הבלוג של אבו אלמוג

'מדינת ישראל של היום אינה רק המצבה היחידה האפשרית הניצבת על קברם של אחינו ואחיותינו שהושמדו, מדינת ישראל היא ההרתעה בפני כל ניסיון של שואה נוספת'.  כך נשא דברים אתמול נשיאנו בטקס יום השואה ביד ושם. הנאום כרך, כדרכם של נאומי יום השואה, סיפור אישי מרגש על סבו שנשרף ביחד עם יהודי העיירה בבית הכנסת הגדול בווישנייבה, וערימה של קלישאות, ברמה זו או אחרת של מקפיץ לי את הפיוז ואני חייב לכתוב פוסט.

אותה וישנייבה עליה סיפר פרס אינה זרה לי. סב סבתי, יונה הימן, נולד באותה וישנייבה, ומשם עלה בגיל 18 לארץ ישראל. יש ענף שלם של משפחתי המחשיב עצמו ליוצאי וישנייבה, ולעיתים אני מקבל במייל תמונות של מצבות ישנות שנמצאו בבית העלמין בווישנייבה ועליהם שם המשפחה הימן. יש להניח כי אחים ואחיות של אותו יונה הימן, שלא נחנו בתאוות הנדודים שלו (הוא עשה מסע ארוך שהסתיים מכל העולם דווקא בשיקגו, שם מצויים כיום רוב צאצאיו. אם סבתי, שהיה לה חוסר המזל להיות בגיל הנכון, הושאה בירושלים לאדם שגילו פי שלושה מגילה ונותרה מאחור כשכל המשפחה נדדה לה לשיקגו.) נותרו מאחור בווישנייבה, והם, או צאצאיהם, נספו ביחד עם סבו של פרס בבית הכנסת הבוער בווישנייבה.

כך שהסנטימנט מצוי, והדמעה נוזלת כמעט מאליה, אבל הקלישאות, הוי הקלישאות.

"מדינת ישראל של היום אינה רק המצבה היחידה האפשרית הניצבת על קברם של אחינו ואחיותינו שהושמדו" - נו שוין. לא נתחיל כאן בוויכוח האם לאחר השואה ניתן לחיות כיהודי טוב רק בישראל, אלא שיש אופציות לא פחות קבילות גם בניו יורק, או שיקגו, או אפילו - רחמנא ליצלן - ברלין, ואם באמת מדינה יהודית תורמת להישרדות לטווח ארוך של העם שלנו, או כמו שרמז נתניהו בנאום שלאחר מכן, התקבצנו כאן, שישה מיליון נפש, רק בשביל שהאיראנים יסיימו את המלאכה במכה (או החמאס... עם הקסאמים. אבל זה היתולי. זה לא ליום השואה). מה שמקפיץ לי את הפיוז הוא ההתייחסות אל המדינה שלי כמצבה. אני לא רוצה לחיות במצבה. אני רוצה לחיות במדינה. מצבה זה משהו אחר לגמרי. אם הנשיא של המדינה אומר שהיא מצבה, המצב שלנו לא משהו. לדעתי אם תשאלו את היטלר, מה הוא היה רוצה שהמורשת שלו תהיה, אז 'המדינה היהודית כמצבה' היה נמצא במקום די גבוה. אבל זו רק ספקולציה. אי אפשר לדעת מה הוא היה חושב. אי אפשר לדעת גם מה פרס חושב. אני בטוח שהקלישאה הזו נכתבה כמעט אוטומטית על ידי כותב נאומים לא חכם, מבלי שאיש באמת חשב על הדבר הזה. דווקא פרס, התוסס מרעיונות, החל משלום אזורי וכלה בננו טכנולוגיה מסתכל על המדינה כמשהו חי ובועט, ולא כמצבה.

אבל הקלישאה השנייה יותר גרועה, כי היא שקר. "מדינת ישראל היא ההרתעה בפני כל נסיון של שואה נוספת." הצחקתם אותי. איזה הרתעה? איזה שואה נוספת? נתחיל מזה שראש הממשלה שלנו, בנאום באותו אירוע עצמו הסביר בדיוק כיצד תתרחש השואה הנוספת, כשהאיראנים והחמסניקים וכאלה ינסו להשמידנו, ולא נראה לי שמדינת ישראל ממש מרתיעה אותם מזה, אלא שעצם הקיום שלה משמש כתמריץ נהדר להשמדה המתוכננת. אבל בואו נאמר שבאמת לא אוהבים אותנו בכל מיני מקומות ויש גם מפלגות אנטישמיות וכאלה. בואו ניקח את הונגריה, שיש בה מין יוביק כזה אנטישמי. מחר עולים היוביקים האלה לשלטון ורוצים לחדש את ימי צלב החץ היפים והטובים. מישהו רואה את חיל האוויר מפציץ את בודפשט? המקסימום שנוכל לעשות זה לעצור את ייבוא הנקניק ההונגרי, שלמרות שנקניק בשר הסוס שלהם הוא הטוב בעולם (אני יודע, ניסיתי!) הייבוא שלו לארץ הוא לא מה שעליו תקום או תיפול הכלכלה ההונגרית. אז מה? מה יעצור אותם? האיחוד האירופי כמובן. זה לא רק שבטח בבריסל קבעו שם תקנים מאוד מחמירים לאיך צריך להיות תא גזים ולאחוזי הציקלון בה, שבאמת ייקח שנים עד שיצליחו לקבל רשיון להפעיל את התאים. זה גם שהמדינה הכי חזקה באיחוד האירופי זו גרמניה, והיא לא תיתן לאנטישמים להרים את הראש באיחוד שלה. אמור מעתה "גרמניה חזקה ומאוחדת היא ההרתעה בפני כל נסיון של שואה נוספת".

אז בבקשה, שמעון, בפעם הבאה נאום בלי קלישאות, בסדר? הסיפור האישי מספיק. את הלקחים שלנו תן לנו להסיק בעצמנו. 

כה כתב סגן אלוף העולם בציונות, ביום השואה, מכפרו הסגור ליהודים בלבד, מוקף בגדר גבוהה, ובה קבוע שער צהוב.

האמריקאים, לוקי שגעון הגדלות, קוראים לאליפות שלהם בבייסבול 'הגביע העולמי' (The world series). בביטוי הזה יש זילזול כל כך בסיסי כלפי שאר העולם - השקוע ב-SOCCER הטיפשי הזה שמשחקים כל מיני לטינו אמריקאים ואירופים, שרק הקרתנות האמריקאית הטבועה בו יכולה להשתוות אליה. ובאמת, היחס של האמריקאים לבייסבול הוא נושא לעיונו של פסיכיאטר, או של סוציולוג האמון על פסיכוזות המוניות נוסח ציד המכשפות בסיילם. מצד אחד המדובר בספורט אווילי באמת שבו מישהו זורק כדור ומישהו מרביץ לו עם מקל. חבילה של שיעמום. חוקים נורא מסובכים שאיש אינו מבין, מונחים שלא אומרים שום דבר למי שאינו בקיא בנבכי הנבכים של הספורט, ויזואליות נוראית. זה לא רק שהמדים של השחקנים והציוד הם מגוחכים לכשעצמם, אלא ששום דבר יפה באמת כמו מספרת או דאנק לא קורה. כבר עדיף מהבחינה הזו פוטבול אמריקאי, שהוא מתועב בערך באותה רמה בגלל האלימות, אבל באופן בסיסי מי שמסתכל על המגרש מבין מה קורה שם בערך ולא מת משיעמום. והעובדה שמי שאינו אמריקאי לא מבין איך הם נתפסו לעניין הזה גורמת לזה שזה אחד מעיקרי האמונה של הדת האזרחית האמריקאית (ותודה לרוברט בלה שהביאנו עד הלום), ושמי שמעז לכפור בעיקר ולומר ולו המילה הקטנה ביותר בגנותו של הבייסבול נחשב לבוגד אנטי אמריקאי וכופר בעיקר שיש להוציאו להורג, או חמור מכך, לדון אותו לצפייה מחזורית במשחק הגמר של הוורלד סירייס (שהוא לכשעצמו נמשך שבע עשרה שעות, ומעטים אלו שאינם אזרחי ארצות הברית שהצליחו לשרוד ולו משחק אחד).

מזכיר משהו שקורה אצלנו? הציונות למשל?

טוב, אז השתתפתי בגביע העולמי של הציונות. כמובן שהיו רק משתתפים ישראלים, אבל זה הוורלד סירייס שלנו. זה אמור להיות המשדר המרכזי בערוץ 10 במוצאי יום העצמאות, אז אני לא ארחיב, כדי שבאמת תצפו בזה. הגענו לא רע, והמתח נמשך עד השנייה האחרונה. מכיוון שהשאלות היו אמריקאיות ברובן לא נאלצתי להביע דעתי באשר לטרמינולוגיה כמו 'מלחמת השחרור' לעומת 'הנכבה', או להתפשר עם מצפוני באופן כלשהו, או אפילו להצהיר שאני ציוני, מה שנחשב מובן מאליו לגבי יהודי יליד הארץ שאינו חרדי. אגב, בכלל קיומו של מיעוט ערבי בארץ הקודש לא היה ממש אישיו שעלה במהלך התחרות הצמודה. הייתה, אגב, משפחה מתחרה דרוזית, משפחתו של חבר הכנסת אמל נאסר א-דין, שמשום מה לוח התוצאות התעקש לקרוא להם נאסר אל-עדין, והחבר'ה האלה נתנו פייט רציני, הגיעו די רחוק וגילו בקיאות לא רעה בנבכי ההיסטוריה הציונית. 

היה יום הכנה בהר הרצל, שכלל סיור במוזיאון הרצל, משהו אורקולי עם סרט מושקע שמוקרן על כמה מסכים באופן אינטראקטיבי כזה עם דלתות נסתרות שעולות ויורדות, ונתן את הנרטיב המקובל לגבי הרצל - כולל משהו רטרואקטיבי עד כמה הוא חזה נכון ועד כמה המדינה הזו היא הצלחה ציונית. שם עלו במוחי המחשבות האם אני אכן ציוני? חברי הטוב אבו אבשלום אומר שהאמירה שלי שאיני ציוני, או שאני 'פוסט ציוני' היא אך כניעה להגדרות של הימין, ושאני ציוני טוב מבנט. זאת משום שדרכו של בנט מובילה למדינה דו לאומית, ואילו דרכי שלי מובילה כמובן לשלום עולמים במדינה בעלת רוב יהודי המובטח בגבולות ברורים. ואוסיף - ומשום שהפטריוטיות ואהבת המולדת של בנט כפופים לציווי דתי של רבנים שעיקר העיקרים שלהם, המצווה העולה על כל יתר תרי"ב המצוות, הוא 'יישוב הארץ' או הכיבוש, ואך יביא אותנו העולם לסיים את הכיבוש, בצורה זו או אחרת של כפייה, יגבר הזרם הפרוע והניהיליסטי שם, והנאמנות לארץ, הציונות, והמסיכה המהוגנת תתחלף בנוער גבעות קוקיאני פרוע שאינו נענה אלא לרבני פרא הפוסקים פתוות שבינן לבין אותו וינאי עגום סבר, תיאודור הרצל, אין ולו דבר.

 אבו אבשלום כמובן טועה. אין לי עניין ברוב יהודי בשום מקום שאני נמצא בו. בגליל אני מיעוט. לו הייתה מתקיימת הסולטנות הד'אהריסטית היו בה כחמישים אחוזים תושבים ערבים, וכחמישים שאינם ערבים (כפי הגדרתו הקולעת של לוסטיק). איני רואה ברוב יהודי ערך. אולי הדרך של 'שתי מדינות לשני עמים' מובילה למצב של מדינה בעלת רוב יהודי המובטח בגבולות ברורים, אבל שני העמים שבהם מדובר הוכיחו, ב-21 השנים שמאז אוסלו, שהם לא ממש רוצים את הפיתרון הזה. מפעל ההתנחלויות המקיף מאז הבטיח שחלון ההזדמנויות שנפתח לרגע בשנת 1993 לא ייפתח שוב. מה שיקרה בפועל הוא מדינה דו לאומית על כל השטח, מדינת אפרטהייד מצורעת, שאלוהים יודע מה יקרה לאחריה.

ועיקר העיקרים, אני איני רואה את ארץ ישראל כמקום היחידי בו יכול יהודי לחיות חיים יהודיים. נתחיל מכך שאיני רואה את ארץ ישראל כמקלט לעת צרה לעם היהודי, אלא כמולדת לעם העברי, ואלו שני דברים שונים. האחד נשען על שיטת מילט וחוק השבות, וצופה פני עתיד לאיזו אסכטולוגיה קטסטרופלית בה ישוב איזה היטלר וירדה ביהודים. השני נשען על חלומות שלעולם לא יתגשמו, וצופה אל העבר המפואר, של ד'אהר אל עומר, נמרוד ועשתורת, אם לקחת שלושה דברים לא קשורים משלושה זמנים ולאחד אותם לתורה מפוקפקת אחת.

נמשיך בכך שיהודי יכול לחיות טוב חיים יהודיים מלאים גם מחוץ לישראל, ותשאלו את בוב דילן, פיליפ רות' ווודי אלן. בנקודת הזמן שבה הרצל יצר את תנועתו, עמדו כמה וכמה אופציות בפני היהודים. האופציה של הרצל הייתה אופציה לאומית - ליברלית. וינה הלואגרית, אתם יודעים. הרעיונות האלה רצו שם והגיעו לכל מיני מקומות בכל מיני צורות. הייתה גם את האופציה הסוציאליסטית הקוסמופוליטית. או בצורה היהודית שלה - הבונד. הייתה גם האופציה החרדית. או האופציה הקוסמופוליטית סתם, נוסח בוב דילן או בני זמנו של הרצל כזיגמונד פרויד.   

 השואה הרגה את האופציות האחרות? תלוי איך מסתכלים על זה. מי שחונך במערכת החינוך הציונית רואה בשואה את ההצדקה העיקרית לציונות, הצדקה גם מראש וגם בדיעבד. זה דרך אגב נותן לגיטימציה להסתכל על החרדים בעין קצת לא טובה ולהכריח אותם להתגייס (מעשה ציוני מובהק) בניגוד לרצונם, ולהתייחס לאנשים כמוני בבוז מעורב בסלידה. 

מי שחושב קצת הלאה יכול להגיע למסקנה קצת אחרת. שהשואה לא הייתה אותה נקודה סינגולרית אליה מתכנסת כל ההיסטוריה האנושית שמאז וכל ההיסטוריה האנושית שעד אז, שהשואה לא הייתה גורל מתבקש מאליו שאליו הלכו שני העמים כשור המובל לטבח בקורידה, אלא התרחשות שנדרשו תנאים היסטוריים מסויימים מאוד כדי לאפשר, ואלו לא היו קבועים מראש או מובנים מאליהם. שאפשר היה גם אחרת. גם לנאצים, וגם ליהודים. שאפשר היה לחיות חיים שלמים כיהודי - קומוניסט - חרדי - קוסמופוליט - לאומן גרמני. ועדיין אפשר. והשואה לא עומדת בסתירה לזה.

זו האופציה שלא עומדת על הפרק. שהחינוך הציוני עושה כל דבר כדי לחמוק ממנה. זו האופציה שחוזרת עכשיו, ובגדול, למהגרים בכוח או בפועל כבנט, לפיד וביבי. לרכבת האווירית הנוסעת לברלין. ל'בריחת המוחות'. לרילוקיישן.

אני, לכשעצמי, לא נוטה לכך, ואראה כשלון משמעותי אם ילדי יהגרו מכאן. זה חלק מהד'אהריזם. הצומוד הגלילי. ההיצמדות לאדמה, לעץ הזית, לקברי האבות. לכל מקום בו דרכה רגלו של דאהר. לצליל השפה השמית. לאותו עולם בראייה עברית בו השמש עולה בקדמתנו, בקדם, שוקעת בים מאחורינו, מצד שמאל הצפון ומצד ימין הנגב. 

ובכל אופן, יש גם געגוע לדברים אחרים. לצליל השפה היידית. לאותה אופציה שהייתה ואיננה. לאותו עולם שחרב. געגוע שאינו ציוני. שהוא ד'אהריסטי משהו. פלורליסטי. מקבל, מכיל. בבית הכנסת שלי שרו ביום שישי במקום את 'עלינו לשבח' בעל הניחוח הכסנופובי משהו, שאפילו הניסוח מחדש הרפורמי לא הצליח לעדן, את 'אויפן פריפעשטיק'. זה נעשה כדי לציין את יום השואה. שני החזנים שלנו, אמיליו ומרתה, הם עד כמה שאני יודע דוברי יידיש (אם כי הספרדית שלהם שוטפת יותר). זו הייתה תפילה כנה ונשגבה באופן שקשה לתאר. והיא לא נאמרה בעברית. ועל אף ששני החזנים עלו לארצנו מתוך ציונות טהורה, היה בה גם משהו שאינו ציוני. הציונות לא הולכת עם יידיש. יש ריב ביניהן. הד'אהריזם מכיל את היידיש. מקבל. אוהב. מתגעגע.

כה אמר סגן אלוף העולם בציונות.

אויפן פריפעשטיק? כמו גדולים אויפן פריפעשטיק. 

עדכונים קצרים - ברמת המבזק. 

* חידון הציונות - הגמר מחר. כל העניין הזה די מיותר בחיים שלי ואני עושה את זה מ'כיבוד אב ואם'. כמובן שאשתדל לתת פסאדה ציונית הולמת, אבל כשאיזה פונקציונר עלה ביום ההכנה (סיוט בפני עצמו) ואמר שחלק מהעניין זה להלחם בגישות פוסט ציוניות, שפשו גם בקרב היהודים והישראלים, אני קצת רציתי לקום ולצאת מהחדר, בקטע של אני לא ראוי. לא נורא. עוד 48 שעות זה יהיה מאחורי לטוב ולרע.

* דוקטורט - הפרק הראשון נכתב בחול המועד. היה קשה מאוד. בקריאה אצל מישהי שאני נורא סומך עליה לפני שאני מעביר לפ' המנחה, כי יש שם כמה טריקים וטוויסטים וסלטות מאוד מרהיבות באוויר, שאני לא בטוח שאני רוצה שיהיו בנוסח שיעבור הלאה, ואני צריך עין נוספת שתבחן.

* הידעתם שאלם של הדאקים הקדמונים נקרא זלמוקסיס? גם זה בדוקטורט. אל תשאלו איך. 

* זה לא חלק מהסלטה אלא מהזיקוקין די נור הרטוריים. הסלטה מתחבאת במקום פחות נגיש. צריך להתאמץ כדי לראות אותה, ואז נורא מתלהבים.

* או שלא. אני בטוח שדוקטורטים טובים באמת לא כוללים סלטות.

* בערב חג עשיתי רכיבת שקיעה במקום רכיבת זריחה. שמתי את ש' בים, ולקח לי את השעה וחצי לעשות את העשרים ומשהו קילומטר. דיוושתי לאט. היה לי וגם לש' מאוד כיף.

* אחרי כן הוזמנו לאוסטיודן מימונע אצל חברים. בעצם חברות. היו שם רוני ונעמה וחגית ושירה. זה היה בפאב באיזה יישוב קהילתי. כל אחד הביא משהו אשכנזי לאכול, שתינו יין אדום מתוק של קידוש, ישבנו בחושך ושמענו שירים של חווה אלברשטיין ביידיש.

* היה הרבה יותר מגניב ממה שזה נשמע.

* פארידען און שענקען. זה תרבחו ותסעדו ביידיש.

* במאי הפתיחה החגיגית של הפאב באשחר. זה אחלה רעיון לשנה הבאה. האוסטיודן מימונע.

* מכינים מהדורה מיוחדת של התנין לפתיחת הפאב. בהתחלה רצינו להכין מהדורה ליום העצמאות ולקרוא לה 'תנינכבה', אבל לא הספקנו כי כל החנויות של החומרים סגורות בפסח.

* ביום שבת ישבנו עם חברים באיזה מקום, שלמרות שהם נורא הייטק הם לא ממש בקטע של פייסבוק ובלוגים וכאלה. הם דיברו על איזה אחת ש'לא תאמינו היא כל יום כותבת בפייסבוק ומצלמת ומעלה תמונות של כל מיני מקומות שהיא הולכת', בקטע של איך היא חושפת את החיים שלה.

* זה התחבר לשערוריית הפייסבוק האחרונה שהזאתי כתבה על הזהו כמה שהיא חושקת בו, כשהזאתי והזהו כל אחד נשוי למישהו אחר. קלושמרל כמרקחה. אני לא שופט. הזאתי מאד מיוחדת וזה מאוד מתאים לה כל הקטע הזה.

* אבל התחלתי לחשוב שאולי החשיפה בבלוג וכל אלו לא עושה לי טוב. בקטע של משפחה וילדים וכאלה ובמי אני פוגע. למרות שהסנטימנט היחידי שאני מעז לגלות כאן זו אהבה אין קץ לש', והטוויסט היחיד בחיי הרגש שלי שנחשף כאן הוא מתאריך שפג תקפו - 1987, עדיין יש כאן חשיפה אישית מסוימת ולכו תדעו מי נפגע ממה והדבר האחרון שאני רוצה לעשות זה לפגוע במישהו מהאנשים שאני אוהב, בטח בשביל בלוג.

* אז אולי אני אסגור כאן. אשמיד את כל העבר ואפתח משהו חדש, פוליטי / אקדמי נטו. למחשבות כמו 'אם הובס כתב שיש לקהילה רק ריבון אחד אז מה זה הקטע הזה של המתנחלים' וכאלה. 

* להעיף מהפייסבוק את כל ה'חברים' שלא ראיתי בחיים, ולהישאר רק עם משפחה קרובה וחברים שאני באמת נפגש איתם ביום יום. ולהיות הרבה פחות חכם ומתחכם. לסגור את חשבון הטוויטר.

* בקיצור לא לעשות ברשת שום דבר שהסבתא המאוד פולניה שלי לא הייתה עושה.

* ואולי בעצם להמשיך כמו קודם ולנסות לשמור על בסיס של כבוד עצמי וכבוד לסביבה הקרובה שלי כמו שאני מנסה עכשיו.

* נראה.

* ממתק? באמת שלא מסוגל לחשוב על משהו. יום כזה. עוד מעט בית משפט מחוזי, הילדים חוזרים לבית הספר - התחכמות אחרונה אם אחליט לסגור את הבלוג - האיסרו חג זה ההנג אובר של המורים. - הסיבה היחידה שאני כותב כאן זה כי אני יודע שלא יצא לי עכשיו כמה ימים ורציתי לעדכן בזה ובהוא. יהיה בלי ממתק הפעם. תסתדרו. יום נעים ומוצלח לכל.