אני בעמדה והמילואימניקים כולם ברחו. הם הגיעו ארבעה ועכשיו שלושה בבית, ואחד הוריד את המ.ק. לחדר ומדווח שטויות ושקרים למפקדה שלו.
אני בעמדה עשרים וארבע שעות ביממה. נראה מי יישבר ראשון. אני או המילואימניקים. מתי שהוא הם יבינו שאי אפשר להמשיך ככה ויעלו להחליף אותי.
אני בעמדה ולפעמים ישן. לפעמים מביאים לי אוכל. לפעמים אני יכול להבדיל בין מה שקורה באמת בשטח לבין מה שאני מדמיין שקורה בשטח.
אני בעמדה ואני יודע בדיוק איפה היא ומה היא עושה. היא אמרה לי שזה יימשך כל עוד אני אמשיך את זה, ואני אמרתי שאני לא יכול להמשיך ככה ושתעשה מה שהיא רוצה וכשיימאס לה שתחזור. ועכשיו אני מצטער. ופעם הייתי הולך לטלפון כשהייתי מרגיש ככה ומתקשר לבסיס שלה, ועכשיו אין לי למי להתקשר. ממילא אני לא יכול לצאת כי אני לא יכול להפקיר את העמדה.
בשש בבוקר אני הולך לחדר האוכל כי אף אחד לא מביא לי כלום והם כבר גמרו את הפתיחת ציר והם עכשיו יושבים וזוללים ויש שם קפה חם ולחם מטוגן בביצה ופרילי. ואם אני לא אלך אף אחד לא יביא לי. אני הולך רק לחמש דקות וממלא לי צלחת וחוזר.
הפצמר שהתפוצץ היה נורא רחוק. אולי מאה מטר מחדר האוכל. האמת - גם אם הייתי בעמדה ספק אם הייתי קולט את היציאה. אני כבר שלוש שנים בערך בעסק ואף פעם לא קלטתי יציאה.
אם מישהו יעלה על זה אני אשב בכלא יחד איתם. כוס אמא שלהם. טלפון אחד והם גמורים. נראה. נראה אם הם יעצבנו אותי. הלכתי לראות מה עושה המילואימניק שנשאר אבל הוא ישן ונעל את הדלת מבפנים. זה לא מוזר להם שם בארץ במפקדה שלהם שרק הוא עונה להם כל הזמן?
אני לא מדבר עם שיקו. הוא עלה לראות מה קורה איתי, ודיברנו קצת ושאלתי אותו אם היה בחורה אם היה יוצא איתי. והוא אמר שלא. טוב. בעייה שלו. אבל עכשיו אני כאן לבד. עם המשקפת.
אין לי מושג מה קורה למטה.
ר'נדוריה. ר'נדוריה. ר'נדוריה. יש לזה צליל נפלא. אם תהיה לי בת אקרא לה ר'נדוריה.
זה שבמרום זורח זהו שמש או ירח? כאילו הדבר הזה זה שקיעה במערב או זריחה במזרח? או שתיהן בו זמנית?
צריך להדליק את הגנרטור. אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה עשיתי את זה וכל מכשירי הקשר עומדים להתייבש.
טוב. הכותרות האלה ביידיש יימשכו עד שמישהו יעיר לי.
יומולדת שמח מיק ג'אגר. בן שבעים ביום שישי. צריך להגיע לגיל 45 כדי להעריך את הסטונז? כנראה כן. וזה מוזר.
כשהייתי בתקופה המעצבת של הטעם המוזיקלי שלי, בתחילת שנות העשרה לחיי, התעצב הטעם שלי על ידי האל הגדול מן המכונה 'גלי צה"ל' ונביאו קוטנר. קוטנר היה איש של הביטלס, ובטקסט המכונן של הטעם המוזיקלי שלי 'מסע הקסם המסתורי' התייחסו לסטונס כאל האנטי-כריסט. ההיפך מכל מה שהוא יפה וטוב שהיה הביטלס. אני מתייחס ל'מסע הקסם המסתורי' בתור טקסט, בין היתר כי תקצירי הפרקים פורסמו מראש במוסף של 'ידיעות אחרונות' שנקרא 'ראש בראש' שהיה 'המוסף לצעירים' וכלל גם מדורים הזויים כמו ביקורת סרטים פורנוגרפיים של קובי ניב. זה היה הטקסט המכונן של הטעם שלי בהמון דברים, ובין היתר במוזיקה. ידעתי על הסטונס לפני ששמעתי את הסטונס, ומה שידעתי עליהם היה לא טוב.
השנים, תחילת שנות השמונים, היו שנים לא רעות לסטונס, אבל לא השנים הגדולות שלהם. הם היו באיזה גילגול יותר פופולרי ויותר מסחרי שלהם, והוציאו שירים שבפרספקטיבה נראים לא רעים, אבל אז נראו די זוועה. לי לפחות. נחשפתי בתכנית 'מוזיקה היום' (כל ערב בשש עם אורלי יניב! היום ישמיעו את האלבום החדש של שלמה ארצי, תרקוד. כדאי להקשיב. יש גם להקות חדשות מבריטניה. הסמיתס והברונסקי ביט.) לאלבום שלהם 'אנדר-קאבר' ב-1983, שכלל שיר זוועתי בשם 'יותר מדי דם' שדיבר על איזה פסיכופט יפני שעלה אז לכותרות כי הרג ובישל את החברה שלו או משהו כזה. לא אהבתי. לא דיבר אלי. במקביל היה גם את קליפ הצדקה הנוראי של ג'אגר ובואי 'דאנסינג אין דה סטריטס'. השיר עצמו נראה לי איום, וכל השמועות על מה שקרה בין ג'אגר ובואי צפו ועלו. בגילאים האלה הייתי הומופוב לא קטן (והיום אני מכה על חטא), אז פשוט תייקתי את הסטונס ביני ובין עצמי כמשהו סוטה, ושכחתי מהם כמה שנים. כן, הכרתי את כל הלהיטים הגדולים 'סטיספקשן', 'יו קנ'ט אולווייז גט ווט יו וונט', וכיוצא בזה, אבל הם חלפו לי ליד האוזן. זו הייתה תקופה שמתי שלא היית פותח את הרדיו היית שומע שיר רוקנ'רול קלאסי. בייחוד אם הקשבת לתחנות שאני הקשבתי אליהן - גל"צ וקול השלום. אז כל היום היית שומע סטונס, ולא ייחסת לזה חשיבות מיוחדת.
הסטונס לא היו מתוחכמים. לא היה להם את העיבודים הסופר מתוחכמים של הביטלס עם תזמורות שלמות של כלי נשיפה. המילים לא היו רומנטיות, לא היו עצובות, לא היו ליריות. הן היו מילים שדיברו על הצד האפל והסקסי של החיים, שברוב טיפשותי בגילאי העשרה והעשרים לא הערכתי. אלבומי מופת כמו 'אט הר שטניק מג'סטיז ריקווסט' נראו לי פשוט חלק מהערצת השטן במוזיקת הרוק הכבד, שהתייחסתי אליה כאל גחמה ילדותית ומטופשת. היום אני מבין קצת אחרת. הביטלס נראים לי ילדותיים. העיבודים התזמורתיים מנופחים, הפסיכדליה אווילית. הטקסטים מתחנפנים. הפינק פלויד נשמעים לי בכייניים. אני צריך מישהו שישיר על סקס עם שתי גיטרות חשמליות, בס ותופים, אולי גם קלידים מגניבים ברקע. והמישהו הזה זה בדרך כלל מיק ג'אגר.
מה החזיק שם מעמד כל כך הרבה זמן? החבר'ה האלה שרדו דברים שהיו ממוטטים כל להקה. הם שרדו את פרישתו ומותו של בריאן ג'ונס. הם שרדו את הרצח באלטמונט, שהיה אקורד הסיום הצורמני של שנות השישים. שאמר, בעצם, כל מה שהביטלס ניסו למכור לכם היה שקר, הנה החיים האמיתיים. כל להקה אחרת הייתה מתפרקת. תראו מה קרה ל'משינה' אחרי פסטיבל ערד. אבל הסטונס המשיכו. והמשיכו לעשות את אותו דבר, ולעשות אותו טוב. יש להקות שפשוט מכרו את נפשן לשטן. אין לי ביטוי אחר לזה. פליטווד מק עברו מהבלוז של פיטר גרין לסוג של פופ מאוס, עשו מיליונים, אבל נכנסו אצלי לרשימה השחורה של איסורי השמעה. מה שפיל קולינס עשה ל'ג'נסיס' אחרי שפיטר גייבריאל עזב, יכול רק להחשב כאונס בנסיבות מחמירות. מיק ג'אגר עושה אותו דבר כבר חמישים שנה וימשיך לעשות את זה כנראה עוד חמישים שנה.
אז בשנות השמונים המאושרות היה אפשר לשמוע הרבה סטונס. היום צריך להתאמץ. גל"צ הפך לגלגל"צ. לקוטנר יש תכנית ברדיו בתשע, שאני לא שומע כי התכנית של הבלוז ב-88 FM הרבה יותר טובה. יש גם היפ הופ ומזרחי ואללה יודע מה עוד ימציאו הקינדערלאך. צריך להתכוונן טוב לתכנית של בועז כהן ולחכות ל'פינת האבן המתגלגלת' או סתם שיהיה מזל. אבל מי שומע היום רדיו? יש יוטיוב. בכל אופן, כשהם כבר לא שם, הם יקרים לי הרבה יותר. אני מחפש אותם. אני מחשיב את זה למזל טוב במיוחד כשיש שיר שלהם ברדיו.
אז אני נמשך מאוד לאלבומים הישנים שלהם. אני לא חושב שאחרי 1974 הם עשו משהו שראוי לשמיעה. טוב 'סטיל ווילס' אבל לדעתי הוא לא עומד ברמה של הדברים הישנים. זה רוק'נרול (יותר נכון רית'ם אנד בלוז, לפני שהמושג הזה קיבל את המשמעות הריהאנית שיש לו היום, והתחבר לשמות כמו הסטונס והקינקס) כמו שרוק'נרול צריך להיות. בסיסי, ערום, רע, מקפיץ. המילים הן ממזריות, לא נכנעות, לא מתחנפות. האישיות האקסטרוורטית של ג'אגר מדברת אלי היום הרבה יותר, כי אני מבין שבמובן מאוד בסיסי הביטלס שיקרו לי. ולקח לי כמה עשרות שנים לגלות את זה.
אז מה יהיה הממתק האמיתי? יש לי איזה קשר רגשי לאנג'י, זכרונות מדדה שזה היה השיר האהוב עליה. אבל את דדה לא ראיתי כבר עשרים ושתיים שנה. נלך על 'העוזר הקטן של אמא'. כשהביטלס שרים על סמים, והם שרים הרבה על סמים, הם מסתירים. הם רומזים. הם מייפים. סטונס מספרים על הדבר האמיתי. והוא לא כל כך נחמד. "What a drag it is getting old". וואלה!
לפני כמה ימים אירעה לי תקלה. בבוקר העליתי פוסט זועם על 'חוק המשילות' שעבר בקריאה ראשונה, ובו ניבאתי שהעלאת אחוז החסימה ל-4% היא הרס מוחלט של הדמוקרטיה ושל יחסי יהודים ערבים. כמה דקות לאחר מכן עלה איתן לדף הפייסבוק שלי והעיר ביובש שהצעת החוק שעברה את הוועדה לא כוללת את הסעיף של ה-4%. נו. מייד התנצלתי, תיקנתי, נתתי קרדיט. הבטחתי שלא יקרה. התחננתי שתמשיכו לקרוא את הבלוג. ומה עושה הממשלה? שבוע לאחר מכן רצה ומעבירה את הסעיף השערורייתי הזה בכנסת, כאילו כלום לא קרה.
אז ככה. העלאת אחוז החסימה ל-4% פירושה כנסת ללא מפלגות 'ערביות' (על אף שחד"ש מוגדרת יהודית-ערבית). העלאת אחוז החסימה ל-3% פירושה מחיקת שתיים משלוש המפלגות ה'ערביות' בל"ד וחד"ש. מי שזה מעניין אותו יכול לראות את המספרים וניתוח מעניין בבלוג החשוב והמעניין של טל שניידר כאן. מי שמנוי כאן ולא מנוי שם זו העדפה מוזרה, אבל מילא.
אז מה? כאילו אף אחד לא אמר שהחקיקה הזו היא נגד ערבים. פשוט אלו המפלגות שלא מגיעות ל-4%. זה הכל. אז סיפור מעניין. פעם היה בירושלים 'בית פתוח' להומואים וכאלה. וביקש מעיריית ירושלים תמיכה כספית. עיריית ירושלים אמרה לו שהכל טוב ויפה, אבל אנחנו מחלקים תמיכה כספית לפי קריטריון גיאוגרפי, ואתם, הומואים יקרים, מפוזרים שווה בשווה בכל מקום. אז נורא מצטערים וככה יצא. ההומואים, כמו הומואים, לא ויתרו, ועתרו לבג"צ. שם ישב שופט חכם ואמיץ שדן בעע"מ 343/09 הבית הפתוח בירושלים לגאווה וסובלנות נ. עיריית ירושלים, ושמו בישראל יצחק עמית. ועמית אמר דבר כזה. אין 'ככה יצא'. אם יש קריטריון שמחלק לכולם ולא מחלק להומואים, סימן שמי שקבע את הקריטריון כנראה רוצה להפלות הומואים. אז שופט בבג"צ לא מדבר ככה, ומה שהוא בעצם אמר זה - "כשם שאין להתעלם מקשר אינהרנטי בין קבוצה מסוימת לבין תבחין המתקיים רק בה, כך אין להתעלם מקשר אינהרנטי בין קבוצה מסוימת לבין תבחין אשר אינו מתקיים רק בה. זאת, מאחר ששימוש בתבחין מסוים עלול לשמש כאצטלה להפלייתן של קבוצות מסוימות באוכלוסייה." אבל זו הכוונה. אז לפי היהודי החכם הזה מי שקובע קריטריון שמעיף מהכנסת רק ערבים (כמעט. יש גם את מופז אבל הוא כל כך פאתטי שזה לא נחשב), מתכוון להוציא מהכנסת ערבים. לא לחזק את המשילות, לא להגביר את הדמוקרטיה. להעיף מהכנסת ערבים.
נו שוין, אתם אומרים. אז שיתאחדו. ביחד יש להם 10 אחוזים והם עוברים יופי. אז ככה. ראייה כזו רואה את כל הערבים כמקשה אחת. בואו ניקח את המקרה של מוחמד, ערבי מוסלמי השייך לתנועה האיסלמית, התומך בפלג בראשותו של ראאד סלאח, סבור שיש להשליט בארץ את ההלכה האיסלמית, ושנשים צריכות להסתובב עם רעלה, ואיבתיסאם, קומוניסטית ערביה נוצריה מיפו, שחושבת שהיא רוצה מפלגה בה יש שותפות עם יהודים, ושיש לתת שוויון זכויות לנשים. נכון. שניהם ערבים. אז הגיוני להכריח אותם להצביע לאותה מפלגה.
אז תהיה לנו כנסת בלי ערבים (חוץ מאלו שרצים במסגרת מפלגות ציוניות. אלו מייצגים אחוז קטן מאוד מהאוכלוסייה הערבית, ולא מייצגים את הזרמים העיקריים באוכלוסיה), אז מה? אז בשתי מילים - מי שלא יכול להתבטא בצורה פוליטית, מי שלא מקבל את האפשרות להכניס ייצוג לכנסת, מי שסותמים לו את הפה, יפעל בדרכים אחרות. זה עד כדי כך פשוט. הציבור הערבי סובל מאפלייה רבת שנים, מהדרה שיטתית ודחיקה אל הצד. ועדיין, רק פעמיים פרצו אירועים אלימים בקנה מידה גדול, וגם הם הסתיימו לאחר זמן קצר עם כמות הרוגים קטנה יחסית. וזאת מדוע? כי תמיד הייתה להם את האופציה הפוליטית. כי הם חשו שיש להם מה להפסיד. שיש להם חלק, גם אם קטן, במשחק הדמוקרטי, בקבלת ההחלטות. ברגע שהערוץ הזה ייסתם יישאר להם רק ערוץ אחד.
אני נגד אלימות באשר היא. אני נגד הפגנות אלימות, ונגד דיכוי אלים של הפגנות אלימות. אני לא תומך, אני בסך הכל מזהיר. לפני שבוע וחצי הייתה הפגנה מאוד אלימה ליד משגב בנוגע לתכנית פראוור. תכנית הנישול וההפקעה של אדמות הבדואים בנגב. זה רק פרומו לקיץ של חוקים גזעניים ומפלים, ומתחים בין ערבים ויהודים על רקע המשא ומתן המדיני. ברגעים כאלה צריך לחבק, לאמץ, להבין, להכיל. לא לתת סטירה בפרצוף. אם תיסתם האפשרות לייצוג ראוי של הערבים בכנסת, המוצא היחיד הוא אלימות. בדוק.
עוד הערה קטנה - חלק מהמחאה בכנסת הקודמת הופנתה כלפי החקיקה הימנית הקיצונית והגזענית. למי שיצא לרחוב נמאס שחברי הכנסת עוסקים בחוקים שמטרתם לשלול מאיתנו זכויות בסיסיות, ולהפלות אזרחי המדינה על רקע אתני, במקום בנסיונות לשפר את מצבם של יהודים וערבים. הם צעדו - ערבים ויהודים - בססמאות דומות, ואני, שצעדתי בצפון, בצומת השומרים ובכרמיאל, ראיתי שם גם הרבה שלטים עם כיתוב 'יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים' כחלק אינטגרלי מהאמירה של המחאה. את האנרגיות האלה לקח יאיר לפיד, וצף עליהן ל-19 מנדטים. במקום לתקן את שעיוותה הכנסת הקודמת, לבטל חוקים מפלים וגזעניים, הוא מוסיף את שלו לעניין. את 'חוק המשילות' המעלה את אחוז החסימה יזם רונן הופמן, מומחה לממשל ומדיניות בין לאומית. מתנועתו של לפיד. לא, זה לא היה מקרי שלא היה בתנועה הזו ולו מועמד אחד ערבי. הם לא 'ישראלים' מספיק בשבילו. שישבו בצד וישתקו.
אז מה עכשיו? יש אנשים שנורא ברור להם לאן הולכים. יש אנשים ש'פתרון שתי המדינות' הוא פאסה בשבילם. רוצים מדינה אחת, מדינת אפרטהייד, בה הערבים הם מיעוט מופלה היושב בצד, חסרי זכויות אזרח בסיסיות משני עברי הקו הירוק שנמחק לעד, ועם האדונים שולט בהם בכוח הזרוע. רוצים רמז מה חושב ראש ממשלתנו ההולך ל'משא ומתן מדיני'? ההסכמה שלו לשחרר את ערביי ישראל היושבים בכלא על פעולות חבלה אומרת הרבה. הרי ממילא אין הבדל. ערבים זה ערבים זה ערבים. ניחוש שלי - מהמשא ומתן לא יצא כלום, וכשהבלוף יתפוצץ, וגם אבו מאזן וקרי יבינו שזה היה תרגיל די שקוף למריחת זמן, אז אנחנו צפויים לאינתיפאדה שלישית. אם ערביי ישראל יישארו מחוץ למשחק הזה, או שיסייעו להצית את האש, זה תלוי רק בדרך שהמדינה שלנו תגרום להם להרגיש - חברים שווי זכויות בקהילה הפוליטית עם שותפות עקרונית בקבלת ההחלטות, או נתינים סוג ג'. עד כדי כך פשוט.
אז את הפוסט הקודם, ה'שגוי' סיימתי עם משהו של לונא אבו נסאר. אז הנה עוד אחד. להמתיק קצת את הגלולה המרה. אני נורא אוהב אותה.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
