הבלוג של אבו אלמוג

סתם סיפור שמצאתי בקריאה די סהרורית בכל מיני מקומות. המילה אופניים לא תוזכר ולו פעם אחת.

ז'אק סוסטל היה בחור די מעניין. הוא היה אנתרופולוג צרפתי שהתמחה באצטקים הקדומים, ובהשקפתו הפוליטית טרוצקיסט. כשצרפת נפלה במלחמת העולם הוא היה במקסיקו, ומשם הגיע ללונדון והצטרף לדה גול. דה גול הפך אותו לראש השירותים החשאיים של צרפת החופשית, ובדרך גם קצת שינה את הדעות שלו משמאל סהרורי לימין הזוי. בכל תקופת הרפובליקה הרביעית הסוסטל שלנו פעל במרץ כדי להפיל את הרפובליקה ולהמליך את דה גול. בסוף שמו אותו במעצר בית, הוא נמלט לאלג'יריה, ושם היה פעיל במרד הגנרלים שהפיל את הרפובליקה והמליך את דה גול. לשנה וחצי נורא מאושרות הוא היה שר בממשלתו של דה גול, שהיה אחראי על המושבות ועל הכוח האטומי. אחרי כן דה גול החליט לתת עצמאות לאלג'יריה ומבחינת סוסטל זה היה סוף הסיפור. הוא התעמת עם הבוס, ואז ניסו לעצור אותו, והוא ברח, והיה פעיל בארגון הטרור OAS, וקצת השתולל וניסה להתנקש בחיי דה גול ופה ושם. בסוף הוא חזר לצרפת אחרי שב-1968 נתנו חנינה כללית לכל מי שהיה מעורב בבלגן באלג'יריה, ואפילו המשיך שם להיות אנתרופולוג והצטרף ל'בני האלמוות' באקדמיה הצרפתית, אבל זה לא עזר לו והוא מת ב-1990 או משהו כזה.

לסוסטל היו שלוש שריטות בחיים, שהפכו אותו לטיפוס מעניין. השריטה הראשונה - הערצתו לדה גול. השריטה השנייה - אלג'יריה. מנדס פרנס עשה את הטעות ומינה אותו למושל אלג'יריה ב-1955, כי הוא נראה אינטלקטואל כזה עם משקפיים, ובגלל שהוא גוליסט הוא בטח יצליח להרגיע את המשתוללים שם ולכפות עליהם כל מיני פתרונות בלי שהם ירגישו. זה לא ממש עבד, ואחרי כמה מעשי טבח נוראים והשתוללות כללית, גי מולה העיף אותו. מאז זה נכנס לו לראש שאלג'יריה צריכה להיות חלק מצרפת וכל זה. כשזה התנגש עם השריטה של דה גול התוצאה לא הייתה מי יודע מה. מאמר מרתק מ-1962 בעיתון "מעריב" נותן לנו משל נפלא שמסביר את הטרגדיה של סוסטל - 

המאמר ממשיך ומתאר איך בגין מסכים לוויתורים טריטוריאליים ומחזיר את הגליל המערבי, ואיך הסוסטלים שלנו - יעקב מרידור וחיים לנדאו - משתוללים כשם שסוסטל השתולל (תנסו להגיד את המשפט הזה - משתוללים כשם שסוסטל השתולל. בפעם השלישית זה יצליח). בקיצור, אנ'לא יודע מי זה ד"ר דוד לאזר, אבל אני מקווה שהוא חי עוד 15 - 20 שנה אחרי המאמר הזה וזכה לראות את הבלתי אפשרי ביותר מתממש עד המילה האחרונה... לזכותנו יאמר שכשבגין (עם כל השמירה על חוש המידה והפרופורציה הנכונה...) החזיר את סיני, הסוסטלים שלנו התנהגו יפה ולא ניסו להתנקש בו.

אז זה שתי השריטות הראשונות שלו, אבל השלישית הכי מעניינת. הוא היה אוהד שרוף של מדינת ישראל. באמצע שנות ה-50 הוא הקים אגודת ידידות פרלמנטרית ישראל - צרפת, ולחץ לכרות ברית רשמית בין צרפת לישראל. זה לא קרה, כי היה מדובר בשיתוף פעולה בין הימין הקיצוני והסהרורי בישראל (נתאר לנו את הבלתי אפשרי - בגין ראש ממשלה) ובין הימין הקיצוני והסהרורי בצרפת (ועם כל השמירה על חוש המידה והפרופורציה הנכונה - דה גול נשיא עם סמכויות על חוקתיות). סוסטל עצמו יצר את הקשר בין ישראל לאלג'יריה וכתב (מובא אצל בר זהר, גשר על הים התיכון, הוצאת עם הספר 1964, עמ' 210):

"במזרח הים התיכון ניצבת מדינה קטנה בעלת גבולות רופפים, אומה קטנה במספר אך בעלת אומץ ללא גבול, העומדת זה שנים מול לחצים ואיומים. פעמים רבות הוטלו אל שטחה פשיטות טרוריסטיות שקצרו חיי אזרחים, נשים וילדים. במערב הים התיכון, באפריקה הצפונית, משתרע מחוז גדול שהשיג, על אף עוני הקרקע וצחיחות האקלים, הישגים מדהימים, שהצמיח כפרים מודרניים, ושבו השקיעה צרפת מאמצים עצומים. זה שנתיים מחוז זה הוא קורבן לזוועות העקובות מדם של הטרוריסטים."

נו... את הטריק של למצוא את האופוזיציונר הימני ההזוי, וליפול לחיקו בצווחות גיל בצעקות "שנינו קורבנות טרור" לא המציאו נתניהו ורומני. בגין עשה על זה קופה לא קטנה בבחירות לכנסת הרביעית, שבהן היה אחד הנושאים "הברית עם צרפת", וחירות באמת קיבלה 17 מנדטים. זה לא עזר לה כי זה היה בן גוריון בשיא כוחו והוא השיג 47 מנדטים בלי להתאמץ ממש, אבל שני המנדטים שנוספו לחירות בבחירות לא הולכים ברגל, ואפשר לתת ג'וב לשמיר או מישהו כזה שקצת מתקשה להסתדר בחוץ בלי הפינקס האדום. אז בגין ומרידור וכל אלה עלו לרגל לפריז ונפגשו עם סוסטל, אבל כשדה גול עלה לשלטון הוא ישב בארבע עיניים עם בן גוריון ושניהם קברו את הרעיון קבורת חמור.

טוב, וכאן אנחנו מגיעים לסיפור - ואם מישהו לא הבין מהכותרת אז יש סיפור - באותם ימים הסתובב בפריז בחור צעיר ונמרץ, שמעון פרס שמו. פרס למד לעשן גולואז - בלי פילטר! להגיד שהוא קורא את ז'ורז' פרק, אבל לא לקרוא אותו ממש כי אי אפשר, ואפילו פרק עצמו לא הצליח לקרוא את מה שהוא כותב, לשבת בקפה דה מאגו עם סרטר ודה בובואר, ולצאת לפרמיירות עם סימון סניורה. ובדרך הוא נפגש עם ז'אק סוסטל. ותדעו, אם יש מישהו יותר נמרץ מסוסטל, עם רעיונות יותר מהפכניים, זה פרס. (התיאור הבא לקוח מהספר של בית הלחמי "The Israeli Connection") -

השניים האלה ישבו להם בקיי ד'אורסיי או במשרד המושבות, או בבורדל של גברת קלרה (רי דה מופטארד 39. תדפקו פעמיים על הדלת ותגידו שאבו אלמוג שלח אותכם.), והגו מזרח תיכון חדש. ואז, כטוב ליבו בארמניאק, פרס נזכר שלפני כמה שבועות הוא פגש משלחת של איזה אינדיאנים או משהו כזה מגיאנה הצרפתית, שזה מושבה צרפתית בחוף הצפוני של דרום אמריקה. ושיש שם 90,000 קמ"ר, 30,000 אנשים שמאכלסים אותם בדלילות, ונו... איזה משאבי טבע או משהו. לא נפט, דווקא עצים, שצריך בשביל ארגזים לתפוזים שזה מוצר הייצוא החשוב ביותר של ישראל. או אז נולד הרעיון שישראל תחכור את גיאנה הצרפתית ותקים שם מושבה. סוסטל דווקא נדלק מזה, כי הוא לא מי יודע מה היה צריך את גיאנה הצרפתית, שבאמת אין שמה כלום (היום זה דווקא מקום די חשוב כי המיקום שלו סמוך לקו המשווה הופך אותו לאידיאלי לשיגור לוויינים, ולכן רוב השיגורים הצרפתיים, ואפילו כמה ישראליים, משוגרים משם) ובתור שר המושבות עניינה אותו בדיוק מושבה אחת, כן, נכון, אלג'יריה. שנורא רחוקה מגיאנה הצרפתית. 

אז פרס שלח לשם משלחת, והם חזרו עם סרט, שהוקרן בישיבת הממשלה, וכל השרים נורא נלחצו מזה שחם שם ונורא יתושים. ומישהו נזכר ששם זה בדיוק אי השדים איפה שכלאו את דרייפוס, ובדיוק אז גם יצא לאקרנים הסרט "פרפר" עם סטיב מקווין, שמתאר איך אנרי שרייר המסכן מנסה לברוח בדיוק מגויאנה הצרפתית שמתוארת כגיהינום עלי אדמות במשך שעתיים של סרט, והזקן אמר "לא", וריפתין או מישהו ממפ"ם אמר "קולוניאליזם" וכל העניין נפל.

בקיצור - תראו מה הפסדנו -

סך הכל נראה לי שטוב שזה לא קרה, ושהיינו צריכים את המושבה בגיאנה הצרפתית כמו עוד חור בתחת, והייתי צריך לעשות שם מילואים, וכמו שאמרנו נורא חם שם ויתושים וקדחת וחולירע. ושמדינת ישראל בלי גויאנה הצרפתית היא כמו דג בלי אופניים (אופס... אני יודע שהבטחתי. התפספס.) מצד שני הטמפרטורה הממוצעת שם באוגוסט היא 30 מעלות. עם 10 סנטימטר משקעים. אז אולי היה כדאי להחזיק שם בית נופש באוגוסט. 

או קיי. אפשר לקחת את הסיפור הזה לכל מיני כיוונים. הכיוון הראשי הוא מה היה קורה אילו. אם סוסטל היה קצת מוריד את הדרישות הכספיות (יש גירסה  שאומרת שזה נפל כי סוסטל רצה שני מיליון דולר, ובדיוק נגמר הכסף בתקציב של משרד המושבות הישראלי. היום זורקים שם עשרה מיליון דולר על להזיז שני בתים בשכונת האולפנה) או שבן גוריון היה קצת יותר בראש טוב. אני כבר רואה את המרד האינדיאני עם החיצים המורעלים, או שהיינו מחליטים שהם בני המנשה, או בני המנקה, ומגיירים אותם ומביאים אותם פה לארץ לעשות עבודות שחורות. או שזה היה נהיה למושבת עונשין לסודנים (מכאן בטוח שהם לא יגיעו לתל אביב) או כל מיני כאלה, כל אחד ויד הדמיון הטובה עליו.

עוד כיוון זה שלפעמים רעיון שנראה נורא סבבי הוא לא כל כך סבבי. כאילו לקפוץ על העגלה של הקולוניאליזם רגע לפני שהיא יורדת מהפסים זה לא משהו, ונראה לי שהיה יוצא מזה רק צרות. העניין הוא שב-1967 יצא לפרס לרכוש עוד מושבה, והוא דווקא קפץ על העגלה הזו בהתלהבות, והיום כולנו מושקעים שם בקצת יותר מהשני מיליון דולר שעלה לרכוש את גיאנה הצרפתית. כאילו אם לפני מלון פארק (לא זה של 2002, זה של 1968 בפסח. בלב חברון) היה איזה בן גוריון שאומר לו "לא", ואיזה ריפתין שמלמל מתחת לשפם "קולוניאליזם" היינו היום במצב יותר טוב. לא ככה?

בבניין הממלכה הדאהריסטית באדמת הגליל ננוחם. 

הבלוג הזה הופך במהירות לבלוג הבריאות, הכושר, וטיפוח היופי של אבו אלמוג, וזה די פאתטי. אני חושש שעד מהרה אאבד את כל קוראי. אלו מכם המעוניינים בבריאות, כושר וטיפוח יופי לא יתעניינו לקבל טיפים של מי שעל אף כל המאמצים דומה יותר לבוקי נאה מאשר ללאנס ארמסטרונג. אלו המעוניינים בהגיגים הדאהריסטיים ודאי מתאכזבים לראות כאן מדי פעם מחדש את נושאי האופניים, ההליכות וכיוצא בזה. צריך לחשוב על השילוב הדיאלקטי הנכון, שגם ייתן את הקיק האידיאולוגי המתאים לרכיבות האלה, פרט לכך שהן תורמות להישרדותו האישית של הוגה הדעות של המהפכה הדאהריסטית, ובכך לקידומה ולהפצתה.

אז היום דיוושתי אשבל - סח'נין דרך בית הספר גליל. יצאתי נורא מוקדם בחמש וחצי כזה, כי אני עדיין מפחד ממכוניות על הכביש הראשי. הגעתי כבר למיומנות סבירה בלהסיר את הגלגל הקדמי ולדחוף את האופניים למושב האחורי, מה שחוסך לי לקנות את המתקן הזה, וכבר שיעבדתי את כל רכושי למזרחי מהאופניים ואין לי שקל נוסף לזרוק על העניין. אז היה די קשה. אני צריך לצבור עוד הרבה כושר והרבה מיומנות כדי להגיע לרמת רכיבה סבירה. כולה חמישה קילומטר, אבל זה לקח לי משהו כמו שלושת רבעי שעה. עצרתי פעם או פעמיים אחרי עליות לשתות מים. אבל אני לא מוותר לעצמי. רכיבה כזו פעמיים בשבוע. למות או לכבוש את ההר.

בקיצור הגעתי לסח'נין, ורציתי לראות קצת מסביב למסגד היפה הזה עם שני הצריחים. יש שם נקודה מדהימה שרואים ממנה גם את המסגד וגם את הכנסייה החדשה הזו שבונים כבר כמה שנים, שגם היא עם שני צריחים, ודי שווה צילום. אבל אז יצאו כמה מתפללים מהמסגד ולא היה לי נעים לצלם, לכן רק בירכתיהם בסבאח אל חי'ר ורמדאן כרים, והסתובבתי בחזרה. בפעם הבאה אם לא אהיה כל כך עייף ופחדן מהמכוניות, אנסה לדווש עד הכנסייה, זה רק עוד איזה קילומטר, ואפילו די במישור. אולי אנסה להגיע לדוחא, למקום שיושבים שם כל האפריקאים ומחכים שיבואו לקחת אותם לעבודה. משם אפשר לחזור במעגל לאשבל, אבל זו תכנית די גרנדיוזית, כי יש שם כמה קילומטרים ואיזה עלייה או שתיים ויש גם את המזבלה הדוחה הזו באמצע.

בקיצור חזרתי בחזרה כמו שבאתי, ובדרך היה עדר פרות. עצרתי לשנייה כדי לצלם. בסוף לא רואים כל כך את הפרות, הן נראות כמו שיחים או משהו בצד, אבל יצאה תמונה די יפה. רציתי לבקש מהרועה שיצלם אותי עם הפרות והאופניים, אבל קצת התביישתי, והאמת כבר הייתי די בשוונג לקראת הסוף ולא התחשק לי לעצור עוד הפעם.

בכמה מטרים האחרונים - כמו שאתם רואים, בירידה (מאוד עוזר לשרירי האגודל המפעילים את הברקס. פחדן שכמותי. יש לי אפליקציה שמנתחת את הרכיבות. אני נוהג בירידות במהירות נמוכה יותר ממה שאני מתפדלע בעליות), כל מה שיכולתי לחשוב עליו הוא אם להחליף הבוקר את הבננה בסילאן בארוחת הבוקר של האלופים, או להישאר עם המתכון המנצח. בסוף נשארתי. אני שונא שינויים. את הסילאן אשמור למקרה שכבר קרה כמה פעמים שפלג גומר לי את הבננות בלילה, ואני קם בבוקר ואין לי עם מה לתבל את הדוגלי.

וזה הביא אותי למחשבות על הרמדאן. בשנים האחרונות הוא יוצא בקיץ וזה בטח קשה רצח למאמינים. יש לנו בקבוצה כמה מוסלמיות, אחת מהן אפילו די אדוקה ומגיעה עם כיסוי הראש המסורתי. זה בטח החודש הכי קשה בשבילהן מבחינת השמירה על התזונה המאוזנת. האמת - גם אני קצת מתקשה, כי אני מכור לעוגיות האלה. יש לי אי אלו הזמנות לארוחות איפטאר. אבל בניגוד לסועדים המוסלמים שצמים כל היום ואחרי כן בולסים, אז איכשהו זה מתקזז (זה לא באמת מתקזז כי כל עוגיה כזאתי זה פצצת קלוריות שקשה לתאר) אז אני בולס כל היום ואחרי כן בולס. אז עד עכשיו סירבתי בנימוס, אבל הרמדאן ארוך, ואני הולך להישבר.

הייתה לי אתמול שיחה עם חבר מוסלמי הידוע באתיאיסטיותו. מתוך זהירות ונימוס שאלתי אותו אם השנה הוא מתכוון לצום. הוא אמר לי "אתה מכיר אותי, אני לא צם ברמדאן, ולא ביום כיפור."

הזהרתי אותו, שאם כך הדבר, ילקה פעמיים כשיבוא יומו. לכך ענה - "אני לא צריך את גן העדן בעולם הבא. יש לי גן עדן כאן ועכשיו."

אסיים בברכת רמדאן כרים, וסיאם מקבול. שיתמלאו כל תפילותיכם ושהצום שלכם יתקבל בברכה, אינשאללה!

יום מוזר בחיים שלי. ביליתי חצי ממנו עם אבו אבשלום, שאמר שאספתי חומר לשבעה פוסטים. הייתי כאן וגם שם, ופיליפ תרגם לי את המסמכים של קורט טוכלר מגרמנית, ואחרי כן ישבתי שעה מאוד נעימה עם יעל, ולמרות שנשארנו עם חילוקי דעות מסויימים בנוגע לדבר החשוב אני חושב שמאוד התקרבנו, ואחרי כן נסעתי הבייתה שעתיים במכונית בלי מזגן, והכל היה מוזר הרבה יותר ממה שזה נשמע. אין לי כוונה לכתוב ולו מילה על הפעילויות האלו, מכיוון שעלו בדעתי שלושה ארבעה דברים. טוב, חמישה שישה -

* בבוקר אני שומע רגע של עברית ברשת ב' בהליכה. זה בערך באותה שעה כמו הפינה של אבשלום קור בגל"צ, שזה חמישה לשש, שעה שבה אנשים שפויים לא ערים בדרך כלל, אבל אתם כבר מכירים את הבעייה. בקיצור רות אלמגור רמון שהיא הסטאר של התכנית הזו עדיפה על אבשלום קור כי הוא מלווה את התכנית שלו בכל מיני שירים מאוסים שנס ליחם, וגם כמעט תמיד מגיע לאיזה משהו שקשור לשטחים, לא משנה מאיפה הוא התחיל את התכנית. ואני חושב שהכיבוש זה פיכסה ולא נעים לי לשמוע שהתנחלות "זבביר" זה לא הקללה הערבית שזה נשמע אלא שזה מילה יחידאית בתנ"ך שפירושה הכוס של האם אמא של בת המלך או משהו. כשאני חושב על השטחים זה מוציא ממני את הפואטיות.

בקיצור לפני כמה ימים ברגע של עברית הסבירו על המילה "כלח" ב"אבד עליו הכלח" שזה מוזכר כמה פעמים בתנ"ך ואף אחד לא סגור בדיוק מה זה. ואז הסבירו שזה "מילת כלח" שפירושו של דבר זה שזוהי מילה שהפירוש המקורי שלה אבד, והיא מוכרת רק בהקשר של צירוף מילים אחד, כמו "השחר הפציע" או "אבד עליו הכלח". ואז חשבתי שאם כך, אז "כלח" שמוכרת כבר בשני הקשרים של "מילת כלח" ו"אבד עליו הכלח" היא כבר לא מילת כלח, ואז אם היא לא מילת כלח אז היא מוכרת רק בהקשר אחד ואז היא כן מילת כלח. ואז נתקלתי ברוחו של קורט גדל והעברתי איתה בסבבה את שאר ההליכה.

רציתי לכתוב אחר כך לרות אלמגור רמון אבל לא היה לי כוח. אולי היא פעם תגגל את עצמה ותמצא את הפוסט הזה. קרה לי יותר מפעם אחת בבלוג הזה שאנשים גיגלו את עצמם ומצאו את הפוסטים שלהם והרימו אלי טלפון. רות, התכנית שלך סבבה. לוקחת את המתחרה בהליכה. גם אם היה בה פרדוקס לוגי בתכנית אחת. אני היחיד ששמתי לב. נשבע לך. את אלילה.

* באותו קטע - השביל אל הבריכות - של חווה אלברשטיין. עוד משהו שאפשר לשמוע רק בשש בבוקר. פעם הייתי כמעט על סף דמעות בכל פעם כששמעתי את השיר הזה. זה והחיטה צומחת שוב תמיד שובר אותי. היום הייתי במצב רוח יותר ציני וחשבתי שאם הוא היה ישן בלילה במקום לקחת אותה לשביל עם הבריכות אז אולי היה לו יותר סיכוי לשרוד בקרב. כך זה עבד אצלי. היה לילה שיצאנו לאיזה ניווט בתרגיל אוגדה ולפני כן הייתי בחדר של אמיר ומאיר ודיברנו כל הלילה, אבל הם היו מדריכים והלכו אחר כך לישון, ואני הלכתי לנווט, וניקרתי כל הדרך והקצין הטירון שלי צעק עלי. שכה אני אחיה סיפור אמיתי. אה... זה היה ניווט רכוב. למי שתהה איך אפשר לישון ולנווט. זו פינת הנוסטלגיה לצבא. אם מישהו חושב שיש לדבר הזה מינון יתר, ומי אמר למי מה בסוללה ב-1987 ומה הדבר הנורא שההיא עשתה זה מעניין את הסבתא שלכם, אז זה דווקא פידבק שאני רוצה לשמוע. בסדר?

* רוני גלבפיש שזו בנאדם שאני מאוד אוהב, ואוהב את הכתיבה שלה, והיא חברה של חברה טובה שלי, אבל לא החלפתי איתה מילה בחיים האמיתיים (כאילו מחוץ לפייסבוק וכאלה) שואלת - "תגידו, גם הפיד שלכם כולו בוער פוליטיקה וזעם, או שזה רק פה? (עזבו אותי מלייקים, אני באמת מנסה להבין אם הארץ באמת שטופת כאב וכעס או שזה רק הפיד שלי)." אז רוני, הפיד שלך היא מי שאת בוחרת לעקוב אחריו או שיהיה חבר שלך. הפיד שלי מלא כל מיני שמאלנים להכעיס, שהתחביב שלהם בחיים זה לקטר. אז לא משנה באיזה שעה יש שם פוליטיקה וזעם, כי גם אני התחביב שלי זה לקטר, ואני באמת טוב מאוד בזה, וכוסאומו (זבביר?) יש ברוך השם תמיד על מה לקטר. אם היית ממלאת את הפיד שלך באנשים א-פוליטיים, אז לא היה שם קיטורים וזעם. אני קורא לפעמים את הפיד של אשתי או של הבת שלי ושואל אם אנחנו חיים באותו יקום. אז התשובה היא לא. הבת שלי חיה ביקום מקביל, ורדרד והורמונלי שאירועי השעה אינם משפיעים עליו. על אישתי נשבעתי שלא אכתוב.

* אפרופו זעם וזה. ביבי עצבן את האם אמא שלי עם הקטע של "אין ארוחות חינם". אז זהו שדווקא הוא ידוע בארוחות החינם שלו. האמת היא גם שהיה לו איזה סיפור עם תקציב הסיגרים של לשכת ראש הממשלה בקדנציה הראשונה שהגיע לאלפי דולרים. אז לפני שהוא מעלה את המחיר של מוצר בסיסי מאוד, שהוא צורך של המון אנשים, ודווקא מהשכבות החלשות, שיחשוף כמה אנחנו משלמים מדי חודש על התענוג האישי שלו.  

* אני רוצה לסיים במילה טובה על אבשלום קור. פעם הייתי שומר בבניין של הטלוויזיה. לא משנה שהעיפו אותי משם אחרי חודשיים על חוסר מיומנות בשימוש בנשק. לא הרגתי אף אחד, פשוט לא הברקתי במטווח. קורה. זה היה סבבה כל עוד זה נמשך, ויצא לי אפילו לבקש מחיים יבין תעודת עובד, שזה כנראה הפעם היחידה שזה קרה לו בחיים והוא נראה די בהלם כשביקשתי. אז תמיד היה שם בקבלה רדיו פתוח. והיה חמישה לחמש וביקשתי ממי שעשה איתי את המשמרת שיחליף תחנה כי זה אבשלום קור ואני לא סובל אותו. אז הדעה שלי עליו הייתה בערך כמו הדעה עכשיו. אז גם הוספתי כהנה וכהנה באמת במילים לא יפות ואני נורא מצטער. ואז השותף שלי עשה לי סימנים היסטריים, והצצתי אחורה וראיתי את אבשלום קור. אז הוא בטח שמע כל מילה שאמרתי. אבל הוא התנהג מאוד קורקטי, והיה עם החיוך הזה שתמיד יש לו, ומאוד הצטערתי, ואפילו ניסיתי לשמוע כמה ימים רצוף את התכנית שלו, אבל יש גבול לכל תעלול.

* עוד משהו אחרון, באמת. פסטה מקמח מלא זה נשמע פיכסה, אבל זה לא. ושומרי משקל מגדירים את זה מזון על. אז כדאי להחליף את הפסטה הרגילה בפסטה מקמח מלא. באחריות. 

יום טוב לכולם. לי יש מזגן וטלוויזיה בחדר השינה. מקווה שגם לכם.