הבלוג של אבו אלמוג

זמן לא קל עם הדוקטורט. באמת! קשיים טכניים (מסתבר שאף אחד לא ממש יודע איך לאכול את מה שכתבתי ברמה של לקרוא הצעת מחקר ולחוות עליה את דעתו. אבל זה לגמרי סיפור אחר) מצטרפים לקשיים מהותיים -  נפגש מייד אחרי שבועות עם פ' כדי לדון איתה בפרק שכתבתי, ודי משקשק. מה גם שנאלצתי לשלוח תיקון אחרי שההרצאה על הדין השרעי הביאה אותי להכרה ש - בשיא העדינות - אמירה די מרכזית בפרק דורשת ביסוס נוסף. אבל זה עניין די שולי. הטקסט עצמו הוא כארבעים עמוד, ואני מלא בחרדות מחוות דעתה של פ'. ארוך מדי? קצר מדי? סמיך מדי? יותר מדי אסמכתאות? אסמכתאות טובות? הסגנון מתאים? אפשר להגיע באופן הגיוני מהפרק הקודם - שטרם נכתב - דרך הפרק שנכתב אל הפרק הבא - שעוד ייכתב? זה מבסס את האמירה שלי? זה הולך הצידה? זה מופרך מעיקרו? עוד מעט נדע. חשבתי לבלות את השבת ואת החג בכתיבה של ההתחלה של הפרק הבא, אחרי קריאה רבה, אבל זה כנראה לא יקרה מכל מיני סיבות. 

וכאן נשאלת השאלה למה צריך את זה? כאן בבלוג זה מאוד משעשע ברמה של ניים דרופינג. זאת אומרת שאת האמרה "עם חלוף הזמנים משתנים הדינים איתם" אני יכול לייחס באותה מידה לתומס הובס, קרל שמיט, מקיאוולי, ניטשה או ד'אהר אל עומר (האחרון הכי קרוב. זה סעיף מהמג'לה) ואף אחד לא ידע וזה מאוד ישעשע אותי. אני מניח שהקטעים האלה בבלוג שלי הם עבור רובכם בלוק של טקסט שאתם עוברים הלאה, והיחיד שזה אומר לו משהו זה אני. אז למה צריך בעצם לדעת את ההיסטוריה של העדות הדתיות, או בדיוק את דיני הגירושין בשריעה במאה ה-8 (הידעת? המשפט המוסלמי ראה בתחילה בחיוב המזונות תמורה שנותן הגבר לאישה עבור ההנאה המינית שהוא מקבל ממנה, אך לפני כאלף שנה נפל להם האסימון והם הבינו שההנאה המינית אמורה להיות הדדית, והחיוב הוא מכוח ההתמסרות המתבטאת במגורים בבית, ביצוע עבודות הבית, והנאמנות המינית לגבר אחד.) או כל דבר שאין לו איזה משמעות מעשית מיידית בעולמנו? אני מניח שבתואר שלישי בכלכלה, או אפילו במשפטים PER SE, בלי לגלוש לכל מיני תחומים מוזרים כמו סוציולוגיה או היסטוריה או מדע המדינה, הייתי עוסק במשהו מאוד מעשי, חוקר את העולם כפי שהוא היום, ומגיע אולי לאיזה מסקנה שתביא תועלת למישהו על הדרך הבאמת נכונה שאפשר לעשות חישוב רבעוני של התשואה הכוללת או משהו ברמה הזאת. אז למה צריך את זה בעצם?

בשביל לא לצאת אידיוט.

YNET פירסמו את הפתק של האפיפיור בכותל שהיה כתוב בלטינית שוטפת. הם אחרי כן הלכו ותיקנו, אבל הטקסט המקורי היה משהו כמו "שהשם שלך יהיה מבורך. שתבוא אלינו מהמלכות שלך. שיהיה הרצון שלך למלוך עלינו באדמה כמו בשמיים, תן לנו את הלחם של כל יום". יש איזה בלוגרית פמיניסטית שעלתה על זה וצילמה צילום מסך, אז הנוסח הזוועתי הזה נשאר לדראון עולם.

מה הבעייה עם הטקסט הזה?

טוב, לא צריך לדעת לטינית ממש שוטפת בשביל להכיר את הנוסח של תפילת 'אבינו שבשמים' PATER NOSTER, שזה הטקסט הכי בסיסי בנצרות, וכל קתולי טוב מכיר אותה בערך ברמה שיהודי מכיר את 'שמע ישראל'. אז אפשר ללכת מכאן לכל מיני כיוונים כמו מערכת חינוך סגורה קלריקלית ולאומנית שמשאירה בוגרים שלה בבורות מדהימה על משהו שהוא מאוד בסיסי למיליארדי בני אדם בעולם (אני, למשל, הכרתי את הפסיון רק דרך 'האמן ומרגריטה' כי פרט לזה שהרומאים צלבו את ישו והאשימו בזה סתם את היהודים כל הדורות, לא סיפקה לי מערכת החינוך שום מידע על הסיפור הנהדר הזה) אבל נלך היום לכיוון אחר.

נאמר שיש כתב או עורך בעיתון שמקבל טקסט בלטינית (או בספרדית. הפתק כתוב בכתב מאוד קטן ולא הצלחתי לפענח אבל בינתיים מישהו הגיב לי שזה בספרדית ולא בלטינית. זה אפילו יותר גרוע, כי דוברי ספרדית יותר נגישים מדוברי לטינית) ואין לו מושג מה הוא אומר. אז הוא הולך לגוגל טרנסלייט. כמובן שגוגל טרנסלייט נותן איזה מושג אבל יש כאן שתי בעיות. גוגל טרנסלייט לא נותן מעבר למושג בסיסי ויש לו כל מיני טעויות מכאן עד הודעה חדשה. וגם אם התרגום היה מדוייק, והוא לא היה, זה עדיין לא יספר לך שיש לך כאן תפילה שאתה לא מכיר, עם משמעויות תרבותיות מכאן ועד הוותיקן.

אז? אז בשביל זה צריך מומחים. אולי להרים טלפון לאוניברסיטה. בפיד שלי בפייסבוק, ובין הקוראים הקבועים בבלוג הזה, למשל, יש ארבעה חמישה אנשים לפחות שהיו יכולים לתרגם את הטקסט הזה ולתת רפרנס נכון (לפני כמה חודשים נתתי כאן ציטוט בלטינית של הפירוש של INRI שזה הראשי תיבות של ישו הנוצרי מלך היהודים שמופיע בדרך כלל על הצלב בתמונות. והגיע לכאן אבו מתן והעיר לי שהנטייה של "הנצרתי" שכתבתי היא לא נכונה. אבל הפיד שלי וקהל הקוראים כאן מורכב ממתרגמים, עורכים לשוניים, סופרים וואנאבי סופרים, ויקיפדים בהווה ובדימוס, גרפומנים למיניהם ודוקטורנטים לכל מיני דברים אקזוטיים, ואני לא מצפה שזה יהיה ממש קהל החברים של הכתב של ויינט לענייני ירושלים. אבל להרים טלפון למחלקה הנכונה באוניברסיטה, נאמר מחלקת היסטוריה, ולשאול מי ממש יודע על אפיפיורים ויכול לתרגם את הטקסט של האפיפיור ולהגיד מה זה הפטר נוסטר הזה?

אז ככה. אני רוצה להיות האיש הזה שמרימים אליו טלפון כדי לא לצאת אידיוט. זה עד כדי כך פשוט. בשביל זה צריך אותי. בשביל לא לצאת אידיוט. לא בקטע של לטינית באופן ספציפי, הידע שלי הוא סקצ'י למדי, ולא רוענן מזה שלושים שנה בערך, אבל במיליונת'לפים דברים אחרים. כולל ציונות, דרך אגב. אני סגן אלוף העולם.

הנקודה היא שהם לא טרחו לעשות את זה כי לא איכפת להם לצאת אידיוטים. כי חוץ מהבלוגרית הזו, ועוד כמה חבר'ה עם עיגולדים בטח שמאלנים אף אחד לא שם לב לדבר הזה ולא איכפת לו. אבל אני אמשיך ללמוד. על השולחן שלי נמצא כרגע הקוראן בתרגום בן שמש (לא ריבלין. אני מחרים אותו עד שיתברר מה עם הנשיאות.) ביחד עם הספר של גויטיין על המשפט המוסלמי, ואני כותב במלוא המרץ. זאת אומרת את הבלוג הזה. בדוקטורט אני בפאוזה. 

ממתק? נטשה אטלס הייתה בארץ. אשדוד זה קצת רחוק אז לא הלכתי, למרות שממש יום אחרי ההופעה הייתי שם בבית המשפט למשפחה וראיתי את הכרזות ונחמץ לי הלב. אטלס היא אלילה שלי, והדבר היחיד שמוכתר בכותרת 'מוזיקת עולם' שאני בכלל מסוגל לשמוע. אז הייתי יכול להביא כל מיני ביצועים שלה גדולים מהחיים ל'אני מכשף אותך' או 'נה מה קיטה פא', או את המניפסט 'לייש נתעארק', אבל זה 'עין הברווז' שהוא נחמד ומצחיק ומזכיר לי דיבור של כל מיני בחורות שאני מכיר. 

בפעם השנייה מתכבד הבלוג להביא פוסט אורח. היום אני מתכבד להביא פוסט מאת כב' הרב גדי רביב, רבה של המועצה האיזורית משגב, והקהילה הרפורמית האישית שלי ממש - קהילת 'ידיד נפש' בכרמיאל. גדי ביקש לפרסם רשמים מוועידת היובל של התנועה הרפורמית שהתקיימה בשפיים בסוף השבוע, ואני שמח להביא את הדברים שכתב. אז גדי - בבקשה -

יחד עם משתתפי ועידת היובל של התנועה הרפורמית (כ 1200 איש), שהתקיימה בסוף השבוע האחרון חווינו, משפחתי  ואני, יומיים מלאים בהתרוממות רוח: מפגש חברים, טקסים מלאים מוסיקה, שירה, תפילה מענגת, מעגלי לימוד ושיח, הופעות אומנים והרצאות, בילוי בפארק המים, ואירוח בבית מלון. מרכיב מרכזי תפסו מעמדי הוקרה למייסדי התנועה בארץ שחלקם עדיין כוחם במותניהם, חלקם מלווים בבני משפחה ומעגל נכדים ונכדות, זכו לראות את מפעל חייהם מתגשם לא רק בדמות 45 קהילות התנועה, פרסומיה, פעולותיה, ויצירתה אלא ממש בדמות צאצאיהם דור שלישי ורביעי, ישראלים יהודים רפורמים, שיחד עם חבריהם מתנועת הנוער והמכינה, מציגים זן נדיר של ישראלים ילידי הארץ: בלי כיפה (רובם), אוהבים יהדות, אכפתניקים, ערכיים מאוד.

ועידת היובל במלאת 50 שנה לקיום התנועה הרפורמית בארץ לא זכתה לסיקור תקשורתי נרחב. ובצדק מסוים, שכן למרות נוכחות מרשימה של מנהיגי ציבור (יאיר לפיד, ציפי לבני, בוז'י הרצוג, צחי הנגבי) לא ליוו אותה סקנדלים או סנסציות ש"מצדיקים" תשומת לב מצד הציבור הדתי שרובו ככולו מחרים אותה ומצד הציבור החילוני שמחוץ לשירותי גיור, חופות, ובר מצווה, אדיש לקיומה הרוחני ולא מודע להישגיה בתחום זכויות האזרח בכלל וחופש הדת בפרט.

בשבילי להגיע לאירוע כזה עם המשפחה והילדים ועם החברים המסורים מקהילת "ידיד נפש" כרמיאל זה אושר גדול. לא תמיד העולמות והמעגלים השונים בחיי חופפים וארוגים מספיק. הפעם זה היה קרוב. בטקס הפתיחה, נשמה קרליבך, שבאה מארה"ב,  שרה באנגלית את "לכי לך" (על משקל "לך לך המפורסם) ששמעתי פעם ראשונה בלימודים, והפך במהלך הזמן לאחד הסולויים   הכי מרגשים בתפילות הקהילה בכרמיאל, בעברית כמובן. היא שרה והחברים  ככה, זלגו, והרגישו בבית, וגם אני.  

אולי הרגע היפה ביותר עבורי היה שבליבה של קבלת השבת היפהפיה, על דשא המלון, מול במת מוזיקאים, רבנים ורבות צעירים, על רקע השקיעה המלטפת ממערב, הובילו גבי, עודד, נעמה, אופק, קולגות אבל לפני זה חברים וידידי נפש אמיתיים, את התפילה מהדלקת הנרות, דרך "ידיד נפש", לרגע השיא שלה, שירת "לכה דודי". "לכה דודי", המוכר לציבור הרחב כשיר ילדים של שורה אחת, הוא פיוט קבלי של עשרה בתים, אולי הטקסט הכי-מולחן ברפרטואר היהודי. שירת "לכה דודי" דורשת מין הקדמה, "כוונה" בשפת התפילה, שתכין את הלבבות ללחן הספציפי שנבחר במקום ובעיתוי מסוים. עודד הסביר משהו מהבמה על השבת שיורדת על הכרמל, אני הייתי עסוק ב"פרינגלס" של ארי שהתפזרו על הרצפה, לא ממש הקשבתי ולא חיברתי את זה לזהות החיפאית של מובילי התפילה. אבל אז נשמעו הצלילים הראשונים של "ההר הירוק תמיד" למילות הפיוט, ובאה לי מין הצמרמורת של עונג.

בשבילי הבחירה של עודד וגבי ונעמה ואופק ובועז לשיר את רגע השיא של קבלת שבת, בניגון "ההר הירוק תמיד" היתה לא רק הצהרת זהות חיפאית, אלא מתנה אישית בשבילי, כחבר, וזה ממש לא משנה אם הייתי בראש של מישהו שהוחלט על הביצוע הזה. וגם, היתה בהתכה הזאת, הכל כך מפתיעה ולא צפויה ברגע הזה, של הדת היגורית שגדלתי עליה, עם המסע הרוחני שלי בעשרים השנים האחרונות,  מתנה מסוג אחר, מין "סימן מלמעלה", פרטי, בשבילי, רק לי, ממנו אלי, שנכונה לי הדרך הזאת, והמקום הזה: נכון החיבור בין "לכה דודי" ו"ההר הירוק תמיד", הוא אוצר בתוכו אושר גדול ועומקים אין סופיים שאנו ככה עומדים, ממש על סיפם, וכל שצריך זה פשוט לקפוץ ולעוף.

 ברור שהאור שנדלק בעיניים של הילדים וסבינה, עם ההשתוממות והפליאה של דניאל, עשו את זה יותר חזק ומשמעותי. ואולי היה שם גם חיוך שדימיתי לראות שם אצל גבי ועודד מהבמה, מעל הראש של השורות לפני, מכוון לכיוון שלנו, אבל בשבילי זאת היתה קודם כל הקריצה הפרטית הזאת, שלו, אלי. מלמעלה, שרק אני ראיתי, והרגשתי, ככה, עמוק בפנים.

והיה עוד רגע אחד חשוב. במעמד חלוקת תעודות ההכרה לוותיקי התנועה. בשעה שנפרש סיפור הקמת התנועה, לפני 50 שנה. סיפור מרגש על בודדים, עקשנים, מלאי שאר רוח, שהתקבצו ויצרו זהות וטקס, ושליחות חברתית בדירות פרטיות, ואחרי זה באולמות קטנים, והנה היא לפנינו, תנועה גאה, חוגגת, יוצרת, מודעת מאוד לתפקיד ולשליחות שלה בחברה הישראלית ובעולם היהודי. ונזכרו גם שמות חשובים שהיו קשורים בהקמת התנועה, שמואל הוגו ברגמן היה שם, ולוין קיפניס והנה האנשים האלה עומדים לפנינו, גאים בעמל כפיהם ומפעל חייהם.

ואני הרגשתי משהו שבין זרות לגיחוך ואמרתי לעצמי: "עם כל הכבוד, בזמן שהחברה האלה חיברו תפילות ברחביה ובאחוזה, אמא שלי הקימה את מלכיה ואבא שלי התרוצץ בשדות והקים משק...  מה אני, עם המורשת הקיבוצית, החלוצית, ההתיישבותית, הצבאית, והתרבותית לא  פחות – זו היגורית היהודה-שרתית וגם הישראלית בכלל,  צריך לנכס לעצמי  גם את ההיסטוריה של הליטורגיקה הזהירה והמרופדת בסלונים האשכנזיים של ירושלים חיפה ותל אביב: יש לי מספיק!

לא מיהרתי לענות וליישב את השאלות האלה בתוכי, אבל קראתי מחדש את הכותרת של הועידה, "לזכור את העבר, לחגוג את ההווה לחלום את העתיד" ואמרתי לעצמי, "וואלה, קיטש, אבל נכון!" באמת חולמים את העתיד. אפילו בקטנה... שהקהילות ימשיכו להתקיים, שהמכינה תמשיך למשוך נוער לפני גיוס, שיהיו רבנים ורבות שימשיכו לעשות את העבודה, שעורכי הדין החרוצים של המרכז לפלורליזם ימשיכו להציל נפשות מציפורי הרבנות והבירוקרטיה... שימשיך הקשר עם התפוצות, זה הכל... לא בדיוק "תיקון עולם במלכות שדי" טוטאלי, אבל שרק ימשיך להיות, להתקיים, שלא יגמר לעולם. לא שכל ישראל תיהיה רפורמית או אפילו שנהפוך לחברה צודקת הוגנת במחי יד... אלא שהעשייה המבורכת המרגשת הזאת עם הלימוד והיצירה הרוחניים ימשיכו להתקיים... כמה זה חסר ולא קיים בקיבוץ שלי עכשיו שעסוק, בצדק! כולו בכאן ועכשיו של להגדיר את עצמו מחדש, להשתנות, להתארגן ולהסתדר מחדש. עדיין שואב, כל הזמן שואב מהעבר, כמו היהדות, אבל לא מסוגל, אני חושב לחשוב בכלל על עתיד משותף, מעבר להבטחת הזכויות הפנסיוניות, שיוך הדירות, והבטחת הלחם לדור הזה והדור הבא.

כמה טוב שיש לי איזו פינה נוחה ורוחנית כזאת שמאפשרת לי לקחת פסקי זמן מהשאלות והקשות של להגדיר את עצמי מחדש כ"קיבוצניק", כ"אדם ערכי בישראל של היום", כ"יגורניק" לטובת שאלות מחייבות פחות אבל עם אופק רחוק ומנחם יותר של זהות יהודית, תרבות ודת, תפילה, מוזיקה וחברים.

זו וושינגטוניה חסונה. היא נשתלה בשדרות ארלוזורוב בעפולה, בשנת 1925, לפני שהן נקראו שדרות ארלוזורוב. לפני שארלוזורוב נרצח. לפני המון דברים. עוד מעט היא תהיה בת מאה שנה. הגובה שלה למעלה מ-20 מטר. היא ראתה המון דברים.

את השדרה תכנן ריכרד קאופמן שלמד אדריכלות בעיר דכאו, והוזמן לארץ ישראל על ידי ארתור רופין. הוא ראה בחלומו שדרה של עצים גבוהים, עצי דקל, משהו מזרח תיכוני. בהיר. שטוף שמש. לא כמו בדכאו. הוא הביא לעפולה את הוושינגטוניה החסונה, כשהייתה עוד שתיל.

פעם הלך בשדרה שלמה פיינגולד שהיה יזם והוזה, ונשוי לשתי נשים, ובנה בה את הבניין הגדול שנמצא ליד הוושינגטוניה החסונה. פעם ראתה הוושינגטוניה החסונה חיילים בריטים עם כובעי ספארי עשויים משעם ומכוסים מבד, ליד 'מלון ירושלים'. והיה שם צלם שצילם תמונה והיום התמונה תלויה על קירות המשרד שלי.

ב-1945, ביום הניצחון, צעד בשדרה סבא שלי עם הדגל האדום, ועבר ליד הוושינגטוניה החסונה. לידו צעד חבר, פועל, עם דגל ישראל. הדגל האדום לא אמר שסבא שלי אוהב את סטאלין. הוא לא אהב אותו. הדגל סיפר שסבא שלי חלוץ ועובד עבודת כפיים, ואולי גם שהוא אומר תודה למי שניצח את האנשים שהרגו את כל המשפחה שלו.

פעם הלכתי ליד הוושינגטוניה החסונה כשהייתי ילד קטן וראיתי בקולנוע 'נווה אור' את 'עזית הכלבה הצנחנית'. בצד השני של השדרה הייתה חנות של עיתון 'דבר' שהייתה לו רשת ספרים כמו סטימצקי של היום, ואמא שלי עבדה שם. היום אין עיתון 'דבר', אבל הוושינגטוניה החסונה עוד עומדת. כולם חשבו שהעיתון, והמפלגה, יחזיקו לנצח. זה לא קרה. אבל הוושינגטוניה עוד שם.

ב-1975 בא ראש ממשלת ישראל לבקר בעפולה, שמלאו לה חמישים שנה. העץ היה יותר צעיר וכך גם ראש הממשלה. וכולם אהבו אותו כי הוא ניצח במלחמת ששת הימים. הוא איחל לכולם להיפגש בשנת 2025 בחגיגות מאה השנים לעפולה. הייתי אז עם אבא שלי, יד ביד. הייתי בן שבע. זה היה בערב, בכיכר. הוושינגטוניה החסונה הייתה יכולה לשמוע את הנאום כי שידרו אותו ברמקול לכל עפולה. הוושינגטוניה החסונה היא לא מאוד רחוקה מהכיכר. עשרים שנה אחרי כן, בכיכר אחרת, ירו בראש הממשלה. זה היה אותו ראש ממשלה. רק הוא כבר היה זקן ונורא רצה שלום.

ב-1984 היו בחירות ובכיכר נאם איש אחד עם זקן וניסה לשכנע אותנו שצריך לגרש את הערבים. ומכל הקיבוצים שמסביב הגיעו אנשים עם משרוקיות ושרקו וניסו להשתיק אותו.

ב-1985 רצחו כאן שני מורים, ואחרי כן הרביצו לערבים ברחובות. גם את זה ראתה הוושינגטוניה החסונה.

ב-1994 היה אוטובוס תופת ברח' חטיבה תשע בעפולה, שזה לא רחוק מהמקום שנמצאת הוושינגטוניה החסונה. אפשר היה לשמוע את הפיצוץ עד לשם. בפיצוץ הזה נרצחו שמונה אנשים.

ב-2014 רצחו כאן נערה נהדרת, ואחרי כן אנשים התפרעו והלכו לאורך השדרה שבה מוצבת הוושינגטוניה החסונה. סיפרו לי שהם שמו מצור על מסעדה שהיו בה שני ערבים, ורק אחרי עשרים דקות הצליחה המשטרה לפזר אותם. זה היה לא רחוק מהוושינגטוניה החסונה. והיא נזכרה במה שקרה שלושים שנה לפני כן. אבל שלושים שנה זה לא הרבה בשבילה.

אומרים שחלק מהאנשים שהלכו בעקבות האיש עם הזקן שהשתיקו אותו החבר'ה מהשמוץ עם המשרוקיות, קצת הסעירו שם את הרוחות. האיש הזה והאנשים שלו לא עושים טוב לעפולה, חושבת הוושינגטוניה החסונה.

היום הוושינגטוניה החסונה התעוררה וראתה שהיא, וכל החברות שלה, הוושינגטוניות החסונות, וגם כל המכוניות בשדרה עטויות בסרטים אדומים.

הוושינגטוניה החסונה חושבת שאם מי שכרך סביבה את הסרט האדום הוא חבר אמת של הנערה הנהדרת שנרצחה, או קרוב משפחה, אז זה בטח מאוד כואב לו, ולא איכפת לה לחלוק את הכאב ולענוד סרט אדום. אבל אם זה אחד מהמתפרעים ורודפי הערבים, שרק רוצים עוד שינאה ועוד מוות ומנצלים את מה שקרה ואת הכאב האמיתי של החברים ושל המשפחה כדי להביא עוד כאב, אז הוושינגטוניה מאוד מבקשת שמישהו יבוא ויוריד ממנה את הסרט הזה.