגבר' במנגינת ספידי גונזאלס, ויאיר כהן מיוזיק עושה שם עבודה יפה. תיהנו!