הבלוג של אבו אלמוג

טוב, מי שחבר שלי בפייס ומי שחבר שלי במציאות בכלל יודע שעברתי ניתוח קל מאוד ביום ג' בערב. זה יהיה מוזר אם אכתוב כאן פוסט רגיל שמנתח את הנאום האחרון של היהיר מנקודת הראות של ג'ון רולס, לו היה מתאסלם ומעתיק את מקום מגוריו לדיר חנא, בלי להתייחס לזה. אז נוציא את זה מהמערכת ואחרי כן נוכל להמשיך הלאה.

היה כואב, תודה. כמובן שהיום הייתי כבר בעבודה, מחר אופיע בג'ומעה נ. עזאיזה במחוזי, ועכשיו אני בא מחמש שעות עם עמנואל באוניברסיטה, אבל זה באמת נורא כואב ומגביל. יעבור. אם הייתי נח בבית את היום הזה, רק אני וחצי בקבוק העראק בזוקה - אלכוהול מחטא את הפצע, אני בטוח, אז הייתי מחלים היטב. אבל אני לא יכול להרשות את זה לעצמי, ותיכף תראו למה. 

הייתה גם חוויה די מפחידה. המדובר בטיפול טריוויאלי ביותר שנעשה בהרדמה מקומית על ידי רופאה מיומנת שמלאכתה בכך, ועוזרתה עלי אדמות, שכמו שהתרשמתי יש ביניהן יחסים של סמל מחלקה קשוח ומ"פ אמיץ. לאמשנה. באיזה שהוא שלב התעלפתי, וכשחזרתי להכרה לא ידעתי מי אני ומה אני עושה שם, ומדוע זה שתי נשים אלו עומדות מעלי וסכינים בידיהן. אמרתי להן בעדינות ובנימוס - אני עדין ומנומס לנשים בכלל ולנשים עם סכינים בפרט - שאיני יודע מה אירע לי ומדוע אני שם, וביקשתי שיסבירו לי. מייד לקחה סמל המחלקה הקשוחה את רגלי והגביהה אותן, בעוד שהמ"פ לחצה על כפתור שהוריד את ראשי, ובכך שב כל הדם למוחי, ונזכרתי במתרחש, מה גם שהמ"פ הסבירה לי שהעילפון נבע מירידה פתאומית בלחץ דם הנובעת מפחד, ושזה מאוד שכיח אצל גברים, שהם פחדנים יותר מנשים. לא מחיתי, על אף שכאשר אני לחמתי בחיזבאללה עם שברייה בין השיניים בנבי אל עוואדי ב-1987 היא טרם נולדה, וסלחתי לה מייד. בסך הכל הניתוח היה בעיצומו, ולא רציתי שייחתך שם יותר ממה שצריך להיחתך.

כשחזרתי הבייתה חשבתי שוב ושוב על הרגעים של אובדן ההכרה, ולמרות שהייתי בידיו של צוות מיומן היטב ולא הייתי בסכנה ולו לרגע, החוויה של שקיעה לא רצונית לחוסר הכרה די הטרידה את מנוחתי. וחשבתי מחדש על המטרות שלי בחיים וכאלה. 

אז כרגע המטרה שלי היא להשלים את הדוקטורט. הכל יכול לקרות. אני יכול להידרס על ידי משאית מחר. בהליכת הבוקר באשחר בעודי מצלם את הפסיפסים הקהילתיים המקסימים שהציבו שם על מנת להעלותם לפייסבוק. אני יכול ליפול סתם מהתקף לב. לגלות מחלה ממארת. להיפגע מטיל כימי סורי, או של המורדים. אין לי העדפה מה שיוצא אני מרוצה. יכולים לקרות גם דברים פחות דרסטיים. התמוטטות כלכלית או מקצועית. משהו שיחייב אותי להקדיש את כל זמני לטיפול באדם אחר, קרוב. מיליונת'לפים תרחישי אימה שיכולים להתממש. אין לי הרבה זמן - יש לי מה לומר ואני רוצה לומר אותו. גם בלי זה, איני יכול להרשות לעצמי את המותרות של גלישה לחייו הנעימים של נוטריון כפרי. 

"אדם מגלה שיש לו כישרון, ואם יפתח אותו במידה מסוימת יוכל להיות לאיש מועיל מכל מיני בחינות. אבל הוא חי בנעימים ובתנאים נוחים, ומעדיף להתמסר לתענוגות ולא להתאמץ להרחיב ולשכלל את כישוריו הטבעיים המוצלחים. ובכל זאת הוא שואל אם כלל הפעולה שלו, המנחה אותו להזניח את כשרונותיו הטבעיים, מתיישב לא רק עם המשיכה שלו לנהנתנות, אלא גם עם מה שנקרא חובה. ואז הוא רואה שטבע הנתון לחוק אוניברסלי כזה עדיין יוכל להתקיים, אף על פי שאותו אדם (כמו תושבי הים הדרומי) היה מניח לכישרון שלו להחליד ומייחד את חייו לבטלה, לתענוגים, לפרייה ורבייה ובמילה אחת - להנאה. אלא שלא ייתכן שהוא ירצה שזה יהיה לחוק טבע אוניברסלי, או שיוטבע בנו בתור שכזה על ידי אינסטינקט טבעי, שהרי בתור יש תבוני הוא רוצה בהכרח שכל כישוריו יתפתחו, משום שהם עשויים לשמש לו לכל מיני מטרות אפשריות, ולשם כך גם ניתנו לו".

טוב, זה עימנואל (מתוך הפרק השני, הדרמטי, של 'הנחת יסוד למטאפיזיקה של המידות' תרגום חנן אלשטיין). אבל אני די מסכים איתו. איני יכול לעסוק כל הזמן רק בפרייה ורבייה (ראשית, ש' נורא עסוקה בזמן האחרון. שנית כבר פריתי ורביתי כמה שאפשר, יש את אלמוג ואת פ', ולא נראה לי שייצא עוד משהו. את הלימון הזה סחטנו די). אני רוצה להיות לאיש מועיל מכל מיני בחינות. הדוקטורט שלי אולי לא יגלה תרופה לחקר הסרטן (או אפילו איך למנוע כאבים יום אחרי ניתוח, שכרגע אני מוכן לתת פרס נובל למי שיאמר לי את זה ומהר) אבל הוא יאמר משהו שחשוב לי שייאמר, משהו שאני חושב שעוד לא נאמר. במשפט אחד - יש את הבניין היפה הזה שנקרא "המהפכה החוקתית - זכויות אדם מוגנות", אז כשאתה נכנס, ועובר את שורת העמודים היווניים המעוטרים, ועובר את האכסדרה משיש, ועוקף את הפסל היפה והמצוחצח של אהרון ברק בכניסה, אז אתה פותח את דלת העץ הקטנה, והיא מובילה לקומת מרתף מאובקת, שם, מסביב למדורה, רוקדים פראי אדם באזור חלציים ומקריבים קורבנות אדם לאליל הנקרא 'שיטת המילט'.

זה מה שיש לי להגיד, ועמנואל ציווה עלי להגיד את זה. גם הוא התעורר מתרדמתו הדוגמטית כשהיה בן חמישים, ומהבחינה הזאת אנחנו בסדר. אני קורא עכשיו ספר של ג'ניפר איגן שנקרא "מפגש עם חוליית הבריונים" או משהו כזה. הספר לא משהו - אל תאמינו לביקורות - אבל יש שם דמות (אחת ממיליונת'לפים דמויות. אין בספר דמות עיקרית או עלילה לינארית של ממש) שהפסיקה את הלימודים בגיל עשרים וחמש, התחתנה עם איזה מישהו מאוס, אבל בגיל 45 התפקחה, עשתה דוקטורט באנתרופולוגיה, ובילתה את שלושת העשורים האחרונים לחייה במחקר שדה באפריקה כמו שחלמה. אז מי שאני התחתנתי איתה זה אהבת חיי, ושלושה עשורים אני לא סגור שיש שם, אבל אם זה קרה לדמות בספר של ג'ניפר איגן גם לי זה יכול לקרות. אני עוד יכול להיות לאיש מועיל מכל מיני בחינות.

אז אני רוצה את כל הדברים הרגילים - לראות את החתונה של פלג ושל אלמוג ואת הנכדים שלי, ולקבל הזמנה לתערוכה של אלמוג בביאנלה בוונציה, ולטקס הסיום של התואר השני בהנדסת מכונות של פלג, ולחיות חיי רווחה סבירים, ולהנות מהישגים צנועים בשדה עריכת הדין בעפולה, ולהמשיך להפעיל את הפירמה 'אמיר אמיר וכץ' לתהילת עולם, ולתת לש' את כל מה שאני יכול, ושגם היא תגיע למה שהיא רוצה להגיע, ולכתוב ספר אחת לכמה זמן, ולהמשיך לכתוב בבלוג. אבל אני רוצה גם משהו מעבר. אני רוצה לפתח את הכשרון הזה, הקטן, שלי עד למקסימום.

זה יכול לא לקרות. אני צריך להוציא 86 בשלושה קורסים די קשים. אני יכול לתפוס יום לא מוצלח שלי או של המרצה בבחינה אחת או בעבודה אחת והכל הלך. אבל אני לפחות חייב לנסות עד המקסימום. שלא להיות כמו תושבי הים הדרומי.

אסיים בדיווח על עוד נסיון אחד קטן שלי לחיות חיים קנטיאניים. לפני שפ' המנחה הקנטיאנית נסעה לחו"ל היא נתנה לנו שיעורי בית לנסות לחיות לפי הציווי הקטגורי. אז זה הלך בערך יומיים. דבר ראשון הייתי צריך להחליט החלטה אסטרטגית, שכשיש התנגשות בין הציווי הקטגורי של האתיקה הקנטיאנית לבין הציוויים של כללי האתיקה של לשכת עורכי הדין (שקאנט היה די בז להם, טוען שהם לא מספיק תבוניים, ופוטר אותם כ'אנתרופולוגיה מעשית', אבל מצד שני אם ישללו לי את הרשיון לא יהיה לי מה לאכול) אז כללי האתיקה של הלשכה לוקחים. למי שלא מספיק בקיא, נגזרת חשובה של הציווי הקטגורי היא לומר את האמת בכל מקרה. זה לא הולך עם עריכת דין. אבל השתדלתי מאוד ליישב בין הציוויים, ולא קרה משהו מאמם שחייב אותי לומר אי אמת. בבית הילדים שמו לב מהר מאוד לכך שאפשר להוציא ממני את האמת בכל נושא, ומיהרו לנצל את זה. זה כמעט הרג את הניסוי עוד ביום הראשון, אבל גם כאן אפשר לעשות כל מיני התאמות, ולמרות שסחטו ממני דברים די מביכים שעד עכשיו די הכחשתי, עמדתי בציווי הקטגורי.

היו עוד כל מיני ענייניים מוסריים שביני ובין עצמי, אבל הלכתי די לפי כל שלושת הנוסחים של הציווי הקטגורי, ודי הסתדרנו שם, קאנט ואני. אז זה החזיק מעמד מרביעי בערב עד שבת בערב. בשבת בערב עמדתי מול בקבוק סגור של משקה האלים עראק בזוקה. זה משהו די נחות, לומר את האמת, ולא שווה ערך לזוך והטוהר של העראק הירדני שאני שותה בדרך כלל, אבל זה יכול להיות משעשע בנסיבות מסויימות ואלו היו בדיוק הנסיבות. אז שאלתי את עצמי האם הציווי הקטגורי מאפשר לי לרדת על חצי בקבוק כמו שאני בדרך כלל עושה, והתשובה הייתה שלילית. לא אכנס כאן לכל הגזירה של כלל הפעולה וכל זה, קבלו את זה מהמומחה - קאנט היה מותיר את הבקבוק סגור.

אז כאן נפרדתי מקאנט. היה ערב די מענג. אני ואורחי המצאנו משחק משונה שכלל פיענוח של קוד שיכול היה להתבסס על תאריכי תפוגה של מוצרי חלב ושמות פרטיים של פילוסופים גרמניים, והלך ונהיה מוזר יותר ככל שהתקדם הערב, ומפלס העראק בבקבוק ירד. אחרי כן סתם התמסרנו לבטלה, לתענוגים, לפריה ורביה ובמילה אחת - להנאה. קאנט מת ואני חי.

אני חושב עכשיו שאני הולך לרדת על מה שנשאר מהעראק הזה כי זה משכך כאבים טבעי, וגם מחטא את הפצע. אז כנראה שהערב לא יהיה תבוני מדי. אבל מחר כשאקום בבוקר, לאחר שאנצח בבית המשפט, אתחיל לחשוב על מה שאני כותב בעבודה על קאנט, ועל איך לשפץ באופן סופי את הצהרת הכוונות, ואולי גם איך אני משבץ בדוקטורט את הסקר הזה של עמותת כיאן על היחס של הנשים הנוצריות להליכי גירושין בבית הדין שנחשפתי אליו רק היום, והיה מאיר עיניים ממש, כי יש לי מה להגיד, ואין לי הרבה זמן להגיד אותו. אבל שכה יהיה לי טוב, אני אגיד את זה.

באחריות. לא להתרגש. באמת באמת גם הפעם לא הולך לצאת מזה כלום.

אז ככה. אפשר להירגע. בוגי יכול להוריד את ההתנגדות ל'סעיף הפלילי' ולתת ליאיר לרוץ עם זה. הוא יכול להסכים שבחור ישיבה שלא יתגייס יוצא להורג בכיתת יורים בכיכר העיר, כל רכושו יחולט לאוצר המדינה, בשרו יימכר למפעל 'טיב טעם' שייאנס לייצר נקניק לא כשר מטעמי עונשין לאוכלוסייה שומרת הכשרות, ועצמותיו ייטמנו במקום בו הארנונה גבוהה במיוחד. זה לא יקרה. שום דבר מהוועדה הזו לא יקרה. וזה בגלל הסעיף הקטן, סעיף הפריץ והכלב, שהכל מתחיל עוד שלוש שנים.

בשלוש שנים, במזרח התיכון, הכל יכול לקרות. אם אומרים שמשהו יקרה עוד שלוש שנים, סימן שזה לא יקרה. זה היה הקטע עם חוק טל המקורי, שדחה את כל העסק בחמש שנים, ואז בעוד חמש שנים, ושורו הביטו וראו - שום דבר לא קרה! האמת היא שזה כמעט הצליח עוד פעם, ומי שממש קורא את בג"צ רסלר (ילדים - אל תנסו בבית, משעמם טיכו) רואה שארבל, גרוניס וריבלין קנו את הטריק וביקשו להאריך בעוד כמה שנים, או כמו שארבל כתבה - "יש כאמור ליתן בידי הגורמים המוסמכים הפועלים אל מול הממשלה שהות נוספת להמשיך ולקדם את מטרותיו של החוק הקיים. כפי שציינתי, נכון יהיה להרחיב את נקודת המבט ולהסתכל על נקודת הזמן בה אנו נמצאים כחלק משינוי מצב שנוצר והתקיים מאז קום המדינה. יש להכיר במציאות החברתית המורכבת, ולהשלים עם כך שהשגת השוויון מחייבת תהליך חברתי רב-שלבי, ארוך ואיטי, תוך חיפוש אחר נקודת ההשקה בין חלקי האוכלוסייה הקוטביים שתהום פעורה ביניהם." או בתרגום אבו אלמוג לעברית מדוברת - "למה מה רע עם מה שהיה עד עכשיו? בוער לכם משהו?", ואם לבייניש לא היה קופץ הפיוז עם איזה רצון 'להטביע חותם' לקראת סוף הקדנציה, לא היינו בסרט המצחיק הזה. אז עכשיו הרווחנו עוד שלוש שנים.

עוד סיפור קטן - חוק הדיור הציבורי. נחקק ברעש גדול ב-1998. מישהו קנה דירת עמידר לפי החוק? בדיוק אותו מספר של חרדים שהתגייסו. כלום. נאדה. אפס. שנה אחרי שנה הממשלה דוחה אותו בכמה שנים הלאה בחוק ההסדרים. דורות של דיירי עמידר חיים ומתים בדירות שכורות, והחוק לא נכנס לתוקף (דווקא יש בחודשים האחרונים טוויסט מוזר שהתוקף לא הוארך וחוק ההסדרים עוד לא נכנס לתוקף, אבל מאיזה שהיא סיבה החוק לא חל. אני לא ממש סגור מה קורה עם זה, אבל יש סיבות טובות לחשוב שהטריק שמאפשר להמשיך ולדחות את יישום החוק יימצא). אז מה? אז הכנסת חוקקה. אז יש לנו חוק עם מנגנון נחמד ואמירות רמות וייצוגיות שחקוק בספר החוקים, ומין סעיפון קטן בחוק ההסדרים שאומר - סתאאאאם. זה גם מה שיקרה כאן. אני מוכן להתערב שהמנגנון לדחות את החוק הזה יהיה גם הוא בחוק ההסדרים. ככה הכי קל והכי נוח.

למה זה לא יקרה?

ראשית כל כי ליהיר לא איכפת. הוא עושה רעש גדול ומקים צילצולים, אבל מזייף ברגעי האמת. הוא נבחר לשאת את בשורת המעמד הבינוני, דפק אותם בתקציב, והתגלה בראיון לניו יורק טיימס כאיש ימין קיצוני וסהרורי. 'ירושלים זה רעיון'. באמת. יש לך רעיון יותר טוב? אז המדובר כנראה בסוס טרויאני של הימין הקיצוני (סוס טרויאני או חמורו של משיח - בכל מקרה בהמה גסה) שאיכשהו הצליח לתעל עוד הפעם את האנרגיות של המחאה החברתית ותשעה עשר מנדטים של אידיוטים (מצטער, אבל אם זה מגיע לי, שהבנאדם זכה ל-19 מנדטים, אז גם לכם מגיע שארד עליכם.) לצ'ק של שלושים מיליון שקל לאוניברסיטת אריאל. אז משהו יקנה אותו גם בקטע של החרדים. יסבירו לו שעכשיו יש מלחמה עם סוריה, ועוד פעם רוצים לעשות איזה פקאקטה ועידה בינלאומית כדי לכפות עלינו הסדר עם הפלסטינים, ולא הצלחנו בשלוש השנים האחרונות לסגור את הגירעון בתקציב (מעניין למה) וזה לא הזמן לעשות רעש מהעניין ובואו נדחה את זה לכמה שנים.

שנית - עוד פעם יואב פלד ו'זרים באוטופיה'. אז אין לי כוח לכל הסיפור מהתחלה - אזרחות רפובליקנית וכל המילים הגדולות האלה. פלד אמר (וסלח לי, מורי ורבי, על ההפשטה) שהערבים הם בעלי אזרחות שוות זכויות להלכה, אך לא למעשה, כי לא נותנים להם לשרת בצה"ל, ושרק מי שמשרת מקבל את כל הצ'ופרים. אז אם החרדים ישרתו (וגם הערבים), את מי נשנא? איך נבדיל? איך נשמור על האפליה? איך נצדיק אותה? לא הולך. מישהו יתפוס את עצמו ברגע האחרון ויגיד שברגע שיהיה ממש שוויון בנטל אז החרדים (והערבים) יהיו, אבל באמת, שווים. ואסור לתת לזה לקרות.

שלישית - ישיבות ההסדר. נורא מצחיק איך מתמקחים שם על חודשים להוסיף לחבר'ה האלה. זו השתמטות איך שלא תסתכל על זה. אני עשיתי שירות קרבי מלא שלוש שנים ואחרי כן הלכתי ללמוד. אני מניח שהיחס שלי ללימודים הוא כמו היחס של הדתי לאומי המצוי - שילוב של חובה חברתית עם סיפוק אינטלקטואלי, ורצון להגשמה אישית. אז למה הם כן ואני לא? למה אני צריך לחכות שלוש שנים ואז ללמוד, והם מקבלים פקאקטה שירות של 16 חודשים או משהו כזה שזה פחות מחצי? וזה משמעותי בשירות קרבי, שחלק ניכר ממנו זה הכשרה בהתחלה לתפקיד לוחם ואז לתפקיד פיקוד, ואחרי 16 חודשים אתה בקושי מתחיל להחזיר את ההשקעה. גם אני לא הייתי טרי ורענן בגיל 21 כמו שהייתי בגיל 18, והאמת שהמוח שלי היה די חלוד, ואם הייתי מתחיל ללמוד ישר אחרי התיכון ובמסגרת כמו ישיבת הסדר בטוח הייתי מצטיין, והייתי היום שופט עליון או פרופסור ולא וונאבי דוקטורנט בגיל 45 שזה פאתטי איך שלא תסתכל על זה. בקיצור אם יגייסו עכשיו את החרדים לתקופה מלאה, זה לא יחזיק מעמד. אני יכול לשבת רבע שעה ולכתוב יופי של פסק דין לבג"צ שקובע שמוסד ישיבות ההסדר לא שוויוני בדיוק כמו פסק דין רסלר. ורסלר לא התחיל לעתור אתמול. אני למדתי פסקי דין שבהם הוא עתר נגד הפטור לחרדים עוד בשנות השמונים. אז גם לי יש זמן ויש סבלנות, ואורי אריאל יודע את זה, וזה למה שהוא לא ייתן לחוק הזה לקרות.

רביעית - למה זה טוב בדיוק? כבר כתבתי על זה כאן עד זרא. הם לא רוצים להתגייס. צה"ל לא רוצה אותם ולא צריך אותם. אז למה כל הסיפור? גם כל השמאלנים יתפקחו מהר מאוד. יש לנו כאן כבר מספיק מיליציות אידיאולוגיות חמושות - ראו ישיבות ההסדר - אנחנו לא צריכים עוד אחת. ובטח לא אחת עם ערכי מוסר ודמוקרטיה של תקופת הברונזה. יש כאן מישהו שממש רוצה שבתפילה הבאה של נשות הכותל יהיו שם חרדים חמושים ב-M-16? נכון שלא נשמע רעיון טוב?

אז אלה סיבות ממש טובות, וזה באמת, אבל באמת לא יקרה. אחד הבלוגרים המובילים כאן, טליק, עושה עכשיו קטע כזה של עשור לבלוג שלו, ומעלה פוסטים מלפני שנים, מה שמראה לי שהכל כאן נשמר. אז לו יש פחות נטייה לתת נבואות כאלה מלי, אז זה יוצא פחות מביך. אז עוד שלוש שנים כשאלפי חרדים יגוייסו והמ.צ. יפטרלו בבני ברק, ולשכות הגיוס (ובתי הכלא. זה החלום הרטוב האמיתי של הישעתידים) יתפוצצו מחרדים תזכירו לי את זה. אבל אז אני יהיה בדיוק עסוק להסתכל בשמיים, שיש שם המון חזירים מעופפים עם כנפיים, ועל הארץ, שם יש שכבת כפור מזה שהגיהנום קפא.

לסיום - סוזי סיו מסוזי והבאנשיז היא היום בת 56. איך הזמן עובר! שמעתי היום את הביצוע שלה ל"פאסנג'ר" של איגי פופ, וכל עצמותי ריחפו. זה לא ממש קשור לחרדים. אולי כן. חבר'ה כשתתגייסו תראו את הווידאו הזה, ותראו את הווידאו שאחריו, שמראה איך היא נראית היום (כמו פקידה בחברה ממשלתית משכנת, קצת לפני הפרישה. עדיין מחכה שחוק הדיור הציבורי ייכנס לתוקף) ותזכרו שאין מניאק שיכול לעצור את הזמן.

שבועות מאחורינו, ועונת הנישואים בפתח! והנה, כל הפיד שלי בפייסבוק רעש היום מהחתונה המתוכננת היום בעראבה של ערבי ערל עם יהודיה כשרה. היה איזה סטטוס של בנצי גופשטיין מארגון "להבה", ואחריו משהו של בן ארי, וכל מי שקצת יכול להזדעזע הזדעזע, והכהניסטים איימו ואיחלו כל מיני איחולים והיה נורא שמח. הנה, ככה - 

שמתם לב - 606 לייקים! הלוואי עלי עשירית מזה לפוסט הזה. ועשרים ושלושה שיתופים. סבבה! קראתי קצת שם את התגובות והשיתופים. חלק מהשיתופים הם של תומכים, וחלק של מגנים. חלק אוהבים, וחלק שונאים. חלק מקללים, וחלק מברכים. 

בשלושה דברים אפשר להיות בטוח - כל מי שתמך בסיעת בנארי, הזדעזע זעזוע אמיתי מהרעיון שיהודיה תינשא לערבי. כל מי שהתנגד לסטטוסים הכהניסטים הזדעזע זעזוע של ממש מהגזענות. ומה שקורה הלילה בעראבה (הסטטוסים של גופשטיין דיברו על 'הצפון'. יש כמה אולמות נחמדים בעראבה ובסח'נין. אפשרות) הוא לא חתונה של יהודיה עם ערבי. רוב מהומה על לא מאומה.

זה בגלל שאי אפשר. שיטת המילט הנוהגת כאן דורשת שחתונה תהיה לפי הדין האישי של הנישאים. אני לא סגור על האפשרות מבחינת הדת המוסלמית להשיא מוסלמי למי שאינה מוסלמית. אבל מבחינת הדין האישי של הכלה עוטת הלבן, זה לא תופס, כי הרמב"ם כבר אמר - "המקדש גויה או שפחה אינן קידושין אלא הרי היא אחר קידושין כמו שהייתה קודם הקידושין. וכן גוי ועבד שקידשו בת ישראל אין קידושיהן קידושין". (הלכות אישות, פרק ד' הלכה טו). אז גם אם מותר לגוי לקדש אותה בת ישראל, הרי שמבחינת הדין האישי שלה זה לא תופס. נעזוב את השאלה מה קורה אם מבחינת הדין האישי של החתן זה תופס, ואז יש לנו בעל בעמיו הנשוי לרווקה (כשם שעניין פונק שלזינגר יצר בלשון הפסיקה 'אשת איש הנשואה לרווק'). בעולם הסוריאליסטי של המילט יש דברים משונים מזה. בכל אופן, החתונה הזו לא תופסת. איני יודע  כיצד ירשום הזוג המאושר את הקידושין במשרד הפנים (ואני באמת מאחל להם כל טוב, אם הם אכן נישאים, ושהכהניסטים לא יחרבו להם את החתונה, והרבה שנים מאושרות ביחד עם ילדים מעורבים קטנים וחמודים שירבו שלום בעולם ויגשרו בין העמים ובין המשפחות), אבל מה שנראה לי שהטקס היום בעראבה הוא ברכה לבטלה, ושיהיה צורך להשלים אותו בגיחה קטנה לקפריסין או בדואר דיפלומטי לפרגוואי. או לצ'כיה. הלהיט בזמן האחרון זה צ'כיה.

 אז מה היה לנו כאן? כל המצקצקים והמזדעזעים פשוט לא מבינים שהעמדה הרשמית של מדינת ישראל היא זהה לעמדה הרשמית של אחרון הכהניסטים שהגיבו שם לבנארי בפייסבוק, ואיחלו לחתן שידרוך על מוקש כשם שאצלנו דורכים על כוס. זאת אומרת - נישואים של יהודי וערביה זה דבר אסור, ונמנע אותו ככל שאנו יכולים.

אז הייתה לנו חתונה שאנחנו בספק אם היא מתקיימת, כהניסטים שמפרסמים עליה בפייסבוק כדי להרגיש שהצילו נפש בישראל, והמון המון שמאלנים טובים שהזדעזעו ומרגישים נורא נעלים ומוסריים.

והמילט נמשך, והשוחט שוחט, ועדיין ערבי לא יכול להתחתן עם יהודיה בצורה חוקית בארץ הזו, שאין בה נישואים אזרחיים.

עוד דוגמה? השבוע העיפו מהאח הגדול את רוני מיילי, שירד על הלסביות ועל האתיופים. וההפקה והצופים הרגישו נורא נורא נאורים. - כאילו הוא לא הוכנס שם מראש לאחר שבדיקות פסיכולוגיות הראו שזה מבנה האישיות שלו, מתוך תקווה שיאמר בדיוק מה שאמר, וכאילו לא חגגו על זה בתכניות מיוחדות ובספיישלים ובפרומואים שהדגישו את האמירות וחזרו עליהן שוב ושוב - ובאותה מדינה נאורה, בה אדם מושפל פומבית ו'מודח' מתכנית בה תלה, מן הסתם, הרבה תקוות, רק בשל אמירות גזעניות / הומופוביות, אירע רצח בסניף בנק. חלק מן הפצועים הובלו באמבולנס לבית החולים. רק הבדואי הובל לבית החולים מלווה בשוטרים ואזוק באזיקים, על אף שהיה חסר הכרה.

אנחנו צריכים את זה, את גירוש השדים הפומבי. מיילי ובן ארי עושים לנו שירות נהדר. הם הגזענים שלנו. אנחנו אוהבים אותם. נגנה אותם על גזענותם בקול גדול. נשפיל ונביך אותם בפומבי. נגרש אותם, אם זה אפשר. ואחרי כן נרגיש נקיים וטהורים וזכים ונאורים. ונמשיך לחיות במדינת המילט המסווגת את אזרחיה לפי סיווג אתני קשיח, אוסרת על העירוב בין הגזעים, ונותנת יחס עדיף לזה, ויחס מפלה לזה.

ממתק אמיתי לסיום... ממתק מגיע לכם? זה מה שאתם חושבים? כל עוד אנחנו סובלים את הגזענות הממוסדת בארץ הזו, לא תקבלו ממתק. קודם תתנהגו יפה.