הבלוג של אבו אלמוג

נראה שיהיה לנו אח במשרד החינוך! כחשדן תמידי, והולך בעקבות האימרה הידועה שאומרים התותחנים לגולניסטים - דונ'ט קול מי בראד'ר אנד דונ'ט פאק מיי מאד'ר, אף פעם לא הלכתי שולל אחרי הרטוריקה הסמיכה של אהבת ישראל שנטפה מהאח בנט, וכפי שכתב יהונתן גפן 'אמרת לי אפלטון, אמרתי למה לא, אבל האהבה שלי היא לא האהבה שלו'. ובכל אופן, עקבתי בתחילה בבוז, ולאחר מכן בחרדה מסויימת, שהתפוגגה מעט לאחר הסירטון עם ההיפסטר כי מי שמסוגל להשתטות כך כבר לא יגיע רחוק, ובסופו של דבר בציפיה דרוכה - כשהסתבר לי שהוא הולך להיות שר החינוך ואני ושני ילדי במערכת - מה יביא עמו המשיח מרעננה?

אז ככה. לבנט יש איזה ניסיון בדבר הזה כי בסוף העשור הקודם, כשהיה ראש המטה של ביבי, הוא ריכז את תכנית 'הטובים להוראה' שלו. מה שצפוי לנו כנראה נמצא כאן . יש כאן הרבה כוונות טובות, באמת. מעט כוונות רעות (על זה בהמשך) והמון פקה פקה שאופייני לאיש ולבוס שלו שחתום על זה. העובדה היא שנתניהו בשלטון כבר שש שנים, ובעצם רוב הזמן מאז שהתכנית הזו פורסמה. וסבבה - כל המערכת החינוכית התמלאה בהייטקיסטים המקבלים שכר של מנהל בנק ומנהלים ביד ברזל. אני מבין מעט מאוד במערכת החינוך, אבל מה שכתוב שם נראה לי די מנותק מהמציאות. אני די בטוח שספטמבר הקרוב יהיה חודש של שביתה נהדרת, כי בין התחייבות ל'העלאת שכר המורים' לבין המציאות שצריך לממן מלחמה בעזה כל שנתיים, בחירות כל שנתיים (שבדרך כלל מתוזמנות כדי להימנע מלהעביר תקציב שנועד לממן את המלחמה בעזה כל שנתיים) ואת הסבב בצפון בקיץ הקרוב (סביר להניח שנהיה כבר מאחוריו) יש איזה פער שקשה לגשר עליו. את ארגוני המורים לא עשו באצבע. ואם מביאים להם מין טיפוס כזה הייטקיסט סייריסט כזה, שבחיים לא ישב בחדר מיוזע עם נציגי ארגוני המורים, שקילקלו בכוונה את המזגן בדחיפת מסטיק למקום הנכון שנייה לפני הישיבה, ונועצים בך מבטים זועמים, זה מתכון להמון כיף ושעשועים. בניגוד לחזות המגלניסטית שלו, יש בבנט איזה פגיעות בסיסית שקולט כל מורה תאב משכורת על השנייה הראשונה. זה פשוט עולם מושגים שונה. ואין לי ספק איזה עולם מושגים הוא עם הרבה יותר סבלנות, ובסופו של דבר עם הרבה יותר כוח. מה שכן, תפיסת העולם של בנט מבוססת על עימות מתמיד ועל החזק ינצח. עד עכשיו בתפקיד שר הכלכלה זה לא עמד כל כך במבחן, כי הוא היה צריך להתעסק עם כל מיני תעשיינים עם ראיית עולם דומה. בואו נראה איך זה עובד עם מורים שצריכים להביא לחם הביתה.

אז מה נשאר? את כל הרפורמות כבר גנב פירון. מי שאני שומע מתוך המערכת בימים האחרונים אומר שצריך להרגיע קצת את המערכת מרפורמות. הספיקו לנו שנתיים של פירון לא תודה. אז אפשר לחזור לפקה פקה. או כפי שכתוב בתכנית 'הטובים להוראה' - החזרת הערכים לחינוך. לטובת הקוראים שלא מיהרו ללחוץ על הלינק - "החזרת הערכים לחינוך: בית ספר איננו רק מכונת ציונים. נחזיר את הערכים לחינוך על ידי שזירת ערכי אזרחות טובה, דמוקרטיה ומורשת ישראל (ולא לימודי הנכבה) בתוכנית להכשרת המורים ובתוכנית לימודים שתנחיל ערכים אלה לכלל התלמידים. ניתן לבצע את המהפכה בחינוך תוך שנים ספורות. המהפכה הכלכלית שבצענו מאפשרת את הקצאת המשאבים לכך."

במילה אחת - אינדוקטרינציה.

אני, רק על עצמי לספר ידעתי. אלמוג כבר אבודה מבחינת האינדוקטרינציה, ראשית כי היא גדלה בבית רע מהבחינה הזו, ושלחנו אותה לחמש שנים בבית ספר דו לשוני ושם, אני מקווה, קילקלו אותה לנצח. לפ' יש עוד ארבע שנים, אבל גם הוא סובל בערך מאותה בעייה. כמי שגדל תחת זבולון המר אני יכול להגיד שלמרות הנסיונות לחנך אותי לאהבת העם והארץ יצאתי סססססמולני בוגד כמו שצריך. אני מכיר לא רע את תכנית הלימודים והתכנים. יותר אינדוקטרינציה מזה יהיה קשה להכניס. אולי איזה סממן חיצוני שקצת יעצבן שמאלנים ויעשה רעש כמו הצדעה לדגל או שירת ההמנון בבוקר או להוציא איזה סופר שמאלן מתכנית הלימודים, אבל באמת, מה עוד אפשר לעשות בכיוון הזה שלא עשו?

 נותרה ההשכלה הגבוהה. כאן יש איזה בעייה או שתיים וכאן אני דואג, כי בסופו של דבר אני רוצה להיות דוקטור. וכאן אני צריך את בנט (מקווה שלא יקרא את הפוסט הזה). ראשית, קורות החיים שלו קצת דלות מהשכלה. נכון שהתחיל תואר ראשון במשפטים, אבל אין אף אינדיקציה בשום מקום שממש סיים אותו. יש לי בעייה עם זה כי אני מאמין ששר חינוך צריך להכיר את המערכת מכל הכיוונים. לא צריך להיות מורה או מרצה, אבל תואר ראשון שנותן היכרות בסיסית עם המערכת העל יסודית, זה משהו מאוד בסיסי שחסר לי כאן. אני לא מדבר על הנקודה של כישורים ויכולות, למרות שהיום תואר ראשון זה מה שהיה פעם תעודת בגרות, מין מאסט כזה. בניגוד ליהיר חסר תעודת הבגרות בנט הוכיח את עצמו בעולם האמיתי ועשה משהו בכוחות עצמו. אז אני לא יכול להגיד שהיה לו קושי בראיונות עבודה בלי תואר ראשון, אבל בהקשר של שר חינוך יש כאן בעייה משמעותית.

עוד משהו קטן זה היועץ שלו לענייני השכלה גבוהה, וכאן אני מנחש שרונן שובל שהיה במקום ה-16 - חצי ריאלי בתקופת הפריימריס בבית היהודי, פאתטי אחרי התוצאה הסופית - ימצא ג'וב נחמד במערכת. זאת אומרת שאנחנו צפויים לכל מיני דברים בנוסח הזה  שזה הדו"ח של אם תרצו על ההשכלה הגבוהה שמסביר כמה לא ציונים המרצים שלנו ואיזה בעייה יש עם זה.

הסתכלתי ודי חשכו עיני, כי מתוך ארבעה אנשים שישבו בהגנה שלי על התזה לתואר שני, ונתנו לי את הציון שאיפשר לי ללמוד להיות דוקטור, שניים ממש מככבים עם טענות שהם "עסוקים ללא הרף בהטפה פוליטית מבית היוצר של השמאל האנטי-ציוני." ושחתמו על עצומה לסרב לשרת בשטחים הפלסטיניים, ואוי ואבוי. השניים האחרים מוזכרים בכל מיני דוגמאות לסילבוסים שיש שם, ונראה לי שגם מהם לא ממש מבסוטים. אם יתחיל כאן מהלך רציני, נוסח המחלקה למדע המדינה בבאר שבע, שמטרתו "להוביל לחופש אקדמי אמיתי בישראל, לחשוף את עָ צמתה והיקפה של ההטיה האנטי-ציונית במערכת ההשכלה הגבוהה בישראל ולהקנות לכלל ציבור הסטודנטים בישראל את הזכות ללמוד ולחקור באווירה של חופש, כבוד הדדי ופתיחות שלמרבה הצער חסרים היום במערכת ההשכלה הגבוהה." אני אישית בבעיה.

אז ככה. אני חלוץ בהמון תחומים, וכבר מקדים תרופה למכה. והנה הצהרת הנאמנות לדוקטורנט שלי. רונן - אם אתה קורא כאן אתה בהחלט מוזמן להעתיק את הטופס. תן לי צ'אנס. נורא קשים לימודי דוקטורט, וכבר השקעתי שנתיים בערך ואני רואה את הסוף. לא חראם? אתה יודע. חבל שהכל ילך לאיבוד רק בגלל שכאילו... אתה יודע... גדלתי בבית הלא נכון וקראתי את הספרים הלא נכונים ולמדתי אצל המרצים הלא נכונים וטעיתי באמת.

הצהרת נאמנות לדוקטורנט

אני הח"מ תעודת זהות מצהיר בזאת נאמנות למדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ודבקות ברעיון הציוני. אני מתנער בזאת מכל אמירה, בעל פה או בכתב, שיש בה משום שלילה של הרעיון הציוני, או של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. אם במסמך אקדמי שכתבתי בעבר מופיעה התבטאות כזו, אעשה כמיטב יכולתי כדי לתקנה, ובפרסומים עתידיים אעמיד את הקוראים על טעותי. אם אחטא בעתיד בהתבטאות מסוג זה, אני מסכים להוצאתי מכל תכנית לימודים במוסד להשכלה גבוהה המבוקר על ידי המל"ג וממומן על ידי משרד החינוך. אם אשמע מחבר ללימודים, ממרצה או מחוקר, או שאקרא בכל מקום שהוא התבטאות מסוג זה, אני מתחייב להעביר הדבר לידיעת הגורמים המוסמכים במשרד החינוך לאלתר. תחי מדינת ישראל! 

עובד? נראה. ממתק? סך הכל אני שוקל להעביר את הנושא של הדוקטורט שלי מ'הסדר העדה הדתית' שרק מי שדובר תורכית עות'מאנית ממש טוב יכול להבין, ל'אלמנטים לאומיים בשירת עמיר בניון' שנראה לי ממש יופי של נושא, וגם יחזק אצלי את הזהות היהודית שכנראה צריכה חיזוק. דרך אגב, כל עוד לא אישרו לי את התפנית המחקרית הזאת, אני נותן היום את הפרזנטציה בסמינר הדוקטורנטים ומאוד מתרגש מזה. אבל הנה - זמר הבית של ראש ממשלתנו - חושף הפרצוף האמיתי של הסטודנט הערבי באשר הוא - עמיר בניון. 

הכמה ימים האחרונים היו אצלי די מטורפים. ביום ג' נפגשתי עם פ' והייתה לנו שיחה ארוכה מהרגיל, עם פחות הסכמות מהרגיל. הכיוון הרדיקלי, הפוסט סטרוקטורליסטי ופאן-ד'אהריסטי אליו לקחתי את הדוקטורט לא כל כך היה לפי רוחה. ישבנו כשעה וחצי שזה הרבה יותר מהרגיל.

אחר כך היה יום העצמאות. בשלב מסוים די מוקדם בערב ראיתי או שמעתי דבר מה שהזכיר לי את 1987, מה שמייד הוביל לשתיה של הבירה חיטה הגרמנית החמודה שהביאו לאירוע שאני לא זוכר איך קוראים לה כי היה יותר מדי ממנה. היה אירוע המוני של אשחר והיו שם מאות אנשים, ועל האש ומישהו שעשה ג'אגלינג וזה הסתיים בשירה בציבור. אז המישהו עשה ג'אגלינג בחוץ ובפנים היו איזה עשרים אנשים ושקופיות כאלה מעפנות של שירה בציבור. ואז היה את השקופית של 'בדד' של זוהר, ואני הייתי כבר אחרי הגרמניה הרביעית. ואני וא' שפעם היינו חברים מאוד טובים ואחר כך רבנו ואחר כך השלמנו נאחזנו זה בזה כרעים אבודים ושרנו את כל השיר מהתחלה עד הסוף הרבה אחרי שהשקופית הסתיימה ואהבתי אותו כאח, ומחלתי לו על כל חטאיו ולי על שכעסתי עליו בצורה קטנונית מלכתחילה. ואחרי כן עברתי לשולחן ליד והצקתי למי שישב שם. לפעמים אני מאוד לא נעים כשאני בגילופין, אבל זה נחמד לי להציק לאנשים. סיפרתי להם שוב ושוב על אותו יום רחוק בנובמבר 1987 שבו מת זוהר, ואיך אני זוכר בצורה מאוד מדוייקת מה עשיתי מהבוקר עד הערב. לאף אחד שם לא היה איכפת, אבל הם היו נורא מנומסים. מה גם שבחלקים מסויימים זה סיפור מעניין, וש' שישבה לידי אמרה שזה הפעם הראשונה שהיא שומעת אותו.

הייתי במיטה עם שני ליטר בירה גועשים בכרסי בערך בשתיים וקמתי בחמש כשאני מפעפע מרעיונות. מייד התיישבתי וכתבתי. זה היה חמישי בבוקר ומתי שהוא בשבת באחת עשרה הכל היה מוכן. זו לא הייתה כתיבה מאוד רצופה כי באמצע היו ילדים וכאלה. גם יצאתי לארוחת ערב כזאת עם חברים ותיקים של ש' באיזה מסעדה ברמת ישי (ושתיתי שם בלגית חמודה בשם מקצ'וף שהיא ממש ממש בסדר), ולקחתי את פ' ליום הולדת של מישהי מהכיתה, והלכתי עם מ' את ההליכה של שבת בבוקר, ודיברנו שיקנה אופניים ונתחיל לרכב ביחד, וקראתי בערך ספר וחצי של משחקי הכס, ועשיתי טונות של כביסה, אבל זו הייתה כתיבה נורא רצופה כי כל יתר הזמן כתבתי וביום שישי אפילו קמתי בארבע וחצי וכתבתי שש שבע שעות רצוף. אני לא יודע אם התוצאה טובה אבל הצלחתי להגיע להספק שתכננתי לאמצע מאי, אז זה בסדר.

פתאום נצנץ לי רעיון שממש הביא לקיצור דרך משמעותי, והצלחתי להעיף בערך טונה של כתיבה מיותרת. רוב הזמן יותר מחקתי ממה שכתבתי, ויש לי תכנית מסודרת שאם היא תלך אני אסיים את כתיבת הטיוטה עד סוף 2015. אני עומד עכשיו על 160 עמוד ו-45,000 מילה. אם התכנית עובדת זה שני שליש ממה שאני צריך לכתוב, והפרק האחרון נורא קל כי הוא היותר דוקטרינרי ופחות תיאורטי / אמפירי, ואני אלוף בדוקטרינות. 

הקיץ מגיע! ססמת בית סטארק של משחקי הכס זה "החורף מגיע". אצלהם החורף בעייתי. אני צופה בעיות אצלנו בקיץ. אם הייתה סיסמת 'בית אבו אלמוג', היא הייתה 'הקיץ מגיע'. סך הכל אני צופה שהקיץ יגיע ותהיה מין מלחמה אזורית קטנה כי אחרי שלושה סיבובים עם החמאס קצת נמאס וחיזבאללה זה הקטע החדש. סך הכל גם הסטארקים חזו שיהיה די בעייתי, אבל זה לא עזר להם. אני רק באמצע הספר השלישי - הייתי כותב כאן אזהרת ספוילר אבל אם יש קורא אחד שלא קרא את הספרים או ראה את הסדרה ומתכוון לקרוא אותם שיקום. אני האחרון. - אבל כבר אני יכול להגיד שהטירה שלהם נבזזת ונשרפת, חלק משמעותי מהם מוצא את ראשו נפרד מכתפיו, והיתר נעים ונדים כקבצנים בכל מיני מקומות. אני לא יכול להבטיח שבשינויים המחוייבים לא יהיה כאן בערך אותו בלגן. אני חושב באופן משמעותי שאני צריך להאיץ את הכתיבה. כאילו כבר הייתה איזה תקיפה קטנה של חיל האוויר בסוריה. ואיך להגיד, אם זה נראה כמו מלחמה שעומדת להגיע, ועושה קולות של מלחמה שהולכת להגיע, ורעשים של מלחמה שהולכת להגיע, והורג חיזבאלים וסורים, אז זה הזמן להוציא את ההוקי אוויר מהממד ולהכניס במקומו מזרונים. ולכתוב לכתוב לכתוב כמו משוגע. כאילו אין מחר.

ביום שלישי אני נותן פרזנטציה של שעה וחצי בסמינר דוקטורנטים. כל דוקטורנט חייב לתת פרזנטציה כזו פעם אחת והפעם תורי. בדרך כלל זה דאבל פיצ'ר שיש שניים שמרצים כל אחד שעה, אבל משום מה לא הסתדר לאף אחד להגיע להרצות איתי ואני נותן הצגת יחיד. הפאב סגור כבר כמה שבועות בגלל הגשם המחורבן של אפריל, אז לא הצלחתי למצוא את הקורבנות הרגילים כדי להתכונן עליהם. ש' הייתה מעדיפה טיפול שורש בלי הרדמה על פני לשבת ולשמוע אותי מדבר שעה וחצי על המילט. אבל יש לי הרצאה לא רעה עם בדיחה אחת לשבע וחצי דקות, וכמה אמירות מעוררות מחשבה, ואני לא מקריא מהכתב אלא מדבר חופשי. אני חושב להתרכז בקטע התיאורטי, ולהזכיר רק באופן סקצ'י את הסקירה ההיסטורית והמחקר האמפירי, כי כולם שם עם תואר שני במשפטים והם מכירים את זה, ואת החידוש האמפירי המאמם שלי אני לא כל כך רוצה לחשוף כרגע. אז זה יהיה יותר סטנד אפ מהרצאה, אבל זה מה שאפשר כרגע. קרקס המילט הנודד ייטה את אוהלו בחדר הסמינרים באוניברסיטת חיפה ביום ג' בערב. יהיה דיסקו! באמת. אם הכדור אורות של הפאב לא היה מתקלקל הייתי מביא אותו.

ממתק? אשקרה. לא משהו שקשור במשחקי הכס או בזוהר. כי זוהר רגיש מדי כרגע ואת הספרים אני קורא ולא מכיר את הסדרה עם המוזיקה שלה. יש שם בכלל מוזיקה? אז היום שמעתי משהו ברדיו שממש אדאים אותי ואממם אותי. כל השנים אני מכיר את 'קריי בייבי' בביצוע של ג'ניס גו'פלין - משהו לא קשור אבל אני חייב: שמעתי גם את השיר של שלומוארצי בו הוא אומר ששמע שיר של ג'ניס וחבט בכדור טניס. לו הייתי שם עם מחבט בידי זה היה סופו. - אז קריי בייבי זה שיר מעולה והוא נורא נוגע לליבי עם הקטע שאתה צריך לקבל את האהבה במקום שאתה מוצא אותה. היום שמעתי את הביצוע המדאים והמאמם הזה - זה איזה בחור שנקרא גארנט מימס והאנצ'נטרס משישים ושלוש. ג'ניס עושה את זה עדיין יותר טוב, אבל גם גרנט אין עליו. קבלו את גרנט מימס והאנצ'נטרס.

קל לי יותר לכתוב על המת שלא הכרתי, ומעודי לא ראיתי.

באותו בוקר קמנו אני ויניב בארבע והתקלחנו. ידענו שיוצאים ושתהיה השכמה בארבע וחצי. הלכנו בכל הבסיס עד שמצאנו מקלחת פתוחה. רוב המקלחות היו נעולות כי הסדירניקים שם מאוד דאגו שהמילואימניקים יטנפו להם את המקלחות. אבל אחרי המון חיפושים מצאנו מקלחת אחת פתוחה ודווקא היה כתוב עליה 'מקלחות סגל'. סגל מיי תוכעס. אף פעם לא החזקתי יותר מדי מסגל. הוא דווקא פחד שמישהו ייכנס ויגרש אותנו. סגל ישן בארבע בבוקר. בארבע בבוקר שלפני הקרב. יניב אמר שהוא קצת פוחד מה יקרה. אני חשבתי בקול על סבא שלי שגם הוא נלחם על ירושלים ועזב אישה ושני ילדים בערך כשהיה בגילי וחזר לאישה ושני ילדים. הייתי אז בן 34. סבא שלי היה בן 28 כשלחם במלחמת השחרור. אותי זה מאוד הרגיע יניב נשאר סקפטי. בואו לא נשאיר אתכם במתח, שנינו חזרנו בריאים ושלמים מחומת מגן. לקח לנו כל הסיפור בסביבות שעה עד שיצאנו ועד שחזרנו אבל לא רצינו לצאת בלי מקלחת. האמת שאת העמדה הצבנו בסוף בבית פרטי, כך שעוד באותו היום התקלחנו עוד הפעם. אבל לא יכולנו לדעת את זה. כי לא היו סגורים על הפקודות וכל הזמן שינו. קמנו בבוקר כשאנו עתידים לכבוש את שכם בסערה, ואחרי כן הסתבר שאנחנו צריכים להגיע לבית לחם. וזה אחרי שלמדנו טוב את הגיזרה וכל צירי ההסתערות והכל והיינו צריכים להתחיל הכל מהתחלה אבל לא היה לנו כוח.

בדרך לבית לחם דרך ירושלים האנשים פשוט עצרו כל שנייה את האוטובוס וחילקו לנו ממתקים ושטויות ומישהו פשוט עצר את האוטובוס ונכנס והוציא חייל ונכנס איתו לסופרמרקט וקנה כל מה שהחייל ביקש. זה נראה לי קצת מוגזם, אבל שתקתי. חלק מהזמן ישנתי. חלק קראתי. היה לי את המוהיקני האחרון באנגלית. זה מה ששלפתי מהספרייה כשזימנו אותי בצו שמונה כמה ימים לפני כן.

ואז הגענו למחסום הר חומה והבטן שלי התהפכה. זה היה מה שבסלנג צהלי קוראים 'בית זונות'. כל צה"ל היה שם. טנקים, ונגמ"שים וחי"ר. אלפי חיילים, בלי הגזמה. ואנשים על אזרחי הסתובבו שם ולא ברור מה הם עשו. חלק חיפשו את הילדים שלהם וחלק סתם הסתובבו וחלק חילקו כל מיני דברים לחיילים ועיתונאים. עקרונית זה היה אגרוף ברזל שאמור להיות מונף על בית לחם, ואם הייתי פלסטיני מבית לחם שהייתי רואה את זה הייתי מאוד מפחד. אבל בתכל'ס הבנתי שאנחנו במרחק לא מי יודע מה רחוק מבית לחם עצמה ומבית ג'אלה. האנשים האלה בילו את הכמה שנים שלפני כן בשכלול יכולות של צלפות על תושבי גילה, ולא הייתי סגור על זה שהם לא הולכים לעשות איזה מטווח קטן על המטרה הענקית שהסתמנה ממש מולם.

אני לא יודע אם אמרתי משהו למישהו, או שמפקד הצוות שלי חשב כמוני. היינו שם בערך רבע שעה והתקפלנו משם במהירות. עקרונית היו חיילים בצוות שרצו להשאר שם, אבל המפקד הביא לזה שהנגמ"ש נפרק מהסמי טריילר במהירות שיא, ואחרי כן עלינו כולנו על הנגמ"ש ועפנו משם מה שיותר מהר למקום שהיינו צריכים להיות. ועד היום אני אסיר תודה לו שהיה לו את השכל להבין מה הולך לקרות שם.

אני לא זוכר אם שמעתי ברדיו או שזה היה בקשר או בשמועה - רצו אז שמועות מטורפות אבל אחת מעשר הייתה נכונה - שכמה דקות אחרי שעזבנו צלף מבית ג'אלה הרג שם שריונר. אני זוכר את השם, אבל אני לא רוצה שמי שמכיר אותו יגיע לדף הזה. אני לא אשכח את השם הזה כי יש לי איזה הרגשה שהוא מת במקומי. ושהכדור הזה היה יכול לפגוע בקלות גם בי.

ואחרי כן היה לילה מאוד גשום ואני ויניב נתנו משמרת ראשונה בשמירה היקפית על העמדה, והיו לנו את השכמיות האלה שתמיד מוצאים מגעילות רקובות וספוגות מים בקרקע של הקיטבג. אבל זה היה מלחמה אז הוצאנו את זה מהימ"חים חדש דנדש, וזה די הגן עלינו. בהתחלה היו כל מיני הוראות מטורפות נגד צלפים וכאלה ואמרו לנו לא להיות ממש ביחד. אבל אחרי שעה נשבר לנו ואף אחד לא היה בחוץ כי ירד גשם, וכולם היו בתוך העמדה שהייתה חמה ועם מיטות, אז עמדנו ביחד בגשם ודיברנו אני לא זוכר על מה. 

אני הייתי בן 34 והבחור שמת שם במחסום בהר חומה מירי של צלף היה בן 22. לא הכרתי אותו, אבל באופן עקרוני עכשיו אני מכיר אותו טוב מאוד כי קראתי כל מילה שכתבו עליו. לפחות את זה אני חייב לו.

בשבילי זו הייתה מלחמה פחות נועזת ממה שנראה ביום הראשון. כי אחרי כן הכל נכנס למין שיגרה מאוסה כזו של תצפית, ואם הייתה התרגשות היא הייתה ממה שאנחנו עשינו להם, והם לא עשו לנו כלום (לצוות שלנו. היו צוותים עם פחות מזל בפלוגה) אבל עד עכשיו כשאני רואה תמונה של כנסיית המולד נהפכים לי הקרביים. יש לי חבר שנשוי לפלסטיני ממזרח ירושלים שפרסם לפני כמה שנים תמונות מביקור שלו בבית לחם בפייסבוק, וזה היה בשבילי משהו לא צפוי כמו אגרוף בבטן. 

זה היה 2002 והיה אז את השיר 'לא קלה היא לא קלה דרכנו' מה'בורגנים'. אני מת על רוטבליט. אבל השיר הזה הוא לדעתי תמצית של כל מה שמאוס ומעצבן בהוויה הישראלית. יותר מתאים 'כך שחררתי את ירושלים' שלו.