הבלוג של אבו אלמוג

אני שונא את הקיץ. עונה זוועתית בכל קנה מידה. גם החודשים האביביים אפריל מאי יוני היו לי מאוד קשים. היו כל מיני כאלה ואחרים שאי אפשר לכתוב כאן, ועברתי אותם בדכדוך מתמשך. לקהילת בית הכנסת שלנו אין תקציב ראוי, בגלל שיטת המילט, המתייחסת בחשדנות לדת הרפורמית בעלת האצבע הקלה על ההדק בגיורים ובהשאת מין בשאינו מינו מבחינה מילטית ואחרת, ובשל כך  נודד בית הכנסת שלנו ברחבי היקום ללא מקום קבע, ובשבועות האחרונות הוא במועדון הקשיש בכרמיאל, מקום שאיני מתחבר אליו בשום צורה. בקיצור - אין כמו רכיבת אופניים בבקעת בית נטופה להרים את המוראל.

בעיית הניקוז הקשה בבקעה הפכה את הבקעה לימה קטנה ועכורה בחודשי החורף, תופעה שחזרה על עצמה כשלוש או ארבע פעמים בעשרים השנה שאני חי במשגב. מאוד התלהבתי מזה, וזה יצר נופים מדהימים לטיול ולצילום - שתועדו גם כאן - אבל היה ברור לי לגמרי שהמדובר באסון של ממש הן לחקלאים ששדותיהם הוצפו, והן לחי ולצומח בבקעה עצמה. בשלב מסויים מזג האוויר היה לי קשה מאוד, והרכיבה הייתה בוצית ולא נעימה, ולכן ערקתי לחוף בצת, שם הדייגים וציידי החלזונות אוהבים את החורף. אחרי כן פיתחתי לי שם מסלול של עשרים קילומטר מאוד סבביים, והתעצלתי לשנות. לא הייתי בבקעה בערך מפברואר. לכן היו לי חששות רבים כשיצאתי לשוב לבית נטופה, לאחר חודשים שלא הייתי במקום. אלו התבדו.

מהרגע הראשון פיצוץ של תחושות, מראות נהדרים, ריחות וקולות. הטבע בהדרו. שדות נהדרים, עמוסי כל טוב - דלעות ואבטיחים ומלונים וחמניות ענקיות, מטעי רימונים. שדות חיטה חרושים, קטנים, צהובים מאוד. תנים ושועלים ואנפות וסיקסקים וקיפודים. ועדר פרות בכניסה לרומאנה. והילדים הקטנים בבית הספר היסודי בעוזייר הולכים בחוסר חשק ליום שלפני אחרון של שנת הלימודים. ושמש של שבע בבוקר. לא שמש רעה עדיין. מחממת את העצמות. והעלייה הזו בעוזייר שמורידים הילוך וכל הילדים מבית הספר צוחקים עליך. והירידה שלאחריה. ועוזייר מרחוק, עם המסגד, בתוך ערפילי הבוקר, מזכירה באופן מוזר את מון סן מישל. וחקלאים. וטנדר דפוק עם גרר עם אבטיחים. ובחור שמרסס את השדה שלו. וילד קטן עם עדר עיזים. גודש אמיתי של יופי וטבע וחקלאות ואנשים.

אז אני מצרף תמונה אחת. כי אני נורא ממהר כי יש לי ללמוד למבחן בתורת המשפט (כל שלא כתב ארבעת אלו לא יצא ידי חובתו. ואלו הם - פורמליזם; ריאליזם; פמיניזם רדיקלי; עידן דיגיטלי). אז אני מעלה את התמונה הכי מאממת. הייתי יכול לכתוב כאן פוסט של עשרה עמודים על קפיטליזם גלובלי וטלוויזיה אמריקאית ותרבות מקומית וספטמבר אילבנת' וההומלנד סקיוריטי אקט ובוש ואובמה ובית נטופה ואיך הסימולקרה הבודריארית - המרושעת, הזדונית, חסרת התוכן - נטענת במשמעות דווקא במקומות הכי לא צפויים. וזה נותן תקווה אדירה. אבל - פשוט קחו דקה ותסתכלו בתמונה. היא מאממת. שבצ'לום!

- אמא, אבא, יש לי משהו לספר לכם.

- אתה יודע, חמוד, שלא משנה מה זה, אנחנו אוהבים אותך.

- זה מאוד מקל עלי. אני... אני...

- תוציא את זה, חמוד. זה לא יכול להיות דבר רע.

- אני אינטרדיסציפלינרי.

- (בדמעות) - אבריימל'! זה אשמתך! זה הכל אשמתך! אתה רשמת אותו לספריה כשהיה קטן. אתה לקחת אותו למוזיאון. אתה!

- אמא!

- זה בסדר, חמוד. זה בסדר. אנחנו אוהבים אותך איך שאתה. זה כבר הרבה זמן?

- אתם יודעים. אחרי התואר הראשון לקח 13 שנים עד שנרשמתי לתואר השני. ונשבע לכם שאפילו לא הסתכלתי כל הזמן על...

- אף פעם?

- פעם אחת. קורס קטן קטנטן באוניברסיטה הפתוחה. 'אירופה ערש הלאומיות'.

- היסטוריה?

- כן, אבל הרבה יותר רחב. עם נגיעות במדע המדינה ובלימודי תרבות. רק רציתי להתנסות, אמא, רק פעם אחת.

- פעם אחת, הא?

- אבל... אבל... לימדו שם על הלאומיות לפי המוזיקה של סמטנה ושל ואגנר, והתמונות של קספר דוד פרידריך...

- מדעי הרוח?

- לגמרי. אבל זה היה רק פעם אחת.

- ואחרי כן?

-באמת כמה שנים הכל היה בסדר. הקורס בפתוחה היה עוד ב-1997. אבל הייתי כותב ביום טענות לבית המשפט בסדר דין מקוצר, וחוזר הביתה וכאילו הכל בסדר, אבל מתחת לכר - 'לאומים ולאומיות' של ארנסט גלנר.

- גלנר זה לא נשמע נורא.

- אבל זה הלך והחמיר. אחרי כן באו פוקו, וז'יז'ק, וגרמשי, ודרידה והברמס.

- פוסט מרקסיסטים ופוסט מודרניסטים?

- מאיפה את יודעת, אמא?

- הבן של השכנה סיפר לי. אל תסיט את הנושא!

- ונשבע לך שלא יכולתי יותר.

- מילא תגיד רולס או דוורקין, הם דיברו על צדק וזכויות שזה נושא משפטי מובהק. אבל ז'יז'ק? אתה וז'יז'ק?

- כן. נשברתי ורכשתי את 'ברוכים הבאים למדבר של הממשי' ב-2003 בשבוע הספר. בדוכן של רסלינג.

- תגיד, למה בכלל חשבת להגיע לשם? לדוכן של רסלינג? מה חשבת שתמצא שם? פסקי דין של אהרון ברק?

- הרגליים לקחו אותי לשם מעצמן. לא רציתי. נאבקתי. ונשברתי.

- ואז מה?

- ואז נרשמתי ללימודי דמוקרטיה רב תחומיים באוניברסיטה הפתוחה.

- רב תחומיים?

- רב תחומיים.

- וכל הזמן הזה אתה עובד כעורך דין פעיל ומופיע בבית המשפט. ואמא שלך המסכנה חושבת שהכל בסדר. אין לך רחמים?

- הייתי מופיע בבית המשפט, וטוען בתביעות פינוי, אבל בלב ניתחתי את כל הסיטואציה לפי תיאוריית השדות של בורדייה.

- סוציולוג? אין לך רחמים על האמא שלך? אין?

- וכתבתי תזה. באמת. אני מצטער אמא.

- אל תגיד לי שפירסמת משהו.

- מאמר ב'זמנים' ב-2011, ועכשיו עומד לצאת אחד נוסף ב'פוליטיקה' הקרוב.

- היסטוריה ומדע המדינה. יפה יפה. כך גידלתי אותך? כך?

- אבל אמא, זה פעם היה מאוד מקובל, בתרבויות אחרות.

- כן, אריסטו ואפלטון. עם כל הצעירים האלה באקדמיה. אבל הזמנים השתנו מאז.

- אבל גם ליאונרדו דה וינצ'י!

- הוא ברנסנס.

- ובמאה העשרים ויטגנשטיין, ואפילו טיורינג.

- טיורינג - תראה מה עשו לטיורינג! אתה רוצה להיות כמו טיורינג?

- אמא, הוא היה מתימטיקאי ופילוסוף. אני לא מתעסק עם מתימטיקה. מעט מאוד סטטיסטיקה בתזה ב-MA. לא יותר ממה שבאמת צריך.

- ואתה חושב שזה מרגיע אותי? טיורינג? ולחשוב שהאמא הזקנה שלך לא תראה אותך דוקטור. מי יסכים להנחות אותך עכשיו, מי?

- דווקא מצאתי מנחה נהדרת.

- משפטנית?

- מלמדת בפקולטה למשפטים.

- משפטנית???

- היסטוריונית.

- אוי א-ברוך!

- אמא, לא לבכות. יכול להיות יותר גרוע.

- איך יכול להיות יותר גרוע?

- כשחיפשתי מנחה הגשתי מועמדות גם למילגה של האיחוד האירופי בפקולטה לגיאוגרפיה בבאר שבע.

- גיאוגרפיה? באר שבע?

- אבל המנחה היה כל כך נחמד! והיה לי ממש סיכוי! והנושא של המילגה ממש התאים לתיאוריה שלי! והראיון הלך כל כך יפה!

- אני לא מכירה אותך יותר.

- אמא!

- טוב. בוא הנה. בוא. חיבוקי. הנה. כך יותר טוב. תשמיע לי שיר לסיום?

- מוזיקה אינטרדיסציפלינרית את אוהבת?

- יש לי ברירה?

- טוב, את קווין את מכירה?

- מה, הם אינטרדיסציפלינרים?

- הגיטריסט שלהם, בריאן מיי, הוא גם דוקטור לאסטרופיזיקה וכתב ספר על ההיסטוריה של היקום.

- דווקא עליו לא הייתי מאמינה.

היום שמעתי את ההרצאה האחרונה שאני שומע כסטודנט ב'מחקר מקדים לתואר שלישי'. ב-12.7 בחינה. יש שתי עבודות באוויר. אחת הוגשה קצת אחרי פסח בנוגע ל - הפתעה! שיטת המילט. השנייה הוגשה זה עתה למנחה פ' שמלמדת אותי גם על קאנט, וכללה תיאור ספרותי מלבב של השופטת בייניש יושבת עם לב לבייב ומסבירה לו את נושא ממלכת התכליות על פי קאנט. זה כמובן בהקשר של בג"צ הפרטת בתי הסוהר, הפסיקה הכי קנטיאנית (והכי שגויה בהקשר הקנטיאני) של בית המשפט העליון עד עכשיו. מקווה שפ' תתחבר לסגנון, אחרת אני בבעיה. אז מבחינתי ב-12.7 בחינה, עם חומר סגור, וזה הכל, אפשר להגיש לוועדה את הצהרת הכוונות, ולהתחיל להיכנס לחרדות גם מזה.

כן, אני נורא מפחד. גם מהוועדה, אבל קודם כל מהבחינות והעבודות יש לי נסיון לא מי יודע מה עם בחינות עם חומר סגור. הכי ראשונה שלי בתואר השני הייתה כזו, ב"שיטות וגישות במדע המדינה". זה גם היה קורס השלמה כזה, והייתי צריך לקבל שמונים, וזה בדיוק מה שקיבלתי, ונורא התאכזבתי. נורא מוזר, כשחושבים על זה. בשביל תואר שני ביקשו ממני השלמה במדע המדינה כי אני משפטן, ועכשיו בשביל הדוקטורט מבקשים ממני השלמות במשפטים כי אני מדען המדינה. נסתרות דרכי החיים. כאן אני צריך שמונים ושש בכל שתי העבודות והמבחן ואני די משקשק. כן, אני מכיר את התגובות שיגיעו לכאן - אתה בטוח תצליח. תחסכו. רציונלי או לא, את הכסף סופרים במדרגות. הכל יכול לקרות. מרצה יכול לקרוא את העבודה ביום רע ולתת ציון זוועתי, או לא לראות איתי עין בעין בנוגע לניתוח המשפטי בעבודה עצמה או מיליון דברים אחרים. אני יכול לתפוס יום זוועתי בבחינה עצמה עם בלאק אאוטים וכל זה. קורה. אז שום דבר לא סגור ואנחנו במתח.

טוב. סך הכל באמת עבר על כוחותינו שבוע די מתוח. לא ארחיב את הדיבור, אבל ים עניינים בעבודה שלי, וגם אלמוג סיימה את כל הבגרויות - אחרונה בפיזיקה ביום ג'. היה דווקא סבבה. אמרה לי שיצאה אחרי עשרים דקות. אנ'לא יודע מה זה אומר. הביאה גם תעודה. לא נרחיב. אתמול הייתי גם בתלביב וזו חוויה מתישה. כשאני חוזר אני מרגיש כמו דג שחוזר למים. מתחיל לנשום רק כשיורד מכביש 6 במחלף עין תות. לא שהיה רע, חלילה, פרט לביזנס היה גם פלז'ר, ופגשתי כל מיני אנשים נורא נחמדים, אבל בכל אופן תלביב. אז מגיעה לכולנו וגם לש' שעובדת גם היא מאוד קשה מנוחה אמיתית. לקחנו צימר בגליל. אני יודע שאני חי בצימר בגליל. ובכל אופן גם למי שחי בצימר בגליל מגיע צימר בגליל. אנחנו שם שבת ראשון שני. מתכוון לשכוח גם מקאנט ופ' (אלא אם כן תבואנה בדרכי דילמות מוסריות הדורשות הכרעה לפי הציווי הקטגורי), מכל העניינים שקשורים בעבודה שלי ושל ש', ואלמוג ודאי תשתדל לשכוח מכל הבגרויות, ויש לי הרגשה שזה יבוא לה בקלות. בתכנית הרבה מסלולי טיול עם מים, רפטינג, ביקור בכל מיני מקומות מאממים ברמת הגולן הכבושה, סיור ג'יפים וכל מיני כאלה. אחותי שהיא גם הבוסית שלי נמצאת באיטליה. נדמה לי אזור האגמים. לפני שיצאה צחקתי איתה על הרפובליקה של סאלו, ופאוזוליני. מסוג הבדיחות שרק אני מבין את עצמי. אבל צימר בגליל עדיף. אני שונא איטלקים. הייתי שבוע באיטליה והם יצאו לי מכל החורים.

זו הנהיגה. אצלהם רמזור זו המלצה. אז כשאתה עוצר באדום, דבר ראשון זה שמאחוריך כמעט נתקע בך, כי הוא לא מצפה ממש שתעצור. ואז עוקפים אותך בספיד משמאל ומימין כל האיטלקונים הזוועתיים עם המכוניות המעוצבות שלהם. כשזה מתחלף לירוק ואתה נכנס לצומת - כאילו בזכות שלך! זה רמזור ירוק שלך! אז נתקעים בך מימין ומשמאל כל אלו שלא עמדו ברמזור האדום שיש להם באותו רגע. אנ'לא יודע. הם הביאו לעולם את מוסוליני, אבל גם את גראמשי, את ד'אנונציו אבל גם את קלווינו (צריך באמת לקרוא שוב את 'אבות אבותינו'. האהוב עלי) אבל על הנהיגה שלהם אין להם מחילה.

טוב. נסיים במשהו איטלקי. ג'יימס גנדולפיני אללה ירחמו. שחקן ענק. חבל על דאבדין. להתראות לכולם ביום שלישי!