הבלוג של אבו אלמוג

A realm of pleasance, many a mound,
And many a shadow-chequer'd lawn
Full of the city's stilly sound,
And deep myrrh-thickets blowing round
The stately cedar, tamarisks,
Thick rosaries of scented thorn,
Tall orient shrubs, and obelisks
Graven with emblems of the time,
In honour of the golden prime
Of good Haroun Alraschid.

"ממלכת עונג, סוד גבעות,

וצל חולף על פני העשב;

לקול העיר, אל האורות,

מור ולבונה יקשיבו קשב.

אשוח רם, ועץ תמר,

ומחרוזות פרחי הבושם;

ואובליסק, שיחי ערער,

בהם חרץ הזמן קמטיו,

עדות נצחית לתור זהב

של הארון אל רשיד הטוב."

כתב - אלפרד טניסון

תרגם - ג. אבו אלמוג.

גמר של תכנית ריאליטי ישראלית. שני מתמודדים עומדים על קו הגמר. השופט העממיקו כבר בחר את המועמד העממיקו, והשופטת הצעירה בחרה את המתמודדת הצעירה. עכשיו רק נותרה ההחלטה הקובעת של השופט בעל הסטנדרטים, המתפלסף, המוזר קצת, המפחיד קצת. וזה, בדרכו, מתפלסף.

והנה המתמודד העממיקו מביט למרום. מגלגל עיניו לשמיים, ואז עוצם אותן בכוונה גדולה, ומשפתיו בוקעת תפילה חרישית. ייתכן אפילו 'שמע ישראל'.

שנייה לאחר מכן מודיע השופט בעל הסטנדרטים על זכייתה של המועמדת הצעירה.

מכאן עולות כמה שאלות:

* מה הוא בדיוק חשב? שברגע האחרון יהפוך השם את לב פרעה?

* ואם כן, מדוע לא התקבלה תפילתו? האם זה בגלל שאייל שני חזק מאלוהים? האם זה בגלל שלאייל שני אין אלוהים? האם זה בגלל שאייל שני לא מדבר עם אלוהים? האם אלוהים ייעץ ואייל שני דחה? האם אין קשר בין התפילה ובין ההכרעה של אייל שני?

* ואולי אלוהים לא מסתכל בערוץ 22? ואולי הוא העדיף לראות ערב זומבים ביס 2? היה זומבילנד. יופי של סרט, וודי הרלסון מצחיק והבחורה חתיכה. אם אני אלוהים, הייתי הולך על זה.

אז ככה, אלקנה. שמע. חודשיים שלמים בישלת בתכנית לא כשרה לעיני כל עם ישראל. יש לזה שם מאוד לא יפה - חילול שם שמיים ברבים. מי שבאמת איכפת לו ממה שלהוא, שם למעלה, יש להגיד, לא היה עושה את זה. אז לא צריך ללכת ממש לפילוסופיה של שכר ועונש וטעמי המצוות. הרעיון הבסיסי שכל רב יסביר לך הוא מי שמשתין על הקדוש ברוך הוא בקשת (תרתי משמע), הקדוש ברוך הוא לא כל כך ישמח להיענות לו. זה אלף בית של יהדות. זה לא ישו שרק יושב וסופג ומבקש עוד, ואז מוחל. זה אל אלוהי הנקמות, אל נוקם ונוטר. את סדום ועמורה הוא הפך על פחות מזה. רק לפני שישים שנה הרג לנו שישה מליון בשואה, ואיתו אתה מתעסק?

בקיצור, מה שהיה שם זה לא יהדות. זה פניה יותר קמאית לאיזה סוג של אלוהות שבטית, עמוד טוטם וירטואלי, נוסח בשבקין המקועקע (עוד פעם נו נו נו גדול, ואם אתה מסתובב כך חצי עירום בפריים טיים, זה ממש כמו לבשל לא כשר בפריים טיים!) הזועק "שמע ישראל" לפני ההכרעה שלו בגמר של הישרדות. הוא זכה, דרך אגב. ואתה אפילו יותר נחמד ממנו! ואולי גם זה לא. אולי זה סימון שבתכנית שכל כולה מוקדשת לסטיריאוטיפים, להבדלי מעמדות ועדות, לאמירות על סף הגזענות ומעבר לו, פשוט סימנת את עצמך שוב ושוב כשייך לקבוצה סוציו אקונומית מסויימת. משם כבר יותר קשה לצאת, בטח אחרי שהפנמת את כללי המשחק, והפגנת קבל עם ועדה את דבקותך בהביטוס באותה תפילה חרישית.

אוהבים אותך, אלקנה. תמשיך לכבות שריפות. תמשיך לבשל. אל תיקח ללב. החבר'ה בתחנה אוהבים אותך. וגם אלוהים. יש לי דיבור איתו. הוא אמר לי שזה שהרוסיה זכתה זה חטא גדול, ועוד ארבעים יום ונינווה נהפכת. לפעמים זה עובד כך, אתה יודע. תקרא תנ"ך.  

אז נוסע יהודי מעפולה לאשחר בצהרי יום חמישי. סיים את עבודתו בערך בשתיים בצהריים, וצריך להגיע לאשחר ולצאת ברבע לארבע לקחת את הבת לרופא השיניים. השעות האלה שעות די מתות ברדיו בכל מקום, אז שומעים כמובן את ברירת המחדל 88FM. יש שם את התכנית של בן רד "נותן ברוק" ויש שם קטע כזה שמאזינים משמשים כעורכים. את התכנית ערכה בחורה די נחמדה בשם לילך, עם העדפה לרוק / בלוז כבד משנות השבעים, מה שיכול להעביר שעה נסיעה בסבבה. אי שם ליד מצודתו האדירה של אבי האומה דאהר-אל-עומר בדיר חנא הכתה בי ההתגלות, כאשר לילך דנן השמיעה את הדיסק שלא שמעתי בארבעים ושתיים שנותי קודם לכן - Maggot Brain של Funkadelic.

אז נוסע יהודי מעפולה לאשחר, ושומע מוסיקה. והמוח רץ. יש בעיות פרנסה, יש ענייני בריאות שלי ושל היקרים לי (ברוך השם רוב העניינים בסדר, אבל יהודי דואג, מה לעשות), לקוח זה אמר כך, ולקוחה זו אמרה אחרת. הילד אמר למורתו דבר זה, והילדה אמרה למורתה דבר אחר, והתזה אינה נכתבת מעצמה, והמנחה אינו יוצר קשר מזה זמן מה, ושיטת המילט עודה מושלת בכיפה ואין מוחה. ואז לוקח אדי הייזל זצוקלל"ה את גיטרתו, ומתחיל לנסר, והכל נשכח, כאילו לא היה. ויהודי מוצא עצמו על פסגת הר ערפילי בשעת לילה מאוחרת, לבדו עם הייזל ואנשי הפנקאדליק, מאזין רוב קשב.

אז  נוסע יהודי מעפולה לאשחר, וגופו עבר זה מכבר את דיר חנא, והוא כבר בפאתי עראבה הכפר, ליד האנדרטה של הבחור הנחמד עם הציפור, והייזל ממשיך לנסר, והיהודי, ברוחו, הרחק משם. ויהודי שוכח את כל הצרות, ומתמוגג, ונאנח (יהודי, אחרי הכל). ובשלב מסויים אומר בן רד שצריך לקטוע את הקטע, כי הייזל מנסר, ברוך השם, עשר דקות, אבל אנחנו רוצים להשמיע את כל הקטעים שערכה לילך, ובבת אחת שב יהודי ונחבט אל קרקע המציאות. והנה שוב מכות בו בעיות הפרנסה, הבריאות, הלקוחות, הילדים, והמילט.

אז מגיע יהודי לאשחר, ויש עוד עשרים דקות עד שצריך לצאת. אז ניגש יהודי אל היוטוב (יוטוב איז דאס וועבזייטל ווי מען טוישט זיך אויף ווידעא קליפס ארויפלאדירט צו האסטן און מיטטיילן מיט אנדערע דאס צו קוקן בחינם.) ושומע פעמיים רצוף את הקטע, ומתמוגג בכל פעם מחדש. ויהודי מבסוט, ויהודי לוקח את הבת לרופא השיניים. והיא שומעת בדרך את דער פרעיי (דער פרעיי זענען געווען אן אמריקנישער פאפ מוזיק בענד), וליהודי שבדרך כלל מאוד סובל מהמוזיקה של הבת שלו לא איכפת, כי המוזיקה השמיימית של אדי הייזל ופאנקדליק עוד מתנגנת בתוך ראשו, וכבר חלפו כשלושים שעות, והיא עוד שם, ואינה יוצאת (לא הבת מרופא השיניים. זה נגמר מאוד מהר. המוזיקה מהראש).

אז זה היה פשוט נפלא. וזה לא קורה כל יום.

תמיד חשבתי שאני לא אוהב פאנק (עם פ' רפה. פאנק עם פ' דגושה זה סיפור אחר ומסובך יותר). זה נראה לי כל מיני שווארצעס לבושים בבגדים מצחיקים עם תספורות אפרו משנות השבעים שמנגנים מוזיקה כזאת, מדליקה, כלהקת חימום של מייקל ג'קסון. מה ליהודי כבד ומהורהר כמוני ולמוזיקה המדליקה הזו? הקטע הזה היה פשוט התגלות. פתאום גיליתי את השורשים של הפאנק אצל זאפה שאני כל כך אוהב, ובכל מיני מקומות טובים אחרים, ופתאום הקטע האהוב עלי, אבטיח בחציר חג הפסחא מתוך ג'וז גראז' נשמע קצת כמו חיקוי קצת חיוור לאמת הקשה והמפעימה של המאגוט בריין.

מי שמצפה להתפעמות כמו שלי כשילחץ, אם בכלל, על הקישור שלמטה (ניסיתי לעשות אמבד פעם ראשונה. נראה אם זה עובד), כנראה יצא מאוכזב. ייתכן שהקטע הזה אומר לי משהו מאוד מאוד אישי, שלמישהו אחר לא יאמר, ובכלל... אבל אם אחד מקוראי יזכה ולו לעשירית מנחת הרוח שגרם לי המאגוט בריין דנן, הרי שכתיבתו של קטע זה לא הייתה לשווא.

הייזל, זצוק"ל מת בגיל המסוכן של 42. עד כמה שהבנתי, חיבתו למיני סמים מסוכנים, ולשאר מרעין בישין מן התוספת השנייה, הייתה בעוכריו, ובכל אופן, מעורר מחשבות. אם מחר יכה בי עודף המשקל, חוסר הפעילות הגופנית, וכיוצא בזה, או סתם אפול קורבן לאחד מהמטורפים האלה שמזנקים מצידי הכביש עם סובארו בת 42 בסיבוב שם ליד כפר מנדא, האם אשאיר מאחורי משהו שיפעים מישהו, באיזה שהוא מקום, כשם שהייזל דנן השאיר מאחוריו את המאגוט בריין? כאן על הבלוג הזה להמליץ על שהמליץ כבר החכם מכל אדם -

"לך אכול בשמחה לחמך, ושתה בלב-טוב יינך:  כי כבר רצה האלוהים את-מעשיך.  בכל-עת יהיו בגדיך לבנים; ושמן, על-ראשך אל-יחסר.  ראה חיים עם-אישה אשר-אהבת, כל-ימי חיי הבלך אשר נתן-לך תחת השמש, כול ימי הבלך:  כי הוא חלקך, בחיים, ובעמלך, אשר-אתה עמל תחת השמש.   כול אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה:  כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה."

א גיט שאבעס!