הבלוג של אבו אלמוג

ג'ינג'יות קשוחות ועצובות עושות לי את זה. על המסך כמובן. בתחילת שנות התשעים התאהבתי עד ייאוש בשתיים מהן. ג'רלדין סומרוויל ששיחקה את ג'יין פנהליגון הנפלאה ב"המפצח" (זה לא ממש מדהים איך שהיא בוחרת את רובי קולטריין השמן הציני עם הנטייה להרס עצמי, שגם זקן ממנה בעשר שנים? כאילו, תקווה לכל השמנים הציניים בעלי הנטייה להרס עצמי באשר הם!) ובמליסה ליאו ששיחקה את סרג'נט קיי הווארד הג'ינג'ית והקשוחה לא פחות ב"רצח מאדום לשחור". אבל מה שיש לי ממש בבית הוא יותר קשוח וגם תופס פושעים אמיתיים, ואחת לכמה זמן, כשבא לה, היא גם צובעת לאדום, אז אני לא מתלונן, ובכל אופן יש לי פינה חמה בלב לעלמות סומרוויל וליאו.

ליאו זכתה הערב באוסקר שחקנית המשנה על "פייטר" אחרי שנים שהתבזבזה והתבזתה בתפקידי גוויות ב-CSI ים למיניהם, וגם עשתה די בלגן כשאמרה את המילה הנוראית "פאק" בנאום קבלת הפרס, ואני אוהב אותה יותר בגלל זה.

אבל לא לשם כך התכנסנו כאן. ליאו, ילידת 1960, שיחקה בסרט את אמא של מרק וולברג, יליד 1971. ומצטרפת בכך לכמה ליהוקים תמוהים דומים, כמו אנג'לה לנסבורי ששיחקה ב"שליח ממנצ'וריה" את אמא של לורנס הארווי שהיה צעיר ממנה בשלוש שנים, ואת השיא השיג לורנס אוליבייה, שליהק לתפקיד אמא שלו ב"המלט" את איילין הארלי שהייתה בת 28 בעוד שהוא היה בן 41. המלט? אדיפוס. דרך אגב, גם מל גיבסון שיחק את המלט וקרא "אמא" לגלן קלוז המבוגרת ממנו אך בתשע שנים.

מה ההסבר? הייתי יכול, כרגיל, ללכת ללאקאן ושות', אבל זה קשקושים בשכל. שוביניזם גס, בצורתו הטהורה. זה הכל. הוליווד מלהקת גברים שאיך נאמר, נס ליחם, לתפקידי מאהבים צעירים ומלהקת לצידם כוכבות הצעירות מהן בעשרות שנים, אבל אישה רק מגיעה לגיל מסויים, וצוברת קמט ראשון בזווית העין וכבר זורקים אותה להיות "אמא".

אז הנה, לפני שיורידו את זה מטעמי זכויות יוצרים או אני לא יודע מה, הנה ליאו המקסימה אומרת פאקינג בפני כל העולם בטקס האוסקר. פאקינג וונדרפול!

ככל שמתקדמים הליכי החקיקה של "חוק וועדות הקבלה", כך הולך וגדל האבסורד, והמסיכות הולכות ומוסרות. כך, למשל, הצליח מיכאל בן ארי לשרבב להצעת החוק לאחר הקריאה הראשונה בוועדה פיסקה מרגשת לפיה ביישוב ש80% מתושביו החליטו על כך - רב היישוב יהיה הגורם הסופי שיחליט על קבלת מועמד ליישוב. וזה נורא, אבל נורא לא בסדר מצידו ואיך הוא מעז, ותראו, הוא רק מקלקל.

מתנגדי החוק במשגב, אותם אנשים שליליים המונעים רק מרצון להרס ושינאה עצמית (ואיך אני יודע שהם כאלה? כי זה מה שהחבר'ה באשחר כתבו לי היום במייל כשהבעתי פחות או יותר מה שאני כותב כאן בקבוצת הגוגל הפנימית של אשחר. וכתבו לי גם גועל נפש. ואני מסכים איתם. אני לפעמים נורא, אבל נורא מגעיל את עצמי), קפצו על זה כמוצאי שלל רב. ונמצא גם מי שפירסם כתבה בעיתון מקומי, וזה נורא מעצבן. כי גם פירסמו שם תמונה של השער לאשחר. וזה נורא מעוות את התדמית של אשחר, ומה אנשים יכולים לחשוב! מה - אתם לא יודעים שבאשחר אין רב יישוב? אתם לא יודעים שוועדת הקבלה באשחר מאוד ליברלית, ואיש לא נשאל לגבי אמונותיו (כל עוד אינן כוללות את האמונה באללה, או בישוע המשיח) ואנחנו מקבלים כל יהודי, באשר הוא יהודי, העיקר שיהיה יהודי? ועכשיו חילונים לא ירצו לבוא. תראו איזה תדמית עושים לנו.

האמת היא שזה נורא מעצבן. בסך הכל אנחנו רוצים לשמור על המרקם של הקהילה שלנו, שלא יגיעו לנו כל מיני ערבים וכאלה, והומואים גם נראה לי. או ערבים שהם הומואים. או הכי גרוע, תארו לכם, זוג של יהודי חילוני וערבי דתי. שניהם הומואים. או יהודי דתי וערבי חילוני. טוב. ערבי חילוני זה פחות נורא. כי הוא לא מתפלל כל כך ברעש. בקיצור אז אם כאלה יעזו להגיע לחלקת האלוהים טהורת הגזע הקטנה שלנו שעל נחל החילזון, שיהיו לנו את הכלים להגיד להם לא בלי שיטרידו אותנו בכל מיני בגצים וכאלה. אז המיכאל בן ארי הכהניסט הזה מגיע, ומתלבש על הרעיון היפה שלנו, ומלביש עליו את הדתיות החשוכה הזאת שלו, כאילו איזה רב יכול לקבוע בשבילנו מה לעשות. ועכשיו עשו לנו תדמית גרועה, וחילונים יחשבו שהם צריכים לעבור ראיון אצל רב, ולא אצל ועדת קבלה. אנחנו אנשים ריבונים לקבוע בעצמנו איזה יהודים נקבל, ולא צריך רב בשביל זה. רב זה לחשוכים האלה שנותנים לרבנים להגיד להם מה לעשות. אנחנו יודעים מה לעשות גם בלי שיגידו לנו. וזה אשכרה ממש לא בסדר!

אז אני כותב כאן בבלוג, כדי שמי שקרא את הכתבה במקומון, או שסתם קרא על היוזמה הזאת של בן ארי שרק יודע לקלקל רעיון יפה, שידעו שאנחנו רוצים כאן שיבואו גם חילונים. בואו חילונים! בואו יהודים! בנו את הגליל הירוק! יהדו את הגליל! נפלא פה! תבואו תבואו מהר! הנשים כאן יפות והאוכל טעים! נחל החילזון מלא בדגים נפלאים!

העולם כמרקחה. ממאוריטניה ועד טהרן, קמה תנועה חדשה, תנועת שחרור עממי, המוני, דמוקרטי, שכל ישראלי עם מעט שאיפה לחופש, וקמצוץ של אהבת אדם באשר הוא אדם יכול רק להזדהות איתה. הרודנים הישנים נלחמים, בבחריין יורים במפגינים בשנתם, בטריפולי מפציצים אותם מהאוויר, אבל מה שהיה כבר לא יהיה, וגורלה של כל רודנות, גם זו שבטריפולי וגם זו שבטהרן נחרץ.

אלו ימים של שמחה. של האזנה לתחנות הרדיו וצפייה בטלוויזיה בהשתאות, בהערצה. רק אתמול הלכתי בנצרת, וראיתי סטיקר נפלא עם תמונתו של המנוח נאצר, סמל הנשר המצרי, וכיתוב בערבית ממנו הצלחתי לקרוא את הכותרת "אירפע ראסכ יא אחי!" (בערבית בדרך כלל אני מצליח לקרוא, ופחות להבין. הפעם, באדיבות צה"ל, הצלחתי לקרוא את כל המשפט. אין חייל שלא יודע מה פירוש המילה "אירפע"). רציתי לצלם את הסטיקר בפלאפון ולהעלות אותו לכאן, אבל המונית הגיעה...

והשאלה הנשאלת, כרגיל, זה טוב ליהודים? דבר ראשון, בטח שזה טוב, והבלוג הזה עשה כל שביכולתו כדי להראות את זה בשבועות האחרונים, כולל הבאת האורח סלבוי ז'יז'ק שיסביר את זה, אבל בואו נלך באופן סדור. פרה פרה שאלה שאלה.

אבל זה ערבים! לא יכולה להיות אצלם דמוקרטיה! הם יהפכו מייד לאיסלם קיצוני - פחות או יותר הדעה הרווחת בקרב הישראלים בעלי "הקומון סנס" המסרבים להשתכר מהמראות המרגשים המגיעים מככרות העולם הערבי, ומזכירים לנו שאלו... ערבים. בדרך כלל מצביעי קדימה, מה שמראה על עמקות מחשבתית לפחות כמו צירוף של צחי הנגבי, עתניאל שנלר, והזאתי נגד המשפחות החד הוריות. מה לעשות, לשלוח אותם לקרוא קצת אדוארד סעיד? אולי נתחיל מהומי באבא או פרנץ פנון. לא. נתעלם ונמשיך הלאה.

אבל כל השנים אמרנו שאי אפשר לעשות שלום עם הערבים, עד שתהיה אצלהם דמוקרטיה. תראו איך צדקנו! גם ג'ורג' בוש צדק - לא צדקנו ולא בטיח. מתי שהוא בשנות התשעים העליזות המציא חנן שרנסקי את 'דוקטרינת שרנסקי' שאומרת שאם אדם לא יכול לעמוד בכיכר העיר ולצעוק "הנשיא בן זונה" אין מה לדבר עם המשטר. זה מאוד תפס אצל ג'ורג' בוש וכאלה, ומייד הם רצו לכבוש את בגדד ולהביא לשם את יתרונות הדמוקרטיה, והיום יש שם דמוקרטיה נפלאה שכל אחד יכול לעמוד על ארגז בכיכר העיר, בין הגוויות, ולצעוק "הצילו". הדוקטרינה הזו שימשה כאן במיוחד כדי להדוף נסיונות למשא ומתן מדיני על ידי כל מיני אנשי ימין מתוחכמים שהאמירה הפשוטה "אני רוצה להשאיר את הגולן בידי ישראל כי זה נורא כיף לגלוש בחרמון, וחוץ מזה זה שלנו, ויש שם מתנחלים ולא מוסרים שטחי מולדת לערבים" לא יאה להם. אז ככה, המדובר באמירה פשטנית על גבול חוסר ההבנה של תהליכים פוליטיים (ולזה עוד נגיע). שרנסקי עצמו, הגיע לכאן על תקן סטאר בינלאומי, ואם רק היה נמנע מהפוליטיקה הקטנונית, וממשיך בקטע של זכויות האדם שעליו רכב עד לכאן, היה יכול להיות סלבריטי בינלאומי בסדר גודל של נלסון מנדלה. מה לעשות שהגיע לכאן, שקע בפוליטיקה הקטנונית, הקים מפלגה עדתית, שכשלה בין היתר כי לא היה איכפת לה מהאוכלוסייה הנזקקת באמת שבחרה בה, ויותר היה אכפת לה שחברון שלנו מאז ומתמיד, גרם נזק פה ושם, ונעלם. בפועל, ממשלות ישראל אף פעם לא נמנעו מתמיכה בדיקטטורות צמאות דם כשזה ממש היה בא להן. ידידינו הנחמדים והטובים השאח הפרסי, הפלנגות של ג'ומייל, ומשטר האפרטהייד בדרא"פ, אם למנות שלוש דוגמאות בולטות, לא היו בדיוק מופת לדמוקרטיה וזכויות אדם. הדרישה הזו לדמוקרטיזציה עלתה רק כשהיה איזה סימן של שלום בפתח, כאיזה טריק לדחות את הקץ ולהביא עלינו עוד אי אלו שנים של מלחמה. אז ככה. צריך לעשות שלום עם כל מי שמסביבנו, ולא משנה מה צורת המשטר שלו, דבר ראשון בשבילנו, בשביל לתת לנו את הדבר שהוא הצורך המיידי וההכרחי לקיומנו. וכן, גם לידידים חדשים אלו, אם יוצא שהם כמו מובארק, דיקטטורים השולטים בכוח הזרוע, צריך להסביר יפה מהן זכויות אדם, ולתמוך בתנועות דמוקרטיות כשהן עולות בארצותיהם. וכל זאת לא בצורה מכתיבה, מתנשאת, שאומרת "אנחנו טובים יותר ממכם. תראו איזה דמוקרטיה יש אצלנו ולכם אין". מי ירצה לעשות איתנו שלום בתנאים האלה?

אבל באמת באמת לא יצא מזה כלום. אין להם חברה אזרחית. זה לא יתפתח לדמוקרטיה אלא רק לעוד דיקטטורה צבאית. זו צורה מתונה יותר של הטיעון הראשון, אלא שהיא נמנעת מהמילה "ערבים". אז ככה. אני לומד תואר שני בדמוקרטיה כבר שש שנים, ולפי התכנית שמאפשרת לי האוניברסיטה הפתוחה יש לי רק עוד 17 שנים להשלים אותו. עדיין לא ראיתי מתכון ל'דמוקרטיזציה' שעובד תמיד. דמוקרטיזציה היא תהליך קשה, ארוך ומסובך. הגורמים בו רבים - המשטר, הצבא, המפלגה, ארגוני זכויות אדם מחוץ למדינה, ארגונים שונים בתוך המדינה, איגודים מקצועיים, וכיוצא בזה. יש הרבה נוסחאות, הרבה מחקרים, אין תשובה אחת. חמישים השנים האחרונות ראו כמה גלים של דמוקרטיזציה - הראשון בדרום אירופה, יוון, ספרד, פורטוגל בשנות השבעים. השני באמל"ט בשנות השמונים. השלישי במזרח אירופה בשנות התשעים. אנחנו עכשיו בעיצומו של גל כזה, אדיר אף מקודמיו. כשהגל נסוג, וזה לא במשך שבועות ולא במשך חודשים, אלא תהליך שנמשך שנים, הוא מותיר אחריו משטר שיכול להיות דמוקרטי, ויכול להיות אחר. למה נוצרה דמוקרטיה אמיתית בצ'כיה, אבל לא בבלארוס שנותרה דיקטטורה? מה בדיוק צריך כדי להביא דמוקרטיה לרוסיה? למה ספרד הצליחה ליצור דמוקרטיה משגשגת ומצליחה כלכלית ויוון שקעה למה ששקעה לאחרונה? אלוהים יודע. האם מצרים דומה יותר לרוסיה מאשר לצ'כיה? האם תוניסיה תוכל ללכת בעקבות ספרד? או שכן או שלא. זה לא מדע מדוייק. אי אפשר לערבב את החומרים במעבדה. אפשר רק לקוות. דמוקרטיות צמחו במקומות שלא ידעו דמוקרטיה מעולם, פרצו, ושגשגו. דמוקרטיות כשלו במקומות שהיה צפוי שתשגשגנה. מצרים, למשל, לא צריכה להתמודד עם רבות מהבעיות שדמוקרטיות צעירות אחרות היו צריכות להתמודד - אין שם כת גנרלים רצחנית שצריך להתמודד עם פשעיה במשך שנים כמו בארגנטינה, אין שם כלכלה ריכוזית שצריך לפרק כמו במזרח אירופה. אין שם שאלה של מושבות כמו בפורטוגל. אבל כל מדינה ובעיותיה היא, כל מדינה והתהליכים שלה. אם מישהו נותן לכם נוסחה פשטנית נוסח "אין שם חברה אזרחית" תשאלו אותו בדיוק למה הוא מתכוון, ומאיפה הוא לקח שמה שהוא אומר זה תנאי לדמוקרטיה. אם הוא לא יודע לענות תחזרו לכאן. אני אומר לכם - ואני כמעט כמעט מוסמך להגיד את זה, שאין נוסחה, וצריך רק לקוות.

תראו מה קרה עם החמאס. רק נתנו להם בחירות חופשיות, וכבר החארות האלה בחרו בדיקטטורה איסלמית. באמת דוגמה נפלאה. זה היה ממש בחירות חופשיות באווירה חופשית. אחרי שתהליך אוסלו הביא את החבר'ה הנפלאים האלה מתוניס, והושיב אותם בעזה ורמאללה. אחרי שהם שדדו ושתו את המיץ בחסותנו ובחסות ארה"ב ואירופה, והתעשרו עושר אדיר על חשבון האומללים שחיו בשטחי הרשות. אחרי שכל זה נמשך, אבל גם הכיבוש נמשך, ונמשך, ונמשך, ולא ממש נגמר. אחרי שיצרנו שם משטר שהיה שילוב של וסאל אמריקאי וישראלי (היינו רוצים... זה לא בדיוק מה שיצא, אבל ממש היינו רוצים) עם שחיתות שלא הייתה כדוגמתה מאז אימלדה מרקוס, ואחרי שהמנהיג הכריזמטי שהמיתוס שלו חיפה על כל אלה מת, אז נתנו להם לבחור, והם בחרו באופוזיציה. מאוד מוזר. כמובן שמייד הכרזנו שהבחירה לא לגיטימית, והמשכנו במה שאנחנו יודעים לעשות הכי טוב - לא לדבר. להדק את הכיבוש. וואלה. הערבים האלה. שמו עליהם דיקטטורת חמאס. אין עם מי לדבר. באמת.

ומה אנחנו יכולים לעשות -

די הרבה. לקוות. להתפלל. לשמור על האופטימיות. להרים את הראש. להתפעל מהבלוגים והבלוגרים אחינו בארצות ערב. לראות CNN או אלג'זירה באנגלית ולהתרגש כל פעם מחדש. לקרוא למנהיגים שלנו להושיט יד לדמוקרטיה. לשמור על החזון של מזרח תיכון פתוח וחופשי מכיבוש ומדיקטטורות בו יכול אדם בעל אזרחות ישראלית לנסוע ברכבו מטריפולי ועד טהרן, ולראות בכל מקום גבולות פתוחים ואנשים חופשיים. להושיט יד לאחינו הערבים, גם מחוץ לגבולות ארץ ישראל, גם בתוך מדינת ישראל ובשטחי הרשות - בגדה ובעזה. החזון הוא נשגב, והוא משותף גם לנו וגם להם.

וכאן - אתמול נמנעה הקריקטורה של 'ועדת החקירה לעניין אירגוני השמאל'. אבל המאבק לא נפסק. הוא נמשך, והטובים מפסידים. גזענות, לאומנות, פשיזם, מובילים רק לכיוון אחד. לכך שבעוד מספר שנים 'הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון' תהיה לדיקטטורה היחידה במזרח התיכון. בשנים הקשות באמת העומדות לבוא עלינו נצטרך לזכור את המפגינים שקמו במצרים, בתוניס, שנרצחו בשנתם בבחריין, שהופצצו מהאוויר בטריפולי, ולשאוב מהם את האומץ האזרחי להגיד לא.

אסיים בוידאו מרגש. שיר של בחור ממצרים, שראיתי בדף הפייסבוק של ידידי כאח לי האני חדאד. השיר הוא מעין פרודיה על ילד השואל את אביו מה כדאי לו להיות כשיהיה גדול. זה רוצה להיות מהנדס, זה רוצה להיות אמן, זה רוצה להיות ספיידרמן (מתחרז בערבית עם 'פנאן'). אבל הבחור שלנו רוצה להיות כמו שומר הראש שעומד מאחורי עומר סולימאן. השיר נחמד, אבל מה שיפה הוא תמונות האזרחים המופיעות בקליפ - פניה של המהפכה המצרית. פנים יפות, אמיתיות. פני אדם. אדם שרוצה דבר ראשון את הכבוד האנושי. אדם שרוצה להשתכר את מחייתו בכבוד. אדם שרוצה חירות. אדם שרוצה להרגיש שווה לכל אחד אחר. גם לשומר הראש של סולימאן. אלו האנשים. לא 'אחים מוסלמים' צמאי דם שרוצים לעלות בג'יהאד על ירושלים. אנשים כמונו, שרוצים בערך מה שאנחנו רוצים. אנחנו חייבים לעודד אותם, להושיט להם יד.  צריך לשאוב מהם חוזק ואמונה לשמור על מעט הדמוקרטיה שנותרה כאן. להתנגד לכיבוש, לדיכוי, להשפלה, לניצול. הרם ראשך, אחי!