הבלוג של אבו אלמוג

טוב. אין לפוסט הזה קשר לריגול. סתם כותרת פרובוקטיבית. מבטיח הבלחה של אוסטין פאוארס בהמשך. ולענייננו -

הידעת?

* ברשת ב' מדי שבת בבוקר בין 5 ל-7 יש שעתיים עם אייל גולן. למה? מי שומע את זה? מי ממעריצי אייל גולן שומע רשת ב'? מי מהקשישים הגריאטריים שעוד זוכרים את המיקום של התחנה הזו בסקאלה (94.5 FM - אהה! האלצהיימר טרם היכה בי את מכתו!) שומע אייל גולן? למה זה טוב? שעתיים! בין חמש לשבע! מישהו ישלם על זה. בעצם אני. זה השידור הציבורי.

* הלילה של אלבומים קלאסיים ב-88 FM הוא גם כן בלוף גדול. הלילה הזה, שמסתיים בשש, כלל את האלבום הזה המשולש של פורטיס מ-2009, שאשקרה גם לפורטיס לא היה כוח לשמוע אותו עד הסוף. בסדר, בלונדיניות על אוטוביאנקי (או שמא ג'ינג'יות על אלפא רומאו? לא זוכר) זה אחלה שיר. אבל אלבום משולש?

נשארנו עם גל"צ. גלגל"צ היא לא אופציה. זה המטריקס. זה שירים שאייג'נט סמית' משדר ישר אל המוח של הבטריות האנושיות שלו כדי לכפות את המשך הציות. אסור אסור אסור. 

אז יש שם בגל"צ שעה כזו של שירים שנס ליחם שמשדרים חיילים שנשארו שבת. אבל זו האופציה הסבירה. אז היום מצאו איזה פסטיבל "דרור יקרא" מתחילת שנות השבעים, שכלל בעיקר זמרים 'מזרחיים' כמו שימי תבורי הצעיר והסבבי, ששרים פסוקים מהמקורות בליווי תזמורתי. אמאל'ה! בהתחלה התבעסתי אחרי כן התעצבנתי. דבר ראשון, בתקופה הזו נוצרה המון מוזיקה מזרחית אותנטית, שפשוט לא השמיעו אותה, שהיא עדיפה באיכות שלה בערך פי מיליון על הדבר המגוחך הזה. זאת אומרת שאם זמר מזרחי רצה לקבל איזה הכרה ממסדית הוא היה צריך להשפיל את עצמו ולהשתתף בדבר הזוועתי הזה. כאילו כל הכרכים של אדוארד סעיד, הומי באבא ופרנץ פנון לא יצליחו לתאר את הזוועה הפוסט - קולוניאליסטית הזו, אבל בוא ניתן לגורביץ' (דוד, לא יוסי), לנסות - מתוך אנציקלופדיה של הרעיונות, הערך "פוסט קולוניאליזם", עמ' 929:

"השיח של השליט והשיח של הנשלט מורכבים לעיתים קרובות לא רק מפרקטיקות של ידע אלא גם ממחוזות של פנטזיה ותשוקה המצויים בלא מודע של השיח הקולוניאלי: דימויים, מיתוסים, אובססיות ותביעות - אלה הם החומרים שמהם עשויים החלומות הקולוניאלים של הצדדים. חומרים אלה הם פטישיסטיים במהותם משום שהם נותנים ביטוי לפעולה כפולה של קיבוע והכחשה בפומבי. בדומה לפטיש הפרוידאני המפצה את האני מפני חרדת הסירוס אך גם מקבע את החרדה במצב של קבע - כך דינו של השיח הקולוניאלי. זהו שיח הבנוי מפנטזיות חלליפיות שנועדו למלא את מקומו של המקור הנעדר - הזהות המקורית של השליטים והנשלטים. אלה גם אלא מעצבים לעצמם זהות בדויה למחצה, מורכבת מדימויים, חרדות ותשוקות, רוויה באהבה עצמית ובתוקפנות, פרי הקונפליקטים הבלתי פתורים במישור המדומה" וואלה! דרור יקרא!

 מה שמעצבן הוא שזו גם מוזיקה איומה בצורה שקשה לתאר. ולחשוב שזו הייתה השנה שניל יאנג וקרייזי הורס הוציאו את "Everybody knows this is nowhere". אפשר להגיד כאילו - מה אתה משווה. אבל יש מקום להשוואה. זו הייתה המוזיקה הפופולרית של אז. זה מה ששמעו ברדיו. זו הייתה התודעה המוזיקלית של מי שגדל אז. שלי - לעזאזל! לא נשכח ולא נסלח.

אחרי כן זה התחלף בעיבודים של אותה תזמורת לשירים של ברט בכרך בביצוע עדנה גורן. טוב. סביר, אפשר לצעוד לצלילים האלה. לא מגיע לכלל "סבבה", אבל לא מעצבן כמו הדרור יקרא. בכרך חמוד, למרות שעדנה גורן מעצבנת. הדימוי שהתקבע אצלי שלו זה כשהוא מנגן על גג האוטובוס בפסנתר כנף לאוסטין פאוארס (הבטחתי וקיימתי) וליז הארלי ב"מרגל שתקע אותי". נורא רומנטי. ואלו גם שירים שמתאימים לתזמור של התזמורת הזוועתית הזו של רשות השידור. כאילו אם משהו מתאים להם אז זה זה. כל הרומנטיקה הזו גם הזכירה לי את המטרה האמיתית של כל הצעידה הזו - להיות יפה וחטוב עבור ש' שלי.

אז העברתי עם בכרך את הכמה קילומטרים האחרונים, וסיימתי צעידה של שישה קילומטר. מי שילחץ על הקישור יראה את מפת הלוויין של הצעידה הזו באתר של הספורטס טראקר. המסלול נראה נורא כאוטי, אבל למעשה הוא מדוד ומתוכנן, עם מידה סבירה של עליות וירידות, ומקטעים שמדודים גם בזמן שלוקח לעשות אותם וגם במרחק שלהם. עבדתי על זה קשה. אז עכשיו אני כנראה יותר חטוב ויותר יפה. מחכה לי ארוחת בוקר של אלופים. הפייבר 1 הזה שאנה קוראת לו 'דוגלי' ובצדק, עם יוגורט 0% ובננה חתוכה בפנים. לפני כמה ימים אלמוג ראתה אותי אוכל את זה וביקשה גם. אחרי שתי כפיות היא קמה מהשולחן ואמרה "אבא, זה לא בגלל שזה לא טעים. אני פשוט נורא מלאה".

שבת שלום לכולם. דרור יקרא!

בעצם עוד משהו קטן - מי שרוצה לקרוא את הטקסט הכי איכותי שכתבתי בחיים שלי מוזמן לטרקלין. הנושא הוא כמובן המילט, שבטח מה זה יצא לכם מכל החורים, אבל יש בו את יעקב יוסף (הבן של עובדיה יוסף) ואת ישעיהו ליבוביץ' והרב בקשי דורון, וזכריה בן אבקולס ובעילת זנות, ונורא סבבה. רק את דאהר לא הצלחתי להכניס שם, לסלט. כי זה הטרקלין וצריך להיות משפטיים.  

אפרופו דאהר. אני מייסד בזאת את הזרם המונרכיסטי במחאה האנרכיסטית, וקורא לכל מי שיש לו רגליים וגר במרחק סביר לצעוד היום בערב מכיכר הבימה לרחבת המוזיאון. אופס - איזה פטור נתתי לעצמי בלי לשים לב. עוד נדבר על זה. יאללה ביי. 

אחד הקטעים הכי פאתטיים בכל העניין עם אנסטסיה מיכאלי וההומואים היה כשאיזה בדחן בשם יוסי וידר או משהו כזה, התקשר אליה, חיקה את שמעון פרס, וניסה לסחוט ממנה התנצלות. מה שהיה ממש פאתטי הוא שכל מה שהגברת יכולה לחשוב עליו היה שהיא רוצה לפגוש את פוטין, שמגיע לבקר בארץ היום. היא אשכרה נשמעה כמו בת 15 (יש לי אחת כזו בבית) ששמעה שג'סטין ביבר מגיע. 

אז ככה. האדון הנחמד המבקר אותנו היום, שכל כך עושה את זה לאנסטסיה, הוא נציג של כל מה שפחות או יותר רע ואכזר בעולמנו כיום. ברית המועצות בלי קומוניזם, רק עם הדיכוי של החירויות, שיטת משטר פופוליסטית שמתבססת בסופו של דבר על זיוף בחירות, דיכוי האופוזיציה ורצח עיתונאים, מדיניות גלובלית אימפריאליסטית, חסרת לב, כאילו היה הצאר בסוף המאה ה-19. אז כן, זה מה שמושך את אנסטסיה, ויש לנו ספק חיקוי ספק כפוף בראש מפלגתה של אנסטסיה שהוא גם - ראו זה פלא - שר החוץ של מדינת ישראל. זה כנראה מה שהיא רוצה כאן, והחיקוי לא מספיק. היא רוצה לגעת במקור. להיפגש עם פוטין. בונ'ה, היא לא תרחץ את היד אחרי כן שבועיים! כמו שהייתי בהופעה של שלמה ארצי בזאפה והוא עבר בקהל ולחץ לי את היד. פשוט נתתי לזה להסריח ממש עד היום. השלומוארצי נגע בי!

אז לאנסטסיה וכולם - כאן זה לא יעבוד. 

או בעצם זה מתחיל לעבוד. השיטות האלה של להיכנס עם יס"מ במפגינים די מתרחשות כאן. אבל יש עוד מה ללמוד - כאילו עדיין לא רצחו כאן עיתונאים, והבחירות לא זוייפו. אז אולי בכל אופן כדאי לאנסטסיה להיפגש עם הבוס של הבוס. זה בנאדם עם רעיונות מעניינים.

שתומך בבנאדם עם רעיונות עוד יותר מעניינים. אולי כדאי להגיע לנתניה היום, ולהזכיר לפוטין, ולמארחיו, שפוטין הוא קו החיים של משטר אסד, והאחראי הישיר לטבח הנוראי שנעשה שם. אולי כדאי שיונף שלט קטן שכל הקטע של להעביר מסוקי קרב מתקדמים לסוריה כדי שהחבר'ה יוכלו לטבוח באזרחים יותר בקלות (סתם ציטוט מ'פול מטאל ג'קט, כשהבחור שואל את המקלען במסוק 'איך אתה יכול לירות בנשים וילדים', הוא עונה לו 'זה יותר קל. הם רצים יותר לאט'), אז הקטע הזה לא ממש עובר, ואולי למי שאחראי לזה לא מגיע כבוד מלכים ופגישה אישית עם האנסטסיה (לא הטעם שלי, אני אוהב אותן כהות יותר, והומופוביות פחות, אבל אני יכול להבין.) אלא אולי קצת מחאה. אפילו לא ברמה של עגבנייה רקובה שתושלך לכיוון, כי זה פוטנציאל למאסר, אלא סתם שיבין שזה לא עובר אצלנו בשקט.

אפרופו אסד - חוזר על הרעיון להעביר את הגולן לנאמנות בינלאומית עד שיקום משטר דמוקרטי בסוריה, לפתוח את השערים לפליטים ולהקים שם בתי חולים, בתי ספר, וכל מה שצריך כדי לעזור לאוכלוסייה האזרחית הסורית. הקמנו דברים דומים בתורכיה אחרי רעש האדמה. פינאטס מהתקציב.

אז בקיצור - ולדימיר ולדימירוביץ' לך הביתה. ניסיתי לכתוב את זה ברוסית בכותרת, אבל המערכת כאן כתבה לי כל מיני מספרים. טוב, ממילא הוא לא יקרא את זה. אולי אנסטסיה, אבל היא יודעת עברית, לפחות ברמה של "מתאבדים בגיל 40" שזה משפט שמוכיח שליטה בעברית לפחות ברמה של זכר ונקבה, בניית משפט נכונה וכאלה. לך הביתה, ולדימיר ולדימירוביץ'. אנחנו לא אוהבים כאן פושעי מלחמה.

אתמול הייתי בפאנל סופרי משגב. זה פחות או יותר האירוע האחרון ב"חודש הקריאה והספרות" שהיה פעם "שבוע הספר", שאחריו אנחנו אמורים להתיישב על כורסה מותשים ושבעי רצון ולספור את הכסף שעשינו במכירות הספרים העבריים שכתבנו. היו באירוע חוץ ממני גם בוריס זיידמן ואמיר גוטפרוינד מיובלים, גבריאלה רותם אביגור מאבטליון, והנחתה הסופרנית (סופרת וספרנית - מחידושי הלשונאי רון ניסל) רבת הקסם רוני אשכול מאשחר.

בקיצור, היו שם לפחות שני מגה סטארים, ובוריס שהוא בנאדם עמוק ואיכותי, ורוני, שרק החיוך שלה עושה את הערב. רוב האנשים גילו בקיאות מאוד עמוקה לפחות ביצירה של גבריאלה, וירדו שם לפרטי פרטים של איך היא כתבה כל טוויסט בעלילה של "חמסין וציפורים משוגעות", שיש בזה ברוך השם כמה מאות עמודים. אני כנראה קצת פחות מוכר. אז קצת נשאבתי לתפקיד הסטנדאפיסט, כדי לקבל את הצומי, אבל זה בא לי בקלות, ואחרי כל העניין גם שמעתי מהקהל ש"היה מצחיק יותר ממה שחשבתי". אני חושב שאם מישהו קם מהכורסה של היורו ומגיע לספריית משגב כדי לשמוע אותי אני צריך לתת לו את כל הזיקוקי די נור הרטוריים, וגם להגדיל את המנה בלי שקל תשעים.

אז הנה דברים שנאמרו על ידי בפאנל סופרי משגב, בתשובה לשאלה - "למי אתה כותב" (שלושת האחרים אמרו "לעצמי", אם אני זוכר נכון).

"לפני כשנתיים התעוררתי, והנה אני גר ביישוב, המוקף כולו בגדר, ובה נטוע שער צהוב שאינו מאפשר לכל אחד להיכנס. הסתכלתי מסביב וראיתי את שכני. והנה כולם אנשים נחמדים, טובים, יפים, משכילים, חכמים ואיכותיים. ושאלתי את עצמי - 'איך קרה שאתה מוקף באנשים נחמדים, טובים, יפים, משכילים, חכמים ואיכותיים?' ואז נזכרתי שכדי להתקבל אל היישוב הייתי צריך לעבור ועדת קבלה שבדקה את נחמדותי, את טוב לבי, את יופיי, את השכלתי את חוכמתי ואת איכותי. וכך גם שכני.

להיות מוקף באנשים נחמדים, טובים, יפים, משכילים, חכמים ואיכותיים זה משהו שהורס את היצירה. זה מביא לשאיפה מובנית לבינוניות. אני איני שואף לבינוניות. לכן איני יכול עוד להיות מוקף באנשים נחמדים, טובים, יפים, משכילים, חכמים ואיכותיים, ואיתכם הסליחה.

רוברטו בולניו, שכתב את הספר הטוב ביותר שקראתי השנה (ואם מישהו לא בדיוק באמצע ספר של בוריס או אמיר או גבריאלה, אז כולם לעזוב הכל ולקחת ליד את בלשי הפרא) לא היה נחמד, טוב, יפה, משכיל, חכם ואיכותי. הוא לא היה עובר ועדת קבלה באף יישוב סביר. כך גם גיבוריו. הגיבורים האלו כותבים בז'אנר שנקרא "ריאליזם ויסראלי", ריאליזם מהקרביים. אם כך - לכך עלינו לשאוף. הבו לנו ריאליזם ויסראלי משגבי, שיפצה אותנו על כך שאנחנו מוקפים בשכפולים ושיבוטים של אותו דגם אנושי בסיסי.

אם כך, התשובה לשאלה "למי אתה כותב" אצלי לפחות, היא שאני כותב לוועדת קבלה תיאורטית, שלאחר שתדון בענייני, ידפוק יושב הראש על השולחן, ויאמר - את הבנאדם הזה אני לא רוצה ביישוב שלי."