הבלוג של אבו אלמוג

הפוסט הקודם לא היה משהו, נכון? זו הייתה נבירה חסרת טעם בהיסטוריה אנגלית לא ממש מעניינת, קופצת מעניין לעניין ולא קוהרנטית. גם הקטע הקיצוני של עריפת מלכים זה לא משהו שרוצים לקרוא ביום שהנסיך המאמי במדים האדומים המצחיקים האלה מתחתן עם החתיכה וכל הילדים המתוקים האלה שרים בקתדרלה. למרות שאני לא היחיד שמרגיש את הסנטימנט הזה, ומשטרת לונדון עצרה שלושים אנשים שהחזיקו בגיליוטינה גדולה, סתם ליתר הזהירות. אבל זה מה שבא לי לכתוב.

לפני כמה שבועות כתבתי משהו על ביבי ותביעת הדיבה שלו, ומישהו זריז הפנה לשם מטוקבק שהיה אחד הראשונים לכתבה ב"הארץ". זה הביא לי חמש מאות קוראים חדשים, שלפחות אחד מהם עשה מינוי, אבל גם התלונן על הפער בין העיצוב הפקאצי משהו והתוכן משובב הנפש העמוק והרציני. אז דבר ראשון מאז אני עושה מאמצים להוריד את התוכן לרמה של העיצוב. אבל ברצינות, היה לי רעיון לנטוש את הבלוג הזה, לעבור לוורדפרס, ולפתוח בלוג פוליטי רציני, לכתוב משהו משמעותי אחת לשבועיים שלושה ולא קישקוש אחת ליומיים. ובקיצור להיות כמו אלילי גורביץ' את בוגוסלבסקי, רק יותר מוצלח. ופייר, אם אחותי כבר התחתנה עם מתנחל, אז הוא גם לומד עיצוב אתרים, ואני יכול בצורה זו או אחרת להוציא ממנו איזה עיצובוש לבלוגוש, שגם יקדם את מטרות השמאל, וייתן גם למשפחה שלהם (מתנחלים וכל זה, אבל משפחה, ובוא נאמר את האמת, במשפחה שלי ספציפית יש מקרים הרבה יותר קשים) נקודות בהאג אם אי פעם עניין ההתנחלויות יגיע לדיון. ז"א - אני מתנחל וכל זה, אבל תראו איזה אתר שמאלני עיצבתי. זו גם הגנה בימינו הטרופים. אקרא לבלוג באיזה שם מגניב, חשבתי על "אזרח של כוכב הפפריקה" על שם השיר האהוב עלי, אעשה איזה תעלול של יחסי ציבור שמאוד יחשוף אותי, ואתברג כבורג מפתח בין בלוגי השמאל הסהרורי באשר הוא, במקום להיות כאן בלוג בוטיק שמגיע לאותם 20 איש.

אז זהו שזה לא יקרה, אלא אם כן יהיה כאן בטוקבקים קונסנזוס גורף שזה צריך לקרות, וגם אז לא בטוח, כי אני רוצה להמשיך ולהתעסק בעניינים שהם לא ממש פוליטיים לפעמים, לא ממש ברורים לפעמים, לפעמים משעממים רצח, אבל זה מה שיש לי בראש. בלוג הוא בעצם יומן רשת. אז אני חייב להכניס תכנים אישיים מדי פעם, אחרת הם ממשיכים לזמזם לי בראש. זו גם הזדמנות לקבל משוב לכמה מהאמיתות שאני רואה כמובנות מאליהן, וגם לתעד את פועלי למען הדורות הבאים. אני רואה את הנינים חופרים בארכיון הדיגיטלי... טוב. בקיצור, אני רוצה להמשיך לכתוב מה שבא לי, וזו למשל דוגמה -

לפני כמה ימים ראיתי עם ש' את הסרט של אילנה דיין על רצח השופט עדי אזר ז"ל. ש' היא מין בנאדם כזה שמבלה את כל היום בלשבת עם שוטרים ולפתור איתם תעלומות רצח, ואחרי כן מגיעה הביתה, ונרגעת מול הטלוויזיה בלראות שוטרים פותרים תעלומות רצח. אז ראינו את אילנה דיין, למרות שאני לא ממש סובל אותה. התכנית הביאה סיפור די עצוב על זה שאיזה אסיר עולם הגה רעיון מעולה שישלח חבר שלו לרצוח שופט, ואז יספר מי רצח את השופט ויקלו לו בעונש. מסוג הרעיונות שאתה אומר לעצמך, איך מישהו לא חשב על זה קודם! אז חבל על כל מי שהיה מעורב בעניין הזה, על השופט אזר שלפני שנרצח כתב מה זה ספר מעניין על רשלנות רפואית, ועל דייוויד ויינר ז"ל, שעשה לי רע מאוד לראות את החקירה שלו בטלוויזיה, ואני בטוח שהשוטר שחקר היה בטוח שהוא עושה את הדבר הנכון, וזה מה שטראגי בכל העניין. אבל זו לא הנקודה. הנקודה היא שלפי הסרט השופט אזר נבחר להירצח רק בגלל שהשם שלו היה ראשון ברשימה אלפביתית של שופטים.

אלמוג נולדה בפברואר 1997. השם הפרטי שלה נסגר שנים מראש כתנאי מקדים פחות או יותר לנישואים (אל תשאלו איזה רעיונות היו לי בעניין...) אבל שם המשפחה היה נתון למיקוח. ש' שתחייה, שמרה על שם משפחתה (כאן אנחנו בנורא זהירות מהגוגל, אז שם משפחתה מתחיל בע' ולצורכי הפוסט הזה נאמר שהוא 'עופר') כך שהילדה הייתה יכולה להקרא "אמיר - עופר" או "עופר - אמיר". אני טענתי שאסור, אבל אסור, לקרוא לילד בשם משפחה שמתחיל בא', כי אז הוא תמיד ראשון בכל דבר, ושום דבר טוב לא יכול לצאת מזה. ש' גיחכה, אבל קיבלה את הרעיון. ואלמוג נקראת בשם "עופר-אמיר". האמת היא שאז עוד לא חשבתי שהדבר היחיד שיכול לצאת מילדה עם שם משפחה כפול זה עורכת דין, אבל עכשיו כבר מאוחר מדי. בקיצור, חצי שנה אחרי כן, נבחרת אוסטרליה למכביה התרסקה על הגשר לתוך הירקון והתזה שלי הוכחה באופן אמפירי, חד וחלק. (נבחרת אוסטריה עברה שם לפניה, אבל מסתבר שהאוסטרלים התייחסו ליהודים שלהם הרבה יותר טוב מהאוסטרים, וכנראה שיש שם הרבה יותר יהודים, אז נבחרת אוסטריה הייתה רק איזה שלושה אנשים שלא מוטטו את הגשר, אבל נבחרת אוסטרליה הגיעה בכוחות מתוגברים והצליחו למוטט את הגשר).

עוד שתי דוגמאות מסמרות שיער - כשהייתי בטירונות תותחנים, הוציאו שני חבר'ה שמתחילים בא' מהתור של אלה שמקבלים את הנשק, ובעוד שכולם קיבלו גלילון מקוצר (הנשק המעולה והכי מאמי שיש בכלל, אורגזמה של נשק. משהו שעוד לא היה כמותו, וחבל שהיום אין.) לקחו אותנו ונתנו לנו גליל ארוך רק בגלל שהיו צריכים להיות שניים בכל מחלקה עם גליל, והיינו ראשונים ברשימה. אז ביליתי את הטירונות עם נשק שהיה הרבה יותר ארוך, כבד ומסורבל, ממה שקיבלו חברי למחלקה, ותאמינו לי שגם ככה זה לא היה קל. גם אם היו נותנים לי שם מיקרו עוזי עדיין בוחן בר-אור היה גדול עלי בכמה עשרות מספרים, וגם המסעות האלה עם האלונקה, וירי אחרי מאמץ. לא יודע איך שרדתי את זה. לא משנה. אבל המטאטא עם הדורגלים שהסתובבתי איתו לא  ממש עזר. הוא אמור להיות יותר מדוייק בגלל הקנה הארוך והיציבות שנותן הדורגל. אבל זה מה זה התבזבז עלי. סתם עוד כמה קילוגרמים על הגב. והרגשתי כל גרם.

ועוד דוגמה - בין כיתה י' לכיתה יב' למדתי עם בחור נחמד ששם משפחתו אלבז. מדי שנה היתה המחנכת נכנסת לכיתה עם הרשימה השמית, וממנה את אלבז לתורן. התורנות נמשכה כל השנה עד השנה הבאה. אלבז, שחלק מהחבר'ה קראו לו "באז" בילה שלוש שנים כתורן, כשמי שהיה אחריו היה אחד, אמיר, שתורו מעולם לא הגיע ומעולם לא נגע בגיר או במטלית! ואפילו כתבנו שיר, לפי המנגינה של "חי" של עופרה חזה שרץ אז חזק באירוויזיון - (מילים ג' אמיר, א' שץ, ש' הר-שלום (פרידברג). לחן - אבי טולידאנו). השיר היה כה מוצלח שגם עכשיו, עשרים ושבע שנים לאחר שנכתב, הוא חי בזכרוני.

"קוראים לי באז

אני תורן

ושתי ידי צמודות למטאטא

אני שוטף

ומנגב

ואת עבודתי אני אוהב

קוראים לי באז, אני צועק -

טוב שלא אבדה עוד המטלית

באז באז באז

כן אני תורן

בכיתה של אירית

מנקה ת'לוח

ומביא גירים."

טוב. עד כאן זכרונות מהילדות המאושרת, והטירונות. בשביל זה יש את הבלוג הזה. אז מי שיש לו אמירה בנוגע לשמות המשפחה של הילדים שלו - הזהרו מהאות א'! היא מקוללת.

אסיים בשיר ממש נחמד. כתבתי כאן פעם על שנטל בהקשר של כוכב הפפריקה. אז זהו שהזכרתי אותו שוב למעלה, והוא בחור ממש נחמד ונולד בדיוק חודש ושבוע לפני! ותראו לאן הוא הגיע ולאן אני הגעתי! אז אני לא אביא לכאן עוד פעם את הפפריקה כי זה מוגזם, אז זה משהו אחר באותו רעיון וקליפ ממש נחמד, וגם הבחורה שם שאוכלת גלידה היא בסדר גמור ועונה על כל התנאים במפרט התיאורטי. דיסקו דיסקו פרטיזני!

מחר חתונה! חתונה היא בדרך כלל אירוע מאוס איך שאתה לא מסתכל על זה. אתה צריך להביא צ'ק שעצם החישוב של הסכום שלו הוא משימה מעצבנת וקנטרנית (אז הדודה נתנה לי לבת מצווה מאתיים שקל, והיא אחות של הסבא שלו, אז הוא לא יכול לצפות ל...) והחור הפיננסי שעונת החתונות משאירה בכיס הוא גם דבר כואב. המוזיקה תמיד רועשת מדי, תמיד יש בשולחן מישהו שאתה לא מכיר או מישהו שאתה לא סובל, האוכל יכול להיות יותר טוב, ואם הוא כשר אז הקינוח על הפנים, ומתי יש בחתונה אוכל לא כשר? בקיצור, זוועה. אז החתונה של מחר היא גם זוועה, ומה שגרוע זה שאני נגרר לשם בניגוד לרצוני ובניגוד לדעתי. כשאני מוזמן לחתונה אני יכול להחליט לעצמי אם אסע שלוש שעות (אני גר רחוק, מה לעשות) ואגיע ל"היכלי גני האפרסק" במושב צמירמרים, או שאתנצל ואסביר שלא יכולתי להגיע כי החתול טיפס על העץ והייתי צריך להוריד אותו. אבל בחתונה הזו אני נוכח אם ארצה או לא ארצה. פשוט אי אפשר להתעלם ממנה. היא גלובלית. היא מתרחשת על כל מסכי הטלוויזיה בעולם, בכל העיתונים, בכל אתרי האינטרנט. אקדים ואומר שלשם תקנת הציבור הבריטי והעולמי יש להחליף את טקס החופה בגיליוטינה נאה שתוצב בכיכר טרפלגר, תערוף את החתן וכמה מאות מקרוביו, ותביא סוף לאלף וחמישים שנות שלטון של שושלת העלוקות בעם הבריטי, ויפה שעה אחת קודם, ועכשיו אנמק.

זאת הכלה, מנסה להתרגל להיות בת מלוכה עם הכובע המצחיק וכל זה. מקור - ויקישיתוף

הרעיון של המונרכיה הוא רעיון שחלף זמנו. מה שהחתונה הזו בעצם אומרת הוא דבר מאוד בסיסי. שאם איתרע מזלי ונולדתי ויליאם קומאר בפרבר עני של לונדון, אז אחיה ואמות באותו הפרבר מוכה העוני והאבטלה, ואחגוג את נישואי בחצר האחורית של אולם הביליארד השכונתי, אבל אם נולדתי הנסיך ויליאם אז אני אחיה חיים של סבבה ובטלה, ואתחתן עם החתיכה וכל העולם יסתכל. וכל זאת רק בשל תוצאה אקראית בהגרלה של הלוטו הגנטי. לא מקובל, נכון? זה מה זה בסיסי. ולא איכפת לי עד כמה העם הבריטי אוהב ומעריץ את משפחת המלוכה שלו. הם בטח יותר ייהנו כשהארמונות המרווחים, הכספים המושקעים היטב של האישה העשירה בעולם (סבתא אליזבת'), מניות הנפט, אוסף הבולים היקר בעולם, כלבי הציד, סוסי הפולו, המדשאות, המטוסים הפרטיים, כולם יעברו משימושה הבסיסי של משפחה אחת, לא ממש מוצלחת, לרווחתו של העם הבריטי וחבר העמים שלו.

עמים תרבותיים רבים כמו הגרמנים, הצרפתים, היוונים, הרומנים, הרוסים, המצרים, כבר נפטרו מהמלכים שלהם. רק הבריטים נותרו תקועים בשלב הילדותי של לשחק במלכים ומלכות. זה עולה להם בהמון כסף שהעלוקות גובות מהם, אבל במיוחד זה עולה להם בזה שהחברה שלהם תהיה תמיד מעמדית וריבודית, שאנשים ייקראו "סיר" ו"מדאם" או "וייקאונט" או "ברונט" ושתהיה תקרת זכוכית שאף אחד אף פעם לא יוכל לשבור. אז זה לא שווה את זה. תתעוררו חבר'ה – אלף שנים הם מוצצים את לשדכם. הגיע הזמן לשים לזה סוף.

ב-1688 האנגלים נפטרו מג'יימס השני לבית סטיוארט שהיה קתולי מדי לטעמם. הם הביאו במקומו בהתחלה כל מיני הולנדים וכאלה, אבל בסוף התייצבו על שושלת הנובר הסולידית והפרוטסטנטית שהזמינו מגרמניה. הנכד של ג'יימס השני היה בחור יפה שנקרא "בוני פרינס צ'ארלי" או כמו שקרא לעצמו "צ'ארלס השלישי מלך אנגליה". ב-1745 הוא חצה את התעלה להרי סקוטלנד, והרים שם את נס המרד. קרב קאלודן, בו הובס צ'ארלי דנן, היה אירוע היסטורי רב חשיבות בהרבה מובנים. היה זה הקרב היבשתי האחרון שהתנהל על אדמת אנגליה, והקרב האחרון בו הוביל מלך אנגליה בעצמו (ג'ורג' השני לבית הנובר) את צבאותיו לקרב. צ'ארלי היה בחור יפה, אבל הוא כנראה היה יותר בראש של אלכוהול (ערב הקרב הוא המציא סוג של ליקר חדש שנקרא דרמבואי. והוא עוד משוויץ בזה על התווית של כל בקבוק. צ'ארלי – יש לך מלחמה על הראש. תתעסק אחר כך עם הליקר) ובחורות, ובמיוחד אחת, פלורה מקדונלד. כך שמה שקרה זה שצבאות הנובר היעילים לובשי המעילים האדומים קצצו לחתיכות את ההיילנדרים האומללים לבושי החצאית שהוביל צ'ארלי, וסגרו עניין די מהר. אז יש מזה כמה לקחים – בקרב לא לובשים חצאית. לילה לפני לא שותים אלכוהול. וכל מיני ברמה הזאת. אבל תארו לכם מה היה קורה אם צ'ארלי היה שומע לעצתי, ומנצח בקרב?

 וזה צ'רלי היפה. נכון יפה? מקור - ויקישיתוף.

צ'ארלי היה מסדר באנגליה אבסולוטיזם קתולי נוסח מה שראה בחצרו של לואי ה-15 משם הגיע. זה היה מחזיק מעמד שלושים ארבעים שנה, ואז, נאמר ב-1789 זה היה נופל ברעש גדול ובמהפכה איומה שהייתה הופכת את אנגליה (עם המושבות, יש לקוות) לרפובליקה דמוקרטית אמיתית. תנו לי לפנטז עוד. זה היה מחזיק מעמד מאה שנה, נאמר עד 1848, ואז נופל במהפכה סוציאליסטית אמיתית, שיוביל הגולה הפוליטי קרל מרקס, ואז יש לנו שלטון סוציאליסטי חביב הן באנגליה עצמה והן במושבות. זה לא קרה, ובמקום זה קיבלנו את ההנוברים הסולידיים, שכל מה שעניין אותם זה לא למשול, את זה השאירו לראשי הממשלה שלהם, אלא לייבא בייבוא אישי מגרמניה נסיכות שמנמנות ובלונדיניות, ששימשו כפרות הרבעה ליצירת הדור הבא של טפילים. זה הביא לכך שבאנגליה, שלא כמו ברוסיה או בצרפת, נוצרה שיטת ממשל פרלמנטרית פחות או יותר, ובית הנובר די הצליח להימנע ממהפכה אלימה, ובניגוד לדודניו בגרמניה ובאוסטריה תמיד הימר על הקלף הנכון במלחמות העולם. אז זה מחזיק מעמד עד היום, אבל אין לזה ממש סיבה. מ-1745 עד היום החבר'ה האלה אשמים בכמות רצינית של פשעים נגד האנושות – הרעב האירי, שיעבוד וכיבוש הודו על כל משאביה, כולל כמה מקרי רעב המוני שהפילו מיליוני הודים (אבל הם קטנים ושחורים ומתו מזמן, ותראו איזה חתיכה ולבנה קייט מידלטון!)  ויצירת שיטה מדכאת של קולוניאליזם גלובלי ששלט בכל המרחב האדיר שבין סינגפור לדרום אפריקה (נחשו מי ומתי המציא את המונח "מחנה ריכוז"? נכון מאוד, האנגלים במלחמת הבורים, שתי נקודות!).

ב-1997 הייתה לעם הבריטי הזדמנות נוספת להיפטר מהעלוקות כשהפרוצה דיאנה התרסקה בפריז יחד עם המאהב המצרי. אני דווקא אהבתי את הרעיון שלמלך אנגליה יהיה אח מוסלמי (ויש כאלה שפחות אהבו, ויש כאלה שחושבים שזה בדיוק מה שגרם לתאונה), אבל הגורל רצה אחרת. בית המלוכה היה בשפל היסטרי. כל מה שנותר שם היה הזקנה שנתפסה כלא רלבנטית, והזנאי צ'ארלס, הטמפון המהלך, עם הקמילה רוטויילר שלו. מה היה עולה בגורל צ'ארלס דנן לו היה נולד עם כל החן, היופי והכריזמה לא לאליזבת' וינדזור אלא לאליזבת' סמית'? מה היה נוצר ממנו? סוכן ביטוח כושל? פושט רגל סדרתי? אפשר רק לנחש. בכל אופן העם האנגלי לא אהב את זה, וזה היה יכול להיות הסוף של בית וינדזור (שכחתי. הם הפכו מהנובר לוינדזור ב-1914, כשפתאום להיות גרמני לא נראה כל כך פטריוטי). אבל אז התערב סוכן ה-CIA  הריאקציונר טוני בלייר (טוב. לא מזמן ראיתי את "סופר הצללים" של פולנסקי. סרט לא משהו, ודאי לא פולנסקי בגדולתו, אבל הקריקטורה של בלייר שעושה שם הג'יימס בונד הזה פירס ברוסנן די שווה את הסרט) ובכל מיני טריקים של יחסי ציבור (אלטון ג'ון שר "נר ברוח"... באמת!) הציל שם את בית המלוכה. אם היה איש לייבור אמיתי, נוסח קייר הארדי, היה מנצל את ההזדמנות ומייסד את הרפובליקה האנגלית עליה חלם הלייבור מאז ומעולם – לפחות בעבר הרדיקלי שלו. אבל בלייר היה ניו לייבור, מה שאומר "אנחנו אותו זבל ניאו-ליברלי כמו השמרנים, אבל אנחנו יפים יותר, מחזיקים פרח, מאמינים במשהו שנקרא 'הדרך השלישית' שהמצאנו בשביל לעשות את אותם דברים ולהרגיש הרבה יותר טוב, נשתף פעולה עם ג'ורג' בוש בכל המלחמות המיותרות האלה, ואחרי שנפרוש נעשה מיליארדים בהון אישי", שזה משהו שתופס גם לגבי הסוציאליסט גרהרד שרודר, וגם לגבי סגן יו"ר האינטרנציונל הסוציאליסטי, אהוד ברק. אז בלייר הציל את בית המלוכה, ועכשיו אנחנו תקועים עם הקייט הזאת, והחתונה.

אז קייט, בואי נעשה לך טובה. את יודעת שזה ייגמר ברע. תסתכלי רק על האבא והאמא של החתן, וגם על הסבא פיליפ, והדודים, והדודות... החבר'ה האלה פשוט לא יכולים להחזיק את הזין בתוך המכנסיים. נקים גיליוטינה נאה בכיכר טרפלגר, ונציל את העם הבריטי מעול העלוקות! אה... ואת כל הכסף שעולה החתונה נעביר לרעבים בעולם השלישי, וזה רק יהיה התחלה של הפיצוי שמגיע להם על מה שעשיתם להם בשנים רבות של קולוניאליזם. אבל צריך להתחיל מאיזה מקום.

ואם תאמרו שכל העצבים האלה על בית המלוכה הבריטי נובעים רק מכעס על זה שכאביו ועוצרו של הסולטן של הממלכה הדאהר אל עומרית של הגליל לא הוזמנתי ליציע המכובדים בקתדרלת וינדזור, אוכל רק לענות כשם שענה פרנסיס ארקהרט האגדי, כוכב הטרילוגיה "בית הקלפים" –

 “You may very well think so, I couldn't possibly comment"

ארץ האמורי הם לפעמים משעשעים, לפעמים מעניינים, לפעמים מעוררי מחשבה ובמקרים רבים הזויים. הפעם הם מעצבנים. למי שלא יטרח הקישור מוביל לאיזו פנטזיה על מהפכה שמאלית רדיקלית במתחם של כמה רחובות בתל-אביב, אחרי שהכל יקרוס, האיראנים יגיעו, ויוליה שמאלוב ברקוביץ' תשתלט על כל המרחב שבין איתמר לעין חרוד (ודרומה לראשון לציון).

אולי יש כאן איזו קונטרה של הפוך על הפוך, שמוחי האטום ממצות פשוט מתקשה להבין, אבל הדימוי העצמי של השמאל התל-אביבי כמורכב מ"אומואים, משוררים, בלוגרים, יוצאי 8200, אומואים, אומואים, אומואים" העלה לי את הסעיף. זה בדיוק האדם שמסתכל סביבו וכל מה שהוא רואה זה את הפופיק של עצמו. יש כמה אומואים גם מחוץ לתל אביב. יש כמה מהם שלא שייכים לשמאל הרדיקלי. ולהיפך, יש שמאל מחוץ לתל אביב שלא כולל אומואים ויוצאי 8200. הדימוי של כל מה שקורה מחוץ למתחמי בתי הקפה כאיזו ממלכת פרא בה שולטת יוליה שמאלוב ברקוביץ', הוא מה שמעצבן אותי.

בואו נהיה ריאליים. גם אם נסגור היטב את המתחם של "השכונות בתל אביב שהצביעו דב חנין לעירייה", בה שולטת הרפובליקה הדמיונית בפוסט, יש לי הרגשה שהשמאל הרדיקלי יקבל שם את אותם שברי פרומילים של תמיכה שהוא מקבל באוכלוסייה הכללית היהודית. לעומת זאת, אצלנו, במדינה הדאהר-אל-עומרית בצפון, אנחנו מתחילים מ-50%, וממשיכים משם הלאה, בתנופה. באופן טבעי הפרופיל האנושי של "קבוצה קטנה של משוררים שלא פירסמו אף ספר, פילוסופים שלא הגישו את העבודות הסמינריוניות, עיתונאים שהפכו ליחצ"נים" הוא לרוב קבוצת מיעוט. תסתכלו ימינה, תסתכלו שמאלה. בבילעין, באל-עראקיב, במערות הר-חברון. אותם פרצופים. אותו אוטובוס. אותו סמינריון שצריך להגיש. אם תמשיכו לטפח את הדימוי העצמי הזה - זה יישאר כך. והסמינריון לא יוגש. אני מבטיח. זה חלק מאותו מצב מנטלי.

יש כאן אולי קנאה בימין, שמצליח להקים את המעוזים הרדיקליים המבודדים שלו, ששם החיים באמת נראים כמו בפוסט הזה. תחליפו את  "היו שהוכיחו באמצעות פסקה סתומה ב"מטריאליזם ואמפיריקו-קריטיציזם" של לנין שיש לתפוס מיד את השלטון" ב"היו שהוכיחו באמצעות פסקה סתומה בפירוש הרשב"י לספר אלקנה ב' פסוק נ"א, שיש לבצע מייד את מצוות מחיית העמלק" ויש לנו תיאור לא רע של מה שמתרחש בגבעות ההזויות של השומרון. דרך אגב לפוסט הזה הגעתי באמצעות המלצה בפייסבוק של חבר דתי ימני, (יש לי גם כאלה), שהגדיר את הפוסט כ"חמוד מאוד". או במילים אחרות - "אתם כותבים מה שתמיד חשבתי עליכם. עשיתם לי את העבודה".

אז מה יצא לנו מזה? למדתי שיש בתל אביב בית קפה שנקרא באצ'ו שכנראה כדאי מאוד להגיע לשם. בפעם הבאה שאקבל פס לחצות את חדרה דרומה (זה קורה לי אחת לחצי שנה), אולי אשב שם ואספוג את האווירה. הרבה על ז'יז'ק לא יוכלו ללמד אותי, כי יש את ההמצאה הזאת של ספר, שאפשר לקנות גם בתל-אביב, אבל גם מחוץ לתל-אביב, וכאילו אם אין את זה בסטימצקי וצומת ספרים, אז רסלינג מוכרים גם בדואר! אבל אוכל ללמוד איך להיות נצור וצודק, וזה תמיד טוב.