הבלוג של אבו אלמוג

ספק התוכן מס' 2 לבלוג הזה הוא הגוגל גרופ של אשחר. המדובר במערכת של העברת הודעות ומסרים שגלויים לכל המנויים בקבוצת "אשחר". לפני יומיים בישרו לנו שמהמועצה ביקשו לקרוא לרחובות בשמות, כדי שלמשטרה יהיה קל להגיע לאירועים. טוב. זה משפט קצת בעייתי, אבל לא נתעכב עליו כי יש לנו הרבה על מה לכתוב היום.

האמת, רוב ההצעות שהתקבלו היו סבירות. לא ממש איכפת לי אם אחיה ברח' התפוח, רח' השושנה, או אפילו רח' המעיין. בניגוד לערים הגדולות אין סיכוי שיקראו לרחוב שלי על שם איזה עסקן מאוס, שאפילו המשפחה שלו בקושי זוכרת. גם שם כמו "קדושי טרבלינקה" הוא בעייתי. זה לא שאני לא מחזיק מקדושי טרבלינקה, וההנצחה שלהם נר לרגלי. אבל לקום כל בוקר ולהציץ ברחוב ולראות את טרבלינקה מול העיניים... ורק שלא יקראו לרחוב על שם איזה פשיסט מחבל מתאבד כמו שלמה בן יוסף. או על שם איזה התנחלות. עם כל השאר אני יכול לחיות. אבל רציתי להציע לקרוא לרחובות באשחר על שם שליט הגליל דאהר אל עומר ועשרת בניו הגיבורים.

מי שלא מכיר אותי באופן אישי, וגם מי שכן, יכול לתמוה על האובססיה הדאהר-אל-עומרית שתקפה אותי. למעשה רוב קוראי הבלוג הזה הנתקלים בשמו הנשגב של דאהר בכותרת, ולעיתים קרובות (קרובות מדי, אומר הפסיכיאטר, ומקיש במקטרתו אל המאפרה. תפסיק לעשן, זיגמונד, אני עונה) בתוכן, אינם בעלי מושג קלוש מיהו דאהר דנן, ובמה זכה לכבוד הגדול שהבלוג שלי יקדש את זכרו.

אני חייב לדאהר אל עומר את עצם המצאותי כאן. מתי שהוא לפני 1837 הגיע לטבריה אבי אבות אבותי אברהם צבי הירש הלוי. מביך משהו, הבחור הגיע מרומניה, ולא מגליציה, כמו שצריך. גם רומניה בסדר - בשורשים שלי יש מקומות חשוכים מזה, אבל יצטרכו לענות אותי בשביל לקבל את המידע - ובכל אופן, הבחור הגיע לטבריה, ומייד נבחר על ידי האשכנזים לרב, ושלט בהם ביד רמה עד לשנות התשעים של המאה ה-19. היו לו ימבה הרפתקאות, שמתועדות לא רע בעיתון החבצלת, וגם באיזה כרוז שהוציאו אחרי מותו, ומי שמאוד מתעניין בו ובמלחמותיו האדירות נגד הרב הסומא מקופין, יכול להרים טלפון. זה גם לא המקום לספר את עלילות נכדו הגיבור, ויומו של הפוסט "מסע ההשתקה המכוון של הממסד הציוני ודבורה עומר, נגד אלתר סג"ל גיבור ניל"י האמיתי" עוד יגיע. הנקודה היא שכשאברהם צבי הירש הלוי הגיע לטבריה הייתה שם קהילה יהודית משגשגת ועשירה שקיבלה אותו בזרועות פתוחות. וזה בגלל שמאה שנה לפני כן הזמין שליט הגליל דאהר אל-עומר, את היהודים לטבריה.

דאהר היה בחור בדואי שהקים בגליל מדינה פלסטינית בתחילת המאה ה-18 והחזיק לא רע כמה עשרות שנים, עד שמישהו באיסטנבול נזכר בקיומו, ושלח את אחמד אל ג'זאר שיוריד לו את הראש. מי שמודע לדאהר לא יכול לנסוע שני מטר בגליל בלי לראות משהו שדאהר עשה או בנה. זה חיפה, שלמעשה הוא הפך מכפר דייגים קטן לעיר, זה עכו, טבריה, שפרעם. מצודת יחיעם, בה הייתה בת המצווה של אלמוג, מצודות בדיר חנא, בעראבה, בנצרת.

מה שמיוחד הוא שדאהר ממש הזמין את היהודים לגור בטבריה, בנה להם שם בתי כנסת ומוסדות ציבור, ובמלחמתו האדירה כנגד הפחה של דמשק, סולימאן אל עדאם, שצר על טבריה בשנים 1742 ו-1743, לחמו היהודים כתף אל כתף עם הפלסטינים, מול האיום של השליט הקולוניאליסטי החיצוני, השער הנשגב מאיסטנבול. איזו רומנטיקה! זה היה פחות או יותר שיתוף הפעולה האחרון מסוג זה שאני יכול לחשוב עליו, אבל אם מישהו רואה בשיתוף פעולה יהודי פלסטיני למען מטרה משותפת, בלחימה משותפת בשדה הקרב, בבנייה משותפת של ארץ המולדת הגלילית, איזה חזון עוועים בלתי אפשרי, אפשר להגיד רק "דאהר אל-עומר".

אני נורא אוהב את דאהר. וכשאני אוהב משהו, אני בבעייה. הבאתי את החיפוש אחרי עקבותיו של דאהר למקומות שאני מתוודה עליהם בפעם הראשונה כאן בפומבי, ומאוד מבקש שלא יובאו לתשומת לב שום גורם שהוא של בריאות הנפש, שיש בידו את היכולת להוציא צו אשפוז כפוי. גם לא ש'. היא לא ממש מודעת לרוב הפעילות הזאת, ויש לה גם קשרים במקומות לא נכונים.

אז כתבתי ערך בוויקיפדיה, ויצרתי קשר עם כל מיני מעריצי דאהר נוספים. פגשתי איש מאוד נחמד מנצרת בשם זיאד דאהר זידאני, שמקדיש את חייו ליצירה הקשורה בדאהר. הוא אחד מצאצאיו, ומאוד גאה בזה (אבותי מלכו על הגליל לפני אבותיך, רציתי להתגאות, אך שתקתי...). בילינו יום שלם בסיור באתרי דאהר בנצרת, בסראיה, ובכל מיני מקומות כאלה. היה משהו שלא ייאמן. ראיתי את העיר כאילו בפעם הראשונה, ואני מכיר אותה מילדות. היום יש לי ציור דאהרי חתום על ידי נין נינו של דאהר שמקשט לי את המשרד (דאהר נראה יושב בסבבה, שותה קפה ואוחז בחרבו, על רקע נמל עכו. לו אך הייתה לי את חרבו של דאהר! הייתי עורף את ראשם של כל התיירים התלביבים המלהגים בקול בין חומות עכו, אבל זה כבר עניין אחר).

דאהר היה בערך בן תשעים כשלחם את מלחמתו האחרונה. הוא הצליח להימלט מעכו מאימת האדמירל חסן פאשה אל ג'זיראלי, אבל בדרך שם לב שדווקא פילגשו האהובה עיישה נותרה מאחור. רומנטי כתמיד סובב את סוסו, ושב להביא את עיישה. הוא נתפס, וראשו נכרת. איתרתי את קברו בקבר בלתי מסומן ברחוב אחד העם בעכו, שהיה פעם כפר פלסטיני בשם מנשייה. יש שם בית קברות מוסלמי עתיק. יצרתי קשר עם השומר, בנאדם נורא נורא מעניין, שגר עם אשתו וילדיו בבניין סמוך, שנבנה גם הוא במאה ה-18 ויש בתוכו כתובת עתיקה מימי דאהר, וקבר של קדוש בשם עתבי, שממש קבור אצלו בבית, ואנשים באים ומבקרים ועולים לרגל, אבל אני נורא סוטה מהנושא. השומר איתר לי את קברו של דאהר. אמרתי תהילים והורדתי דמעה.

בעראבה איתרתי את בית אביו של דאהר. חבר שלקח אותי לשם הראה לי גם זיז מתכת מעל משקוף הדלת, ונשבע שעד לפני שנתיים היה שם גם חבל התלייה ממנו היה תולה דאהר את אויביו, אבל היו שיפוצים ומישהו הוריד את החבל ורק הזיז נשאר. האמת היא, שהזיז נראה לי נמוך מדי לתלייה, אבל לא התווכחתי. אולי אנשים היו אז נמוכים יותר? אולי הרחוב היה במפלס שונה? ואם דודו וזוהר הצליחו עם כבל של קומקום וסדין על מיטת קומותיים, אז אולי יש איזה שיטה מקובלת שאני פשוט לא מכיר? למקום הגיעו כמה חבר'ה, שהוצגו בפני כחברי התנועה האיסלמית. אתם יודעים, עם הזקנים האלה בלי השפמים. שוחחנו בשקט ובידידות על הגליל, ועל דאהר. החבר'ה לא האמינו לי שדאהר ממש הזמין יהודים לטבריה. הסכמנו להשאיר את הנושא פתוח. מזה כעשר שנים שאני כותב את הרומן ההיסטורי הגדול על דאהר אל עומר. עשרות טיוטות כבר הלכו לפח, אבל גם זה יגיע. יש לי גם כותרת - "דאהר!" עם סימן קריאה. כמו "אוקלהומה!", "הו, כלכותה!" או "היידה ביבי!" רב מכר היסטרי, אני אומר לכם. 

מדינה ערבית יהודית בגליל במאה ה-18! איזו היסטוריה מדהימה יכולה הייתה להיות לו אך היה דאהר שומר על ראשו! אבל אין גבול לשאלות מה היה אילו. אפשר גם לדמיין כאן מדינה קולוניאליסטית בחסות צרפת, לו רק היה היהודי חיים פרחי עורק מצבאו של אל ג'זאר (רק צרות יצאו לו מהאל ג'זאר הזה) ומסגיר את סודותיה של עכו לנפוליאון, שכבר הוציא מנשר ליהודים לבוא ולקומם את חורבותיה של ארץ אבותיהם. אבל אני מעדיף את הגירסה הדאהרית. יש משהו שובה לב בחזון הדאהרי. עצמאות. זהות גלילית. זהות פלסטינית. זהות יהודית. כמו סלט ערבי קצוץ דק. טעים וייחודי.

בקיצור, בעראבה יש רחוב שנקרא על שם דאהר אל עומר (הם קוראים לו ט'אהר. אבל אני, אשכנזיפת, לא מבדיל בין כל העיצורים האלה ض ו- د ו- ذ . בשבילי זה הכל אותו דבר. ) אז למה שבאשחר לא יהיה? זה יהיה די סבבה. וגם הבנים שלו מגיע להם רחוב. וגם עיישה. זה יהיה די נחמד לדמיין את הדו שיח הבא - "טוב, אחרי רח' סעד א-דין א-זידאני, אתה פונה שמאלה לרח' עותמאן. בפניה השניה מימין יש את רח' עיישה, והוועדת קליטה זה בבית השלישי משמאל. בדיוק לפני הפנייה לרח' עבאס. אם הגעת לכיכר סעיד אז פספסת ותסתובב. רגע... אתה לא ערבי במקרה? כי אם כן, אז אין לך מה לחפש אצלנו בוועדת קליטה. חוק זה חוק. מרקם זה מרקם. מצטערים."

אז כנראה שזה לא ילך. אפילו לא סימטה אחת קטנה. לא נורא. אני מנציח אותו ברשת כמו משוגע. יהיה בסדר. בסולטנות הדאהר-אל-עומרית שאקים, רח' דאהר יהיה נפוץ כמו רחוב הרצל. חוזה המדינה, אתם יודעים. יש לי סבלנות.

טוב, בואו נסגור עוד נקודה. אני נורא גאה בשורשים הרומניים שלי. תראו מה עוד הגיע משם - Sweet Transvestite from Transexual Transylvania. תעשו חיים.

טוב, זה הפוסט האחרון האחרון להשבוע. מחר אני באוניברסיטה. יום חמישי בזאר בבית ספר יסודי משגב. יום שישי ירושלים. יום שבת מוקדש בדרך כלל לכתיבת התזה. ובאמת יש לי מה להגיד. אז זה יום אחרי יום, אבל אז יהיה חופש של כמה ימים ותוכלו לקרוא דברים אחרים כמו דוסטוייבסקי או את הנאום של ביבי בקונגרס או משהו.

אז יש תכנית בידור חדשה שנקראת "נבחרת הבידור של ישראל". יש לה פרומואים בערוץ 10 שבני משפחתי מקדישים לו לפחות שלוש שעות בשבוע ב"הישרדות", וגם 88FM משדרים את הפרומו הזה בלי סוף בפירסומות שלהם. התכנית עצמה לא נראית לי גליק גדול, ותסלחו לי. היא עולה לאוויר עוד שעה, ואולי זה הדבר הכי מצחיק מאז אנ'לא יודע - לני ברוס או משהו, אבל לי זה נראה כמו עוד חיקוי של בין לאדן, ועוד מישהו צוחק על אבו מאזן, ועוד גבר משחק אישה וצוחק על דנה אינטרנשיונל, עם איזה מבטא לא ברור, ותסלחי לי אם נולדת אישה, אבל בפרומו הזה את נראית נורא גבר. בקיצור, משהו שכבר כל כך שחוק, עד שלפני שעלה על המסך יש לי תחושה של די, וקבס, וכבר היינו וראינו. אבל מה שהיה מיוחד בפרומו הזה, ומאוד בולט דווקא בגירסה לרדיו הוא שהוא לווה במנגינה שהייתי יכול להישבע שהיא הנושא מתוך "מעוף הואלקיריות" של ואגנר.

טוב. בואו נוריד מהשולחן את הטענה שזה לא ואגנר. בטמקא החבר'ה מערוץ 10 טוענים שזה קטע שנקרא "ולהאלה" של איזה מלחין בריאן בורוס. אז ככה. יכול להיות ש"ולהאלה" של בורוס היא יצירה עצמאית, ארוכה ומורכבת, אבל כמה השניות שנלקחו והוכנסו לפירסומת של ערוץ 10 מזכירות מאוד מאוד את "הואלקיריות", ואני חושב שמי שלקח דווקא את הקטע הזה מהיצירה של בורוס ידע בדיוק מה הוא עושה. אני די בטוח שגם בורוס עצמו שאל מואגנר לא מעט ביצירה שלו, ואולי אפילו במודע (התקליט בו מופיעה היצירה נקרא 'Killing the Classics"). יכול להיות שכתב הומאז'. יכול להיות שסתם ציטט. זה לגיטימי. אתמול שמעתי קטע מ-א-מ-ם של הדורס בהופעה חיה בפילדלפיה. ביצוע ל"לייט מיי פייר" באורך של חמש עשרה דקות, כאשר מנגינת האורגן והגיטרה המוכרת כל כך מתפתחת הרבה מעבר לביצוע השלוש וחצי הדקות המוכר, ולשלוש או ארבע שניות הופכת פתאום ל"My Favorite Things" מתוך "צלילי המוזיקה". אז זו בדיחה לא רעה של מוריסון זצ"ל ומנזרק יבדל"א. אבל אם מישהו ייקח רק את הקטע הזה וישתיל אותו באיזה מקום, אי אפשר יהיה לטעון שזה לא צלילי המוזיקה. בטמקא, גם מוזיקולוגים רציניים כמו יהואש הירשברג ומיכל זמורה כהן זיהו בפרומו את המוטיב הואגנרי. מי שלקח את הקטע הזה מבורוס ידע מה הוא עושה ומה הוא רוצה.

ומה רע בכך בעצם? לא מה שחושבים. אין לי בעייה עם שמיעת ואגנר והשמעתו בציבור. יש לי בעייה עם צנזורה. יש לי בעייה עם לאומנים קטנים וצעקנים. אין לי בעייה עם ואגנר. אני רואה בעצמי חלק מהתרבות המערבית על הטוב והרע שבה. אז ואגנר הוא חלק מה-DNA שלי. וגם אנשים, מתועבים לא פחות, כמו לואי פרדינן סלין. מי שלא מכיר את זה, מי שלא שמע, שלא קרא, שלא ראה, הוא לא בן תרבות. חסר לו משהו. אי אפשר להבין את התרבות של המאה ה-19 בלי להכיר את ואגנר. אי אפשר להכיר את ואגנר בלי לשמוע אותו או להשמיע אותו. זה הכל. אני חושב שהתקדמנו מאוד משנות החמישים בהן הלכו ושברו את ידו של הכנר יאשה חפץ שהעז לנגן את השיקוץ המשומם, ועד היום, כשמשמיעים את הפרומו בערוץ מסחרי כל היום וכל הלילה. אני חושב שזה סימן לנורמליות. אני אוהב חברה נורמלית.

ובכל אופן איפה הבעייה? יש בעייה. ואפילו חמורה יותר מבעיית ואגנר. הקטע המסוים הזה "מעוף הואלקיריות" הפך לאייקון פופ בזכות כמה דקות ב"אפוקליפסה עכשיו" של קופולה. המנגינה מושמעת על ידי קולונל קילגור המטורף ברמקולים שמורכבים על מסוקי התקיפה שמשמידים את הכפר הוויטנאמי האומלל. ואז הוא נוחת ונושא את הנאום של "אני אוהב את הריח של נפאלם בבוקר... מריח כמו ניצחון." יש כאן אמירה מדהימה שמחברת את המיתוס העתיק של הואלקיריות, עם ואגנר, ועם כל הדברים הרעים שעשו מאז עם המוזיקה של ואגנר, ולוקחת אותם לדרום מזרח אסיה. זו אמירה תרבותית רב רובדית ורב שכבתית, רבת עוצמה, שמחברת את הכישרון האדיר של ואגנר, עם הכישרון האדיר לא פחות של קופולה, עם ההיסטוריה המדממת של וייטנאם, וכשרון המשחק של רוברט דובאל. בהקשר הנכון, הסצינה הזו היא מכה בבטן. כל פריים מהרגע שמרטין שין עולה על המסוק, ועד הרגע שהם עוזבים את המקום עם הספינה, כולל הסצינה המהממת של היער העולה באש פצצות הנפאלם, הוא בית ספר לקולנוע, פקולטה ללימודי תרבות, ופצע מוגלתי שלא נסגר מאז. ראיתי את הסרט עשרות פעמים בכמה גירסאות שונות. "גירסת הבמאי" הארוכה יותר היא ארכנית ודברנית ודי מעצבנת. אבל כל פריים, כל שוט, שהוסיפו להסתערות על הכפר, שווה את כל הדקות שמרטין שין מקשקש בצרפתית בהמשך. לב המאפליה. והפסקול של זה הוא ואגנר. לא יכול להיות אחרת. אז יש לנו אמירה, ויש לנו הקשר, והכל אומר משהו, אבל באמת.

אבל מאז קרו לקטע הזה כל מיני דברים רעים. משתמשים בו או בחלקים ממנו או במקטעים המוכרים שלו או באיזכורים שלו או ציטוטים שלו או מה שלא יהיה בכל כך הרבה הקשרים שהמשמעות נאבדה ונשחקה עד דק. לפעמים בפירסומות, לפעמים בסרטים קומיים כשהנבל הגרמני עומד להגיע, או כשהנבל סתם עומד להגיע, או כשיש איזה קטע של אקשן, או אלוהים יודע מה. והשיא, באמת השיא, זה השימוש בפרומו של "נבחרת הבידור".

מה הם רצו להגיד שם? מה הקשר לואגנר, לואלקיריות, להיטלר, לניטשה, לוייטנאם, לרוברט דובאל, לגוטנדמרונג, לפסטיבל ביירוית,  לאלוהים יודע מה? אני לא חושב שיוצרי הפרומו רצו שהצופים שלהם יחשבו על אף אחד מהמושגים האלה (רשימה של כמה דברים ראשונים שעולים לי בראש כשאני שומע את הקטע הזה) כי זה אשקרה כבד, ואת התכנית שלהם צריך לראות ולצחוק ולהנות ולקנות את מה שמופיע בפירסומות. הם פשוט שמו קטע שנשמע מוכר, ושיש בו איזה תנופה ודינאמיקה (ואגנר, טוב - בורוס, תגידו מה שתגידו עליהם, יודעים לכתוב קטעים דינאמיים. זה לא האופרות האיטלקיות האלה שנרדמים באמצע). בודריאר קרא לזה סימולקרה. מסמן ללא מסומן. העתק ללא מקור. קלישאה שחדלה לייצג את המציאות והפכה למציאות עצמה. אבל כמו כל קלישאה היא נבובה, חלולה, חסרת משמעות. טשטוש מוחלט בין האמת לשקר. בין המציאות לייצוג המציאות. בין אכרם הנייה האמיתי לשחקן המייצג אותו. זה טוב? לא חושב.

יאללה. חפרתי מספיק (אני מנסה להתחבר לאלמוג). אולי זו תכנית נורא מצחיקה? אולי היא תכניס את 'ארץ נהדרת' לכיס הקטן? תנו להם צ'אנס. לי יש מחר אוניברסיטה אז אני הולך לבשל ארוחת ערב ואחר כך לקרוא קצת את ג'ון רולס או משהו. יאללה ביי.

היום ביקשה ממני חברות בפייסבוק מישהי שלא הכרתי. אבל לפעמים מאחורי בקשות כאלה עומדים כל מיני דברים. אז גיגלתי אותה וגיליתי שהיא קשורה לכל מיני דברים שמעניינים אותי ושאני אוהב, ובסוף אישרתי את החברות. אבל בתהליך הזה מצאתי גם את האתר הזה, שזה אתר של אנשים שעשו לעצמם רשימה של עשר משימות שהם מתכוונים ליישם בתוך ארבע מאות ימים, והחברה החדשה שלי היא אחת מהן, ואכן שמה לה למטרה יעדים מרגשים ונשגבים, וזה סבבה כי אני אוהב אנשים עם יעדים בחיים.

אז חלק מהם רוצים ללמוד איטלקית, לקפוץ באנג'י, הרבה רוצים לפרסם ספר, ויש כל מיני דברים מעניינים ויפים אחרים.

על אף סלידתי משיטות אמריקאיות לשיפור עצמי, ומאנשים ודברים שמזכירים לי את אלון גל, רוברט קיוסאקי, רובין שארמה ומגזינים לנשים (טוב... פמיניזם פמיניזם פמיניזם. מגזינים המייעדים עצמם לנשים. שנשים לא ממש קוראות אלא רק בתור לאורתודנט, ואם במשפחה האבא לוקח את הילדה לאורתודנט אז לפעמים גם הוא מעלעל), הייתי יכול להתחיל לפרסם רשימה משלי -

לסיים את כתיבת התזה.

ללכת עם הילדה שלי לקונצרט של בוב דילן ולגרום לה לאהוב אותו.

לכתוב את הרומן העברי הגדול של המאה ה-21 העוסק בדמותו של דאהר אל-עומר.

וזומבים. להכניס שם כמה שיותר זומבים.

למכור את הזכויות לסרט בכיכובו של אדם סנדלר בתפקיד דאהר אל-עומר, ומיה קירשנר בתפקיד פאוזיה.

להקים בגליל סולטנות יהודית ערבית ברוח חזונו של דאהר אל-עומר.

ללכת לפסיכולוג ולהיפטר מהפיקסציה לדמותו של דאהר אל-עומר.

וכיוצא בזה.

אבל אין בזה שום טעם. יש לי רשימה של יעדים קצרי טווח להיום, נאמר עד השעה 3:

לנסוע בגליל ולשרוד את הנהיגה המטורפת של הנהגים שמסביבי.

בטראנטה שלי שגם כך לא משהו.

להופיע בבית משפט, לחקור עדים שלי ושל הצד השני. לשכנע שהצד השני שקרן והצד שלי דובר אמת.

לא להקיא במהלך כל התהליך הזה.

לא לקבל התקף לב בגיל 43 הנובע מעודף משקל, חוסר פעילות גופנית, ועצבים עצבים עצבים.

לא להתעצבן מאוד כשמקבלים את ה-SMS היומי מהבנק.

לא לפחד מאוד כשמקבלים את ה-SMS היומי מהבנק.

החיים הם אך מאבק של הישרדות יום יומית. היעד הנשגב ביותר של אנשי הרשימות (להביא שלום עולמי!) הניתן להשגה ביותר (לאכול שבוע שלם רק שניצל ופירה!) או האישי ביותר (לעלות על קברו של הדוד משה ולהתעמת איתו על כל מה שהוא עשה לי בילדותי) יכול להתקרב מאוד, אך להיקטע, באופן אופייני במקרה שלי בשל נהיגה של צעיר בן 19 מכפר מנדא (אין גזענות, חבר'ה. זו באופן רשמי בירת תאונות הדרכים של המזרח התיכון, ואני נוסע שם מדי יום), או רגע של חוסר זהירות. או סתם, אתם יודעים, סיום בנוסח אלביס פרסלי / ג'רי גרסיה. אבל בלי להנות מהחיים רבע ממה שהם נהנו. או סתם, כמו שכתב מאיר אריאל 'המיחוש הזה, שפעם כאן פעם כאן' יתברר סוף סוף שהוא הדבר האמיתי, ורק אספיק להגיד 'צדקתי', לפני שאפול שדוד. וחוץ מזה, אתם יודעים, הבנאדם מצוי על סף פשיטת רגל תמידית. ג'אנקי של אשראי. רץ כמו מטורף במרוץ העכברים, כמו בנאדם שעושה ג'אגלינג תמידי. ואם כדור אחד נופל אז זה הסוף. אז יעד ל-400 ימים? מי יודע מה יקרה מחר? וחבר'ה - יש לנו מלחמה אזורית בספטמבר, שכחתם? בואו נהיה ריאליים. לכולנו יש יעד אחד בדיוק. לשרוד עד מחר במצב הכי טוב שאפשר. כל דבר מעבר לזה זה צ'ופר.

זו כמובן הזדמנות להביא לכאן בפעם השלישית בתוך שנה את דברי החכם מכל אדם - "כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ, לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ עֲשֵׂה:  כִּי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן, וְדַעַת וְחָכְמָה, בִּשְׁאוֹל, אֲשֶׁר אַתָּה הֹלֵךְ שָׁמָּה."

מי מבין המנויים שקיבל מייל על פוסט מאתמול, אז פירסמתי משהו תת רמה, ומייד מחקתי אותו. מצטער, אשתדל שזה לא יקרה יותר.

למרות הכל - בוקר טוב ויום נפלא לכולם!