הבלוג של אבו אלמוג

מאז תחילתו הבלוג הזה נראה כמו עמוד פרסומת ל"יס ראדוגה". אז עשרת קוראי (בניגוד לדן בן אמוץ, שטען כי יש לו שישה קוראים, לי יש רשימת מינויים! אבל המערכת לא שולחת להם מייל...) יצטרכו לסבול עוד אחד. אחרון, אני מקווה.

הערוץ מריץ בזמן האחרון פרסומת חביבה, המשודרת בכל ערוצי ה"יס", בה נראה זוג, גבר ואישה, רוסיים בעליל, מחליק על הקרח (זיהיתי היטב את המשטח במרכז קנדה במטולה, משם יצאתי עם סימנים כחולים אך באוגוסט...) בעודו מקשקש ברוסית על רומנטיקה מוסקבאית. כשהם מגיעים למרכז המשטח הם נופלים על התחת. הגבר מתחיל לקלל בעברית, שהוא גר ברמת גן ולא ראה קרח כבר עשרים שנה, והאישה משליכה את ה"שאפקה" שלה, וצועקת בעברית מהולה ברוסית "למען השם, מה זה הכובע הזה. לא לבשתי אותו מאז שהייתי בת עשר!". לאחר מכן הקריין שואל אותם אם הם רוצים לראות סידרה שנוגעת לחייהם בישראל, והם עונים פה אחד "יס!".

אהבתי את זה מאוד. זה אומר די הרבה דברים על החיים במדינת ישראל היום. על אותו ציבור של מיליון אנשים שחי כאן כבר עשרים שנה, אינם עוד ישראלים לחלוטין (וכי איזו ישראלית ראויה לשמה תלבש את ה"שאפקה"?) אך כנראה אינם כבר רוסים במלוא מובן המילה, על תת התרבות הישראלית-רוסית שקמה כאן, ובכלל מהי ההגדרה ל"ישראלי" ומיהו "ישראלי" לעומת "רוסי". אלו הן הרבה שאלות שאפשר לדון בהן, והפירסומת עושה את זה בצורה חיננית ביותר. הרוסים של הפירסומת הם פוטוגנים, דוברי עברית, רומנטיים וסימפטים. הם לא הסבתא הזקנה שאינה מדברת מילה אחת בעברית שאתה פוגש בתור לקופת חולים, או קהל המצביעים הרעבתני, זולל הערבים לתאווה, המצביע כאיש אחד לאביגדור ליברמן, אם לקחת רק שני סטראוטיפים כעורים ונפוצים של הציבור הרוסי-ישראלי (ועדיין, להמנע מכמה מהדוחים יותר). זה עושה לדעתי שירות מעולה לציבור הזה, אם כי זו, כמובן, לא כוונת התשדיר. את הסידרה עצמה, "מז'דה סטרוק" איני רואה, כי עלה בלבי חשד עמום (שאך התגבר עם קריאת הביקורות בעיתונים) שהמדובר במוצר שאינו חינני כמו התשדיר שמפרסם אותו, וחוץ מזה, זה מתנגש לי עם "היפה והחנון" בגירסה האמריקאית, שהעונה הרביעית שלה משודרת אף היא ביס.

אפרופו היפה והחנון - הגירסה האמריקאית, המהוקצעת, היא כמובן בית ספר לריאליטי, ומכניסה לכיס הקטן את כל מה שעושים כאן בארץ. פשוט להסתכל ולהיאנח. כך צריך לעשות את זה. בעונה זו הביאו המפיקים אטרקציה. חנונית וחתיך, שהצטרפו לחבורת היפות והחנונים. כמובן שהחתיך, המוקף ב"יפות" מחד, וחבורה של חנונים חסרי כישורים חברתיים מאידך, פצח בפעילות מינית סוערת בשנייה בה כבו האורות בווילה, בעוד שהחנונית לא שלחה את ידה אל רעיה החנונים. גם כאן יש אמירה. זה מעלה את השאלה, האם אכן הנשים הללו הן כה קלות להשגה? ואם כן, מה מונע מהחנונים להשיגן? שוב יש כאן משחק (גאוני לדעתי) בסטראוטיפים - האישה חסרת השכל המתמסרת מבלי לחשוב הרבה, אל מול החנון המתרכז בעולם משחקי התפקידים וגיבורי העל, שאינו מסוגל לצאת מקליפתו ולשלוח את ידו להשיג מה שנמצא בהישג יד קל ופשוט של אחרים. כרגיל, לא ניתן לדעת מה כאן פרובוקציה של ההפקה, מה עריכה מגמתית, ומה רגשות (ונוזלי גוף) אמיתיים. דוקטור בסוציולוגיה יוכל לעשות גם כאן עבודה קלה בדוקטורט על הבניית דימויים. אני קטונתי.

בזמן האחרון רץ ברדיו ביצוע של גילה אלמגור ל"וידוי" של אלכסנדר פן. היא שרה את הבית הנוסף, שיודית (תכף נגיע...) לא שרה בדרך כלל, ושעד עכשיו לא הכרתי. וזה הולך בערך כך -

"הן ידעתי שאין לי אוהב מלבדיך

וידעתי: המוות יבוא מידיך

ואני מחכה ומצפה לזיוו;

הוא יבוא פתאומי כגרזן על עץ יער,

או יקרב לאיטו, בעינוי ובצער,

אבל לא מידי זר - מידיך יבוא."

וואלה!

זה שהבנאדם לא עמד בסטנדרטים של תקינות פוליטית של היום היה אפשר לנחש כבר מהבתים הראשונים -

"גם למוות אתה קיללתני לא פעם, וכתפי הקרות רעדו משמחה;". אבל יש שם איזו רומנטיקה בסיסית של מעילי הפשוט וציץ הוורד, ואתה איכשהוא יכול לצפות שהסוף יהיה טוב. זאת אומרת שהוא יקלל אותה למוות, אבל במקום לשנות את הסטטוס בפייסבוק, הם יצעדו חבוקים אל השקיעה. הבית הזה פשוט מאיר את השיר באור של קורבן / מקרבן, ושינאת נשים לשמה, שפשוט עושה לי חשק להעיף לפן בעיטה בשייח אברק שלו.

אז הפיתרון הוא לא להשמיע את השיר הזה. נורא פשוט. זה נכס צאן ברזל, והכל, אבל זה ממש ממש מצדיק רצח של נשים. נשים נרצחות כאן כמעט כל יום מכל מיני סיבות. רק לאחרונה קצב הנשיא את עונשו של גלעד שמן, שפשוט רצח את עינב, שלא רצתה יותר להיות חברה שלו. ממה שראיתי בטלוויזיה (ובסרט תיעודי מצויין של נילי טל לפני כמה שנים) הבית הזה הוא ממש הבית של עינב ז"ל. היא ידעה שזה יבוא מידיו.

בתזה שלי שהולכת ונכתבת יש הרבה הביטוס, ולאחרונה גם הגמוניה. לא צריכים להיות בורדזיאנים, או ממש לצטט את שנטל מוף או אנדריאה דבורקין או כל פוסט מרקסיסט פוסט סטרוקטורליסט, פמיניסט מהגל השלישי כדי להבין שהשירים האלה יוצרים תודעה ומצדיקים את מה שאסור להצדיק. אז לא להשמיע. וגם את היי ג'ו של ג'ימי הנדריקס, עם כל הכבוד, וגם "ניגון עתיק" די מפוקפק מהבחינה הזאת, אם נסתכל על זה כמו שצריך. "תעבור קנאתי שותקת ותשרוף את ביתך עליך" מה שמשותף לפן ולאלתרמן, פרט לכישרון החריזה, הוא ששניהם התייחסו לנשים שלהם כמו זבל. כולה צחקה בלעדיך במסיבת מרעיה. אז תעשה לה פרצופים בדרך הביתה באוטו. למה לשרוף את הבית? האמת היא שהשירים האלה נקראים פחות כמו שיר ויותר כמו הודאה במשטרה.

עוד מילה טובה אחת לזמר המזרחי (אי אפשר בלי, רענן שקד הקפיץ לי את הפיוז) - דווקא זוהר, שידע להיות שוביניסט לא קטן בחיים הפרטיים, בשיר "כבר חלפו הימים" לוקח מאוד קשה את זה שהבחורה הייתה בגיא עם אחר בחשאי, אבל במקום לבחור בפתרון האלתרמני / פני, הוא טוען שטוב לו מותו מחייו. זה לא שבסיטואציה הזאת מישהו צריך למות, אבל אם כבר - יש כאן דרך אלגנטית בלי שנאת נשים ובלי להטיף לרצח.

אז אני נורא מבין את יודית. למה להסתבך עם המין הגברי? עדיף להיות עם איזו קניוקית חביבה. איך שלא תסתכלי על זה את פחות מאויימת שישרפו את ביתך עליך, שמותך יבוא כגרזן על עץ יער, או כל הדברים הנחמדים שקוראים בעיתון. ואם כבר - שאפו על החשיפה. לא גילוי ממש מדהים ואף אחד לא נפל מהכיסא, אבל אם היה בנאדם אחד במדינת ישראל שלא ידע, אז עכשיו הוא יודע. וזה עוד סימן בדרך לנורמליות, בטהרן הקטנה שלנו, שזמרת מובילה יוצאת מהארון, ופשוט מדפדפים לאייטם הבא.

מסיבות שזה לא המקום לפרטן מצאתי את עצמי עם ילד בן תשע בחנוכה בנצרת. כל מה שהילד רצה הוא "קנטקי פרייד צ'יקן", וכשהילד רוצה הוא בדרך כלל גם מקבל. אז הגענו לקניון "ביג" החדש בנצרת, שם יש קנטקי פרייד צ'יקן. ביני לבין עצמי כבר ראיתי את עצמי נכנע למנה עתירת הטיגון העמוק והקלוריות, שאף פעם לא היה לי ממש ברור אם היא טעימה או לא.

קניון "ביג" בנצרת הוא מקום מעניין ככל שקניון יכול להיות מעניין. יכלתי לכתוב פוסט על העיצוב, והמיקום, והמפגש בין התרבויות, אבל זה יהיה פוסט נורא משעמם. לא שאני מבטיח להיות מעניין הלאה, אבל זה יהיה קצת יותר משעמם ממה שאני הולך לכתוב. במקום זה אני מפנה לכתבה שאומרת בערך מה שאני רוצה להגיד ונמצאת כאן בכל אופן יש שם מתחם מזון עם שתיים שלוש רשתות מוכרות, אחת מהן קנטקי פרייד צ'יקן. יש שם גם סברו ועוד כמה דברים מהסוג הזה ו"אל קאנון".

ממש בכניסה למתחם האוכל, המופרד, בטוב טעם לדעתי, מיתר הקניון, ניגשה אלי ערביה צעירה, עטויה בכיסוי ראש איסלמי מסורתי, והסבירה לי בחיוך מזמין את התפריט של "אל קאנון". זה לא נראה כמו משהו מסעיר במיוחד, בחירה בין פרגיות וקבב, בין צי'פס ותפוח אדמה אפוי, בין סלט עם עגבניה לסלט חסה, ושתיה קלה. היו אפשרויות נוספות שאיני זוכר כרגע. עד כמה שזה נשמע שגרתי,  הקונספט של מזון מהיר ערבי שבה את ליבי, והייתי חייב לנסות. קניתי לילד את הקנטקי פרייד צ'יקן שלו (הוא קיבל ביחד איתו גם מקלע עוזי שנראה אמיתי ועושה המון רעש. הצטערתי על הרגע), וניגשתי לדוכן של אל קאנון. הזמנתי פרגיות, וסלט ירוק, וצ'יפס.

המנה הוכנה והוכנסה בתוך מיכל מקלקר, בנוסח המיכלים שמכניסים בהם את המקדונלדס באמריקה, ביחד עם פיתה חמה וטריה ושתייה, ובסך הכל 38 ש"ח. הפרגיות והצ'יפס היו פרגיות וצ'יפס. הסלט היה משהו מיוחד. זה מה שגרם לי לכתוב את הפוסט הזה.

סלט חסה הוא בדרך כלל סלט חסה. ברשתות מזון מהיר, ואפילו במקומות קצת יותר מתוחכמים, המדובר בדרך כלל במוצר תפל למדי, שאם נוסיף עליו רוטב אלף האיים לייט או וינגרט לייט, קיבלנו משהו תעשייתי למחצה, שאפשר ללעוס ולעבור הלאה, בלי יותר מדי רגשות אשם במחלקת הקלוריות, וזה בערך המטרה של זה. סלט החסה של אל קאנון היה עולם שונה לחלוטין.

החסה הייתה טריה, נקיה ורעננה, קצוצה דק, באופן הערבי המסורתי. נוספו לה, במידה, כל מיני ירוקים אחרים שלא ממש זיהיתי. היו שם גם כמה פילחי לימון קצוצים דק וטריים, כמעט בלתי מורגשים, אלא מבחינת הטעם, והרוטב היה רענן, חמצמץ, כמו שרוטב של סלט חסה צריך להיות. אני לא צריך לכתוב יותר. קיבלתי חוויה קולינרית מהמעלה הראשונה במקום שלא ציפיתי לו. זה היה כל כך טעים ומרענן דווקא בגלל שלא ציפיתי לזה. כמו שאול שחיפש את האתונות ומצא את המלוכה.

קינחתי במנה של כנאפה, שהייתה לא ממש טעימה, אלא שמנונית ומרגרינית. אבל אני סולח להם, בגלל הסלט. האמת היא שכנאפה היא קונספט שדי זר למזון מהיר, וקשה ליישום. אני קונה את הכנאפה שלי במעדניה מול הבנק הערבי ישראלי בעראבה. סתם טיפ למי שעובר בדרך.

אז מה רצה להגיד הפוסט הזה? שלפעמים מוצאים תענוגות קטנים במקומות בלתי צפויים? ש"אל קאנון" זה משהו שצריך לנסות? אני לא ממש סגור על זה. זה נסיון ראשון שלי בביקורת מסעדות. אשמח לקבל תגובות מהקוראים הקבועים (יש לי חמישה מינויים כבר!) כדי לדעת אם להמשיך בכיוון הזה, או לחזור, חלילה, לבולגקוב (הפרק העשירי שודר בשבוע שעבר. יש לי הרבה מאוד מה להגיד) או סתם להמשיך לקטר על הממשלה. זה תמיד תופס.